מתי נזק ייחשב כבלתי ניתן לחלוקה בין מעוולים

נזק ייחשב כבלתי ניתן לחלוקה, בין היתר, כאשר כל אחד מהמעוולים בנפרד היה ממלא גורם למלוא הנזק, או כשאין שום קריטריון הגיוני לחלוקת האחריות לנזק בין המעוולים. במקרה אחרון זה, אף-על-פי שיש להניח שהנתבע יוכל לחזור על המעוולים הנוספים אם יגלה את זהותם, יישאו הנתבעים כלפי התובע באחריות יחד ולחוד לנזק כולו, אלא אם כן יעלה בידי נתבע פלוני להראות, כי ניתן לחלק את הנזק באופן הגיוני בינו לבין גורמי הנזק האחרים והוא יוכיח מה הנזק שגרם לו (ד"נ 15/88 מלך נ' קורנהויזר (13/3/90); ערעור אזרחי מס' 448/83 ורדה קורנהויזר נ' שמואל מלך (26/06/1988)).


בנסיבות תאונה זו ללא ספק חל סעיף 11 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) שעניינו "מעוולים יחד". הוכח, כי הן רכב הנתבעים והן רכב צד ג' ביצעו עוולה כלפי התובעים (הניזוק) וגרמו לו לנזק אחד, משותף, בלתי ניתן להפרדה, באופן שבו לא ניתן לייחס לכל אחד מהנתבעים חלק מסוים הימנו. יצויין, כי הנתבעים שעליהם הנטל, לא הביאו כל ראיה המאפשרת להבחין בין הנזק שהם גרמו לבין הנזק שגרם צד ג' וספק אם ניתן היה להביא עדות כזו שתבחין בין הנזק שגרמה המכה הראשונה לשניה, אף שניתן להניח שהמכה השנייה החמירה את הנזק שנגרם מלכתחילה. משכך, על כל אחד מהם לשאת, יחד ולחוד, בנזק שנגרם לתובעים (ראה לדוגמא: תק 37473-03-12 עדי אמיר נ' יפית יפה כהן (תל-אביב-יפו), (30/12/2012)).
ב"כ הנתבעים העלה טענה, כי ראוי היה שהתובעים יתבעו גם את צד ג', שעה שגם על פי עדות נהגת התובעים, רכבם הביא לפגיעה נוספת ברכב התובעים. על פניו, אכן ראוי שניזוק יגיש תביעתו נגד כל הגורמים שעשויים להיות רלוונטיים, שכן הדבר מאפשר דיון יעיל צודק ומהיר בתובענה. יחד עם זאת, לא ניתן לכפות זאת על הניזוק. בע"א 7008/09 אל רחים נ' אל קאדר (7.9.10), הבהיר בית המשפט העליון (כב' השופט י' עמית בפסקה 37 וכב' השופטת א' חיות בפסקה 2), כי מטרת ההוראה בסעיף 11 לפקודת הנזיקין היא להביא לידי כך שהניזוק יקבל תרופה מלאה בגין נזקו, "מבלי שיאלץ לכתת רגליו בין המעוולים ומבלי שיצא וידיו על ראשו ולו גם באופן חלקי... במיוחד במצבים בהם מי מהמעוולים אינו סולבנטי, שאז הנזק 'מתגלגל, לפתחו של אחד המעוולים ולא לפתחו של הניזוק" (כב' השופט עמית, פסקה 43).

כפי שנפסק לא פעם, כאשר ניזוק מגיש את תביעתו נגד מעוול אחד מבין כמה מעוולים יחד, הוא פועל על פי זכות מפורשת שהוקנתה לו בפקודה. מול זכות זו לא עומדת זכות נגדית שקולה של המעוול הבודד. קשה לייחס לניזוק כזה חוסר תום לב. בנוסף, שלילת הפיצוי של הניזוק ואף הפחתתו פוגעות בזכות מהותית שלו ומביאה למעוול רווח לא מידתי בניגוד לחיוב המהותי שלו על פי חוק. ואם בכל זאת יש הסוברים שתביעת הניזוק פוגעת במעוול הבודד, הרי מדובר בפגיעה באינטרס דיוני בלבד – האינטרס של המעוול לצרף לקופת הפיצוי את יתר המעוולים. זכותו המהותית של אותו מעוול כלפי יתר המעוולים אינה נפגעת שכן הפקודה מאפשרת לו לאכוף על יתר המעוולים השתתפות. אף הפגיעה באינטרס הדיוני הינה מצומצמת וזמנית כאשר למעוול הכוח והזכות להסירה בין על ידי צירופם בהודעה לצד שלישי ובמסגרת תביעת הניזוק ובין במסגרת תביעה עצמאית שלו כלפיהם. במקרה דנן, הנתבעים מיצו את זכותם והגישו הודעת צד ג' נגד המעוולים הנוספים לטענתם ומשכך גם לא ניתן לטעון כי נגרם להם נזק כלשהו בכך שרק הם נתבעו.
התובעים זכאים, אפוא, להיפרע מן הנתבעים את מלוא הנזק ואלו אלו יכולים לחזור אל המעוול שהוא לטענתם מעוול נוסף ולהפרע ממנו את חלקו.


בהתאם לפקודת הנזיקין, על אף החיוב ביחד ולחוד, ביחסים בין הנתבעים לבין צד ג', ניתן לקבוע חלוקה של הנזק, וזאת בהתאם להוראות סעיף 84(ב) לפקודה שלפיו: "(ב) בהליכים על השתתפות לפי סעיף זה יהיו דמי-ההשתתפות בסכום שיקבע בית המשפט על פי הצדק והיושר בהתחשב עם מידת-אחריותו של האדם לנזק; בית המשפט מוסמך לפטור אדם מחובת-השתתפות או להורות שהשתתפותו של אדם תהא כדי שיפוי מלא", וראה גם מפי כב' השופט זמיר בעא 4530/91 רשות הנמלים והרכבות נ' צים חברת השיט הישראלית בע"מ נד (4) 583, עמוד 620 ((10.10.2000) לפיו: "סעיף זה, כפי שהובן בפסיקה, דורש שהחלוקה תיעשה על בסיס האשמה המוסרית של כל אחד מן האחראים באופן יחסי", וראה גם מפי כב' השופט טירקל בע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' יגאל תנעמי, פ"ד נח (1) 1, עמוד 27 (1.10.2003) מפי כב' השופט ברנזון בעא 22/75 כליפא אדרי נ' יחזקאל עזיזיאן, פ"ד ל (1) 701, עמוד 715 ( 4.1.1976), תק 1069/07 גל ניר נ' מצרי יהודה (באר שבע) (24/11/2008)).
אבחן איפוא את שיעור הנזק והחלוקה הראויה במסגרת הודעת צד ג'.

שיעור הנזק


התובעים הגישו חוו"ד שמאי ומסמכים שלא נסתרו על פיהם הרכב הוכרז כאובדן גמור ומשכך זכאים התובעים לפיצוי בגין שווי הרכב בניכוי השרידים, אותו העמיד השמאי על סכום 15,660 ₪. התובעים תבעו עוד 800 ₪ בגין גרר, אולם לא צורפה קבלה ולפיכך נזק זה לא הוכח. כן תבעו התובעים סכום של 5,000 ₪ בגין עוגמת נפש והוצאות. סכום זה מוגזם לטעמי, אף שיש להניח שנגרמו לתובעים עוגמת נפש וטרחה בגין התאונה. למותר לציין כי ככל שיש לתובעים או למי מהם פגיעה נפשית בעקבות התאונה, כפי שנרמז, לא ניתן לדון בכך במסגרת ההליך דנן. אני מעמידה את הפיצוי בראש נזק זה על סכום של 1,000 ₪. כן תבעו התובעים, את שכר טרחת השמאי בסך 1,790 ₪. מדובר בשכר גבוה מן המקובל בשוק, אך בנסיבות כאשר הוכח, כי התובעים, אכן שילמו את שכר השמאי אני קובעת, כי על הנתבעים להשיב להם את הסכום.
משכך ישלמו הנתבעים לתובעים יחד ולחוד סך של 18,450 ₪ (15,660 + 1,000 + 1,790) בצירוף ריבית והצמדה מיום התאונה ועד התשלום בפועל, אגרה כפי ששולמה ושכ"ט בשיעור של 15% בתוספת מע"מ.

דיון והכרעה בהודעת צד ג'


כמפורט לעיל, צד ג' אף שקיבל את התביעה לא טרח להגיש כתב הגנה וגם לא התייצב לדיון, על כן אני מחליטה לפסוק בהעדרו.
מעדות נהגת התובעת עולה, כי הרגישה מכה חזקה אחת מרכב הנתבעים ומכה נוספת חזקה פחות מרכב צד ג'.
מהודעת צד ג' שלא נסתרה, עלה כי רכב צד ג' הוא זה שפגע ברכב הנתבעים מאחור. מחוו"ד שמאי של רכב הנתבעים שצורפה לכתב ההגנה עולה כי לרכב הנתבעים נגרם נזק אחורי משמעותי יחסית. הווה אומר רכב הנתבעים נפגע בחוזקה מאחור. ללא ספק, רכב צד ג' שהדף את רכב הנתבעים לעבר רכב התובעים גרם להחמרת הנזק.
כמפורט לעיל, החלוקה בין הנתבעים לבין צד ג' אמורה להעשות בהם להוראות סעיף 84 לפקודת הנזיקין "...על פי הצדק והיושר בהתחשב עם מידת-אחריותו של האדם לנזק...". כמפורט לעיל, בית המשפט הוסיף וקבע כי החלוקה תעשה על פי האשמה המוסרית לנזק.
בנסיבות העניין, כאשר מחד הפגיעה הראשונית והחזקה יותר הייתה מרכב הנתבעים ומאידך ברכב הנתבעים קיימת פגיעה משמעותית מאחור, דבר המלמד על מכה חזקה יחסית, אני מקבלת את הודעת צד ג' באופן חלקי, כך שצדדי ג' יחוייבו לשלם למגישת ההודעה לצד ג' 40% מהנזק דהיינו 7,380 בתוספת ריבית והצמדה מיום התאונה, בתוספת אגרה כפי ששולמה ושכ"ט בסכום של 1,250 ₪.



רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון