בקשה לעיון בשטר


א.רקע עובדתי

1. בקשה לביטול פסק בורר מיום 20.2.06 שניתן על ידי הבורר הנכבד הרב מרדכי שטרן (להלן: "פסק הבורר", שצורף כנספח ב' לבקשה ו-"הבורר"), וכן לביטול "הבהרה" שנתן הבורר ביום 24.5.06 בעקבות "בקשה לעיון מחדש" שהגישו המבקשים, והמכונה על ידם "פסק בורר" (להלן: "ההבהרה" – נספח א' לבקשה). בהבהרה דלעיל פסק הבורר, לאחר ששמע את הצדדים, כי אין מקום לשנות מן הפסק שנתן ביום 20.2.06, וכי הוא נותר שריר וקיים. הנימוקים לביטול פסק הבורר וההבהרה הם: אי מתן הזדמנות למבקשים להביא ראיותיהם – עילה לפי סעיף 24(4) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הבוררות"), ופגיעה בעקרונות הצדק הטבעי – עילה לפי סעיף 24(10) לחוק.

2. המבקשת הינה חברה העוסקת בעיבוד אדמות חקלאיות באזור קרית גת. המשיב הוא משוב להתיישבות חקלאית שיתופית של צעירי אגודת ישראל (להלן גם: "המושב"). בין המבקשת לבין המשיב נכרת הסכםך ביום 5.7.04 (נספח 1 לבקשה - להלן: "ההסכם"), לפיו הקצה המשיב למבקשת שטח של כ-4000 דונם במושב קוממיות, לצרכי עיבוד חקלאי. בהסכם נקבע כי הקצאת השטח למבקשת תהא מיום 30.9.04 ועד ליום 31.8.07, ולמבקשת ניתנה אופציה להאריך את תקופת ההסכם בשנתיים נוספות. המבקשים 2-3 הינם חקלאים, אשר עיבדו את שטחי האדמה שהוקצו למבקשת לפי ההסכם.

3. בשלהי חודש יולי 2004 התקיימו במושב בחירות, במסגרתן נבחר וועד חדש. חברי הוועד החדש התכחשו לתוקפו של ההסכם, וטענו כי זוייף ונחתם על ידי חברי הוועד הקודם לאחר מועד עריכת הבחירות (ראה סעיף 4 לכתב התביעה שהוגש לבורר מטעם המבקשים, נספח 6 לבקשה וכן סעיף 9 לתצהיר יונה לוי). בעקבות המחלוקת שנתגלעה בין המשיב לבין המבקשים בנוגע לתקפותו של ההסכם, הפעילו הצדדים את תניית הבוררות שבהסכם (סעיף 15) וחתמו, ביום 6.1.05, על שטר בוררין (נספח 5 לבקשה). בשטר הבוררין מינו הצדדים את כב' הרב מרדכי שטרן "...לדון בינינו ולהוציא פסק דין כפי הנראה לו על פי דין תורה, או על פי פשרה, ועפ"י יושר.". עוד צויין בשטר הבוררין כי לא חלה על הבורר חובת הנמקת הפסק, וכי הבורר רשאי להוציא פסקי ביניים, וכן הוא "רשאי להוסיף, לשנות ולפרש את פסקי דיניו".

4. ביום 9.2.05 הגישה המבקשת לבורר תביעה למתן פסק דין המצהיר כי ההסכם תקף. כמו כן, הוגשה לבורר תביעה כספית של המבקשים נגד המושב ותביעה כספית של המושב נגד המבקשים 2-3, בשל אי-תשלום חובות בגין אספקת מיים (נספחים 3-4 לבקשה וסיכומי המבקשים בבוררות - נספח 6 לבקשה). מעדותו של אברהם שיף, יו"ר ועד המושב (להלן: "שיף"), אשר ייצג את המושב בבוררות, עולה כי הבוררות התנהלה במשך למעלה משנה, וכי בדיון האחרון הורה הבורר לצדדים לסכם טענותיהם בכתב, ולהגיש הסיכומים אליו. במענה לשאלתו של מר שיף, הבהיר הבורר כי הצדדים אינם נדרשים להעביר העתק של סיכומיהם לצד השני (סעיפים 6 ,8-9 לתצהיר שיף ועדותו בחקירה נגדית, עמ' 7).

5. לאחר קבלת סיכומי הצדדים, הורה הבורר למשיב להעביר את פרק ג' של סיכומיו לעיון המבקשים (סעיף 13 לתצהיר שיף; פרק ג' הנ"ל מצ"ב כנספח 7 לבקשה), ואיפשר למבקשים להגיש סיכומים משלימים המתייחסים לטענות המשיב בפרק ג' הנ"ל הדן בתוקף ההסכם. בעקבות קבלת פרק ג' של סיכומי המשיב פנה ב"כ המבקשים לבורר, במכתב מיום 23.11.05, על מנת שיורה למשיב להעביר אליו את סיכומיו בשלמותם (נספח 8 לבקשה). כב' הבורר הבהיר לב"כ המבקשים, בשיחה טלפונית שקיים עימו ביום 24.11.05, כי הוא אינו רואה צורך להורות על העברת סיכומי המשיב בשלמותם למבקשים, שכן "כל יתר הסיכומים", דהיינו, כל הפרקים למעט פרק ג', עוסקים בנושאים שאינם רלוונטיים (ראה זכרון דברים שערך ב"כ המבקשים המתעד את השיחה הנ"ל – נספח 9 לבקשה). כך גם הבהיר הבורר בסעיף ח' למכתבו מיום 10.7.06, שנכתב לאחר שהוגשה הבקשה לביטול הפסק, והוגש על ידי המבקשים במסגרת טיעוני ההשלמה: "החומר שלא נמסר למבקשים לא היה רלוונטי מבחינתי, ואף הבהרתי
למבקשים שהחומר לא תופס אצלי מקום, ולכן אינני זקוק לתגובתם עליו".

6. ביום 12.12.05 הגישו המבקשים לבורר סיכומי השלמה מטעמם, והלינו במסגרתם על כך שהמשיב צרף לסיכומיו מסמכים שלא בא זכרם במהלך הליכי הבוררות. בפרט התייחסו המבקשים לתצהיר שצירף המושב לסיכומיו, של מזכיר המושב הקודם, מר שלמה פרקש (להלן: "פרקש"), אשר לא העיד במסגרת הבוררות (התצהיר לא צורף לבקשה או לתשובה בתיק זה). כפי שעולה מפרק ג' לסיכומי המשיב, בתצהיר זה טען פרקש כי לא ידוע לו על הסכם לשנת 2004-2005 שנחתם בין הצדדים (ראה סעיף א' לפרק ג' הנ"ל, וכן סעיף 14 לסיכומי ההשלמה של המבקשים – נספח 6 לבקשה). המבקשים אף הם צירפו לסיכומי ההשלמה שלהם תצהיר של פרקש, בו הוא טוען, בניגוד לטענתו בתצהיר שצורף לסיכומי המשיב, כי הוא מכיר את ההסכם מיולי 2004, וכי טענת נציגי הועד החדש של המושב, לפיה ההסכם הינו זיוף היא טענה שקרית (סעיף 12 לתצהיר פרקש – נספח 6א' לבקשה). עוד טען פרקש בתצהיר זה כי נאלץ לחתום על התצהיר מטעם המושב בשל לחץ שהפעיל עליו מר שיף, ומתוך חשש כי אם לא ישתף פעולה עימו, יביא הדבר לפיטוריו מתפקידו כמזכיר המושב – מקור פרנסתו היחיד (סעיף 23 לתצהירו).


נוכח האמור בתצהיריו הסותרים לכאורה של פרקש, טענו המבקשים בסיכומי ההשלמה שהגישו לבורר כי יש צורך לקיים ישיבת בוררות נוספת אליה יוזמן פרקש לעדות (סעיף 19 לסיכומי ההשלמה שצורפו כחלק מנספח 6 לבקשה). הבורר הנכבד לא איפשר לזמן לעשות את פרקש. במסמך ההבהרה שהוציא ביום 10.7.06, המהלך הדיון בתיק זה, ואשר צורף על ידי המבקשים לטיעוני ההשלמה שלהם בתיק זה, כותב הבורר כי התביעה לשמוע את עדותו של פרקש הועלתה לראשונה לאחר מתן פסק הבורר. בכך טועה הבורר, שכן התביעה הופיעה, כאמור, בסיכומי ההשלמה של המבקשים בבוררות. אך בנוסף לכך מציין הבורר בהבהרה הנ"ל (פסקה ה') שהבהיר לצדדים שלא תועיל שמיעת עדותו של פרקש, שכן על-פי הדין העברי הוא "נוגע בעדות".

7. ביום 20.2.06 נתן כב' הבורר את פסק הבוררות, שכונה על ידו "פסק דין". מדובר בפסק סופי לכל דבר ועניין לפי תוכנו, וכפי שמסביר הבורר במסמך הבהרה מיום 10.7.06 שהוגש על ידי המבקשים במסגרת טיעוני ההשלמה של המבקשים בהליך זה. בפסק נקבע כי המבקשים יוכלו, לפנים משורת הדין, להמשיך לעבד את הקרקעות הנזכרות בהסכם עד ליום 31.8.06, וכי לאחר מועד זה יפוג תוקפו של ההסכם. הבורר גם קבע כי זכותם של המבקשים להוסיף לעבד את האדמה עד התאריך הנ"ל, כפופה למספר תנאים (סעיף א' לפסק). ראשית, עליהם לשלם למשיב סך של 52,000$ תמורת הקצאת השטחים לעיבוד, וכן את חובם בגין חשבון המים, כפי שהיה ידוע במועד מתן פסק הבורר (סעיף ד' לפסק). ושנית, על המבקשים ליתן למשיב ערבות בנקאית אוטונומית, להבטחת התשלום עבור שימוש במים מיום מתן פסק הדין, ועד למועד הפסקת השימוש בקרקע (סעיף ה').

8. ביום 16.3.06 הגישו המבקשים לבורר "בקשה לעיון מחדש" בפסק דינו (נספח 10 לבקשה – להלן: "הבקשה לעיון מחדש"). בבקשתם ציינו המבקשים כי מן הפסק עולה שהחלטת הבורר מבוססת בעיקר על התרשמותו שהמבקשים 2-3 לא עמדו בתשלומי המים בהתאם להסכם (לא ברור כיצד ידעו זאת המבקשים, שכן הבורר שוחרר מחובת ההנמקה, והפסק אכן אינו מנומק). המבקשים טענו כי בעניין זה לא הובאו כל ראיות ולא ניתנה להם הזדמנות להוכיח את גרסתם, לפיה היה קיים "נוהג" בין הצדדים, לפיו המבקשים מאחרים לפעמים בתשלומי המים מבלי שהמשיב רואה בכך הפרה של ההסכם. לפיכך, צרפו המבקשים לבקשה לעיון מחדש מסמכים שונים, המבססים את טענתם הנ"ל. לטענת המבקשים, ביום הגשת הבקשה הם זומנו לבורר, אשר קבע דיון נוסף במעמד שני הצדדים ליום 24.5.06 (סעיף 16ב. לבקשה ועדות יונה לוי, עמ' 5 לפרוטוקול).

9. ביום 9.5.06, עוד בטרם נדונה על ידי הבורר הבקשה לעיון מחדש, הגיש המשיב בקשה למתן צו מניעה שיאסור על הבורר לקיים דיון בבקשה לעיון מחדש, משניתן פסק סופי (ה"פ 592/06). במקביל הגיש המשיב ביום 10.5.06 בקשה לאכיפת פסק הבורר (ה"פ 594/06). המבקשים מצדם התנגדו לאישור הפסק בטענה שהוא איננו סופי כל עוד לא נדונה והוכרעה על ידי הבורר בקשתם לעיון מחדש. לכן הם הגישו ביום 24.5.06 בקשה שלא לאשר את הפסק כל עוד לא נדונה והוכרעה על ידי הבורר בקשתם לעיון מחדש בפסק (ה"פ 654/06). בקשה זו הוכתרה על ידם "בקשה לביטול והתנגדות לבקשה לאישור הפסק", אך הם הבהירו בבקשה כי אין הם מבקשים לבטל את הפסק, שכן הבורר "ביטל ו/או לחילופים עיכב את ביצועו" של הפסק וקבע דיון בבקשה לעיון מחדש.

10 .ביום 24.5.06 התקיימה בפני הבורר ישיבה במעמד שני הצדדים. לטענת המבקשים הם בקישו במהלך הישיבה מכב' הבורר להביא בפניו עדים נוספים, ובהם מר פרקש. כמו כן, הם ביקשו להציג בפני הבורר ראיות לכך שמר שיף נגוע בניגוד עניינים מהותי, שכן יש לו אינטרס אישי להביא לסיום ההסכם בין המושב לבין המבקשת. שני עניינים אלו לא נזכרו כלל בבקשה לעיון מחדש שהגישו המבקשים, ואשר התייחסה אך ורק לנושא הפיגורים בתשלומים עבור מיים (נספח 10 לבקשה). הבורר דחה את בקשת המבקשים, ובסיום הישיבה הוציא מלפניו את המסמך שכונה על ידו "הבהרה", ואשר תוכנו הינו כדלקמן:

"לאחר שמיעת ערעורם של יונה לוי ומנשה רחמים ובאי כוחם עו"ד קורז והטו"ר פרדס, שערערו לפני היום במעמד הצדדים, על פסה"ד שניתן על ידי בכ"א בשבט ש.ז.
הנני לאשר שפסק הדין הנ"ל שריר וקיים ללא כל שינוי, והוא מחייב את הצדדים."

במסמך ההבהרה שהוציא הבורר ביום 10.7.06, במהלך שמיעת התיק בבית המשפט, ואשר הוגש כחלק מטיעוני ההשלמה של המבקשים, הוא מבהיר בעניין החלטתו לדחות את הבקשה לעיון מחדש כי לא היתה כל כוונה להורות על המשך הדיונים לאחר שניתן הפסק, או לאפשר לפתוח את הדיונים מחדש. המבקשים העתקשו על קיום פגישה
נוספת, בטענה שנפלה "טעות בעובדה אחת" בפסק, ולכן זימן פגישה במבעמד הצדדים. משנוכח כי לא הועלו דברים חדשים, לא היה מקום לפתוח את הדיון מחדש, וכך הבהיר במסמך ההבהרה מיום 24.5.06. הבורר מדגיש בהבהרה זו: "אין זה כלל פסק חדש".


11. בעקבות מתן ההבהרה מיום 24.5.06, הגישו המבקשים, ביום 3.7.06, את בקשת הביטול שלפני, המתייחסת הן לפסק מיום 20.2.06 והן למסמך הבהרה מיום 24.5.06. הוסכם בין הצדדים כי אין עוד צורך לדון בשתי הבקשות הקודמות שהגישו הצדדים (בקשת המשיב לאישור הפסק לפני ההבהרה מיום 24.5.06, והתנגדות המבקשים לאישור כל עוד לא נדונה בקשתם לעיון מחדש). בבקשת ביטול הפסק טוענים המבקשים כי הבורר ביטל ביום 24.5.06 את הפסק הראשון מיום 20.2.06, וכי המסמך המכונה "הבהרה" הינו פסק חדש, שניתן לאחר קיומם של הליכים חדשים (סעיפים 16, 19-21 לבקשה). באמצעות טיעון זה מבקשים הם להתגבר על העובדה שבקשת הביטול מטעמם הוגשה חודשים רבים לאחר שניתן פסק הבורר, ולא במסגרת 45 הימים הקבועים בסעיף 27 לחוק הבוררות (ראה סעיף 16 לסיכומי המבקשים).

ב.דיון והכרעה

12. אין בידי לקבל טענת המבקשים בענין מועד הגשת הבקשה לביטול הפסק. המסמך אותו כינה הבורר "הבהרה", כשמו כן הוא. תוכנו של המסמך ברור וחד משמעי, ואין כל מקום לנסות להעניק לו פרשנויות שונות. במסמך ההבהרה מיום 10.7.06 חזר והבהיר הבורר כי פסק דינו מיום 20.2.06 "לא נפתח מעולם, והוא שריר וקיים, ומעולם לא הוריתי על המשך ההליכים בפני. ולא נפתחו דיונים מחדש...מעולם לא היתה כוונה מצידי לפתוח את הבוררות מחדש. ולאחר שבפגישה לא הועלו דברים חדשים, ודאי שלא היה כל מקום לפתוח את הבוררות מחדש". פסק הבורר היה פסק סופי לכל דבר וענין. הבורר הבהיר בצורה שאיננה משתמעת לשתי פנים כי הפסק הראשון "שריר וקיים", והעובדה שכינה את פניית המבקשים אליו "ערעור", רק נועדה לתאר את מה שהם ביקשו שיקרה. לכן, יש לדחות את הטענה המאולצת, כאילו מסמך ההבהרה מבטל את הפסק, או מהווה פסק חדש בפני עצמו. טענת המבקשת כי אין לקבל את דברי הבורר בהבהרה שניתנה בהליך משפטי אינה מובנת, שהרי המבקשת היתה זו שהגישה את ההבהרה כחלק מטיעוני ההשלמה בתיק זה.

13. הגשת הבקשה לעיון מחדש לבורר איננה עוצרת את מירוץ הזמן הקבוע בסעיף 27 לחוק הבוררות. המבקשים היו צריכים להגיש בקשה לביטול הפסק בתוך 45 יום מן המועד בו קיבלו את הפסק, וניתן היה לעכב את הדיון בו עד למתן ההחלטה בבקשה לעיון מחדש. בהעדר בקשה שכזו, היה המשיב זכאי לבקש לאשר את הפסק מייד לאחר שניתן, ובית המשפט אף היה מוסמך לאשרו, בהעדר בקשה לעכב את הדיון באישורו, שכן הפסק שניתן – פסק סופי הוא. כך פסק מ"מ הנשיא י' זוסמן, כתוארו אז, בבר"ע 37/74 כללביט (סוכנויות לביטוח) בע"מ נ' "רמד" בע"מ, פ"ד כח(2) 165, פסקה 7:

"אין ממש בטענת המבקשת שבית-המשפט לא רשאי היה לאשר את הפסק, מהטעם שגורלו הסופי של זה היה עדיין בידי הבורר. כל עוד לא נעתר הבורר לבקשת הביטול, פסקו שריר וקיים, וכדרך שבקשת ביטול של פסק דין על-פי תקנה 227 אינה מונעת ביצועו של פסק-הדין כל עוד לא בוטל, כך רשאי גם בעל- דין שזכה לפני בורר לאכוף את פסקו, עד שלא בוטל.

לחלופין, יכולים היו המבקשים לבקש מבית המשפט ארכה להגשת הבקשה, לפי סעיף 27(א) לחוק. הם לא עשו כן. רק בסיכומיהם בתיק זה, הם ביקשו לחלופין להאריך להם – בדיעבד - את המועד להגשת הבקשה לביטול הפסק. אינני סבור כי ניתן להגיש בקשה שכזו לראשונה במסגרת הסיכומים. כך גם לא שוכנעתי כי קיימים טענים מיוחדים המצדיקים מתן ארכה שכזו, כנדרש על-פי סעיף 27(א) לחוק, ולאור "מגמתו של החוק להביא לידי גמר מוקדם ככל האפשר את ההליכים הכרוכים בקיומה של בוררות" (ראה: ע"א 266/83 עודה נ' טבעוני, פ"ד לט(2) 632, 634).

ודוק: בהעדר בקשה להארכת מועד, ומשהבקשה לביטול הפסק הוגשה באיחור של 133 יום, אין בית המשפט רשאי להיזקק לה. אין מדובר בעניין של שיקול דעת: סעיף 27(א) קובע כי "לא יזקק בית המשפט לבקשת ביטול שהוגשב כעברו ארבעים וחמישה יום מיום מתן הפסק". די בכך כדי לדחות את הבקשה לביטול פסק הבורר, אם כי כפי שיבואר בהמשך סבורני כי אין בבקשה כל ממש גם לגופו של עניין.

14. העניין הנדון כאן שונה מזה שנדון ברע"א 8092/02 אלוני נ' תקווה, דינים עליון כרך סג' 612 (כב' השוםפטת ט' שטרסברג-כהן, 31.12.02). באותו עניין היתה תניה דומה בשטר הבוררות, שאיפשרה לבורר לשנות את הפסק, והבורר אכן כלל בפסק הערה בה הוא מאפשר לצדדים להעלות בכתב את הערותיהם לגבי הפסק. הצדדים אכן העירו הערותיהם, והבורר החליט שלא לשנות את הפסק. שני הצדדים באותו ענין הסכימו בהתנהגותם לכך שהבורר לא השלים את מלאכתו, כל עוד לא הכריע בענין ההערות שהעלו בעקבות הפסק. לכן הוגשה הבקשה לאישור הפסק רק לאחר שהבורר בחן את ההערות שהגישו הצדדים. בנסיבות אלו פסק בית המשפט כי הפסק הראשון שניתן היה למעשה "החלטה אחרת", שהרי הבורר איפשר לצדדים להעיר את הערותיהם לפני שישלים את מלאכתו; לכן המועד להגשת הבקשה לביטול הפסק החל רק מרגע שהבורר נתן את החלטתו השניה, בעקבות הגשת הערות הצדדים.

בענייננו, הבורר לא נתן לצדדים אפשרות להשיג על הפסק בעת שניתן. הוא גילה נכונות לשמוע את טענת המבקשים כי נפלה טעות בפסק, כחודש לאחר מתן הפסק, בעקבות בקשה שהגישו המבקשים. אך משנוכח כי אין מדובר בטעות,
אלא בניסיון לפתוח את הדיון מחדש בעניין שכבר נדון, הבהיר כי הפסק שנתן נותר שריר וקיים. במקרה דנא, בשונה מעניין אלוני, הפסק שניתן היה סופי, ולא "החלטת ביניים". זאת ועוד, בשונה מן העניין שנדון בפרשת אלוני הנ"ל, המשיב דכאן לא הסכים לסמכות הבורר לפתוח את הדיון מחדש, והגיש את הבקשה לאישור הפסק עוד בטרם נדונה הבקשה לעיון מחדש, בטענה שהבורר איננו מוסמך לפתוח את הדיון.

15. שטר הבוררין התיר לבורר לתקן או לשנות את הפסק, והוא אף גילה נכונות ליתן למבקשים הזדמנות לטעון בפניו בעניין זה. הבוררות נדונה על-פי דין תורה, וסמכות שכזו בשטר הבוררין מקובלת בבוררויות הנדונות לפי המשפט העברי, כפי שמציין בצדק ב"כ המבקשת. כל עוד הסכימו לה הצדדים, אין בה פסול (ראה רע"א 8092/02 הנ"ל בענין אלוני, פסקה 4). אולם, פסקה זו בשטר הבוררין הקנתה סמכות לבורר לשנות את הפסק, אם סבר כי טעה, או אם התגלו ראיות חדשות: הוא לא היה חייב לאפשר למבקשים לפתוח מחדש את הפסק, כפי שביקשו לעשות, לאחר ששמע את טענותיהם ושוכנע כי אין מקום לפתוח את הדיון. שאם לא תאמר כן, לא יהיה הפסק סופי לעולם, ותמיד ניתן יהיה להגיש בקשה לעיין בו מחדש.

16. גם לגופו של עניין, לא מצאתי סיבה להתערב בשיקול דעתו של הבורר הנכבד שלא לאפשר את פתיחת הדיון מחדש. הבקשה לעיון מחדש שהגישו המבקשים התייחסה לנושא אחד בלבד: טענתם כי היה קיים נוהג בין הצדדים למחול על איחורים בתשלום בגין אספקת מיים. לשם כך אף ביקשו להגיש ראיות חדשות. הבורר דחה בצדק בקשה זו, שהועלתה לאחר מתן הפסק, שכן נושא הפיגורים של המבקשים 2-3 בתשלומים עבור מיים נדון בבוררות עצמה, והיה חלק מן התביעה שהגיש המושב נגדם (נספח 4 לבקשה שלפני). אין טענה כי נמנע מן המבקשים להגיש את מלוא הראיות הרלוונטיות בהקשר זה במהלך הבוררות. כל שטענו המבקשים היה כי "בעניין זה, למרבה הצער לא הובאו כל ראיות…" (סעיף 2 לבקשה לעיון חוזר – נספח 10 לבקשה). אם נמנעו המבקשים מלהציג במהלך הבוררות את מלוא הראיות שהיו בידם והנוגעות לנושאים השנויים במחלוקת, אין להם להלין אלא על עצמם, ואין בסירובו של הבורר לדון בכך, לאחר שכבר ניתן הפסק, כל טעם לפגם.

17. המבקשים מבססים את בקשתם לביטול פסק הבורר על פגיעה בזכות הטיעון ופגיעה בעקרונות הצדק הטבעי. מסיכומיהם עולה כי הפגיעות הנטענות באו לידי ביטוי במספר עניינים. העניין הראשון הינו העובדה שהבורר לא הורה למשיב להעביר להם את סיכומיו במלואם. עניין זה נוגע, לכאורה, לסדרי הדין, והבורר בעניינינו הופטר מסדרי הדין הנוהגים בבתי המשפט. אולם מצב שבו אחד הצדדים מגיש לבורר כתב טענות שאיננו מועבר לצד האחר פוגע בעקרונות הצדק הטבעי, שכן הבורר נחשף לטענות שהצד האחר איננו יכול להתגונן מפניהן. סיכומים אינם יכולים להיות מוגשים במעמד צד אחד, והבורר הנכבד אכן טעה בהחלטה משהחליט להסתפק באותו חלק של הסיכומים שנראה לו רלוונטי לבוררות. אולם, בנסיבות המקרה לא נגרם למבקשים עיוות דין כלשהו, ולכן אין מקום לקבל את הבקשה לביטול הפסק בעילה זו, המבוססת על סעיף 24(10) לחוק (ראה סעיף 26(א) לחוק).

לאחר שראה את סיכומי שני הצדדים, הורה הבורר למשיב להעביר לעיון המבקשים אותו חלק מסיכומי המשיב שהיה רלוונטי לבוררות, ואיפשר למבקשים להגיב על הטענות המופיעות בו. חלק זה אף כלל את התייחסות המשיב לתצהירו של פרקש, והמבקשים אמנם הגיבו על הטענות, ואף צרפו תצהיר נגדי מטעמם. אשר ליתר החומר המצוי בסיכומי המושב, הסביר הבורר לב"כ המבקשים כי הוא איננו מתכוון להסתמך עליו בהיותו בלתי רלוונטי (ראה זכרון הדברים, נספח 9 לבקשה). כך גם במסמך ההבהרה שהוציא הבורר (מיום 10.7.06), הוא הדגיש כי: "החומר שלא נמסר למבקשים לא היה רלוונטי מבחינתי, ואף הבהרתי למבקשים שהחומר לא תופס אצלי מקום, ולכן אינני זקוק לתגובתם עליו". לא מיותר לציין כי גם המבקשים לא העבירו את סיכומיהם למשיב, על פי אותה פרוצדורה שנהגה בבוררות. כפי שהעיד שיף, שעדותו הותירה רושם מהימן, בישיבה האחרונה של הבוררות פטר הבורר את הצדדים מן הצורך להעביר את הסיכומים לצד שכנגד, וכך נהגו שני הצדדים, לא רק המשיב (עמ' 7). בנסיבות אלה, אין בסיס לטענת המבקשים כי נפגעו זכויותיהם בשל אי קבלת סיכומי המשיב במלואם, ואין יסוד לחשש שהבורר החליט מבלי שהיתה בפניו התמונה המלאה. לא מיותר לציין כי המבקשים לא העלו כל טענה בענין אי-קבלת סיכומי המשיב – לא בבקשה לעיון מחדש שהגישו לבורר, ולא בבקשה הראשונה לביטול הפסק שהגישו ביום 24.5.06 (ה"פ 654/06). כך גם לא ביקשו המבקשים בהליך זה לקבל את הסיכומים במלואם, באופן שבית המשפט יכול היה להתרשם האם צדק הבורר כשקבע שפרט לחלק ג' שבהם אין בהם רלוונטיות. מכאן ברור שעניין זה לא נחשב - גם בעיני המבקשים - כעילה לביטול הפסק.

18. המבקשים מלינים גם על סירובו של הבורר להתיר להם לזמן לעדות את מר פרקש. בסיכומיהם טוענים המבקשים כי "מר פרקש שימש כמזכיר המושב בתקופה הרלוונטית לאירועים נשוא הבוררות ובשל כך היה מעורב ישירות בחתימה על ההסכמים נשוא הבוררות ולעדותו היתה חשיבות רבה". חרף כך, דרישת המבקשים להעיד את פרקש עלתה לראשונה בסיכומי ההשלמה שהגישו המבקשים לבורר, ורק לאחר שהמשיב צרף תצהיר מטעמו של מר פרקש לסיכומיו.

הבורר הבהיר בהבהרה מיום 10.7.06, כי עדותו של פרקש לא נחשבה בעיניו כבעלת משקל כלשהו, בהיותו "נוגע בעדות" על פי הדין העברי. המבקשים עצמם טוענים בסיכומי ההשלמה שלהם, כי הבורר לא התייחס כלל למר פרקש בפסק שנתן (סעיף 15). מכאן ברור כי הבורר התעלם מתצהיריו הסותרים לכאורה של פרקש, שצורפו לסיכומי הצדדים, כפי שהיה עושה בורר אחר, וכך גם גם בית משפט, לו היו הצדדים שבפניו מצרפים לסיכומים, ללא רשות, תצהיר חדש מפי אדם שלא היה עד בבוררות או במשפט. בכל מקרה, אם הבורר לא התחשב בתצהיר פרקש שצורף על ידי המשיב לסיכומיו, לא היה צורך מבחינת המבקשים בתצהיר הנגדי של פרקש, שהרי המבקשים לא בקשו להגיש תצהיר של פרקש מטעמם, והם גם לא זימנו אותו כעד מטעמם. רק משהוגש תצהירו על ידי המשיב, הם צרפו בתגובה
תצהיר נגדי של פרקש מטעמם. לכן, לא נגרם למבקשים כל עיוות דין בעניין זה, וגם המבקשים הבינו זאת. עובדה היא שהם לא העלו כלל טענה בעניין עדותו של פרקש בבקשה לעיון מחדש שהגישו לבורר: כל טענותיהם לאחר מתן הפסק התמקדו בשאלת חיובי המים, ולא בשאלת תוקף החוזה, כאשר עדותו של פרקש נוגעת לעניין התוקף. כך גם לא נכללה טענה בעניין עדותו של פרקש בבקשה הראשונה שהגישו המבקשים לביטול הפסק (ה"פ 654/06).

19. טענה אחרת של המבקשים הינה כי הבורר לא איפשר להם להביא ראיות המוכיחות כי מי שייצג את המושב בהליכי הבוררות, מר אברהם שיף, נגוע בניגוד עניינים. ניגוד עניינים זה נובע, לטענת המבקשים, מכך שמר שיף הועסק כמנהל חשבונות על ידי מר שבתאי מזרחי, חקלאי אשר היה אמור לקבל לעיבוד את האדמות אותן עיבדו קודם לכן המבקשים. המבקשים מבהירים כי העלו טענה זו בפני הבורר, וכי במסמך ההבהרה מיום 10.7.06, ציין כי עניין זה אמנם עלה מספר פעמים במהלך הבוררות, אך הוא לא ראה בכך סיבה לשינוי הפסק. מכאן ברור שנקודה זו נדונה במהלך הבוררות ונלקחה בחשבון על ידי הבורר הנכבד. לכן גם היו המבקשים יכולים להביא את כל טענותיהם וראיותיהם בעניין זה לפני שניתן הפסק, ולכן אין כל עילת ביטול בנושא זה.

מר שיף ייצג בבוררות את האינטרסים של המושב, ואם השיג עבור המושב את התוצאה הרצויה לו, מאי נפקא מינא אם תוצאה זו היתה רצויה למר שיף גם באופן אישי? זאת ועוד, גם אם נכונה הטענה שלמר שיף היה אינטרס אישי בסיום ההסכם בין המושב לבין המבקשים, היחיד שיכול היה להלין על כך הוא המושב, במידה ואינטרס אישי זה מתנגש עם האינטרס שלו. לא נשמעה טענה מעין זו מפי המושב. לכל היותר, לו היה מר שיף משמש כעד במהלך הבוררות, יכלו המבקשים לומר שמהימנותו מפוקפקת נוכח האינטרס האישי שלו. אין לפני ראיה או אף טענה שמר שיף שימש גם כעד במהלך הבוררות, אך אם היה עד - טענת המבקשים בדבר ניגוד אינטרסים נלקחה בחשבון על ידי הבורר, שכן כפי שציין היא הועלתה במהלך הבוררות. עוד יש לציין כי גם טענה זו לא הועלתה על ידי המבקשים בבקשה לעיון מחדש שהוגשה לבורר, ואף לא בבקשה הראשונה שהגישו המבקשים לביטול פסק הבורר.

20. סיכומו של דבר: המבקשים סרבו להשלים עם פסק הבורר, ולכן העלו טענות מן הגורן ומן היקב, בניסיון לפתוח מחדש את הדיונים בפני הבורר. סירובו של הבורר לקבל דרך התנהלות זו הינה לא רק סבירה, אלא גם מוצדקת. גם אם נכונה טענת המבקשים כי לפי הדין העברי, ובהתאם לשטר הבוררין, היתה לבורר סמכות לעיין מחדש בהחלטתו, לא ניתן לקבל מצב בו צד לבוררות, שהפסיד בה, יעלה לאחר קבלת הפסק, טענות שונות כאוות נפשו, עד שתמצא הטענה אשר אולי יהא בה כדי להפוך את הפסק על פיו. פסק הבורר ניתן לאחר שהתקיימו לפניו ישיבות רבות במשך למעלה משנה, ובמהלכן נשמעו עדויות והוגשו ראיות ומסמכים. למבקשים ניתנה הזדמנות מלאה להציג את גרסתם. עצם החלטת הבורר שלא להתיר למבקשים לזמן את מר פרקש לעדות בשלב שלאחר הגשת הסיכומים, כמו גם החלטתו שלא להורות למשיב להעביר את סיכומיו במלואם למבקשים, אין בהן כדי להעיד שנפל פסול בהליכים ובפסק הבורר. על אחת כמה וכמה, לא נגרם למבקשים "עיוות דין", כמשמעותו בסעיף 26 לחוק הבוררות.

21. אשר על כן, הבקשה לביטול פסק הבורר נדחית - הן לגבי הפסק מיום 20.2.06, והן לגבי ההבהרה מיום 24.5.06. פסק הבורר וההבהרה מאושרים בזאת.

22. המבקשים ישלמו למשיב הוצאות משפט בסך 7,500 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. התיישנות שטר

  2. התיישנות שטרות

  3. הגדרת שטר חליפין

  4. בקשה להזמנת שטר

  5. בקשה לעיון בשטר

  6. בקשה לתיקון שטר

  7. אי כדאיות כלכלית

  8. ביטול חתימה על שטר

  9. התיישנות שטר מטען

  10. התיישנות בדיני שטרות

  11. סעיף 28 לפקודת השטרות

  12. חובת תום הלב דיני שטרות

  13. מימוש שטר ביטחון בגין נזק לדירה בשכירות

  14. תביעה שטרית למימוש שטר עליו חתם הנתבע כערב להתחייבויות בתו

  15. יתרת חוב קודם מהווה תמורה בת ערך - סעיף 26 (א) (2) בפקודת השטרות

  16. טענה כי החתימות המופיעות על השטר אינן מאומתות על ידי עו"ד / רו"ח

  17. טענה כי לא נשלחה הודעת חילול ולפיכך, מופטר הנתבע מהחיוב נשוא השטר

  18. כנספח לחוזה נחתם גם שטר בטחון אשר נועד ככל הנראה להבטיח את פירעון החובות

  19. עפ"י סעיף 19 לפקודת השטרות למחזיק בשטר יש רשות לכאורה להשלים את הפרט החסר בשטר

  20. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון