בקשה לתיקון סכום התביעה

לפניי תביעה כספית אשר הוגשה נגד הנתבעים בסכום של 724,854 ₪ בגין רשלנות מקצועית של הנתבע 1 , עורך דין אשר ייצג את התובעות בתיק ת"א 3042/98 בבית משפט המחוזי בתל אביב, ובערכאת הערעור בע"א 10476/06 ובע"א 9713/06 בבית משפט העליון.

רקע עובדתי
תביעה ת"א 3042/98 הוגשה ע"י התובעות נגד הרבוע הכחול (ישראל) בע"מ והקו אופ הרבוע הכחול אגודה צרכנית שיתופית בע"מ (להלן: "הנתבעות" /"הקו אופ") בעילה של הפרת הסכם ודרישה לתשלום עמלה שלא שולמה להם מתוקף ההסכם. במסגרת ההליך על מנת להתחקות אחר גובה העמלות הגישו התובעות תביעה למתן חשבונות.

התביעה נוסחה ע"י עו"ד קלגסברג אשר ייצג את התובעות בעת הגשתה, טרם הוחלף הייצוג המשפטי והועבר לידי הנתבע 1.

ביום 5.5.05 נתן כב' השופט ברוך ז"ל פסק דין חלקי במסגרתו נענה לדרישת התובעות לחשוף את כל החשבונות מכל העסקאות אשר בוצעו עם הנתבעות.

לאחר קבלת החשבונות הודיע הנתבע 1 לביהמ"ש, כי הסכום שחייבות בו התובעות הינו 1,671,359 ₪ לא כולל מע"מ נכון ליום 1.9.05.
חברת הקואופ בתצהירה עשתה תחשיב והסכימה לשלם סכום של 1,081,390 ₪ בלבד בגין סכום זה הוציאה המחאה שעותק ממנה צורף לתצהירה.

בפסק הדין המשלים מיום 16.7.06 אמץ כב' השופט ברוך ז"ל את עמדת התובעות וקבע, כי על הנתבעות לשלם לתובעות סך של 1,671,359 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.05 ועד לתשלום המלא בפועל.

ביום 26.7.06 לאחר מתן פסק הדין המשלים ,התחוור לנתבע 1 כי נפלה טעות סופר בתחשיב אשר נערך על ידם, באופן שבו סכומי הרכישות הומרו לשקלים ע"פ שערי דולר שגויים . לאור זאת, שלח הנתבע 1 מכתב לב"כ הנתבעות המעדכן את סכום התשלום , כשבמסגרתו אף נכתב כי תוגש לבית המשפט בקשה לתיקון טעות סופר בהתאם, אשר אכן הוגשה באמצעותו.

ביום 17/10/06 דחה בית המשפט את בקשת התובעות לתיקון טעות סופר , בטענה כי אין מדובר בטעות שנפלה בפסק דין אלא בטעות של התובעות עצמן ומשכך אין סעיף 81 לחוק בתי המשפט חל עליה.

על פסק הדין הגישו הנתבעות ערעור ע"א 9713/06 לבית המשפט העליון, ומנגד הגישו התובעות ערעור ע"א 10476/96.

במסגרת הערעור קיבלו הצדדים את הצעת בית המשפט העליוןלסיום המחלוקות תוך העמדת סכום התביעה על סך של 1,528,320 ₪ שהינו סכום התביעה המקורי, היינו 1,000,001 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית . כמו כן, חייב ביהמ"ש העליון בפסק הדין את התובעות להחזיר את הסכום העודף שקבלו מהנתבעות בהתאם לפסק דינו של בית המשפט המחוזי, עם זאת הותיר את תשלום ההוצאות ושכ"ט כפי שנפסק על כנו.

במסגרת הערעור הפנה בית המשפט העליון את תשומת לב הצדדים, בין היתר, כי סכום התביעה לא תוקן ואף לא שולמה אגרה בהתאם.

לאחר קבלת הצעת בית המשפט העליון ע"י הצדדים הגישו התובעות את התביעה דנא בגין רשלנות מקצועית של הנתבע 1 , בהתאם לנטען בכתב התביעה שבפניי יש לייחס לנתבע 1 שלושה מחדלים :
הראשון, חישוב מוטעה של העמלות בתביעה ת"א 3042/98 שהוגשה ע"י התובעות נגד הקואופ.
השני, אי תיקון כתב התביעה, על ידי שינוי סכום התביעה.
השלישי, אי הכללת הוצאות שנפסקו לטובת התובעות במסגרת החלטה שניתנה ע"י בית המשפט המחוזי בתביעה זו ביום 24.3.04 בסך של כ- 4,000 ₪ .


טענות הצדדים
לטענת התובעות, הנתבע 1 התרשל במסגרת ניהול תביעה ת"א 3042/98.

לטענת התובעות,לאחר מתן החשבונות ע"י הקו- אופ, ערך הנתבע 1 חישוב שגוי של סכום העמלות המגיע להן בכך שהתבסס על שערי דולר שגויים, על פיו ניתן פסק דינו של כב' השופט ברוך ז"ל, בהתאם לכך אף הוגשה הבקשה לתיקון טעות סופר אשר נדחתה ע"י כב' השופט ברוך ז"ל.

לאור זאת, פנתה התובעת לנתבע 1 בדרישה לפצותה על הנזק שנגרם לה תוך שהיא מציינת כי לא תשלים את שכ"ט המגיע לידי הנתבע 1 בהתאם להסכם שכ"ט עליו חתמו הצדדים.

לטענת התובעות, מפאת קוצר הזמן, למרות רשלנות הנתבע 1, חתמה התובעת עם הנתבע 1 על הסכם ייצוג נוסף בערעור אשר הגישו הנתבעות לבית משפט העליון.

לצערה של התובעת, במהלך ניהול הערעור בבית המשפט העליון התגלה מחדל נוסף מצד הנתבע 1, שעה שלא תקן את סכום התביעה המקורי אשר נקבע בשלב הראשוני טרם בירור התביעה למתן חשבונות , עת לא היה בידי התובעות המידע בדבר היקף העסקאות אשר בוצעו ומהן הן זכאיות לעמלה.

לאחר קבלת החשבונות, חישב הנתבע 1 את סכום התביעה, אולם שכח לתקנו ובהתאם אף לעדכן את סכום האגרה.

לטענת התובעות, בשלב הדיון בבהמ"ש העליון עת נתגלה, כי לא תוקן סכום התביעה כשל הנתבע פעמיים. בפעם הראשונה כשלא בקש מביהמ"ש באותו המועד לתקן את טעותו ולשלם את יתרת האגרה ובפעם השנייה משהציג בפני התובעת מצג שגוי על פיו אין אפשרות בשלב זה לתקן את מה שלא תוקן בזמנו ועל כן, מתוך כורח ובלית ברירה אף קבלה את הצעת בית המשפט העליון.

טענה נוספת של התובעות היא, כי במסגרת החלטת בית המשפט המחוזי מיום 24.3.04 נקבע כי במידה ויזכו בתביעתן, יתווספו להוצאות סך של 4,000 ₪, סכום אשר הנתבע 1 לא דאג לגבותו.

מנגד טוענים הנתבעים, כי זוהי תביעה קנטרנית וכפוית טובה של התובעות , שזכו לטיפול משפטי מעולה ומיומן ואשר הניב לתובעות תוצאה מעולה ויוצאת דופן מבחינה משפטית שהושגה באמצעות עמל וכשרון רב וממושך מצד הנתבעים.

לטענת הנתבעים המדובר בתביעה קשה ומורכבת מבחינה עובדתית ומשפטית , שכן בין התובעות לנתבעות בתביעה ת"א 3042/98 לא נחתם מעולם הסכם מחייב ותביעתם נסמכת על טיוטה לא חתומה מרובת תיקונים והערות.

לטענת הנתבעים, לא היו מעורבים בקביעת שווי סכום התביעה , אלא זו הוערכה ו/או נקבעה ע"י עורך דינם הקודם של התובעות, עו"ד קלגסברג.

למעלה מכך, ההחלטה להותיר את סכום התביעה על כנה הייתה של התובעת 1 , תוך הפעלת שיקול דעתה מהו סכום אגרת המשפט שהיא מוכנה לסכן בתביעתה. שכן מאז ומתמיד העריכה את תביעתה בסכומים העולים בהרבה על הסכום בו בחרה כסכום התביעה.

לטענת הנתבעים, התובעת התערבה והנחתה את הנתבע 1 בכל פעולה ופעולה במהלך הטיפול בתביעה ברמות התערבות שאינן רגילות ביחסי עו"ד-לקוח.

פסה"ד בו זכו התובעות אצל כב' השופט ברוך ז"ל עמד על אדנים משפטיים לא ודאיים אשר היוו סיכון של ממש בערכאת הערעור ועליהם הושתת עיקר ערעורו של הקו- אופ, כשהתוצאה הושגה, בין היתר, בשל מיומנות ומקצועיות ראויים לציון של הנתבע 1. הנתבע 1 סבר, כי פסק הדין שניתן לטובת התובעות, היה שגוי בשני עניינים, האחד, בכך שבית המשפט המחוזי לא הפחית מהסעד הכספי שפסק לתובעות הוצאות שנגרמו לנתבעות אגב השירותים שהתובעות לא ספקו בסך השווה ל- 140,000$. השני, בכך שבית המשפט פסק לתובעות מע"מ בנוסף לסכום העמלה, למרות שבטיוטת ההסכם שבין הצדדים, לא צוין, כי עליהם להוסיף מע"מ.

לכל אלה, יש להוסיף את העובדה שפסק הדין ניתן על ידי שופט אשר לא שמע את העדים והראיות, קרי, הכלל לפיו יש לערכאה הדיונית יתרון ע"פ ערכאת הערעור אינו קיים. לאור כל זאת, הנתבע 1 חשש מאד כי פסק הדין התקדימי יתהפך מיסודו.


לטענת הנתבע 1, הנתבעות בתיק ת"א 3042/98לא היו שבעות רצון מהתוצאה ועל כן הוגש הערעור מטעמן לביהמ"ש העליון , כשערעור מטעם התובעות הוגש רק על מנת לאזן את ערעורם המבוסס ועתיר הסיכון של הנתבעות ועסק בסוגיה זניחה של תיקון טעות סופר אשר נדחתה ע"י כב' השופט ברוך בביהמ"ש המחוזי.

לטענת הנתבעים, לו היה נשמע הערעור בבית המשפט העליון לגופו, וודאי שהטעות באשר לשער הדולר אומנם הייתה באה על תיקונה , אלא שעם זאת התובעות היו עומדות בפני הסיכון לאבד את הזכייה המשפטית כולה ובוודאי שהיה על התובעות להפחית 140,000$ שנפסק להן ביתר בביהמ"ש המחוזי ואף את מרכיב המע"מ.

באשר לתיקון סכום התביעה טוענים הנתבעים, כי לו נשמע הערעור לגופו, עניין זה לא היה נדון כלל שכן הנתבעות שלמו לתובעות סכומים העולים על סכום התביעה ואף לא ערערו על כך ולא בקשו לתקן את פסק הדין ולהעמידו על גבול הסכום הנתבע כשהוא משוערך. בכל מקרה, אילו היה נשמע הערעור לגופו, היה מבקש הנתבע 1 לתקן את כתב התביעה וברי כי ביהמ"ש היה נעתר לבקשתו, שכן המדובר בתיקון טכני הניתן לריפוי באמצעות תשלום אגרה.

לטענת הנתבעים, הפער בין שערוך שווי התביעה ע"פ חשבונות שנמסרו לבין סכום התביעה שבכותרת איננו מתקרב ל-60% , אלא פער זניח, שכן התובעות ידעו כי יש להפחית מסכום התביעה לאחר מתן חשבונות סך של 140,000$, כך שסכום התביעה המופיע בכותרת של כתב התביעה ואשר שולמה על פיו אגרה מתאים לפיצוי האמיתי המגיע לתובעת 1 מאת הנתבעות.

לטענת הנתבע 1, הסדר הפשרה לא היה מושפע כלל וכלל מסכום התביעה הנזכר בכתב התביעה, העניין נזכר בפסק הדין של ביהמ"ש העליון לצורך עריכת החישוב בלבד.

לטענת הנתבעים, ההליך הסתיים בפשרה במסגרתה קבלו הצדדים את הצעת בית המשפט העליון לאחר שבית המשפט העליון הבהיר את סיכוני וסיכויי כל אחד מהצדדים בערעורם.

לטענתם, סכום הפשרה הוצמד לסכום התביעה בגינו שולמה האגרה מטעמי נוחות החישוב וכרעיון יצירתי של ביהמ"ש העליון להשגת הסכמת הצדדים.

מוסיף הנתבע כי, בסוף ההליך בקשה התובעת מביהמ"ש שיפסוק לזכותה הוצאות אלא שבקשתה נדחתה לאחר שהצעת כב' השופטת חיות להעביר את הדיון בערעור להליך של גישור נדחה על ידי התובעת על אף עצתו המשפטית של הנתבע 1 לקיים הליך של גישור.

דיון ומסקנות
לאחר עיון בטענות הצדדים סבורני, כי דין התביעה להידחות ואפרט:
בכתב תביעתן מלינות התובעות על שלושה עניינים המהווים רשלנות מקצועית מצד הנתבע 1 אשר ייצג אותן בתביעה שהגישו נגד הקו אופ ובהליכי הערעור .

האחד, בתביעה ת"א 3042/98 , עת חישב הנתבע 1 ,לאחר קבלת חשבונות מטעם הנתבעות, את סכומי העמלות המגיעים להן שלא ע"פ שער הדולר הנכון. השני, אי תיקון כתב התביעה באשר לסכום התביעה לאחר קבלת החשבונות, עניין אשר התגלה רק בערכאת הערעור והשלישי, אי הכללת ההוצאות אשר נפסקו לטובת התובעות, במסגרת החלטת בית המשפט המחוזי מיום 24.3.04.

העניין השלישי הוסף במהלך ניהול התביעה שלפני, במסגרת הגשת בקשה לתיקון כתב התביעה בעוד התובעות, הודיעו שהן חוזרות בהן מרכיב זה נוכח הערת ביהמ"ש בפתח דיון ההוכחות, באשר לכך שאין מניעה לגבות את הסכום מהקו- אופ וכי לנתבע 1 לא זו בלבד שאין כל חובה לגבות עבורן את סכום ההוצאות, בוודאי אין בכך כדי להוות רשלנות.
במיוחד יפים הדברים, שעה שהתובעות לא פנו כלל ועיקר לקו- אופ בדרישה לקבלת הסכום וממילא הנתבעות לא סירבו לשלם אותו.

אשר על כן, נותר לדון בשני העניינים הנוספים.

המחדלים הראשון והשני הנטענים ע"י התובעות
המחדל הראשון הנטען ע"י התובעות- חישוב מוטעה של העמלות המגיעות להן ,הנתבע 1 מודהכי אכן נעשתה טעות על ידו בעניין זהובהתאם אףהוגשה בקשה לתיקון הטעות לבית המשפט המחוזי , אשר נדחתה .

אין חולק, כי הנתבע 1 הודיע לתובעת על הטעות שנפלה בחישוב ועל כך שבכוונתו להגיש בקשה לתיקון הטעות, חרף כך לא הייתה כל טענה /כוונה מטעם התובעות וממילא מטעם הנתבע 1 להגיש ערעור על פסק הדין רק לצורך תיקון טעות זו וכי הערעור שהוגש בסופו של דבר בעניין זה הינו תולדה של הגשת הערעורמצד הנתבעות .

מכאן, כי הנתבע 1 הכיר בטעות זו ופעל על מנת לתקנה, תוך שהוא מיידע את התובעת בהשתלשלות העניינים, כפי שנהג לעשות במהלך ניהול התיק שהתפרס על פני מספר לא מבוטל של שנים, בין היתר, בשל היכרותו את "הנפשות הפועלות" וממילא את אופייה של התובעת והרצון לשלוט, לדעת וליתן את הסכמתה והערותיה על כל צעד שנקט בו הנתבע 1.

המחדל השני- אי עמידה בסדרי הדין, בכך שלא תוקן כתב התביעה;
מטענות הצדדים וראיותיהם ניתן להיווכח, כי רק במהלך הערעור הסבה ערכאת הערעור את תשומת לב הצדדים לכך שהתביעה לא תוקנה באופן ששונה סכום התביעה מהסכום המקורי שהוגש, לאחר קבלת החשבונות.

הנתבע 1 בחקירתו הנגדית הודה, כי לא שם לב שהיה צורך בתיקון כתב התביעהואף הנתבעותלא העלו זאת כלל , כאמור, הצדדים גילו זאת לראשונה רק בדיון בפני ערכאת הערעור בבית המשפט העליון.

בראות עיני, היה ראוי שהנתבע 1 , לאחר קבלת החשבונות ע"י הנתבעות , בעת עריכת חישוב העמלות שיש לשלם לתובעות, יבדוק את סכום התביעה שהוגש לכתחילה , במיוחד בתביעה שהינה ביסודה למתן חשבונות, ובמידת הצורך יפעל להגשת בקשה לתיקון כתב התביעה, על דרך של שינוי סכום התביעה ותשלום האגרה.

אין חולק, כי עניין זה נשמט מעיני הנתבע 1 , מהתובעות , מהנתבעות ומביהמ"ש המחוזי שעה שאישר את הפסיקתא שהוגשה על ידי הנתבע 1 בסכום העולה על סכום התביעה ולמעשה, הועלה לראשונה על ידי כב' השופט גרוניס במסגרת דיון בערעור בין היתר, במטרה להביא את הצדדים להסדר פשרה.

מוכנה אני להסכים עם התובעות, כי הנתבע 1 שגה וטעה כשלא הגיש בקשה לתיקון סכום התביעה וכי עניין זה הינו באחריותו, עם זאת אין בכך כדי להוביל בהכרח לכלל מסקנה, לפיה הנתבע 1 התרשל בניהול התיק וכי אותה טעות / מחדל, אלמלא הגיעו הצדדים להסדר פשרה בביהמ"ש העליון לא היה מתוקן על ידי ביהמ"ש בפסק דין מנומק.

בעניין זה נוטה אני להסכים עם נימוקי ב"כ הנתבעות בסיכומיו בעל פה, כי דווקא טעות זו סביר כי הייתה מתוקנת על ידי ביהמ"ש העליון שכן עסקינן בטעות טכנית הניתנת לתיקון בנקל , ברם עמידת התובעות על תיקון זה, כמו גם התיקון של המחדל הראשון, היה חושף את התובעת לסיכון של קבלת הערעור שהוגש על ידי הצד שכנגד, לכך לא יכול היה הנתבע 1 ברוב הגינותו להמליץ לתובעת , אשר הבינה היטב את משמעות הסיכון ולפיכך, העדיפה להתפשר ולהשיב חלק מהסכום.

מבין שתי הגרסאות, בעניין זה הנני מעדיפה את גרסתו של הנתבע 1 באופן מובהק על פני גרסתה של התובעת, באשר גרסה זו מתיישבת עם השכל הישר והגיונם של דברים כמו גם הדינאמיקה של ניהול ההליך ושיקוף הסיכונים / סיכויים של כל צד להליך באופן שאיננו קובע מסמרות, באשר טרם נכתב פסק הדין והצדדים שניהם, הבינו את הלך הרוח בדיון והסכימו למתווה שהוצע לאחר שקילת הדברים שנאמרו על ידי ביהמ"ש מבלי ליטול סיכון שאין ממנו כל דרך חזרה, שכן מדובר בפסק דין של ביהמ"ש העליון.

נתתי אמון בגרסתו של הנתבע 1 מתחילתה ועד סופה, דומה כי האחרון עשה כל אשר לאל ידו על מנת לשמור על ההישג המשפטי שעלה בידו להשיג לתובעת, בהתנהלות הגונה יוצאת דופן של שקיפות אל מול התובעת בכל צעד ושעל לרבות בהפניית תשומת ליבה לטעויות שטעה בהן ואף הודה בשל יושרה והגינות שהינן כך נדמה חלק מהנתבע 1 בעוד האחרונה, לא זו בלבד שלא העריכה את דרך התנהלותו , בחרה לגמול לו רעה תחת טובה ולהגיש כנגדו את התביעה שלפני.

קשה שלא להתרשם מהעובדה שהתובעת הינה אדם דעתן אשר אין חולק, כי הייתה מעורבת בכל פסיק ותג, גדול כקטן, במהלך ניהול התיק לרבות הצורך שלה לאשר כל מכתב וממילא כל בקשה אשר הוצאה על ידי הנתבע 1 בעניינה, דבר אשר לא הקל על מלאכתו של הנתבע 1 בניהול התיק, חרף כך ייצג את התובעות ללא לאות ורבב, תוך שהוא מכבד את התובעת כלקוח מחד ועומד על דרכו המשפטית במקרה של מחלוקות שנתגלעו ביניהם מאידך, לא לפני שהוא טורח בסבלנות רבה יש לציין להסביר לתובעת מדוע היא שוגה, על כך מעידה חליפת המיילים הענפה שהוחלפה בין הצדדים וצורפה כחלק מהראיות.

התובעת אישרה במהלך עדותה, כי נאלצה ללמוד את כל הסוגיות שעמדו על הפרק בדרך של פנייה לספריות משפטיות ולימוד פסקי דין רבים כמו גם ספרי מלומדים ובתוך כך אף סברה, כי נתונה לה הזכות לתקן את הנתבע 1, אשר התובעת בעצמה הסכימה להודות, אם כי באופן מוצנע, שעשה עבודה מעולה וכי לא התרשל בניהול התיק אולם, ללא כל קשר לכך, סבורה התובעת כי על הנתבע 1 לשלם על הטעויות שטעה.

בהינתן שעסקינן בתובעת דעתנית ובלתי מתפשרת על דרך ניהול התיק וממילא על קבלת החלטות בעניינה, אשר כללו התייעצות עם בעלי מקצוע אחרים האמונים עליה, אשר ביניהם נכללו בנותיה שהינן עוסקות בתחום המשפט וכן רו"ח מטעם התובעת 2 אליו פנתה לצורך בדיקת חישוב העמלות שנעשה על ידי הנתבע 1 בטרם הוגש על ידו החישוב לאישורו של ביהמ"ש, תוך שהיא איננה מרפה עד אשר הדברים נהירים לה ובוודאי שאיננה נותנת ללחץ להשפיע על קבלת ההחלטות, הרי שאינני נותנת אמון בגרסתה לפיה, הבינה מכב' השופט גרוניס, כי בכוונת ההרכב להותיר את פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי על כנו וכי בכל מקרה, בנסיבות שנוצרו, הסכום המרבי שהיא תוכל לקבל בין אם תנהל את ההליך ובין אם לאו יהא הסכום עליו הסכימו הצדדים בהתאם להסדר הפשרה, מבלי שהנתבע 1 טרח להסביר לה כי ניתן לתקן את הטעות עליה הצביע כב' השופט גרוניס לראשונה ולפיכך, לא נותרה לה כל ברירה אלא להסכים להצעת הפשרה.

התובעת הבינה הבן היטב את ההצעה שהוצעה על ידי כב' השופט גרוניס במסגרת הדיון בשני הערעורים , בהתאם הבינה את דברי ההסבר שניתנו לה על ידי הנתבע 1 אשר ייעץ לה לקבל את ההצעה, בשל אותם סיכונים ובעניין זה נתתי אמון בגרסת הנתבע 1 כי אף הסביר לה שניתן יהא לתקן את הטעות בתשלום אגרה ורק לאחר ששקלה את מכלול השיקולים באופן מושכל ומיושב בחרה שלא ליטול סיכון מיותר אשר עלול להותיר אותה בלא כלום, לאחר שנלחמה בעזרתו של הנתבע 1 לקבל את עמלה במשך שנים.

ניתן להיווכח, כי במסגרת הדיון בערעורים לא טענו הצדדים לגופם של הערעורים , אלא הוצעה הצעה ע"י ערכאת הערעור, הצעה אשר התקבלה ע"י התובעות לא לפני ששקלו את סיכוייהם וסיכוניהם בערעורים לגופם, בוודאי שלא היה בכך משום ברירת מחדל כתוצאה ממחדליו של הנתבע 1, כטענת התובעות.

עיון בגוף הערעורים עצמם, מגלה כי דיון בערעורים לגופם אומנם היה מעמיד בפני התובעות סיכוי של תיקון חישוב העמלות בהתאם לשערי הדולר הנכונים , אולם עם זאת אף היה מעמיד אותן בסיכון של קבלת הטענות המפורטות באריכות בערעור הנתבעות על פסק הדין, הכוללות את הפחתת ההוצאות אשר לא נלקחו בחשבון במסגרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי ואף הפחתת המע"מ אשר לטענתן ניתן לתובעות שלא כדין, במקרה כזה, ככל שביהמ"ש העליון היה מקבל את הטענות ומקזז את אותם רכיבים או חלק מהם, הרי שספק אם היה עוד מקום לדון ב"פגם" השני של תיקון סכום התביעה .

לכל אלה יש להוסיף את רוח הדברים כפי שבאה לידי ביטויבמסגרת פרוטוקול הדיון המקדים בבית המשפט העליון בע"א 9713/06 וע"א 10476/06 (נספח 7ג'-3, צורף ע"י התובעת לאחר שהושמט מתצהיר עדות ראשית מטעמה) בפני כב' השופטת חיות, אשר נתנה דעתה בעניין זה, ואף עוררה את הבעייתיות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

כאמור, לראשונה במסגרת הדיון בביהמ"ש העליון, נאמר על ידי כב' השופט גרוניס (כתוארו דאז) כי בית המשפט ערך את החישוב ומצא כי בכל מקרה, התובעת לא יכולה לקבל יותר מסכום של 1,528,000 ₪ מיום הגשת התביעה ועד ליום 1.9.05, כשעומדות בפני התובעות בעיות נוספות של הוצאות שיש לקזז מסכום זה. לאור זאת, הוצע סכום של 1,528,000 ₪ , המגלם את סכום העמלות בקיזוז ההוצאות אשר הוצאו ע"י הנתבעות והנדרשות על ידן בערעור שהוגש מטעמן.

אם נכונה גרסתה של התובעת כפי שטוענת כעת בפני, לפיה ביהמ"ש העליון הבהיר , כי בכל מקרה יינתן פסק דין על הסכום הנ"ל, לא ברור אם כן, איזה אינטרס היה לנתבעות להסכים להצעה ולמחול על טענותיהן הרבות והטובות ובכך על הסיכוי שאולי אף חלקן תתקבלנה, אלא אם ביהמ"ש שיקף במסגרת הצעתו להסדר הפשרה, ולו גם באופן רעיוני את קבלת חלק מהטענות שהועלו על ידן

בעניין זה הנני מקבלת את גרסתו של הנתבע 1 לפיה,כב' השופט גרוניס הסביר, כי בית המשפטבחן מחד גיסא את התקרה המקסימאלית שהתובעת יכולה לקבל ומאידך גיסא את נושא ההוצאות שעל הנתבעות לקבל, לפיכך, לא הגיעה העת לטעון ולעתור להגשת בקשה לתקן את כתב התביעה (פרוטוקול דיון מיום 26.1.14 עמ' 24 שורות 8- 19).

כאמור ע"פ התקנות, יכול היה הנתבע 1 לנסות ולתקן את טעותו ע"י הגשת בקשה לתיקון כתב התביעה משבקשה לתיקון כתב תביעה ניתן להגיש בכל עת , אלא ששוכנעתי, מעדותו של הנתבע 1 , כי שעה שהערעור לא נדון לגופו לא קם הצורך לבקש לתקן את כתב התביעה.

יצוין כי טרם קבלת ייצוג התובעות ע"י הנתבע 1, התובעת פיטרה שניים מעורכי הדין אשר ייצגו אותה בתיק, האחד עו"ד קרלסברג אשר הגיש את כתב התביעה בשם התובעות והשני עו"ד בן יהודה אשר לא הוזכר בכתב התביעה ובחקירתה הנגדית אישרה, כי עזבה אותו לאור הצעתו לפנות לגישור בתיק.

דרישותיה של התובעת ועמידתה על פרטים בניהול ענייניה בדרך של הצרת צעדי עורכי הדין שליוו אותה במהלך ניהולו של התיק בפרק זמן של מספר שנים, כמו גם העובדה כי התובעת סברה שאי גביית תשלום שכ"ט שנפסק לטובתה על ידי ביהמ"ש המחוזי ואשר היה תלוי בתוצאות, מבלי שבכלל טרחה לפנות לצד שכנגד לצורך קבלת הסכום ( כ- 4 אלף ₪ ), למעלה מכך, מבלי שטרחה לקזז את הסכום הנ"ל מהסכום שנאלצה להשיב לידי הקו אופ במסגרת הסדר הפשרה בביהמ"ש העליון ( חצי מיליון ₪) באים ללמד על הרף הגבוה שמציבה התובעת לנתבע 1 על מנת שפעולה שלו / מחדל תחשב בעיניה כ"רשלנות" ואולם אינם יכולים לעמוד במבחן המציאות וראי הפסיקה.

מכאן, ניתן ללמוד על מעורבותה הרבה של התובעת בענייניה המשפטיים מושא התביעה דנא, כשלא ניתן לומר כי התובעת לא הבינה את המהלכים המשפטיים בענייניה ואת הפעולות שנעשו על ידי עורך דינה, הנתבע 1.

הנתבע 1 בחקירתו הנגדית העיד, כי הסביר לנתבעת הן את סיכוייה בערעור שהגישה והן את הסיכונים הכרוכים בשמיעת הערעור אשר הגישו הנתבעות לגופו, כשדיון בערעורים היה דווקא עדיף לו יותר, במסגרתו היה מבקש לתקן את טעויותיו, אלא שלא רצה שהתובעות יהיו חשופות למלוא הערעור (פרוטוקול דיון מיום 26.1.14 עמ' 24 שורות 23- 32, עמ' 25 1-11).

בבוא ביהמ"ש להשיב על השאלה האם הנתבע 1 טעה באותם שני עניינים, הרי שהתשובה על כך בהכרח הינה חיובית, גם הנתבע 1 הודה בכך אלא שלא זו בלבד שעסקינן בטעויות שניתן היה לתקן בנקל, ספק בעיני אם טעויות אלו עולות כדי רשלנות של עוה"ד, ממילא אם היה עולה בידי התובעות להוכיחן.

כך או כך, הסכמת התובעת מדעת להצעת הפשרה שהציע ביהמ"ש העליון, לאחר שנלקחו בחשבון סיכויי / סיכוני הצדדים שניהם "בלעה" את אותן טעויות והתובעת איננה יכולה כעת ל"פתוח" אותן לדיון מחדש במסגרת ההליך שלפני.

שעה שנוכחתי כי בסופו של יום, התובעות קבלו את הצעת בית המשפט העליון תוך הבנה מלאה של ההליכים המשפטיים בעניינם וכי הצעה ניתנה שלא על בסיס הטעויות שנעשו ע"י הנתבע 1 , אין מקום לטענות התובעות באשר למחדלי הנתבע 1 ודין התביעה להידחות.

סוף דבר
התביעה נדחית .

בנסיבות העניין, בהינתן שהתובעת קבלה את הצעת בית המשפט העליון לאחר שהבינה את ההצעה, הצעה אשר נוכחתי כי לא ניתנה על בסיס טעויות אשר עשה הנתבע 1 בעניינה של התובעת, כשהתובעת העידה על עבודתו המצוינת של הנתבע 1 בעניינה, בשים לב למעורבותה והתנהלותה של התובעת בהליכים המשפטיים אשר התקיימו בעניינה, דומני, כי הגשת התביעה דנא מהווה חוסר תום לב מצד התובעות אשר יש ליתן להן ביטוי במסגרת פסיקת הוצאות נגדן.

לאור זאת, הנני מחייבת את התובעות בהוצאות לטובת הנתבעים בסך של 50,000 ₪ .

מזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים בדואר רשום + א.מ.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. בקשה לתיקון תביעה

  2. בקשה לתיקון החלטה

  3. בקשה לתיקון כתב הגנה

  4. התיישנות תיקון תביעה

  5. בקשה לתיקון כתב אישום

  6. בקשה לתיקון כתב טענות

  7. בקשה לתיקון כתב הערעור

  8. בקשה לתיקון סכום התביעה

  9. התיישנות תיקון כתב תביעה

  10. אי ידיעה על קיומו של הליך

  11. בקשה לתיקון כתב הגנה מתוקן

  12. דחיית בקשה לתיקון כתב אישום

  13. בקשה לתיקון כתב תביעה תצהיר

  14. בקשה לתיקון כתב טענות תצהיר

  15. דחיית בקשה לתיקון כתב תביעה

  16. בקשה לתיקון כתב תביעה ייצוגית

  17. התנגדות לבקשה לתיקון כתב תביעה

  18. בקשה לתיקון כתב תביעה הוספת נתבע

  19. בקשה של התובעת לתיקון כתב תביעתה

  20. בקשה לתיקון כתב תביעה הוספת עילה

  21. בקשה לצירוף נתבעים תיקון כתב תביעה

  22. בקשה לתיקון כתב תביעה לאחר קדם משפט

  23. בקשה לתיקון כתב תביעה בתביעות קטנות

  24. בקשה לתיקון כתב תביעה בסדר דין מהיר

  25. בקשה לתיקון כתב תביעה בבית הדין לעבודה

  26. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון