התיישנות בדיני תכנון ובניה


1. העותרים הם תושבי הישוב מסד והקימו שם בית [חלקה 1 בגוש 15421]. הם בנו תוספת לבנין אך עשו כן ללא היתר ובשל כך נצטוו להרוס את מה שבנו. במסגרת ההליכים שננקטו כנגד צו ההריסה, הוסכם כי העותרים ינסו למצות את הליכי הרישוי במגמה להשיג אישרור בדיעבד לבניה הבלתי חוקית. לשם כך הסכימה הועדה המקומית לתכנון ובניה גליל תחתון, המשיבה מס' 1, לעכב את הריסת התוספת לפרק זמן מוגבל. העותרים הגישו לועדה המחוזית לתכנון ובניה, המשיבה מס' 1, תוכנית מפורטת נקודתית בה ביקשו אישרור הבניה החריגה על דרך של הגדלת אחוזי הבניה [תוכנית ג/10638].

2. לתוכנית הוגשו התנגדויות על ידי המשיבה מס' 2 וע"י ועד הישוב, המשיב מס' 3 התוכנית הובאה לדיון בפני ועדת המשנה לשמיעת התנגדויות של הועדה המחוזית אשר גם יצאה לביקור בשטח. בסופו של דיון החליטה הועדה בישיבתה מיום 30.11.99 לתת תוקף לתכנית בהסתייגויות אלה:

"א. הועדה סבורה כי יש להתיר ליזמים זכויות בנייה מקבילות לזכויות הבניה שנקבעו בתוכנית ג/8945 באופן יחסי כך שזכויות בניה בשטח עיקרי יהיה 44%, דהיינו 279 מ"ר ושטחי שירות, כהגדרתם בחוק, יהיו 16 מ"ר.
התוספת של 50 מ"ר המותרת בתכנית החדשה (ג/8945) לבניה תת קרקעית איננה ניתנת ליישום ואין מקום להתירה בתוכנית זו (ג/10638).
ב. התוכנית המוצעת יוצרת שתי יחידות דיור דבר שעולה הן מתוכנית הבניה שהוגשה, כפי שנראה המבנה בסיור. אין מקום להתיר יחידת מגורים נוספת ויש לקבוע כי מורת [כך במקור - נ"מ] יחידת מגורים אחת בלבד ולפיכך יש לתקן את התכנית כך שיקבע שלא יותרו מדרגות חיצוניות לקומה העליונה והגישה לקומה זו תעשה במדרגות פנימיות. הריסת המדרגות הקיימות תהווה חלק מהבקשה להיתר בניה.
ג. גובה הבניין לא יעלה על הגובה המותר בתוכנית ג/5435".

הועדה הורתה כי על העותרים לתקן את התכנית ואת הבקשה להיתר בהתאם למפורט לעיל.

3. ההחלטה הגיעה לידי העותרים ביום 3.12.99 ותנאיה לא נשאו חן בעיניהם, אך הם לא פנו מיד אל בית המשפט הזה בעתירה מנהלית. הם העדיפו לפנות אל יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז הצפון, [המשיבה מס' 1] [להלן - היו"ר] בבקשה להעניק להם רשות ערעור למועצה הארצית לתכנון ובניה על החלטתה של ועדת המשנה.
העותרים לא צירפו לעתירה את פנייתם ליו"ר וגם לא ציינו באיזה מועד פנו אליו.
כל מה שיש לנו בענין זה הוא החלטתו של היו"ר מיום 7.2.00 בה דחה את הבקשה למתן רשות ערעור. רשות הערעור היא הליך הנובע מהוראות סעיף 110 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה -1965 [להלן - החוק]. החלטתו של היו"ר הגיעה לידי העותרים ביום 20.2.00 והעתירה לבית משפט זה הוגשה ביום 30.3.00.

4. העותרים טוענים בעתירה כי התנאים שנקבעו ע"י ועדת המשנה להתנגדויות הם בלתי סבירים באורח קיצוני וניתנו מטעמים לא תכנוניים, לא מקצועיים ולא עניניים. הם מבקשים מבית המשפט לקבוע כי ההיתר שהם אמורים לקבל לבנית תוספת הבניה, לא יכלול תנאי בדבר הריסת המדרגות החיצוניות וכי על שטחי השירות להיות בני 40 מ"ר ולא 16 מ"ר.

ב"כ המשיבים, בתגובתם מתנגדים לעתירה ואף מבקשים לדחותה או למחקה על הסף

בטענה מקדמית של שיהוי, שבה אדון כאן.


5. תחילה אי אלו הערות סמנטיות. "שיהוי" בהקשר של עתירות כנגד רשויות המדינה הוא אחת העילות שבגינן עשוי בית המשפט הגבוה לצדק שלא להתערב בפעולת הרשות המנהלית. אם ימצא בית המשפט כי העתירה הוגשה באיחור וכי הדבר גרם נזק או שינוי באינטרס של יחידים או של הכלל הוא עלול לדחותה על הסף.
בבג"צ 453/84 איתורית שירותי תקשורת בע"מ נגד שר התקשורת פ"ד לח [4] 617 הודגש בעמ' 621 כי -

"לא הרי שיהוי כהרי התיישנות. עבור הזמן כשלעצמו אין בו כדי להוות שיהוי. בבסיסו של השיהוי עומדת העובדה, כי עבור הזמן גרם לשינוי המצב ולפגיעה באינטרסים ראויים להגנה. בין אם אלה אינטרסים של הרשות השלטונית, בין אם אלה אינטרסים של אדם אחר, ובין אם זהו אינטרס הכלל;
ובאיזון הכולל, השמירה על אינטרסים אלה חשובה היא יותר מהשמירה על האינטרס של העותר, שעתירתו נדחית בשל השיהוי [ראה בג"צ 334/63].
מכאן, כי "אין לקבוע כלל נוקשה בנוגע למקרים בהם יהווה אחור מכשול על דרך מבקשים סעד מבית משפט זה" [בג"צ 76/49, בעמ' 154] והכול תלוי בנסיבות העניין. לעתים ימים אחדים בלבד דיים כדי להוות שיהוי, ולעתים אין בחלוף חודשים כדי להוות שיהוי. אכן, "השיהוי הוא פונקציה של הדחיפות" [השופט זילברג בבג"צ 8/59]. לעתים חולף זמן בשל עצם המשא ומתן שבין העותר לבין הרשות השלטונית. זמן זה אינו פועל לרעת העותר, שכן יש לו לעותר "צידוק" [בג"צ 175/82], ובלבד שפנה במהירות לבית המשפט, לאחר שהמשא ומתן מוצה. "במשא ומתן שכזה מגיע רגע מסוים, אשר ממנו ואילך מחד גיסא, פניות נוספות הן מיותרות ואינן מועילות מבחינת החובה הראשונית לפנות לרשות לפני פנייה לבית-משפט זה, ומאידך גיסא, ממנו מתחילה לרוץ תקופת שיהוי שתעמוד בעוכרי העותר ברצותו לפנות לבית-משפט זה" [בג"צ 410/78, בעמ' 272-273].

ודוק: דיני השיהוי אין עניינם חוסר תום-לב סובייקטיבי של העותר, אפילו פעל העותר בתום-לב מבחינתו שלו, עדיין יש שעתירתו השתהתה יתר על המידה, ובאיזון הכולל יש להתחשב יותר באינטרסים הראויים להגנה של הרשות השלטונית, של צד שלישי, או באינטרס הכלל".

את דעתו על השיהוי הבג"צי הביע הנשיא ברק בחוות דעתו בבג"צ 170/87 דוד אסולין ו-4 אח' נגד ראש עירית קרית גת, פ"ד מב [1], 678 באמרו בעמ' 693 כי -

"3. על רקע זה נקבעת גישתי לדיני השיהוי. כשלעצמי, הייתי מבטל אותם כליל, תוך קביעת תקופת התיישנות בחוק ההתיישנות, ההולמת את אופיה של הזכות המינהלית (תקופה קצרה יחסית עם אפשרות להערכה בשל שיקולים מיוחדים הכוללים שיקולים של הצדדים ושל שלטון החוק). כל עוד לא נעשה דבר חקיקה זה - וענין הוא למחוקק לענות בו - יש להמשיך בדיני השיהוי הקיימים. אין מבטלים דין קיים בלא לקבוע הסדרים טובים ממנו. עם זאת, יש לפתח את הדין הקיים, ולהתאימו לצרכי החיים".

6. לא הייתי מכנה את טענת המשיבים כאן "שיהוי" אלא "התיישנות" ואם נרצה לדייק, כי אז לא סתם "התיישנות" אלא "התיישנות מנהלית". השיהוי הבג"צי הרגיל אינו חל כאן מהטעם שמחוקק המשנה קבע מועדים להגשת עתירות לבית משפט זה.
משנקבע מועד בידי המחוקק, שוב אין בית המשפט רשאי לדחות עתירה בשל "שיהוי" אם הוגשה בתוך המועד, בכפוף להערה כאמור בפיסקה 7 להלן.

7. סדר הדין בעתירות המוגשות לבית משפט לעניינים מינהליים נקבע בתקנות התכנון לין ובניה (סדרי דין בעתירות לבית משפט לעניינים מינהליים), התשנ"ו-1996 [להלן-התקנות].

תקנה 3 לתקנות מסדירה את עניין המועד להגשת עתירה וזה לשונה:


"3. עתירה תוגש בהקדם האפשרי, בנסיבות הענין, ולא יאוחר מתום ארבעים וחמישה ימים מהיום שבו קיבל העותר הודעה על ההחלטה נושא העתירה או היום שנעשה לה פרסום כדין, או מיום היוצר עילת העתירה, לפי המוקדם".

שר המשפטים הוסמך, בסעיף 255ו' לחוק להתקין תקנות בין השאר בענין מועדים להגשת עתירה והוא אכן עשה זאת. במאמר מוסגר אעיר כי אפשר ובכל זאת תהיה תחולה לשיהוי הבג"צי במסגרת תקנה 3 עצמה. התקנה קובעת כי עתירה תוגש "בהקדם האפשרי בנסיבות הענין ולא יאוחר מתום ארבעים וחמישה יום מהיום..". נמצא, כי עותר עלול להיחשב כמי שהשתהה, אפילו הגיש את העתירה במסגרת 45 הימים [ראה פסק הדין בהפ"מ (ב"ש) 1102/96 אלכסנדר אכטמן נגד היועץ המשפטי תקדין מחוזי 97[1] 240 מפי סגן הנשיא ריבלין].

הביטוי הנכון הוא, אם כן התיישנות, ולא שיהוי. ומדוע התיישנות מנהלית? ובכן, ההתיישנות לפי תקנה 3 נבדלת מהתיישנות רגילה, לפי חוק ההתיישנות תשי"ח-1958, בכך שהיא ניתנת להארכה לפי שיקול דעת בית המשפט, ועל כן ראוי שתקרא התיישנות מנהלית, להבדילה מאחותה הנוקשה שאינה ניתנת להארכה אלא במצות המחוקק.

8. בישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 15.6.00, טען ב"כ העותרים כי העתירה מופנית כנגד שתי החלטות, זו של ועדת המשנה וזו של היו"ר וכראיה שזו היתה כוונתו, הראה כי לעתירה צורפו שתי ההחלטות. הוא טען כי הגשת הבקשה לרשות ערר נעשתה במסגרת חובתם של העותרים למצות את ההליך בטרם יפנו בעתירה מנהלית, וזה, בין השאר, בהסתמך על פסק דינו של חברי סגן הנשיא בן דוד בה"פ 232/99

[נצ'] לאון אבגי נגד הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז הצפון מיום 21.3.00 [לא פורסם] [להלן - פרשת אבגי]. לטענתו אין כאן התיישנות מנהלית שכן, כאמור, החלטת היו"ר נתקבלה אצל העותרים ביום 20.2.00 והעתירה הוגשה ביום 30.3.00 דהיינו בתוך 45 יום מהיום שבו קיבלו את החלטת היו"ר.

9. ב"כ המשיבים טוענים כי העותרים עשו כל מאמץ לטשטש את העובדה כי עתירתם מתייחסת, למעשה, להחלטת ועדת המשנה של המשיבה מס' 1 מיום 30.11.99 ועל כן לא בכדי לא ציינו בעתירה מה המועד בו נודע להם על ההחלטה הנ"ל. החובה לציין בגוף העתירה את המועד קבועה בתקנה 4[א][2] לתקנות. ב"כ המשיבים מדגישים כי העותרים לא מצאו לנכון להגיש בקשה להארכת המועד להגשת העתירה, ובנסיבות העניין אין לראות בעצם הגשת בקשת רשות ערר משום הליך המפסיק את מרוץ התקופה הקבוע בתקנות ואין היא באה במקום הגשת בקשה להארכת מועד.

10. לאור זאת ההכרעה בטענת ההתיישנות המנהלית תלויה בראש ובראשונה בשאלה כנגד איזו החלטה הוגשה העתירה, האם כנגד החלטת היו"ר, או שמא כנגד החלטת ועדת המשנה. עו"ד רובין טוען כי העתירה הוגשה כנגד שתי ההחלטות גם יחד. אני מסופק אם אכן כך הוא הדבר, אך גם בהנחה כי העתירה מכוונת כנגד שתיהן, יש לשאול האם רשאים בכלל העותרים להגיש עתירה מנהלית כנגד החלטתו של יו"ר ועדה מחוזית שלא להרשות הגשת ערר למועצה הארצית לתכנון ובניה. לדעתי, התשובה שלילית. סעיף 255א לחוק קובע כי -

"255 א. סמכות שיפוט [א] עתירות נגד מוסדות תכנון, בכל ענין הנוגע לתכנון ובניה, למעט העניינים המפורטים בסעיף קטן (ב), יהיו בשיפוטם של בתי המשפט המחוזיים, אשר ידונו בעתירות בשבתם כבית משפט לעניינים מינהליים (להלן - בית משפט לעניינים מינהליים).
[ב] עתירות שעניינן תכנית מיתאר ארצית או מחוזית, ועתירות נגד החלטות שר הפנים לפי חוק זה - יידונו בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק.
[ג] שופטי בית המשפט לעניינים מינהליים יהיו נשיא בית המשפט המחוזי ושופטים אחרים של בית המשפט שימנה שר המשפטים בהסכמת נשיא בית המשפט העליון".

11. "מוסד תכנון" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הוא "כל רשות שיש לה סמכות בענין תכניות או היתרים". יו"ר ועדה מחוזית עומד בראש גוף שיש לו סמכות בעניני תכניות והיתרים, אך הוא, לכשעצמו ובתור יושב ראש אותו גוף, אינו בעל סמכויות אלה. מכאן, שהחלטתו שלא להתיר הגשת ערר למועצה הארצית, אינה החלטה של מוסד תכנון ואינה נתונה ביקורתו של בית משפט זה. החלטת המועצה הארצית, בערר שהוגש לפניה [בין ערר בזכות ובין ערר ברשות] היא החלטת מוסד תכנון וניתן להגיש כנגדה עתירה מנהלית. אולם עותר, המעדיף לפנות בבקשת רשות ערר אל יו"ר הועדה המחוזית, מתוך תקווה שיקבל שם את מבוקשו, מסתכן בכך שאם לא יקבל את הרשות, הוא עלול להחמיץ את המועד להגשת עתירה מנהלית על החלטת הועדה המחוזית. אמנם, המועצה הארצית בדונה בערר על החלטת ועדה מחוזית מוסמכת לבטל את החלטתה וליתן החלטה אחרת במקומה, באשר היא גוף בעל סמכות ערעורית. אך בניגוד למה שנאמר על ועדת ערר לפי סעיף 12א' לחוק, לא נאמר על המועצה הארצית כי החלטתה תבוא במקום החלטת הועדה המחוזית. מכאן, שאדם המבקש לשמור על זכויותיו טוב יעשה אם יגיש עתירתו לבית משפט זה בד בבד עם בקשה לרשות ערר לבל יימצא מפסיד משני העולמות.

נוסיף, כי אילו כוונה העתירה גם נגד החלטת היו"ר, היה על העותרים לצרף את היו"ר כמשיב לעתירה, מה שלא נעשה. תכנה של העתירה צריך היה להיות מתן פסק דין המעניק להם רשות ערר, אולם העתירה אינה כוללת סעד שכזה [ראו פיסקה 4 לעיל].
סעד מסוג זה נתון, אם בכלל, לבית המשפט הגבוה לצדק.

12. נמצא, כי החלטת היו"ר אינה עומדת ואינה יכולה לעמוד על הפרק בעתירה זו, אלא רק החלטת ועדת המשנה מיום 30.11.99. בענין זה נתקלים העותרים בטענת ההתיישנות המנהלית, שהרי אין מי שיחלוק כי העתירה הוגשה יותר מאשר 45 יום לאחר שההחלטה נמסרה לעותרים.

תקנה 19[ב] לתקנות מסמיכה את בית המשפט להאריך את המועד להגשת עתירה מנהלית "אם הראה המבקש סיבה סבירה לעשות כן". בה"פ 524/96 [חי'] אדם טבע ודין נגד הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז חיפה, דינים מחוזי כרך נ"ו (9) 498, דחה כבוד השופט ביין טענת ההתיישנות המנהלית שהועלתה שם וכך נימק את החלטתו -

"מאחר והאיחור הוא מספר ימים בלבד, אני נוטה להאריך את המועד במספר ימים אלה מכוח סמכותי לפי תקנה 19(ב). תקנה זו מדברת על "סיבה סבירה" ולא על "טעם מיוחד" וכוונת מתקין התקנות היתה לאמץ נוסחה יותר גמישה.
ה"סיבה" שהייתי מוצא במקרה זה קשורה בכך שמדובר בכניסה לתוקף של חוק חדש ונדרש זמן ללמוד אותו. העתירה היא בנושא מורכב הדורש הכנה מרובה.
הצטרפות שני הגורמים הללו, היה די בהם להאריך את המועד במספר ימים".

הנימוקים שעמדו בבסיס החלטתו של השופט ביין היו כניסה לתוקף של חוק חדש ומורכבות העתירה. אך, כל זה אינו חל בענייננו, והנושא יישאר בצריך עיון, שכן ב"כ העותרים, מטעמים השמורים עימו, לא ביקש מבית המשפט להאריך את המועד גם כאשר נתחוור לו כי המשיבים עומדים על טענת ההתיישנות המנהלית. באין בקשה לענין זה, אין מקום שאדון ביזמתי בהארכת המועד.

13. כאן צריך להסתיים פסק הדין משהתברר כי העתירה הוגשה לאחר תום תקופת ההתיישנות המנהלית. אקדיש בכל זאת כמה משפטים לטענתו של עו"ד רובין, אם ירדתי אל נכון לסוף דעתו, כי לא חלה התיישנות משום שהעותרים היו מחוייבים למצות תחילה את כל ההליכים המנהליים העומדים לרשותם בטרם יפנו אל בית המשפט. כזכור, בענין זה הם מסתמכים על פסק דינו של סגן הנשיא בן דוד בפרשת אבגי שקבע כי במסגרת הנטל למצות את הליכים על העותר לנסות גם את האפשרות לקבל רשות ערר על החלטת הועדה המחוזית.

14. הנטל למצות את ההליכים המנהליים עובר לפנייתו של אזרח לבית המשפט הגבוה לצדק, נקבע על ידי בית המשפט העליון בשורה ארוכה של פסקי דין. ראו, למשל, את פסק הדין בבג"צ 3208/99 אל"מ (מיל') מיכאל (מייק) נגד היועץ המשפטי תקדין עליון, כרך 99 (2) 1254 מפי השופטת ד' דורנר:

"בנסיבות אלה דין העתירה להידחות על הסף מחמת היותה מוקדמת, אם לא נמהרת, שכן העותר חרג מאחד הכללים הבסיסיים שהותוו בהלכה הפסוקה בנוגע לביקורת השיפוטית - מיצוי ההליכים בפני הרשות המוסמכת עובר לפנייה לבית-המשפט הגבוה לצדק. ראו, למשל, בג"ץ 1277/97 ניימן נגד היועץ המשפטי לממשלה תקדין עליון, כרך 97 (1) 14; בג"ץ 1422/97 מינצר ואח' נגד ראש ממשלת ישראל ואח' תקדין עליון, כרך 97 (1) 85." [מראי המקום אינם במקור -נ"מ].

כלל זה חל גם על עתירות בפני בית המשפט לעניינים מנהליים מכוח סעיף 255ג' לחוק הקובע כי בית המשפט לעניינים מינהליים ידון בעתירות בענייני תכנון ובניה כאמור, בהתאם לעילות, הסמכויות והסעדים לפיהם דן בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בעניינים כאמור, בשינויים המחוייבים.

15. מה תכנו של נטל זה? הפסיקה לא הגדירה אותו במיוחד, ואולם הדעת נותנת כי מדובר בנטל לפנות אל אותם גופים מנהליים המוסמכים לדון בענין ואשר החלטתם עשויה לייתר או לקצר את הדיון בבית המשפט. על האזרח למצות באופן סביר את הכלים העומדים לרשותו, בטרם יפנה לערכאה ויבקש הכרעה בריבו עם הרשות. כך, למשל, בבג"צ 1422/97 מינצר שמואל ואח' נגד ראש ממשלת ישראל ואח' תקדין עליון, כרך 97 (1), תשנ"ז/תשנ"ח 1997 עמ' 851 ביקשו העותרים כי תופסק החקירה המשטרתית המתנהלת לגבי פרשת מינויו של המשיב 7 כיועץ המשפטי לממשלה, ובפרט תופסק השתתפותם של המשיבים 1 ו-2 בחקירה זו. בית המשפט הגבוה לצדק קבע כי העותרים לא מיצו את ההליכים המנהליים בכך שלא פנו אל היועץ המשפטי לממשלה או אל פרקליטת המדינה במטרה לשטוח בפניהם את השגתם בנושא העתירה. היועץ המשפטי לממשלה הוא הגוף המוסמך לדון בנושאים מסוג זה ולכן פניה אליו היתה נדרשת קודם שתיעשה פניה לבית המשפט הגבוה לצדק.

16. אביא דוגמא נוספת מתחום אחר: הנטל למצות את ההליכים קיים גם במקרה בו עובד תובע את מעבידו לפיצויים בגין תאונת עבודה. בידוע הוא שמעביד זכאי לנכות מדמי הפיצויים שהוא חייב לעובדו את הסכומים שהעובד קיבל או יכול היה לקבל מהמוסד לביטוח לאומי, שהרי לשם כך שולמו דמי ביטוח. מאחר ומדובר בזכותו של המעביד, חייב העובד להגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי, שאם לא כן הוא עלול להיות מחוייב בתגמולים הרעיוניים. מה יעשה עובד שהמוסד לביטוח לאומי דחה את פנייתו ולא הכיר בתאונה כבתאונת עבודה? לכאורה, על פי פרשנות דווקנית של הנטל למצות את ההליכים, על העובד להגיש תובענה לבית הדין האזורי לעבודה, ואם יידחה - להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה ומשם - לבקש רשות ערעור לבית המשפט העליון או להגיש עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק. ולא היא; נפסק כי הנטל למצות את ההליך מתמצה בהגשת תביעה למוסד לביטוח לאומי ולא יותר, שהרי כל יתר ההליכים שנמנו הם אפשריים, אך נקיטתם אינה סבירה, מהווה צעד חריג ומטילה עול כבד מדי על העובד.

17. ומשם אל ענייננו: הגשת ערר למועצה הארצית לתכנון ובניה טעונה קבלת רשות, משמע, אין היא הליך רגיל. אם נלך בדרך זו, נמצא עצמנו דורשים מהעותר לפנות בעתירה לבית המשפט הגבוה לצדק על סרובו של היו"ר להעניק את הרשות וברור שמדובר בנטל מכביד. בד בבד, נקיטה בדרך זה תביא להזנחת הדיון בהחלטה עליה מערערים, כפי שקרה לעותרים.
לא אוכל שלא להעיר כי פסק הדין בפרשת אבגי ניתן אחרי שתם המועד להגשת העתירה ופשיטא, שהעותרים לא יכלו להסתמך עליו כשהחליטו שעליהם למצות את ההליך המנהלי תחילה.

ישנו גם נימוק מהותי יותר: אילו היה מדובר בפנייה ל"מוסד תכנון" ניתן היה, אולי, לראות בכך דרישה סבירה. אך היו"ר אינו "מוסד תכנון" והחלטתו אינה נתונה לביקורת בית המשפט לעניינים מנהליים, ואם כך - אין לראות בפניה אליו משום מיצוי ההליך.

18. שונה המצב כשמדובר בועדת ערר הפועלת לפי סעיף 12א' לחוק. הפניה לועדה זו היא בזכות, ולא ברשות והעיקר - היא עצמה נחשבת "מוסד תכנון" שעל החלטותיו ניתן לפנות בעתירה מנהלית. ואכן, בסעיף 152(ד) לחוק נאמר כי "החלטת ועדת הערר תבוא במקום החלטת הועדה המקומית או רשות הרישוי, לפי הענין". הייתי אומר שאי פניה לועדת ערר שכזו עשויה להיחשב אי מיצוי ההליכים. יחד עם זה, ועל פי אותו עקרון, וכך היא הפרקטיקה, אין העותר חייב לפנות ליו"ר ועדת הערר בבקשת רשות ערר בפני הועדה המחוזית לתכנון ובניה על החלטתה של ועדת הערר לפי סעיף 111 לחוק, על מנת למצות את ההליך עובר לפנייתו לבית המשפט.

19. חברי סגן הנשיא בן דוד קובע, ובצדק, כי העקרונות הנוהגים בבית המשפט הגבוה לצדק חלים גם בעתירות מנהליות בבית משפט זה. אני לכשעצמי מהרהר שמא הנטל למצות את ההליך המנהלי אינו צריך להתבטל נוכח ההוראה המגבילה את המועד להגשת עתירה ל - 45 ימים. האם אין בעקרון ההתיישנות המנהלית כפי שתוארה לעיל, משום סתירה לנטל המיצוי? שהרי כיצד ניתן לדרוש מהעותר למצות את ההליך אם עצם המיצוי יביא הדבר להתיישנות העתירה? נראה לי כי ההלכה בדבר הנטל למצות את ההליך המנהלי אינה חלה בעתירות מנהלית בהן עומד לרשות העותר פרק זמן מוגבל להגשת העתירה.

20. המסקנה היא, אם כן, שהעותרים פירשו שלא כהלכה את נטל מיצוי ההליכים.
הם לא נקטו בדרך ביניים שהיא הגשה במועד של העתירה כנגד החלטת ועדת המשנה בד בבד עם בקשת ערר ליו"ר. באין בקשה להארכת מועד אין מנוס מדחית העתירה על הסף, וכך אני מורה.

אין צו להוצאות.

פסק דין זה



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אי הרשעה תכנון ובניה

  2. התיישנות תכנון ובניה

  3. פרה רולינג תכנון ובניה

  4. אכיפה בררנית תכנון ובניה

  5. הפקעה חוק התכנון והבניה

  6. בחירות לועדה לתכנון ובניה

  7. הגנה מן הצדק תכנון ובניה

  8. איחור בהגשת ערר תכנון ובניה

  9. התיישנות עבירת תכנון ובניה

  10. התיישנות בדיני תכנון ובניה

  11. ביטול כתב אישום תכנון ובניה

  12. סעיף 47 לחוק התכנון והבניה

  13. הגדרת "מגרש" (תכנון ובניה)

  14. סעיף 112 לחוק התכנון והבניה

  15. הפקעה מכוח חוק התכנון והבניה

  16. סעיף 157א לחוק התכנון והבניה

  17. היטל השבחה חוק התכנון והבניה

  18. סעיף 145(א) לחוק התכנון והבניה

  19. הגנה מן הצדק בעבירות תכנון ובניה

  20. ביטול החלטת ועדת ערר לתכנון ובניה

  21. סעיף 62א(א)(8) לחוק התכנון והבניה

  22. איחוד יחידות דיור

  23. אי התאמה במפרט הטכני

  24. הקלה במרווח בין חדר הגג למעקה הגג

  25. ניצול "תקנות שבס" להוספת יחידות דיור

  26. ביטול החלטת הועדה המחוזית לתכנון ובניה

  27. אי התייחסות לטענות וועדת ערר לתכנון ובניה

  28. ביטול כתב אישום הגנה מן הצדק תכנון ובניה

  29. ההבחנה בין הליכי תכנון לבין הליכי הרישוי

  30. סעיף 111 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה – 1965

  31. אחריות בנזיקין של הוועדה המקומית לתכנון ובניה

  32. קיימת הבחנה מהותית בין "מלאכה" לבין "תעשייה"

  33. שימוש בשטח שירות לשטח עיקרי מהווה סטיה ניכרת

  34. ערר על החלטת הועדה המקומית לתכנון ובניה נתניה

  35. סמכות הועדה המקומית בתקנה 16 לתקנות התכנון והבניה

  36. שימוש במבנה המורכב משני מבנים יבילים המחוברים ביניהם

  37. העדר החלטה במועד - ערר על פי סעיף 157 לחוק התכנון והבניה

  38. הפסיקה בישראל הכירה באופן חד משמעי בקולנוע כאומנות וכתרבות

  39. חוות דעת לפי סעיף 61א(ג)(1) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה 1965

  40. ערר על החלטת הועדה המקומית לתכנון ובניה לדחות הקמת בית מגורים

  41. הדרכים לאישור חלוקה במקרקעין מבחינה תכנונית בחוק התכנון והבנייה

  42. כתב אישום המייחס עבירות אי קיום צווי בית משפט לפי חוק התכנון והבניה

  43. באזורים פתוחים עדיף להתמקד במספר קטן של אנטנות גבוהות ומרוחקות זו מזו

  44. עתירה לביטול החלטת ראש העיר שביטל את סמכות יו"ר ועדת המשנה לתכנון ולבנייה

  45. הכללים לחידוש היתר בניה מוסדרים בתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות)

  46. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון