גובה שכר טרחת עורך דין בערעור לבית המשפט המחוזי

1. תביעה ותביעה שכנגד, שעניינן שכר טרחתו של הנתבע בגין ייצוג התובע בערעור על פסק דין, שניתן בתביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן: החוק).

רקע

2. התובע הגיש תביעת פיצויים, לפי החוק, לבית המשפט המחוזי, באמצעות עורך דין (לא הנתבע). בית המשפט המחוזי פסק לתובע סך של 336,992 ₪. מתוך סכום זה שולם לתובע סך של 187,591 ₪, ויתרת סכום פסק הדין עוכבה.

המבטחת ערערה על פסק הדין, לבית המשפט העליון.

3. התובע פנה אל הנתבע על מנת שייצגו בבית המשפט העליון.

4. ביום 20.10.08 נחתם בין הצדדים הסכם שכר טרחה, נספח א' לכתב התביעה (להלן: ההסכם). לפי ההסכם, התובע התחייב לשלם לנתבע סך של 5,000 ₪ בגין הכנת התיק, סך של 7,500 ₪ בגין כל ישיבה בה הנתבע יופיע, וכן התחייב לשלם 15% מכל סכום שייפסק בערעור שכנגד, הכול בצירוף מע"מ. "ישיבה" הוגדרה גם כהכנת עיקרי טיעון, תיק מוצגים וסיכומים בכתב.

5. בסופו של יום, תוצאת הערעור הייתה שסכום הפיצוי שנפסק לתובע הוקטן. לתובע שולם חלק מהסכום שעוכב (כ- 60,000 ₪ לפי עדותו של התובע) וחלק הארי של הסכום המעוכב נותר בידי המבטחת.

6. בגין הטיפול בערעור, הנתבע גבה מהתובע את הסכומים הבאים:

סך של 6,775 ₪ שולם ביום 20.10.08 (5,000 ₪ בתוספת מע"מ בגין שכ"ט ו- 1,000 ₪ בגין הוצאות).

סך של 2,500 ₪ שולם ביום 20.12.08 עבור הוצאות (כולל מע"מ).

סך של 250 ₪ שולם ביום 15.2.09 עבור הוצאות (כולל מע"מ).

סך של 2,500 ₪ שולם ביום 19.6.09 עבור הכנת עיקרי טיעון (ללא מע"מ – סך של 2,165 ₪).

סך של 3,275 ₪ שולם ביום 29.6.09 עבור סיכומים (ללא מע"מ – סך של 2,835 ₪).

סך של 3,262 ₪ שולם ביום 9.10.09 עבור ערעור (ללא מע"מ – 2,500 ₪).

סך של 8,500 ₪ שולם ביום 16.12.09 עבור שכ"ט (ללא מע"מ – 7,234 ₪).

סך הכול שולם סך של 19,734 ₪ לפני מע"מ, בגין שכ"ט, וסך של 3,750 ₪ בגין הוצאות.

התביעות השונות וטענות הצדדים

7. התובע דרש את שכר הטרחה ששולם. לטענתו, נוכח התקרה הקבועה בסעיף 16 לחוק ובכללי לשכת עורכי הדין (תעריף מקסימלי לשכ"ט בטיפול בתביעות לפי חוק הפלת"ד), נגבה ממנו שכר טרחה ביתר. התובע טען כי הנתבע לא יידע אותו באשר למשמעויות השונות של החתימה על ההסכם.

8. הנתבע טען כי התובע חתם על ההסכם, לאחר שהוסבר לו היטב על מה הוא מתחייב. כמו כן, הנתבע טען כי סעיף 16 לחוק לא חל משום שהוא מוגבל לשכר טרחה שנקבע לפי תוצאות הטיפול, ואילו כאן שכר הטרחה נקבע בסכום קבוע, לפי פעולות. בנוסף, שכר הטרחה הוסכם בקשר עם הליך ערעור, שלפי ההלכה שהייתה נהוגה באותה עת, לא חל עליו סעיף 16 לחוק.

הנתבע הגיש תביעה שכנגד בגין יתרת שכר הטרחה המגיעה לו, לטענתו, לפי ההסכם.

העדויות

9. התובע העיד כי ההסבר שניתן לו בזמן החתימה על ההסכם, התייחס לסיכויי ההליך. לפי עדותו של התובע, הנתבע הסביר לו שיידרש לשלם סך של 30,000 ₪, כולל מע"מ. בנוסף, הנתבע התחייב כי לכל הפחות ישיג בערעור סך של 200,000 ₪ (עמ' 5 ש' 13 – 18). התובע שלל את הטענה לפיה אחיו היה עמו במעמד החתימה על הסכם שכר הטרחה (עמ' 5 ש' 31), ולא זכר האם לפני החתימה קיבל את טיוטת ההסכם כדי שיוכל לעיין בו בביתו (עמ' 6 ש' 9). התובע אישר שהבין כי הוא משלם שכר טרחה רק בגין הליך הערעור (עמ' 6 ש' 14).

בישיבת ההוכחות הוצג מסמך "הוראות בלתי חוזרות" הנושא את חתימת התובע. לפי האמור באותו מסמך, התנה עורך הדין הקודם של התובע את העברת התיק, בכך שהתובע יחתום על הוראה בלתי חוזרת, לפיה הנתבע יעביר לעורך הדין הקודם שכר טרחה בשיעור 13% בצירוף מע"מ מכל סכום שייפסק לתובע בערעור (נ/1). התובע אישר את חתימתו, אך ציין כי אינו מבין מה כתוב במסמך, וכי הוחתם עליו מבלי שניתן כל הסבר (עמ' 6 ש' 28).

10. הנתבע העיד כי מלכתחילה לא היה מעוניין לקבל את הטיפול בעניינו של התובע, והסכים לכך רק לאחר שכנועים (עמ' 8 ש' 9 – 17). הנתבע טען כי הסביר לתובע את האמור בהסכם, כי התובע קרא את ההסכם, ואחיו, שהיה עמו, הסביר לו. התובע אף לקח את טיוטת ההסכם לביתו (עמ' 9 ש' 1 – 5). באשר למסמך ההוראות הבלתי חוזרות, ציין הנתבע כי מאחר שבא כוחו הקודם של התובע התנה תנאים באשר להעברת התיק, ולא היה זמן לפנות ללשכת עורכי הדין, הנתבע החתים את התובע על המסמך, לפי דרישת עורך הדין הקודם (עמ' 9 ש' 8 – 10). הנתבע עצמו הסכים לדרישתו של עורך הדין הקודם (עמ' 9 ש' 6 – 7).

הנתבע העיד כי הסביר לתובע כל סעיף וסעיף בהסכם שכר הטרחה "לא יותר מזה ולא פחות מזה" (עמ' 9 ש' 12 – 14). הנתבע הסכים, כי לא ציין בפני התובע שקיימת בחוק הגבלת שכר טרחה, ונימק זאת בכך שאפשרות זו לא עמדה על הפרק, משום שאותה עת הייתה תלויה ועומדת ההלכה של בית המשפט המחוזי לפיה שכר הטרחה בערעור אינו מוגבל (עמ' 9 ש' 17 – 18). הנתבע לא יכול היה להציג אסמכתאות להוצאות שדרש מהתובע.


דיון

התביעה העיקרית להחזר שכר הטרחה וההוצאות

שכר הטרחה

11. לאחר עיון בטענות הצדדים, מצאתי כי דין התביעה להתקבל ברובה. התובע זכאי להחזר שכר הטרחה, אך אינו זכאי להחזר ההוצאות.

12. השאלה הראשונה היא, האם הסכם לשכר טרחה שאינו מותנה בתוצאות התובענה יכול לחרוג מהמגבלות שנקבעו בדין ביחס לגביית שכ"ט באחוזים מתוצאות התביעה.

13. סעיף 16 (א) לחוק קובע:

"המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין תקבע, באישור שר המשפטים, תעריף מקסימלי לשכר טרחה של עורך דין בעד הטיפול בתביעות לפי חוק זה, ובלבד ששכר טרחה שנקבע לפי תוצאות הטיפול לא יעלה על 8% מהסכום שהוסכם לשלמו לנפגע, ואם היו הליכים משפטיים - על 13% מהסכום שנפסק; מי ששילם שכר טרחה העולה על התעריף המקסימלי, זכאי להחזר העודף".

14. אם כך, לפי לשונו של סעיף 16 (א) לחוק, התקרה הקבועה לגביית שכר טרחה בתיקי פלת"ד, אינה חלה אם סוכם על שכר טרחה שאינו מותנה בתוצאות ההליך.

15. תוצאה זו מעוררת קושי.

החוק קבע תקרת שכר טרחה בשים לב לשני עקרונות: האחד, תכליתו הסוציאלית של החוק והשני, העובדה כי משטר האחריות המוחלטת שהונהג במסגרתו, מביא לפישוט הטיפול שיידרש מעורכי הדין (עניין רע"א 7204/06 ישראלה ארליך נ' עו"ד יהושע ברטל (22.8.12) - סעיפים 18, 21 ו- 25 לפסק הדין, להלן: עניין ארליך).

התכלית הסוציאלית של החוק הביאה את בתי המשפט, פעם אחר פעם, לנהוג באופן דווקני באשר למגבלת שכר הטרחה באחוזים. כך, נקבע (בדעת רוב) כי התקרה כוללת מע"מ (ע"א 3099/11 בוקאעי בלאל נ' חדוה אביטל (11.10.2011) (להלן: הלכת בוקאעי). עוד נקבע כי תקרת שכר הטרחה תחושב על בסיס הסכומים שנפסקו בפועל וללא הכללת ניכויים דוגמת תגמולי המוסד לביטוח לאומי (ע"א 311/85 איטק (יצחק) אפראימוב (קטין) נ' יעקב גבאי, פ"ד מב(3) 191). בנוסף, נקבע בעניין ארליך כי התקרה כוללת את שכר הטרחה בכל הערכאות.

16. בעניין ארליך התמודד בית המשפט העליון עם הטיעון, הרלבנטי אף לענייננו, הנוגע למקרה בו טיפלו בתיק מספר עורכי דין. בית המשפט העליון קבע כי הקושי ניתן לפתרון בדרך של חלוקת הסכום המתקבל לפי התקרה המקסימאלית, בין עורכי הדין, בהתאם למידת תרומתם להשגת התוצאה הסופית (סעיף 33 לפסק הדין).

17. יפים לענייננו הדברים שנאמרו בעניין ארליך:

"הענקת הפירוש המוצע על ידי המשיב להיקף תחולת הוראת סעיף 16 (א) הנ"ל (כך שההגבלה על שיעור שכר הטרחה היא בערכאה הדיונית בלבד – מ.ב.) תסיר, כביכול, כל מגבלה מעל שכר הטרחה שרשאי עורך הדין לגבות בעבור הטיפול בערעור. ברי כי הסרת ההגבלה כמתואר אינה מתיישבת עם תכלית סעיף 16 (א) לחוק הפלת"ד, כפי שזו פורשה בפסיקה".

ובהמשך –

"הצורך "לברוא" שיעור שכר טרחה בעבור הטיפול בהליך הערעור, המתעורר לאור הצעת הפרשנות של המשיב, מהווה מכשול רציני, שאין אפשרות להתגבר עליו במתווה הנורמטיבי הקיים. ואמנם על פי שיטת המשיב – אי קביעת מגבלה לשיעור שכר הטרחה שניתן לגבותו בעבור הטיפול בהליך הערעור סותר חזיתית את תכליתה של הוראת סעיף 16 (א) לחוק הפלת"ד כפי שזו פורטה לעיל".

(סעיף 28 וסעיף 35 לפסק הדין, הדגשה לא במקור – מ.ב.).

18. כאן, בניגוד לעניין ארליך, הצדדים הסכימו על שכר טרחה גלובאלי, שאינו מותנה בתוצאות, אך אין בהבדל זה כדי ליישב את התוצאה האבסורדית העולה מטיעונו של הנתבע: לאחר שבית המשפט העליון סגר את הפרצה הקיימת בהליך הערעור, נפתחה לרווחה דלת גדולת ממדים, ודרכה ניתן לעקוף את ההגבלות שקבע החוק, לא רק בערכאת הערעור, אלא גם בערכאה הדיונית.

נמצא, כי הוחמצה מטרתו של סעיף 16 (א) לחוק – והיא מניעת ""נגיסה" יתרה בכספים המשתלמים לידיו של הנפגע" (א. ריבלין תאונת הדרכים תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה רביעית, התשע"ב-2011), עמ' 1045).

19. הצדדים לא הציגו תקדים שבו הוכרה עקיפתו של סעיף 16 (א) לחוק, באמצעות קביעת שכר טרחה שאינו מותנה בתוצאות, למעט תא"מ 43478-01-12 (שלום עכו) אסדי נ' איסק פארי (23.7.2013) (להלן: עניין אסדי). באותו עניין, בית המשפט קבע כי יש לכבד הסכם שכר טרחה, הקובע סכום קבוע ללא התניה בתוצאות התביעה לפי חוק הפלת"ד, אך זאת רק במקרה של דחיית התביעה. גם באותו עניין, בית המשפט דחה את הפרשנות לפיה ניהול תיק מורכב בשאלת החבות מצדיק גביית שכר טרחה, העולה על התקרה הקבועה בחוק. זאת, גם אם שכר הטרחה נקבע כסכום קבוע (ולא באחוזים), באופן התואם, לכאורה, את לשונו של סעיף 16 (א) לחוק. בית המשפט הגיע למסקנה לפיה עורך הדין רשאי להבטיח "בהסכם ערוך כדין המוסבר היטב ללקוחו" את שכרו, במקרה שבו תביעתו של הלקוח לפי חוק הפלת"ד תידחה".

20. גם התוצאה בעניין אסדי אינה יכולה להועיל לנתבע.

ראשית, משום שגם בעניין אסדי בית המשפט הכיר, עקרונית, בבעייתיות הנובעת מהסכם שכר טרחה שאינו כפוף למגבלות החוק, למרות שלשונו של סעיף 16 לחוק מאפשרת זאת, ולפי הקביעה שם, ברוב המקרים אין לאפשר זאת.

שנית, משום שכאן אין מדובר במצב של "דחיית התביעה" שעניין אסדי התייחס אליו. בענייננו, דובר בטיפול בערכאת הערעור, לאחר שכבר נפסק סכום פיצוי בערכאה הדיונית. לפיכך, אין סיכון שלא ייפסק דבר. לאור תוצאתה של הלכת ארליך, שכר הטרחה אמור היה להיות מחולק בין עורכי הדין השונים שטיפלו בתיק (ר' גם פסק דינו של כב' השופט ריבלין בעניין ארליך וכן ר' ע"א 12209-04-12 (מחוזי ת"א) לימור גניש נ' עו"ד לביאב לוי (18.3.2013) כן ר' פסק דינה של כב' השופטת חיות בע"א 2283/00 (מחוזי ת"א) מורגנשטרן נ' עו"ד פני גיל (צלטנר, 9332)).

שלישית, משום שמהבחינה העובדתית ההסכם שנחתם אינו עומד בתנאי של הסכם "מוסבר היטב", ואבהיר:

לא אחת הפסיקה התייחסה לעורך הדין כאל הצד ה"חזק" במעמד של חתימת הסכם שכר טרחה, והטילה עליו חובות שונות כחלק מכך. החובות כללו, בין היתר, הקפדה יתרה על התנהגות הוגנת והימנעות מניצול הכוח או המידע שבידי עורך הדין לצורך קידום ענייניו. זאת, בפרט נוכח העובדה שאין להניח כי הלקוח יצטייד בעורך דין נוסף כדי להתייעץ בסוגית הסכם שכר הטרחה (ת"א (שלום חיפה) 19191/02 כיוף ג'מאל נ' עו"ד שקיב עלי (20.3.08), ת"א (שלום י-ם) עו"ד דוד שי נ' נעמה לוי אהרון (25.12.08) ת"א (ראשל"צ) 4334/07 אביבי פנחס נ' עו"ד מורדניאל (5.10.09)).

בהתאם, כלל התנהגות מינימאלי הנדרש מעורך דין המסכם שכר טרחה עם לקוחו, הוא להעמיד את הלקוח על הוראות הדין הרלבנטיות, באופן שהלקוח יהיה, לכל הפחות, מודע לכך שקיימת בחוק אפשרות לתקרת שכר טרחה.

מהעדויות עולה, כי הסוגיה של הגבלת שכר הטרחה כלל לא הוצגה לתובע. יתר על כן, אפילו כאשר ההסכם התייחס לשכר טרחה המותנה בתוצאות, הנתבע קבע אחוזים הגבוהים מהתקרה הקבועה בחוק (15%).

הנתבע הסכים כי לא הסביר את קיומה של הוראת סעיף 16 לחוק, ונימק זאת בכך שהוראה זו הייתה בלתי רלבנטית, נוכח העובדה שאותה עת היה בתוקף פסק דינו של בית המשפט המחוזי, מושא הערעור בעניין ארליך ( שקבע כי אין הגבלת שכר טרחה בהליך הערעור, להלן: פסק המחוזי). אינני מקבלת את נימוקו של הנתבע. על מנת שהנתבע יוכל להסתמך על הסכמה, עליה להינתן תוך ידיעת כלל העובדות הרלבנטיות. הוראת סעיף 16 לחוק היא עובדה רלבנטית, וכך גם העובדה שקיימת פסיקה סותרת, ואין הלכה מחייבת בשאלה הנוגעת למשמעות התקרה שהוא קובע.

הפרשנות של הנתבע לפיה בשלב הערעור שכר הטרחה "פתוח" ללא כל מגבלה, היא פרשנות אחת שנסמכה על פסק המחוזי, שניתן טרם הייתה הלכה מחייבת, ועל רקע פסיקות סותרות בסוגיה זו. הנתבע היה חייב לגלות לתובע את המצב המשפטי המלא. זאת, נוכח עמדת הפסיקה באשר לחובות עורך הדין העורך הסכם שכ"ט, קל וחומר שכ"ט בתיקי פלת"ד בהם קיים ממד סוציאלי וחברתי.

מטעם זה, אין גם משמעות לטענת הנתבע לפיה ההסכם הוסבר לתובע. הבעיה אינה במה שהוסבר אלא במה שלא הוסבר. לבטח הנתבע, עורך דין במקצועו, אינו פטור מחובתו עקב נוכחות של האח (עובדה שלא הוכחה כשלעצמה) או בשל התייעצות של התובע עם אחיינית, סטודנטית שתחום לימודיה לא הוברר.

21. באשר לחתימה על כתב ההוראות הבלתי חוזרות:

התובע לא הותיר רושם של אדם העומד על דעתו, מבין ומתמצא היטב ברזי החוק או בניסוחים מורכבים. ההפך הוא הנכון. כך, התובע התקשה להבין את השאלות שהופנו אליו, ותשובותיו היו לרוב מבולבלות. לא התרשמתי כי כתב ההוראות הבלתי חוזרות או משמעותו הוסברו לתובע. הנתבע עצמו לא סתר את עדותו של התובע בעניין זה. הנתבע אף הודה שהסכים לדרישתו של עורך הדין הקודם בנושא זה.

כתב ההוראות הבלתי חוזרות לפיו ישולמו לבא כוחו הקודם של התובע 13%, בצירוף מע"מ, מכל סכום שייפסק בערעור, גרם למצב שבו הנתבע עצמו הביא ביודעין, לכך שתקרת שכר הטרחה בחוק (בתקופה שטרם הלכת בוקעאי, בנושא המע"מ) תועבר לבא כוחו הקודם של התובע.

22. הנתבע טען כי אין מקום להחיל את עניין ארליך באופן רטרוספקטיבי, על ההסכם דנן, שנחתם בעת שפסק המחוזי היה בתוקף. הנתבע הפנה לת"א 23417-09-10 אורי דניאל ושות' משרד עורכי דין נ' יצחק פת (25.12.2012) (להלן: עניין דניאל). בעניין דניאל נקבע כי אין להחיל את הלכת ארליך על הסכם שכר טרחה באופן רטרוספקטיבי וזאת, נוכח הפסיקה שקבעה כי אין תחולה רטרוספקטיבית להלכת "השנים האבודות" מקום שנחתם הסכם פשרה בין הצדדים (רע"א 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נ' עזבון המנוח אחמד עבד אלחמיד ז"ל (27.2.2006) להלן – עניין סולל בונה).

עמדתי שונה. ראשית, בעניין סולל בונה הסכם הפשרה קיבל תוקף של החלטה (במישור המעשי דובר בפסק דין לעניין גובה הנזק), ושיקולי בית המשפט נגעו לשיקולים כלליים של טעות בכדאיות העסקה, והכלל לפיו, הסכם פשרה אינו אלא הסכם הקובע ויתורים הדדיים ו"קניית סיכון". לפיכך, אינני סבורה כי ניתן לגזור בהכרח גזירה שווה בין הסכם פשרה להסכם שכר טרחה.

שנית, אינטרס ההסתמכות, שהוא האינטרס המונח ביסודה של תחולה פרוספקטיבית בלבד, מותנה, לפי עניין סולל בונה, בכך שהמצב החוקי יאפשר הסתמכות כזו. בעניין סולל בונה נקבע כי אין לתת משקל של ממש לאינטרס ההסתמכות, כאשר לא היה מקום להסתמכות נוכח המצב החוקי, כגון במצב בו אין הלכה של בית המשפט העליון, או במצב בו ניתנו פרשנויות שונות לדין (סעיף 18 לפסק הדין בעניין סולל בונה). זהו בדיוק המצב בענייננו. במועד חתימת ההסכם, לא הייתה הלכה מחייבת של בית המשפט העליון. זאת ועוד, במועד חתימת ההסכם, היה ידוע שקיימת מחלוקת פרשנית ממשית בנושא (ר' הסקירה בסעיף 23 לפסק הדין של כב' השופט מלצר וכן פסק דינו של כב' השופט ריבלין בעניין ארליך).

לבסוף, אני מקבלת את עמדת ב"כ התובע לפיה הנתבע אינו זכאי לטעון להסתמכות, שכן לא טרח להסביר לתובע את המצב החוקי הקיים. כאשר לא ניתנו הסברים מינימאליים באשר להגבלה הקבועה בחוק וכל האפשרויות החוקיות הקיימות, הוויתור של התובע אינו ויתור ממשי, הסכמתו אינה הסכמה מדעת, וההסתמכות אינה עונה לדרישה של תום לב ודרך מקובלת.

הוצאות

23. הנתבע לא הציג קבלות התומכות בסכום ההוצאות שנגבה מהתובע. פרט לאגרת הערעור, הנתבע טען להוצאות בגין טלפונים, שליחויות ומכתבים.

אף שהנתבע לא הציג קבלות, אני סבורה כי הדרישה להחזר מלוא ההוצאות לתובע אינה מוצדקת. קיומה של אגרת ערעור הוא עניין שבידיעה שיפוטית, ועל גובהה ניתן ללמוד מתוך הדין (לפי תקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007, אגרת ערעור בבית המשפט העליון עמדה במועד הרלבנטי על סך של 2,530 ₪). החזרת האגרה לידי התובע משמעה שהתובע יעשה עושר על חשבונו של הנתבע, וזאת אין לאפשר. מעבר לכך, נוכח התוצאה באשר לשכר הטרחה, נראה כי נכון יהיה להותיר בידי הנתבע את הסכומים שגבה בגין הוצאות הטיפול בתיק, שאינם חורגים מגדר הסבירות.

התביעה שכנגד

24. נוכח התוצאה בהליך העיקרי, מתייתר הצורך לדון בתביעה שכנגד שעניינה סכומים נוספים להם זכאי הנתבע. יצוין כי הנתבע בסיכומיו לא התייחס כלל לרכיבי התביעה שכנגד, ואולם לשם השלמת התמונה אתייחס אליהם לגופם.

25. שכר טרחה בגין הכנת התיק, הכנת סיכומים, הופעה והוצאות:

אין חולק כי רכיבים אלה כלולים בהסכם שכר הטרחה.

לפי הסכם שכר הטרחה, מגיעים לנתבע בגין הטיפול בערעור הסכומים הבאים:

בגין הכנת התיק - 5,000 ₪;

בגין הכנת סיכומים ותיק מוצגים לערעור - 7,500 ₪;

בגין הופעה בבית המשפט העליון - 7,500 ₪;

סך הכול - 20,000 ₪ ללא מע"מ;

בנוסף, הנתבע טען להוצאות בסך של 2,530 ₪ הכוללות אגרת ערעור בסך של 2,530 ₪. הנתבע לא טרח לצרף קבלות באשר להוצאות.

כפי שפורט לעיל, הנתבע גבה סך של 19,734 ₪ (לפני מע"מ) בגין הערעור, ועוד סכומים בגין הוצאות, העולים על גובה אגרת הערעור. לפיכך, אני דוחה רכיב זה של התביעה שכנגד.

26. הכנת סיכומים בכתב בהתנגדות לצירוף ראיות נוספות:

הנתבע טען כי עבור הכנת סיכומים בכתב בהתנגדות לבקשת המערערים לצרף ראיות נוספות, הוא זכאי לשכר טרחה נוסף בסך של 7,500 ₪, בצירוף מע"מ.

לא ראיתי סיכומים בכתב בהליך ביניים. נספח 8 שצורף לכתב התביעה שכנגד, נחזה כסיכומים בתיק העיקרי, ועל כן אין בסיס עובדתי לדרישת שכר הטרחה בגין סיכומים נוספים בכתב. מכל מקום, ההסכם אינו תומך בדרישה נוספת זו, אף לוּ הוכח כי הוגשו סיכומים (להבדיל מתגובה, שהיא כתב הטענות המוגש באופן רגיל בבקשות ביניים). ההסכם קבע כי הכנת עיקרי טיעון וסיכומים בכתב תיחשב כ"ישיבה", כאשר בגין כל אחד מאלה ישולם שכר טרחה של 7,500 ₪, בצירוף מע"מ. "סיכומים", על פי המשמעות המקובלת, הם כתב הטענות האחרון המוגש במסגרת התיק, ועל דרך הכלל, מוגשים פעם אחת בתום הדיון. אם ביקש הנתבע לחייב בגין "סיכומים" בהליכי ביניים, היה עליו לציין זאת במפורש. זאת נוכח ההלכה לפיה פרשנות הסכמי שכר טרחה שניסחו עורכי דין תהיה לרעת המנסח (ת.א. (ב"ש) 2976/08 עו"ד דוד כהן נ' מרדכי סויסה (28.12.09)).

27. לפיכך, דין התביעה שכנגד להידחות.



סיכום

28. הצדדים לא הציגו תקדים שבו התאפשרה עקיפת התקרה הקבועה בסעיף 16 (א) לחוק באמצעות קביעת שכר טרחה בסכום גלובאלי, למעט עניין אסדי.

פסק הדין בעניין אסדי הגביל את האפשרות לשכר טרחה קבוע, כך שזו תינתן רק במצב של דחיית התביעה. בנוסף, התנה אותה בכך שההסכם "מוסבר היטב". לטעמי, ההסבר צריך לכלול לכל הפחות את העובדה שקיימת בחוק אפשרות לגביית שכר טרחה באחוזים עד לתקרה מסוימת.

בענייננו, נחתם הסכם שכר טרחה המתייחס לסכומים קבועים, מבלי שהוסברה לתובע עובדה זו. לפיכך, בהינתן הפסיקה שהטילה חובות משמעותיות על עורך הדין בכל הנוגע לעריכת הסכם שכר טרחה עם לקוחו, אין הנתבע יכול להסתמך על הסכם שכר הטרחה. הנתבע אינו יכול להסתמך על הוראתו הלשונית של סעיף 16 (א) לחוק המאפשר, לכאורה, חריגה מהתקרה שקבע החוק, מבלי שהסביר ללקוחו את דבר קיומו של סעיף 16 (א) לחוק. הנתבע אף אינו יכול לטעון לתחולה פרוספקטיבית של עניין ארליך, נוכח העובדה שלא מתקיימים התנאים שקבעה הפסיקה לשם הסתמכות על הלכה קיימת. לפיכך, מהבחינה העובדתית, יש לבטל את הסכם שכר הטרחה ולהורות על השבת הסכומים ששולמו על פיו (למעט ההוצאות).

29. תוצאה עובדתית זו מייתרת את הצורך לדון בשאלה המשפטית, והיא האם, הסכם מסוג זה (לו הוסבר כדבעי) הוא חוקי. לכאורה, התשובה לכך היא חיובית, לפי לשונו של סעיף 16 (א) לחוק. עמדתי שונה. אני מוצאת כי נוכח הלכת ארליך וטעמיה, אין לאפשר עקיפתה של התקרה שנקבעה בחוק באמצעות קביעת שכר טרחה קבוע, למעט המצב שתואר בעניין אסדי. ודוק: הטעם העיקרי שביסוד גישתו של הנתבע, קרי: מניעת מצב שבו עורך הדין לא יקבל שכר בגין הטיפול בהליך הערעור, נדחה בעניין ארליך, והפתרון נמצא בדרכים אחרות שאינן עוקפות את תקרת שכר הטרחה.

30. עם זאת, למותר לציין כי המצב המשפטי כפי שמשתקף בניסוחו הלשוני של סעיף 16 (א) לחוק, אינו רצוי. הותרת הפתח לקביעת שכר טרחה שאינו מותנה בתוצאות (מבלי ששכר טרחה זה יוגבל, למצער, בסוגי המקרים או בסכומים) מעוררת קשיים לא מבוטלים, ויוצרת מכשול לציבור עורכי הדין וללקוחותיהם גם יחד. לפיכך, ראוי שהמחוקק ייתן את דעתו לסוגיה זו.

31. אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 25,684 ₪ (הסכומים שנגבו בגין שכר טרחה, כולל מע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה, עד היום). סכום זה ישולם בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

32. התביעה שכנגד נדחית.

33. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון