האם יש לראות במתגוררים בסין כמי שאינם תושבי ישראל

האם יש לראות בתובעים, המתגוררים מסוף שנת 2005 בסין, כמי שאינם תושבי ישראל בתקופה שמעזיבתם את ישראל ועד שנת 2010? זו השאלה העומדת לדיון בהליך זה, כאשר לטענת התובעים על הנתבע להחזיר להם את דמי הביטוח ששילמו בגין התקופה שבמחלוקת.

2. רקע עובדתי
א. התובעים הם בעל ואשה אשר נישאו במהלך שנת 2005. בחודש אוקטובר 2005 התובעים נסעו לסין. מאז התובעים מתגוררים בסין, יחד עם שני ילדיהם שנולדו במהלך השנים.
ב. שני התובעים עובדים בסין. התובע עובד בחברה שמקום מושבה בהונג קונג ואילו התובעת עובדת בחברה ישראלית, מיננה בע"מ, שהיא בעלת שליש ממניותיה (להלן – החברה הישראלית).
ג. החברה הישראלית משווקת את מוצריה בישראל.
ד. התובעת אחראית על המערך התפעולי והייצור אל מול המפעלים בסין ושליחת המוצרים מחוץ לסין. משכורתה של התובעת משולמת לחשבון הבנק שלה בישראל.
ה. לאחר עזיבתם לסין, התובעים שילמו דמי ביטוח לנתבע. התובע שילם באמצעות הוראת קבע ואילו משכרה של התובעת נוכו דמי ביטוח, לאחר שהחלה לעבוד בחברה הישראלית (2008; לפני שנה זו, התובע שילם דמי ביטוח בגין שני בני הזוג).
ו. בעקבות פניה של רשויות המס אל התובעים, בדרישה שימסרו הצהרת הון, רשויות המס בישראל הכירו בתובעים כמי שאינם תושבי ישראל החל משנת 2008.
ז. אף הנתבע הכיר בתובעים כמי שאינם תושבי ישראל, החל משנת 2010.

3. המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה האם גם לפני שנת 2010, היינו בשנים 2006 - 2009 יש לראות בתובעים כמי שאינם תושבי ישראל.

4. נושא התושבות, בהקשר של זכויות וחובות על פי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן – חוק הביטוח הלאומי), נדון לאחרונה בעב"ל (ארצי) 28253-02-12 שפינט – המוסד לביטוח לאומי, 18.6.13 (להלן – פרשת שפינט). בפרשת שפינט נפסקו הדברים הבאים:

"המבחן לקביעת תושבותו של אדם לצורך זכויות מכוח החוק הינו מבחן מרכז החיים, הנבדק לפי מירב הזיקות. למבחן זה שני פנים: ההיבט האובייקטיבי – הבוחן היכן מצויות מירב הזיקות של האדם מבחינה פיזית; וההיבט הסובייקטיבי – הבוחן מה הייתה כוונתו של האדם והיכן הוא רואה את מרכז חייו, להבדיל משהות ארעית או זמנית. היבטים אלה יש לבחון לאור כלל הנסיבות העובדתיות, ובכלל זה: זמן השהייה בישראל בתקופה הרלוונטית, קיומם של נכסים בישראל, מקום המגורים הפיזי, המקום בו מתגוררת משפחתו של האדם ובו לומדים ילדיו, אופי המגורים, קשרים קהילתיים וחברתיים, מקום העיסוק וההשתכרות, מקום האינטרסים הכלכליים, מקום פעילותו או חברותו של האדם בארגונים או מוסדות, מצגים של האדם עצמו אשר יש בהם כדי ללמד על כוונותיו, ומטרת השהיה מחוץ לישראל. הבחינה צריכה להיעשות כאשר נותנים את הדעת לסגנון חיים המשתנה ולאופי המשתנה של 'תושבות' בהתאם לגיל המבוטח."

ביחס לשהייה ממושכת בחו"ל לצורכי לימודים או עבודה נפסקו הדברים הבאים (עב"ל (ארצי) 83/06 טייץ – המוסד לביטוח לאומי, 2.6.09):

"במיוחד בעידן הגלובליזציה בו מתקיימת ניידות תכופה ולעיתים אף קבועה ברחבי העולם, אין לשלול מציאות לפיה יהיו לאדם זיקות מהותיות לישראל, גם אם הוא מחלק עיתותיו בשהייה בארץ ומחוצה לה, כשם שאין לשלול בהכרח תושבות כפולה, בדומה לאזרחות כפולה. במסגרת זו ובהיותם חלק אינטגראלי מתופעה כלל עולמית זו, רבים וטובים מאזרחי ישראל ותושביה, צעירים ומבוגרים כאחד, עושים תכופות בביקורי בני משפחה הפזורים ברחבי תבל, וטועמים טעמו של 'העולם הגדול' בהתפתחותם המקצועית והעסקית לצרכי לימודים, או עבודה מחוץ לישראל, כמו גם בידע שהם מביאים עמם לקהילה הבינלאומית.

על רקע זה, מוצאת ביטויה המגמה שבדין להגמשת פרשנות המונח 'תושב ישראל' אף בהוראות חוק הביטוח הלאומי, במסגרתן מוכרת שהות ממושכת של תושב ישראל בחוץ לארץ, מבלי שתישללנה זיקתו לישראל וזכותו לגמלה, כגון בסעיפים 324 ו- 324א לחוק. זאת מתוך נקודת מוצא לפיה, עצם שהייתו של אזרח ישראל בחו"ל לצרכי עבודה, לימודים או ריפוי וכל כיוצ"ב, אין די בה כדי להסיט 'מרכז חייו' של אדם מחוץ לישראל ובכך למנוע ממנו מיצוי זכויותיו הסוציאליות כ'תושב ישראל'."

5. נקודת המוצא בבחינת הנסיבות הספציפיות בעניינם של התובעים היא כי התובעים היו תושבי ישראל, המשיכו לשלם דמי ביטוח והוכרו כמי שאינם תושבים עוד, החל משנת 2010. היינו, התובעים הם אלה הטוענים כי לא היו תושבים כבר החל מסוף שנת 2005 ומשום כך הנטל להוכחת טענה זו מוטל על כתפיהם.

6. לטענת התובעים, הם החליטו לעזוב לסין לאלתר ולהעביר את מרכז חייהם לסין, החל מאוקטובר 2005. התובעים הצביעו על כך שהם מתגוררים כל השנים בדירות שכורות באותה שכונה וכי הם מחזיקים באישור תושבות סינית ולתובע אף אשרת עבודה בסין. התובעים עובדים בסין ומשתכרים בה. בנוסף, ילדיהם לומדים בסין ודוברים סינית. היינו, החל משנת 2006 הם תושבי קבע בסין. עוד נטען כי לתובעים אין נכסים בישראל וכי בביקוריהם בישראל הם מתארחים אצל הוריהם. בנוסף, תשלום דמי הביטוח על ידם נעשה בטעות ואין בו להעיד על כוונה להיחשב כתושבי ישראל.

על רקע עובדות אלה, לטענת התובעים, מאחר שהמבחן המכריע הוא עובדתי - מהו מרכז החיים של התובעים, החלטת הנתבע להכיר בתובעים כ"לא תושבים" רק החל משנת 2010 היא שגויה.

עוד נטען כי יש לשאוף להרמוניה עם דיני המס, יש לתת משקל לעובדה כי רשויות המס הכירו בתובעים כ"לא תושבים" וויתרו על הדרישה להצהרת הון.

7. לטענת הנתבע, אמנם בפרק הזמן הרלוונטי התובעים התגוררו בסין, אך הם לא חדלו להיות תושבי ישראל, על כל המשתמע מכך.

כוונתם של התובעים בנסיעה לסין בשנת 2005 לא היתה ברורה והדברים עולים ממכתבו של התובע אל הנתבע, ביום 5.10.05, בו העלה על הכתב את בקשתו לשמור על זכויותיו וזכויות אשתו, בעקבות נסיעה לחו"ל לתקופה בלתי מוגדרת. הטענה כי התובע אולץ לכתוב מכתב זה לא הוכחה. לעומת זאת, הוכח כי הנסיעה לסין היתה על רקע כלכלי, כאשר לתובע היה מקום עבודה חדש בסין ואילו התובעת בשלב זה לא עבדה. התובעים למדו את השפה הסינית במהלך שהותם, הם שכרו דירה, אך לא רכשו כל נכס ורכבם נרכש רק בשנת 2011. התובעים נהגו כאילו שישראל היתה עבורם "נמל בית", כך שאם דרכם לא היתה צולחת מבחינה כלכלית, היו עוזבים את סין ומחפשים את מזלם במקום אחר. הנתבע אף הצביע על כך שילדי התובעים לומדים בבית ספר אמריקאי בסין וכי בתשובה לשאלה בנושא התערות בחברה הסינית, התובעת העידה שיש לה עוזרת סינית. כל אלה, לשיטת הנתבע, אינם מעידים על כך שסין היא מרכז חייהם. הנתבע אף הפנה לכך שהתובעת היא בעלת מניות בחברה הישראלית ושכרה משולם לחשבון הבנק שלה בישראל.

עוד הפנה הנתבע לכך ששני ילדיהם של התובעים נולדו בישראל, בשנים 2008 ו - 2009 ובגין לידות אלה שילם הנתבע מענקי לידה (פעמיים), דמי לידה (בגין הילד הבכור) ואף שולמה קצבת ילדים. בנוסף, התובעים הגיעו לישראל במהלך השנים וקיבלו טיפול רפואי במסגרת מערכת הבריאות הציבורית בישראל.

האישורים שהוצגו על ידי התובעים אינם אישורי תושבות בסין, אלא היתרי שהיה ועבודה, ואלה אינם מעידים על תושבות.

לסיכום, לטענת הנתבע, התובעים אינם יכולים להחזיק במקל משני קצותיו, מחד גיסא לטעון שהם נותקו מישראל ואינם תושבים, ומאידך גיסא, להינות מזכויות שהן מנת חלקם של תושבים בלבד.

8. התמונה העובדתית שנפרשה בפנינו היא של זוג צעיר שעזב לסין על מנת לחפש שם אפשרויות כלכליות וצעד זה, שיש בו מידה רבה של אי ודאות, עלה יפה ברבות השנים: התובע מועסק על ידי חברה סינית, התובעת היא בעלת חברה ישראלית בעלת קשרים בסין ובמקביל התובעים מגדלים בסין את שני ילדיהם, שנולדו לאחר העזיבה לסין. על רקע זה, הן רשויות המס והן הנתבע הכירו בכך שהתובעים בסופו של יום ניתקו את קשריהם מישראל ואין לראות בהם תושביה.

9. התובעים טענו כי החלטתם לעזוב את ישראל לסין היתה החלטה "לאלתר" (סעיף 1 לתצהירי התובעים).

נסיון החיים מלמד כי מהלך הגירה ממדינה מדינה יכול שייעשה באיבחה אחת, אך ייתכנו גם מקרים בהם ההגירה תיעשה באופן הדרגתי, כאשר אין סיבה אובייקטיבית או סובייקטיבית שמחייבת ניתוק מוחלט של הזיקות והקשרים למדינת המקור.

בענייננו, יש לבחון האם התובעים הוכיחו את הטענה כי ההגירה לסין היתה מיידית ולאלתר.

10. נציין כי התובעים ניסו להתחמק ממתן תשובה חד משמעית לשאלות שהוצגו להם בנושא תוכניותיהם בשלהי שנת 2005. במיוחד ניכר היה מעדות התובעת כי היא מתחמקת ממתן תשובה, בטענה (בלתי משכנעת) שאינה מבינה את השאלות בנושא (עמוד 3 לפרוטוקול). למרות נסיונות אלה, ניתן היה להסיק כי המגורים בסין אינם בבחינת ישיבת קבע – "כרגע לא" (עמוד 4, שורה 10) ור' גם בעדות התובע: "...ולא מתכוון לעזוב בתקופה הקרובה" (עמוד 10 ,שורה 25).

11. זאת ועוד, התובעים העידו כי למדו את השפה הסינית לאחר שעזבו לסין (התובע, עמוד 10, שורה 4, התובעת - עמוד 7 שורות 7-11). יש בכך לסתור את הטענה כי העזיבה לאלתר מישראל היתה מתוכננת ושקולה (עמוד 9 לפרוטוקול, שורות 6-8). סביר להניח כי אדם המתכוון לעזוב ולהקים את חייו במקום חדש, יתכונן למהלך ולו רק על ידי לימוד השפה המקומית.

12. גם העובדה שהתובעת הקימה את החברה בבעלותה, בחלוף כשנתיים לאחר המעבר לסין ובהיותה מתגוררת שם, עם שותפות בישראל, מעידה על כך שהקשרים לישראל לא נותקו. אמנם התובעת לא פירטה בתצהירה עובדות נוספות ביחס לנסיבות הקמת החברה, אולם עצם העובדה כי ההבהרה העובדתית בעניין זה ניתנה רק בחקירה הנגדית של התובעת (עמוד 8 לפרוטוקול, שורות 12-17), פועלת לחובת התובעת.

מכל מקום, אף אם נבחן את העובדות כהווייתן, מבלי להתייחס למועד העלאתן, מעדות התובעת עולה כי במקביל למגוריה בסין, קשריה עם ישראל לא נותקו – התובעת הקימה בשותפות בישראל חברה, שהיא שכירה שלה והיא אף מקבלת את שכרה מהחברה באמצעות חשבון בנק בישראל.

13. לכל האמור יש להוסיף כי התובע עצמו פנה לנתבע בשנת 2005 וביקש להמשיך ולשלם את דמי הביטוח עבורו ועבור אשתו.

במכתב מיום 5.10.05 נרשמו הדברים הבאים:

"בהמשך לפנייתי אליכם נתבקשתי לכתוב מכתב המתאר את בקשתי.
בעקבות נסיעה לחו"ל לתקופה בלתי מוגדרת, אבקש לשמור על זכויותי ועל זכויות אשתי בביטוח לאומי ובביטוח הבריאות.
כפי שמצוין באתרכם באינטרנט, אפנה לסניף הבנק שלי לביצוע הוראת קבע לתשלום סך של 132 ₪ בחודש.
חודש אחרון אשר מעסיקי בארץ שילם את הביטוח הלאומי הוא אוגוסט 2005.
על כן תחילת תשלום באופן עצמאי מ 1 ספטמבר 2005."

התובעים טענו כי מדובר בנוסח שהוכתב להם עם ידי נציגי הנתבע, אך איננו מקבלים טענה זו. מעבר לעובדה שנטענה בעלמא, לא ברור מדוע התובע – שהעיד על עצמו שהוא אדם משכיל ובעל נסיון בשוק העבודה (עמוד 8, שורות 25-29), יחתום על בקשה המנוגדת לרצונו ולכוונותיו. אנו סבורים כי גרסה זו של התובעים היא גרסה מאוחרת שבאה לנמק את הפער בין הצהרות התובעים ובין המסמך מזמן אמת. התובע אף אישר, גם אם בלשון רפה, כי הסיבה לכך שהמשיך לשלם את דמי הביטוח, היא לחץ של בני המשפחה לשלם את דמי הביטוח (עמוד 9 לפרוטוקול, שורות 18-19). כלומר, היוזמה למשלוח המכתב היתה של התובע, שפעל בעצת בני משפחתו, על מנת לשמר את זכויותיו וזכויות אשתו מול הנתבע.

מכתב זה מהווה ראיה מזמן אמת כי בשונה מהאמור בתצהיריהם, סמוך למעבר לסין ובשנים הראשונות לאחר מכן, התובעים לא ראו עצמם כמי שניתקו את קשריהם מישראל.

14. ביחס לתשלום דמי הביטוח בגין התובעת, נזכיר כי התובעת מועסקת על ידי חברה ישראלית שהיא אחת מבעליה ושכרה משולם בחשבון בנק בישראל. לפיכך, ראוי היה כי טענה לגבי טעות בתשלום דמי הביטוח תובהר ולא תטען בעלמא כטעות של רוה"ח. נציין שרוה"ח עצמו לא התייצב להעיד ולהסביר מה היה מקור הטעות ומדוע נהג בתובעת (אחת מבעלי החברה לה נתן שירותים), כתושבת ישראל.

15. ככל שהתובעים מסתמכים על החלטת רשויות המס, נציין כי על פי עדות התובעת, הם הוכרו כ"לא תושבים", רק משנת 2008, עם הקמת החברה הישראלית, ולא קודם לכן (עמוד 7 לפרוטוקול, שורה 22). כלומר, גם אם נקבל את הטיעון הנ"ל, יש בו לצמצם את המחלוקת לשנים 2006 – 2008, אך לא לבטלה כליל. בנוסף, יש בכך ללמד כי אף מבחינת רשויות המס, התושבות בישראל לא הסתיימה מיד עם עזיבתם של התובעים לסין.

16. זאת ועוד - לא שוכנענו מהראיות כי מירב הזיקות, בשנים הרלוונטיות, אכן מעידות על סין כמקום התושבות של התובעים. לא הוכח שלתובעים נכסים קבועים בסין. מעדותם עולה כי הם התגוררו לאורך כל השנים בדירות שכורות ורק בשנת 2011 רכשו מכונית.

האישורים שהתובעים הציגו (צורפו כנספחים לכתב התביעה) הם אישורי שהיה ועבודה שניתנו על ידי הרשויות הסיניות, ואין בהם להעיד על תושבות. התובעת אמנם עובדת בסין, אך היא עובדת בחברה ישראלית ומקבלת את שכרה בישראל.

אשר לקשרי התובעים עם הקהילה המקומית – נראה כי אלה קשרים עם קהילת הזרים/ המערביים המקומיים ולא עם הקהילה הסינית המקומית. ילדי התובעים לומדים בבית ספר אמריקאי והתובעת העידה על קשר עם עוזרת סינית ולא מעבר לכך. בנוסף, התובע הסביר כי "זר לא יכול ללמוד במסגרת סינית" (עמוד 10 לפרוטוקול, שורה 10) וכי את החגים הם חוגגים בבית חב"ד או יחד עם משפחות ישראליות בסין (שם בשורה 20), היינו קשרים חברתיים של קבוצת מערביים בסין ולא התערות בקהילה המקומית. התובעים אף העידו שאין להם ביטוח רפואי מקומי, אלא ביטוח פרטי (עמוד 6 לפרוטוקול, שורה 32).

כלומר, אין כל ראיה ממשית המעידה על כך שבשנים שבמחלוקת התובעים העתיקו את מרכז חייהם מישראל לסין (וזאת בשונה מעצם המגורים בחו"ל).

17. בנוסף, לא נוכל להתעלם כי מהראיות עולה כי במהלך השנים בהן התובעים עזבו לסין, הם המשיכו להגיע לישראל ולהינות משירותי הרפואה הציבורית שלה, כתושבים הזכאים לביטוח בריאות על פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד – 1994 (נ/1; עמוד 9 לפרוטוקול, שורה 26 עד עמוד 10, שורה 2) ואף שולמו להם גמלאות לפי חוק הביטוח הלאומי, עקב לידת שני ילדיהם בישראל.

הבחירה לקבל שירותי רפואה בישראל וללדת את שני ילדי התובעים בישראל, מעידה על כך שהזיקות והקשרים לישראל לא נותקו. צעד זה מלמד על כך שחרף המגורים בסין, התובעים ראו בישראל "נמל בית", ממנו לא ניתקו ואותו לא עזבו לחלוטין. בהקשר זה יפים הדברים שנפסקו בעב"ל (ארצי) 212/08 זליקסון - המוסד לביטוח לאומי, 26.3.09 (גם שם אחד מבני הזוג עבד בחו"ל עבור חברה ישראלית ובני הזוג שהו תקופות ממושכות בחו"ל):

יש גם ליתן את הדעת לכך, שכאשר המערערת חלתה, והוא הדין לגבי המערער, שבו המערערים לישראל. יהיה מי שיאמר, כי עשו זאת משום שהרפואה ברוסיה פחות טובה מזו שבישראל, אך אפשר לראות את הדברים גם מנקודת מבט של הזיקה לישראל כנמל הבית."

מעבר לכך, אנו תמימי דעים עם עמדת הנתבע, לפיה לא ניתן לצורך קבלת שירותי בריאות ציבוריים וגמלאות, לנהוג כ"תושב" ולשלם דמי ביטוח, ולאחר מכן, לאחר שהגמלאות שולמו והשירותים ניתנו, לטעון בדיעבד כי מדובר במי שאינו תושב.

18. לכל האמור לעיל נוסיף כי על רקע העובדה שהתובעים עזבו את ישראל מספר חודשים לאחר נישואיהם ומשמדובר בזוג צעיר (התובעת ילידת סוף שנות ה – 70), איננו סבורים שיש לתת משקל לעובדה שלתובעים לא היתה דירת מגורים בבעלותם בישראל.

19. סוף דבר – התביעה נדחית.

לא בלי היסוס ורק משום שמדובר בתביעה מתחום הבטחון הסוציאלי, איננו עושים צו להוצאות.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון