התיישנות בפשיטת רגל


1. לפניי בקשה שהגיש המבקש, בה עתר לדחות על הסף, מפאת התיישנות, תביעה שהגיש המשיב נגדו ונגד הנתבע 1 (מר תורי איברהים עבדו) לתשלום יתרת חוב בסך $68,988.97 בגין הלוואות במט"ח שניתנו להם, הכל כמפורט בתביעה. התביעה הוכתרה בכותרת "בסדר דין מקוצר".

2. א. בתצהיר התומך בבקשתו טען המבקש, כי התביעה נושא הדיון הוגשה ביום 7.6.89 ואילו ההלוואות נושא התביעה כולן הוענקו למבקש במועדים שונים החל מ-20.10.78 וכלה ב-21.2.79 ומועדי פרעונן חלו בין ה-19.1.79 לבין ה-17.12.79 (כמפורט בסעיף 3 לתצהירו), באופן שחלפו כ-10 שנים מהמועד שנועד לפרעון ההלוואות, היינו, מועד היווצר עילות התביעה, ועד למועד הגשת התביעה ועל כן זו כבר התיישנה.

ב. המשיב הגיש תצהיר נגדי לתצהיר המבקש, מטעם מר עאוני חביב, מנהל מחלקת אשראי, בסניף נצרת של המשיב. לטענת המצהיר, נגד המבקש ננקטו במשך השנים הליכים שונים: הראשון, ביום 8.4.82 - בקשה לביצוע משכון לגבי שתי משאיות, הליך שעדין תלוי ועומד, נוכח העובדה כי כלי הרכב הממושכנים הוברחו, והשני, ביום 29.11.84, בו הוכרז המבקש על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת כפושט רגל (הכרזה שבוטלה רק ב-27.9.90), והמשיב הגיש ביום 8.2.88 הוכחת חוב לכונס הנכסים הרשמי. לטענת המצהיר, בכל אחד מההליכים הללו יש כדי להפסיק את מירוץ ההתיישנות. עוד טען המצהיר, כי בכתב ההתחייבות, הנספח לכתב התביעה, ויתר המבקש על כל טענה הנוגעת להתיישנות.

ג. בא-כוח המשיב ויתר על חקירת המבקש לגבי תצהירו ואילו המצהיר מטעם המשיב נחקר לגבי תצהירו. בחקירה אישר, כי המשיב לא גבה סכום כלשהו אגב מימוש המשכון. עוד אישר, כי המשכון ניתן לאחר שכבר ניתנו למבקש ולנתבע 1 מספר הלוואות.

ד. בא-כוח הנתבע 1 הצטרף לבקשת המבקש ובהסכמת הצדדים הוגשו סיכומים בכתב.

3. א. חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "החוק"), בסעיפים 5(1) ו-6 שבו, קובע כדלקמן:

"5. התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא - (1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים;" "6. תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שנולדה עילת התובענה."


ב. משמעות הביטוי "עילת תובענה" לצורך סעיף 6 לחוק, נדונה ב ד"נ 32/84 [1], בעמ' 271 (מפי כבוד השופט ברק), שם נאמר:

"'עילת התובענה' היא מסכת העובדות המהותיות המזכות את הנושה (התובע) בקיום החיוב של החייב (הנתבע) (ראה: ע"א 242/66; י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי,... 121). ה'יום שבו נולדה עילת התובענה' הוא איפוא היום, בו מתגבשות העובדות המהותיות, המזכות את הנושה (התובע) בקיום החיוב כלפיו על ידי החייב (הנתבע) (ראה: ע"א 331/74). מיום זה מתחילה תקופת ההתיישנות... בחיוב, שהצדדים קבעו בו מועד קבוע לקיומו (ביום פלוני, בחודש אלמוני, בשנה פלמונית), מתגבשת עילת התביעה בהגיע אותו מועד, ומיום זה מתחילה תקופת ההתיישנות להימנות..."

ג. ולענייננו, בכל אחד מהסכמי ההלוואה נושא התביעה נקבע מועד קבוע לפרעונם, מועד זה הינו מועד היווצר עילת התביעה של המשיב כלפי המבקש וכלפי הנתבע 1, וממועד זה חל מירוץ ההתיישנות. מאחר שבעת הגשת התביעה נושא הדיון חלפו למעלה מ-7 שנים מהמועד שנקבע לפרעון כל אחת מההלוואות, לכאורה, הדין עם המבקש והנתבע 1, היינו, תביעת המשיב התיישנה.

4. נשאלת השאלה, אם קיימות במקרה דנן נסיבות המפסיקות את מירוץ ההתיישנות, כטענת בא-כוח המשיב. אבחן טענותיו אחת לאחת.

5. א. סעיף 19 לחוק קובע:

"רשאים בעלי הדין להסכים, בחוזה נפרד בכתב, על תקופת-התיישנות ארוכה מן הקבועה בחוק זה, ובתביעה שענינה אינו מקרקעין - גם על תקופת ההתיישנות קצרה מן הקבועה בחוק זה, ובלבד שלא תקצר מששה חדשים".

ב. לטענת בא-כוח המשיב בסיכומיו, הוסכם במקרה הנדון בין הצדדים על תקופת התיישנות ארוכה יותר, היינו, ויתור מוחלט על טענת התיישנות. בטענתו זו סומך בא-כוח המשיב על סעיף 9(ב) (2) לכתב ההתחייבות שצורף לכתב התביעה, שנחתם על ידי המבקש והנתבע 1, בו נאמר:

ב. על השטרות בחתימתי, הסבתי, או ערבותי, שיחזיק הבנק תחולנה ההוראות הבאות:
2) אני מוותר על כל הזכויות וההגנות הנתונות לי על פי פקודת השטרות או כל דין אחר ביחס להתיישנות."

וכן על סעיף 19 לכתב ההתחייבות, בו נקבע:

"מבלי לגרוע מהוראותיו האחרות של כתב התחייבות זה, הרי כל ויתור, ארכה, הנחה, שתיקה, המנעות מפעולה (להלן - ויתור) מצד הבנק לגבי אי-קיומה או קיומה החלקי או הבלתי נכון של התחייבות כלשהי מהתחייבויותי על פי כתב התחייבות זה, לא ייחשבו כויתור מצד הבנק על זכות כלשהי...".

ג. אשר לסעיף 9(ב)(2) הנ"ל, אין הוא רלוונטי לענייננו, שכן מתייחס הוא אך ורק לשטרות ולא להתחייבויות אחרות- אשר לסעיף 19 לכתב ההתחייבות, לא שוכנעתי מטענת בא-כוח המשיב, כי סעיף זה מתייחס לעניין הארכת תקופת התיישנות- כל שקובעת הוראה זו היא, כי הימנעות מפעולה על ידי המבקש "לא ייחשבו כויתור... על זכות", היינו, כל עוד אותה זכות קיימת. ברם, האם התיישנה כבר אותה זכות? לעניין זה שותק הסעיף.

ד. אף לו ניתן היה לראות בהוראת סעיף 16 להסכם הוראה בדבר הארכת תקופת ההתיישנות, הרי מאחר שהוראה זו נרשמה בגוף כתב ההתחייבות ולא ב"חוזה נפרד", כדרישת סעיף 19 לחוק, אין לה תוקף.

אין ממש בטענת בא-כוח המשיב, לפיה סעיף 19 לחוק דורש חוזה נפרד בכתב רק כאשר קוצרה בחוזה תקופת ההתיישנות.

פרשנותו של סעיף 19 לחוק נדונה בע"א 113/69 [2], בעמ' 232 (מפי כבוד הנשיא אגרנט), שם נאמר:

"כאשר המחוקק איפשר לצדדים, מכוח סעיף 19, להתנות על תקופה שהיא ארוכה או קצרה יותר, מזו הקבועה בחוק, כי אז ברור, ראשית, שהוא קבע שהחוזה על כך חייב להיערך באופן נפרד מההסכם העיקרי, שנעשה ביניהם ואשר בו נקבעה הזכות המהותית...; ומכאן, שתנאי זה לא נתמלא אם החוזה בדבר הארכת תקופת ההתיישנות או קיצורה רק אוזכר בהסכם העיקרי, הגם שאין אנו אומרים שמן הנמנע כי חוזה ההתיישנות ייערך על אותו גליון נייר המכיל את ההסכם העיקרי, ובלבד שייערך בנפרד ממנו.
שנית, גם ברור שהתכוון המחוקק, כי חוזה ההתיישנות ייעשה בצורה המגלה באורח חד-משמעי, כי הוא מחייב, באשר לתקופת ההתיישנות, הנזכרת בו, את הצד שנגדו יטענו כי תביעתו התיישנה,... לא יתכן לייחס למחוקק כוונה אחרת, שהרי מדובר כאן על תקופת התיישנות מוסכמת הבאה במקום תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק- זאת אומרת, כי יש לפרש את המלים 'רשאים בעלי הדין להסכים, בחוזה נפרד בכתב וכו', פירוש קפדני, כדי שלא יישאר מקום לספק כלשהו - זו הכוונה שיש לייחס למחוקק - כי אכן, גילו הצדדים דעתם ברורות להאריך או לקצר

את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק..." (ההדגשות שלי - ר'מ').

כך גם בענייננו- סעיף 19 אינו מגלה בצורה חד-משמעית, כי מתייחס הוא גם לתקופת התיישנות וכן אין הוא ערוך במסמך נפרד או באופן נפרד באותו מסמך, כנדרש (ראה גם: ע"א 198/60 [3], בעמ' 1702). די אף בכך כדי לדחות טענה זו של המשיב.

6. א. אשר לטענת המשיב, לפיה הליכי פשיטת הרגל שננקטו נגד המבקש והוכחת החוב שהגיש המשיב במסגרתם, הפסיקו את מירוץ ההתיישנות.

ב. נשאלת השאלה, אם דיני ההתיישנות הקבועים בחוק חלים על הליכי פשיטת רגל ובאיזה אופן.

ג. סעיף 2 לחוק קובע:

"תביעה לקיים זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען נתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה.
.."

בסעיף 1 לחוק מוגדר "בית משפט" כ "כל רשות שיפוטית או בורר, ..." ו"תובענה" מוגדרת, כ"הליך אזרחי לפני בית-משפט". השאלה, אם הליך לבירור הוכחת חוב לפני הנאמן בפשיטת רגל הינו הליך לפני "רשות שיפוטית", נדונה בע"א 4/77 [4] בעמ' 428-429, שם נקבע, מפי כבוד השופט עציוני:

"...לנאמן תפקיד השיפוטי המובהק, היינו הסמכות להכריע בסכסוכים המתעוררים בין צדדים בפשיטת-רגל, ולשם כך אף מעניק לו החוק את כל אותן סמכויות, וקובע באותה התוספת השניה עצמה את זכות הערעור לבית-המשפט על החלטותיו... תפקידו של הנאמן בפשיטת-רגל דומה בטיבו ובמהותו לתפקיד מפרק חברה, ובקשר לאחרון יש בידינו אסמכתאות רבות לכך שתפקידו הוא תפקיד שיפוטי...
הנה-כי-כן העולה מכל אלה הוא כי מעמדו של הנאמן הוא כמעמדה של רשות שיפוטית לצורך חוק ההתיישנות, והוכחת חוב המוגשת לו הנה הליך אזרחי לפני בית-משפט, היינו תובענה לפי משמעותו של חוק זה."

ד. אשר לתחולת דיני ההתיישנות בהליכי פשיטת רגל, קובע השופט עציוני (שם בעמ' 430):

"אם כבר אמרנו כי הנאמן הוא בבחינת בית-משפט לענין חוק ההתיישנות, הרי כבר אמרנו גם באותו דיבור כי על הליכים לפני בית-משפט זה חל חוק ההתיישנות".

ה. אשר לאופן תחולת דיני ההתיישנות על הליכי פשיטת רגל, היינו, האם הליכי פשיטת הרגל, כשלעצמם, מפסיקים את מניין תקופת ההתיישנות- לשאלה זו התייחס כבוד השופט י' כהן (אליו הצטרף כבוד השופט אשר) וקבע (בעמ' 434 לפסק הדין), כי בניגוד להלכה האנגלית, לפיה פשיטת רגל עצמה מפסיקה מניין תקופת ההתיישנות, בארץ אין הלכה זו חלה, נוכח העובדה כי סעיף 26 לחוק ההתיישנות ביטל את סעיף 1668 למג'לה (אשר קבע כלל זהה לזה שבאנגליה) ובהמשך הוא קובע:

"בחוק ההתיישנות פורטו בפרק השלישי המקרים שבהם בחישוב תקופת ההתיישנות אין מביאים במנין תקופות מסויימות, אך תקופת פשיטת-הרגל איננה בין מקרים אלה. מכאן ניתן ללמוד, שכוונתו הברורה של המחוקק היתה שפשיטת-רגל לא תיחשב כעילה להפסקת מנין תקופת ההתיישנות."

ו. ולענייננו. כפי שצויין בסעיף 2א להחלטתי לעיל, מועדי הפרעון של ההלוואות, שנטלו המבקש והנתבע 2 (היינו, מועדי היווצר עילות התביעה של המשיב), חלו בין 19.1.79 לבין 17.12.79, ואילו הוכחת החוב הוגשה על ידי המשיב לנאמן ביום 8.2.88, באופן שבעת הגשת הוכחת החוב חלפו למעלה מ-7 שנים (בין 8 ל-9 שנים), ממועדי היווצר עילות התביעה בגין כל הלוואה מן ההלוואות, ולכן במועד זה כבר התיישנה תביעת המשיב נגד המבקש ונגד הנתבע 1.

ז. בתצהיר מטעם המשיב לא צויין דבר לגבי גורלה של הוכחת החוב, אם נתקבלה או נדחתה, או אם כלל לא נדונה. אם נדחתה הוכחת החוב, ממילא נוצר מעשה-בית-דין, שכן, כאמור, תפקידו של הנאמן הוא תפקיד שיפוטי והכרעתו בהוכחת החוב כמוה כהכרעה שיפוטית. אם הוכחת החוב כלל לא נדונה על ידי כונס הנכסים הרשמי, וניתן לראות בה הוכחת חוב שהדיון בה הופסק, נוכח סיום הליכי פשיטת הרגל (וזאת על יסוד האמור בהודעה ששלח כונס הנכסים הרשמי אל המשיב בדבר ביטול צו קבלת הנכסים נגד המבקש, שכן נאמר בה כי המשיב זכאי להמשיך בהליכים משפטיים נגד המבקש), גם אז לא יועיל הדבר למשיב. מירוץ ההתיישנות לגבי תביעה, בגינה הוגשה גם הוכחת חוב שהופסקה, כאמור, יכול להיפסק רק על יסוד סעיף 15 לחוק הקובע:

"הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה".

אכן, לכאורה, אם הדיון בהוכחת החוב הופסק, נוכח ביטול הליכי פשיטת הרגל נגד המבקש, יכול היה לחול האמור בסיפא לסעיף 15 לחוק והמשיב זכאי היה להגיש תביעה נגד המבקש, באופן שהתקופה בין מועד הגשת הוכחת החוב לבין הפסקתה לא היה בא במניין הימים. ברם, מאחר שכאמור תביעת המשיב התיישנה, עוד לפני הגשת הוכחת החוב, אין עוד נפקות למה שאירע לאחר הגשת הוכחת החוב.

7. א. אשר לטענת בא-כוח המשיב, לפיה ההליכים למימוש שטר המשכון, שנקט המשיב בשנת 1982 נגד המבקש והנתבע 1, יש בהם כדי להפסיק את מירוץ ההתיישנות, כאמור בסעיף 15 לחוק.

ב. לפי הנטען בסעיף 3(1) לתצהיר מטעם המשיב, "תיק ההוצל"פ הנ"ל עדיין פתוח היות והרכבים הממושכנים הוברחו ע"י החייב וכנראה נמכרו לצדדים שלישיים בניגוד לחוק".

ג. לטענת בא-כוח המשיב, סעיף 23 לחוק המשכון, תשכ"ז-1967, הקובע:

"אין במתן המשכון כדי לגרוע מזכותו של הנושה לגבות את החיוב שלא על ידי מימושו ואין במימוש המשכון כדי לגרוע מזכותו לגבות את יתרת החיוב שלא סולקה במימוש".

משמעותו היא, כי משלא עלו יפה הליכי ההוצאה לפועל למימוש המשכון זכאי המשיב להגיש תביעתו, כאשר התקופה של הליכי מימוש המשכון לא תילקח במניין תקופת ההתיישנות. לא מצאתי כל ממש בטענה זו. סעיף 23 האמור מעניק לתובע את הזכות לבחור בין סעד חפצי לבין סעד אישי, או בשני הסעדים גם יחד (פרופ' ויסמן, "חוק המשכון" פירוש לחוקי החוזים (ג' טדסקי, עורך) 300). ואולם, סעיף זה אינו רלוונטי לענייננו, שכן אין הוא דן בהתיישנות, היינו, אין הוא עוסק במצב, בו בחר התובע סעד מסוים ומשלא צלחה דרכו, מבקש הוא להיעזר בסעד האחר, כאשר בינתיים חלפה תקופת ההתיישנות.

ד. נשאלת השאלה, אם נקיטת הליכי הוצאה לפועל למימוש משכון שניתן להבטחת חוב, מפסיקה את מירוץ תקופת ההתיישנות של החוב אשר להבטחתו ניתן המשכון, למשך התקופה בה התנהלו הליכי ההוצאה לפועל- התשובה לשאלה זו כרוכה בתשובה לשאלה, אם ניתן להחיל את סעיף 15 לחוק בנסיבות כאלה.

ה. אין חולק, כי לשכת ההוצאה לפועל הינה בגדר "בית משפט", כהגדרתו בסעיף 1 לחוק, בהיותה רשות שיפוטית וכי הליך למימוש משכון בהוצאה לפועל הינו "הליך אזרחי" וככזה נכנס הוא לגדר הגדרת "תובענה" בסעיף 1 הנ"ל. אם ניתן לראות בהליכי הוצאה לפועל למימוש משכון בגדר "אותה עילה" (במובנה הרחב), כמו העילה בגין החוב אשר להבטחתו ניתן המשכון, הרי, לכאורה, ניתן להחיל את סעיף 15 לחוק ובלבד שיתמלאו שאר התנאים הקבועים בסעיף 15 הנ"ל. אחד התנאים הקבועים בסעיף 15 לחוק הינו: כי התביעה הקודמת "נדחתה".

על משמעות מונח זה היתה התלבטות בפסיקה. בע"א 522/77 [5] היתה דעת הרוב, שאת המונח "נדחתה" יש לפרש בצורה דווקנית, באופן שאינו יכול לכלול תובענה שהופסקה, ואילו כבוד השופט עציוני חלק על דעת הרוב וסבר, כי המונח כולל גם תובענה שהופסקה ובמילותיו, שם בעמ' 25 מול האות ו:

"...כשהתובע, על-ידי מעשה פוזיטיבי, כגון הגשת תביעה בין בבית המשפט ובין בדרך אחרת הקבועה בחוק, מראה בעליל שאיננו ישן על זכותו - יש בדבר זה כדי להעמיד את הנתבע על המשמר, שכן שוב איננו יכול לחשוב שבעל-דינו מתכונן לוותר על זכויותיו".

לאחרונה נדונה שאלה זו שוב ברע"א 68/89 [6], על ידי כבוד השופט ד"ר ש' לוין, שקבע בעמ' 627 לפסק הדין:

"...דעתי היא שאין לפרש את הדיבור 'נדחתה' בסעיף 15 הנ"ל כפי שהוא מתפרש בתקנות סדר הדין האזרחי, אלא משמעותו רחבה יותר, והוא כולל את כל המקרים שבהם מגיעה התובענה לקיצה מכוח החלטת בית המשפט, כגון, כמו במקרה שלפנינו, שהתובענה הופסקה".

ראה לעניין זה גם בספרו של ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (ש' לוין, עורך) סעיף 303, עמ' 304.

ו. אשר ליישום האמור למקרה שלפניי, אפילו ניתן היה לראות במשכון שהוגש למימוש, כמשכון הניתן להבטחת החוב נושא התביעה (וגם על כך חלוקים הצדדים) ואפילו ניתן היה לקבוע, כי הליכי ההוצאה לפועל יכול שיפסיקו את מירוץ ההתיישנות של התובענה בגין החוב שלהבטחתו ניתן המשכון, כאמור בסיפא לסעיף 15 לחוק, גם אז, נראה, שבמקרה דנן, לא יועיל הדבר למשיב. כאמור, מודה המצהיר מטעם המשיב, בסעיף 3(1) לתצהיר, כי "תיק ההוצל"פ הנ"ל עדיין פתוח (ההדגשה שלי - ר' מ')...". היינו, עולה מתצהיר זה, כי "התובענה", קרי: הליכי ההוצאה לפועל, לא "נדחתה" ולא הופסקה ולו במובן הרחב ביותר של מונח זה, לפיכך, לא יכול היה לחול סעיף 15 לחוק, באופן שאין בהליכי ההוצאה לפועל להפסיק את מירוץ תקופת ההתיישנות.

8. לטענת בא-כוח המשיב בסעיף 4 לסיכומיו, בשנים 1985 ו-1988 היו תנועות בחשבון העו"ש של הנתבע 1, שמטרתן להקטין יתרות החוב בחשבון ובפעולות אלו יש לראות ניסיון לסילוק החוב, אשר משלא עלה יפה הוגשה התביעה "תוך זמן סביר" (ד"נ 32/84 [1]). מבלי להתייחס לטענה זו לגופה, הרי בהיעדר כל תשתית עובדתית בכתב התביעה או בתצהיר הנגדי מטעם המשיב לעניין זה, יש להתעלם ממנה.

9. בסיכום: מכל הנימוקים שפורטו לעיל, עולה המסקנה, כי תביעת המשיב נגד המבקש ונגד הנתבע 1 התיישנה במועד הגשתה ועל כן יש לדחותה.

10. אשר על כן, התביעה נגד המבקש והנתבע 1 - נדחית.

המשיב ישלם למבקש ולנתבע 1 (לכל אחד בנפרד) הוצאות בסך של -.3,000 ש"ח, בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקיים מירביים, החל מהיום ועד למועד התשלום בפועל.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אגרה פשיטת רגל

  2. ביטול פשיטת רגל

  3. התיישנות פשיטת רגל

  4. ביטול הסכם פשיטת רגל

  5. ביטול הליך פשיטת רגל

  6. ביטול עסקה פשיטת רגל

  7. התיישנות בפשיטת רגל

  8. ביטול הענקה פשיטת רגל

  9. חוב ארנונה פשיטת רגל

  10. הערת אזהרה פשיטת רגל

  11. בקשה נוספת לפשיטת רגל

  12. בקשה חוזרת לפשיטת רגל

  13. ביטול הענקה בפשיטת רגל

  14. דחיית בקשה לפשיטת רגל

  15. חוב ארנונה בפשיטת רגל

  16. בקשה למתן צו פשיטת רגל

  17. חוסר תום לב בפשיטת רגל

  18. אי ידיעה על הליכי פש''ר

  19. אי ניהול ספרים פשיטת רגל

  20. התנגדות לבקשה לפשיטת רגל

  21. התיישנות תקופת פשיטת רגל

  22. ביטול העברת דירה פשיטת רגל

  23. זכות הקיזוז דיני פשיטת רגל

  24. ביטול החלטת נאמן בפשיטת רגל

  25. חובת ההנמקה נאמן בפשיטת רגל

  26. ביטול העברת זכויות בפשיטת רגל

  27. בקשה למתן צו כינוס ופשיטת רגל

  28. ביקורת שיפוטית נאמן בפשיטת רגל

  29. ביטול פשיטת רגל עקב ניצול לרעה

  30. ביטול צו כינוס בהליכי פשיטת רגל

  31. דחיית בקשה להכרזה על פשיטת רגל

  32. ביטול העברת נכסים לפני פשיטת רגל

  33. אי מיצוי כושר השתכרות בפשיטת רגל

  34. ביטול הליכי פשיטת רגל חוסר תום לב

  35. ביטול חתימה התנגדות להתראת פשיטת רגל

  36. ביטול הענקה סעיף 96 פקודת פשיטת הרגל

  37. אי העברת מסמכים של חייב בהליך פשיטת רגל

  38. דחיית בקשה לפשיטת רגל הפרת צו בית משפט

  39. בקשה לביטול הליכי פשיטת רגל אשר צבר חובות לרשויות המס

  40. פשיטת רגל - התמכרות לקוקאין בשל מצב הכלכלי רעוע וגירושים

  41. סעיף 97(א) לפקודת פשיטת רגל - בהיעדר רישום, לא תהיה להמחאה תוקף כלפי הנאמן

  42. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון