התיישנות דוח חניה

המבקשים עתרו בבקשתם להורות למשיבה להחזיר להם את מלוא התשלום ששילמו עבור דוחות חניה בעקבות הליכי הגבייה בהם נקטה המשיבה, הכוללים עיקולים שהוטלו כשלטעתם, שילמו תשלומים אלו תחת מחאה.
עוד טענו המבקשים כי יש לבטל דוחות החניה ולהחזיר להם הסכומים ששילמו בגין דוחות החניה תחת מחאה כאמור, בצירוף פיצוי כספי עבור עוגמת הנפש שנגרמה להם זאת גם מאחר וחלה התיישנות על דוחות חניה אלו.

המשיבה בתגובתה בכתב לבקשה טענה כי יש לדחות טענת המבקשים שכן פעלה היא כדין ובהתאם לחוק בענין דוחות החניה (הודעות תשלום הקנס) נשוא בקשת המבקשים ומדובר בדוח חניה שנרשם לחובת מבקש 1 בגין עבירה משנת 1999 ודוח חניה שנרשם לחובת מבקשת 2 בגין עבירה משנת 2000 כמפורט בתדפיסי דוחות החניה שצורפו כנספחים א1 ו-א2 לתגובתה בכתב לבקשה (להלן:"דוחות החניה" "הודעות תשלום הקנס" בהתאמה).

עיינתי בבקשת המבקשים ובאמור בה ובמצורף לה, בתגובת המשיבה לבקשה בכתב על כל המצורף לה, שמעתי טיעוני הצדדים ועיינתי במוצגים שהוגשו ולאחר ששקלתי בזהירות יתרה הטיעונים כולם הגעתי למסקנה שדין בקשת המבקשים להדחות וכך אני מורה.

להלן הטעמים לדחיית בקשת המבקשים:

1. לא צורפה בקשה להארכת מועד להישפט בהתאם להוראות החוק:

בהתאם לסעיף 229 א(1) לחסד"פ יש להגיש בקשה לביטול דו"ח חניה תוך 30 יום מיום ההמצאה, ובהתאם לסעיף 229 (א)(2) יש להגיש בקשה להישפט תוך 90 ימים מיום ההמצאה ובהמשך קובע בסעיף 229 (א)(2) כי מקום בו הוגשה בקשה לביטול, ניתן להגיש בקשה להישפט תוך 30 יום מהחלטת התובע לעניין הביטול.

המבקשים לא הגישו בקשה לבטול או להישפט במועד הקבוע בחוק ואף בקשתם לביטול פס"ד איננה נתמכת בבקשה להארכת מועד כפי שנדרש בסעיף 230 לחסד"פ וראה לעניין זה פס"ד 80082/06 מקובר רונית נ' מדינת ישראל בו צוין בין השאר כדלקמן:"המערערת לא הגישה כל בקשה להארכת מועד, אף כי על פניו מדובר בשיהוי ממושך המשתרע על תקופה של חודשים ארוכים. גם אם אתחשב בכך שהמערערת לא היתה מיוצגת בשעתו, ולא ידעה על חובתה להגיש בקשה פורמאלית להארכת מועד הרי לא עולה מבקשתה, כפי שהוגשה כל נימוק לאיחור הממושך בגינו יכול היה ביהמ"ש קמא להאריך את המועד אף לפנים משורת הדין..."

בית המשפט בפס"ד ע"פ 4448/09 קמר יעקב נ' מדינת ישראל קבע כי יש להתייחס בדווקנות למועדים שנקבעו ורק מקום בו מדובר בנסיבות שאינן תלויות במערער בעטיין לא הגיש בקשתו לביטול הודעת תשלום הקנס במועד, יש להעתר לבקשה להארכת מועדים ואף הוסיף:
"זכות הגישה לערכאות אינה מוחלטת ועליה לסגת בענייננו מפני שיקולים דלעיל, לרבות החובה הציבורית המוטלת על מערכת בתי המשפט להבטיח כי משפטים יתנהלו כסדרם ולפי המועדים שבדין".

מאחר והמבקשים לא הגישו בקשה להישפט במועדים הקבועים בחוק ואף בקשתם לביטול פס"ד אינה נתמכת בבקשה להארכת מועד להישפט הרי שדין בקשתם להידחות על הסף וכך אני מורה.

2. המבקשים שילמו חובם בגין דוחות החניה:
בהתאם לסעיף 229 (ח) לחסד"פ הרי מאחר והמבקשים שילמו חובם בגין דוחות החניה (הודעות הקנס) תשלום רואים את המבקשים כאילו הודו באשמה בפני בית המשפט, הורשעו על פי הודאתם דינם נגזר ונשאו עונשם.

המבקשים הגישו "בקשה להשבת כספים" לבית המשפט לעניינים מקומיים.
צודקת המשיבה בטענתה לפיה היה על המבקשים להגיש בקשה לביטול הרשעה בפלילים וזאת בהתאם לפסק דין בע"א 3758/06 יעקב שאוליאן נ' עיריית ת"א שם נקבע כי יש לפעול בדרך הבאה:
"...ברגע ששילמו את הקנס חל סעיף 229 (ח) לחסד"פ לפיו רואים את המערער כאילו הודה באשמה בפני בית המשפט לעניינים מקומיים והורשע ונשא את עונשו...
כך גם אין לקבל נסיונם של המערערים לאבחן את עניינם מפס"ד וקס, שלא מדובר בעניינם בתקיפה ישירה של ההרשעה וביטולה (שכן מבחינתם הם כופרים בכך) אלא בתביעת נזיקין על הליכי גבייה שלא כדין. מדובר למעשה בתקיפה של ההרשעה (ואין זה משנה אם תקיפה ישירה או עקיפה) שכן רק אם תבוטל ההרשעה ניתן יהיה לתבוע בעוולות נזקיות בגין פעולות הגבייה שנעשו בגין אותם דוחות חניה שלא שולם בגינם.. המערערים לא יכולים "לעצום עיניים" ,להתעלם מההרשעה הפלילית שקיימת לפי החוק, בין אם שילמו את הדוחות ובין אם לאו, ולהמשיך לטעון שהם כופרים בהרשעה ובדוחות ושאין כלל הרשעה ודוחות בזמן שבפועל הם לא ביקשו לבטלם ו/או להישפט אלא שילמו את הקנסות (גם אם תחת מחאה).
לכן "דרך המלך" הינה, ראשית קביעת בית המשפט לעניינים מקומיים לגבי קיומם, תוקפם והתיישנותם של הדוחות נשוא התביעה ורק אם ייקבע שהמערער 1 לא ביצע את עבירות החניה ו/או שהעבירות התיישנו וההליך הפלילי יבוטל, יוכלו המערערים לטעון את טענותיהם הנזקיות עקב פעולות הגביה שביצעו המשיבים בגין דוחות אלו.
ברור שיכולות להיות טענות נזקיות כלפי הרשות בגין הליכי גבייה, טענות שהרשות אינה חסינה לכאורה מפניהן, אך טענות אלו צריכות להיות מנותקות מהטענה לגבי התיישנות העבירה ואי ביצוע העבירה, טענות היכולות להיטען רק עם ביטול פסק הדין המרשיע. כך, יכולות להיות לאדם טענות לגבי עצם ביצוע פעולות הגבייה, גם אם הם בוצעו מכוח הוראה כדין. כך,לדוגמא, אם מדובר בטענות של הפעלת כוח בלתי סביר על ידי הגובים וגרימת נזקים לרכוש ו/או לגוף במהלך ביצוע פעולות הגביה הנאשם הנ"ל.
כך גם יכול לתקוף אדם את ביצוע פעולות הגביה בטענה שנעשו שלא על פי דין. לדוגמא פעולות גביה שנעשו בגין דוחות שבוטלו, או במקרה נשוא הערעור בו טוענים המערערים לעוולות נזקיות ונזק שנגרם להם על ידי המשיבים עקב פעולות גביה שבוצעו לאחר תשלום השיק בגין הדוחות על ידי אשתו של המערער. מדובר במקרים אלו בטענות שאינן קשורות להתיישנות העבירה ו/או ביטול ההרשעה, טענות הצריכות להתברר בבית המשפט האזרחי.
לכן המלצנו לצדדים כבר בשלב הדיון בערעור את המלצתנו כפי שהומלצה, ומשלא נתקבלה (על ידי המערערים) ניתן פסק דיננו.
לעומת זאת לא ניתן להעלות טענות נזקיות המהוות למעשה אצטלה לטענות המנסות לתקוף את עצם קבלת הדו"ח ותשלומו או אי תשלומו שהביאו להרשעה פלילית בהתאם לכך וטענות המנסות לעקוף הרשעה זו בדרך של עוולות נזקיות בגין הליכי גביה שנעשו עקב הרשעה זו, אותה יש לבטל ראשית בבית המשפט לעניינים מקומיים כדי שניתן יהיה לתקוף את פעולות הגביה שנעשו לאכיפתה". (ההדגשות שלי – א.ט.)


צודקת המשיבה בטענתה לפיה היה על המבקשים לפנות לביהמ"ש בקשה לביטול הרשעה בפלילים וזאת בהתאם לסעיף 130 (ח) לחסד"פ תוך עמידה במועדים הקבועים בחוק ותוך פירוט בקשתם ונימוקיהם לביטול ההרשעה. דבר שלא נעשה על ידם כלל ומשכך דין בקשתם להידחות וכך אני מורה.
אוסיף ואומר כי בקשת המבקשים כפי שהוגשה אינה בסמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מקומיים שהרי כל כולה של הבקשה מתבססת על טענה בדבר פעולותיה של חברת הגבייה וביצוע עיקול. ענין זה כאמור נתון לסמכותו העניינית של ביהמ"ש האזרחי וזאת בהתאם לפסיקה הענפה כדוגמאת פס"ד וקס, פס"ד פסי ואח'.

לא זו אף זו – "בקשה לביטול דוחות חניה" ו"בקשה להשבת כספים ששולמו תחת לחץ" קרי תחת מחאה כפי שהגישו המבקשים אינה במסגרת העניינים המצויים בסמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מקומיים הקבועה בסעיף 55 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד – 1984 , אשר קובע מפורשות כי סמכות בית המשפט לעניינים מקומיים הינה לדון בעבירות בלבד,ומשכך דין בקשת המבקשים להדחות מחוסר סמכות עניינית וכך אני מורה.

מודגש בזאת הנאמר בבש"א 740/06 ועל כך חזרה הפסיקה לא אחת כי גם כאשר מעקל נמצא בבית החייב רואים את מי ששילם כאילו שילם והורשע ואין אלא להביא הדברים מבש"א 740/06 כלשונם "ראשית אין חולק כי המשיב בחר ושילם את הקנס, נכון הדבר כי עשה זאת שהתייצב בביתו מי שמוסמך לבצע עיקול, ברם אין בכך כדי להועיל לו... יכול היה למאן לשלם הקנס ולעתור לביטול תוצאות העיקול..." (ההדגשה שלי א.ט).

פסיקה דומה ניתנה על ידי ביהמ"ש בה"פ (פ"ת) 217/06 שם נקבע כי על המבקש היה למאן לשלם את החוב ולעתור בעניינו לביהמ"ש.

כך בענייננו.

על המבקשים היה למאן לשלם את חובם בגין דוחות החניה ולעתור בעניינם לערכאה המוסמכת – דבר שלא עשו.
בענייננו, המבקשים שילמו חובם בגין דוחות החניה ומשכך – רואים אותם כמי שהודו באשמה בפני ביהמ"ש, הורשעו, דינם נגזר ונשאו עונשם. בנסיבות אלו דין בקשת המבקשים להידחות אף מטעם זה וכך אני מורה.

3. בקשת המבקשים הוגשה בשיהוי ניכר:
המבקשים לא פנו לבית המשפט במועד סביר שלאחר קבלת הודעות תשלום הקנס בעניינם, אלא בחלוף שנים רבות ממשלוח ההודעות בעניינם, ולאחר שהמשיבה נאלצה לבצע הליכי גביה מתקדמים לשם גביית החוב המגיע לה בהתאם לדין.
בב"ש (י-ם) 12793/07 דליה מיכאל נ' עיריית ירושלים התייחס בית המשפט לשיהוי הניכר שבהגשת הבקשה ודחה מטעם זה בלבד בקשת המבקשת בציינו:
"תהא טענתה של המבקשת אשר תהא, לא היתה כל הצדקה לגרור עניין זה עוד שמונה שנים, לטמון ראשה בחול, לצבור עוד הודעות לתשלום קנס, ולהסתתר מאחורי הטענה כאילו אמנם לא קיבלה הודעות רשמיות על תשלום הקנסות...
הקנסות בשל עבירות החניה הרבות – ואף רבות מאוד – שעברה, כבר התיישנו העבירות והתישנו העונשים. בית משפט זה איננו מוסמך להידרש לבקשה שהגישה המבקשת, ולקבוע שהמשיבה איננה רשאית לפעול לגביית הקנסות. אולם, אפילו הייתי רואה בבקשה משום בקשה להישפוט, וזאת כדי לטעון שהעבירות וכך גם העונשים, התיישנו, אין מקום לקבלה משהוגשה לאחר שהמבקשת המתינה זמן כה ממושך, מעל ומעבר לכל זמן סביר. כך כאמור, בעוד שלא יכולה להיות כל מחלוקת שהמבקשת ידעה על הקנסות כאמור – לפחות אלו שניתנו עד שנת 1999 כבר לפני למעלה משמונה שנים...
רק בשלב זה, השלב שבו ננקטה פעולה ש"נגעה" באופן ממשי בכספיה של המבקשת, היא פנתה לבית משפט זה, כדי שיורה על ביטול כל הודעות תשלומי הקנסות, שמהן בחרה המבקשת להתעלם באופן בוטה במשך כל השנים...
לפיכך, לנוכח כל השתלשלות האירועים כמתואר, דומה כי אין עוד מקום לספק, שבנסיבות אלו אין כל הצדקה לאפשר למבקשת להישפט עתה, באיחור כה רב. גם אין כל מקום לאפשר לה לטעון טענות כאלה ואחרות בעניין התיישנות ,או בכל עניין אחר. כך בייחוד משעה שאפילו נטענו אותן טענות בעניין התיישנות, היו הן נדחות, מן הטעמים שעליהם אעמוד בהמשך הדברים.
בנסיבוות העניין, ולאור סעיף 229 (ח2) בחוק סדר הדין הפלילי, יש לראות במבקשת כמי שהורשעה בבית המשפט, ונגזר עליה הקנס הנקוב בהודעות תשולם הקנס. זאת מאחר שלא שולם הקנס, משחלפו המועדים להגשת בקשה לביטול הודעות תשלום הקנס, וכך גם חלף המועד לבקש להישפט. בנסיבות אלו, כאמור, גם אין כל הצדקה לאפשר למבקשת לבקש להישפט באיחור כה רב (בהתאם לסעיף 230 בחוק.
כפי שכבר נאמר, לא זו בלבד שאין כל מקום לקבוע את אשר ביקשה המבקשת, כי המשיבה איננה זכאית לפעול לגביית כספי הקנסות, אלא שראוי היה שהמבקשת תשלם את הקנסות שהוטלו עליה. לרשות המבקשת עמדו שלל הזדמנויות ואמצעים כדי לנסות ולהתמודד עם הודעות תשלום הקנס שניתנו לה. היא יכולה היתה לבקש להפחיתם ואף לבקש להישפט ולשטוח את טענותיה. ראוי היה שכך תעשה. אין דרכו של בית המשפט זה "לחנך" את הציבור, ואף לא את הבאים -או המבקשים לבוא – בשעריו. אך דומה כי ראוי היה שלא להטריח שלא לצורך את התובעים הממונים על ביצוע החוק, ואת הגורמים השונים מטעם המשיבה אשר נדרשו פעמים כה רבות לחמישים ושמונה הודעות תשלום הקנס בשל עבירות חניה של המבקשת משך כל השנים, מאז הוצמדו אל מכוניתה בחמישים ושמונה הזדמנויות שונות בין השנים 1993 ל-2007 .על כך ניתן להוסיף את הזמן היקר ואת המשאבים הרבים שנדרשה רשות הציבור להקצות למטרה זו, ואף את הזמן היקר שגם בית המשפט נדרש להקדיש לעניין זה".

כך בענייננו.

בנסיבות אלו בהן בקשת המבקשים הוגשה בשיהוי ניכר ללא הסבר להגשה בשיהוי ניכר שכזה וללא סיבה ממשית להגשתה באיחור וכל כולה של בקשה זו הינה תולדה של הליכי גביה שננקטו כנגדם לתשלום דוחות החניה – דין בקשת המבקשים להידחות אף מטעם זה וכך אני מורה.


4. אי מיצוי הליכים:
הסמכות לדון בבקשות לביטול דוחות חניה נתונה לפי סעיף 229 (א)(1) לחסד"פ לתובע אשר הוסמך לכך על ידי היועץ המשפטי לממשלה (להלן:"התובע המוסמך") משכך בקשות לביטול יש להגיש לתובע העירוני שהוא המוסמך היחידי לביטול דוחות חניה.

המבקשים פנו לבית המשפט הנכבד טרם פנייה לתובע המוסמך.
בב"ש 1022/06 נקבע ע"י בית המשפט לעניין זה כדלקמן:
"מאחר והמחוקק קבע סדרי דין פשוטים וברורים הרי שמשמעות הגשת הבקשה לבית המשפט במישרין בלא פניה לתובע תחילה הינה, לטעמי, אי מיצוי הליכים מוקדמים. במקרה כאמור שהמבקש לא פנה לתובע דין הבקשה להדחות בשל אי מיצויים של ההליכים המוקדמים".
ובהמשך מוסיף בית המשפט:
"באשר לבקשות שעניינן בעקיפין הוא ביטולה של הודעת תשלום הקנס הרי שיש להגישן בראש ובראשונה לתובע גם אם חלף המועד (90 הימים) והתובע ידון בהם כאמור בסעיף 229 (ה) הגשת הבקשה בחלוף הזמן ישירות לביהמ"ש משמעותה בחירת מסלול התדיינות עוקף תובע". (ההדגשה שלי – א.ט).

כך גם במסגרת ב"ש 1036/07 נאסר אחמד נ' עיריית נתניה נקבע כי:
"אוסיף ואומר כי דין בקשת המבקש להדחות גם מהטעם שהמבקש לא מיצה ההליכים המוקדמים. ולא נקט בדרך הסטטוטורית בה היה עליו לנהוג טרם פנה לביהמ"ש... כך בענייננו, המבקש בחר שלא לפעול בדרך הסטטוטורית אלא פנה ישירות לביהמ"ש במסלול התדיינות עוקף תובע, לא מיצה את ההליך הייחודי שנקבע בסעיף 229 לחסד"פ ומשכך אף מטעם זה דין בקשתו להדחות וכך אני מורה".

המבקשים בחרו שלא לפעול בדרך הסטטוטורית, אלא פנו לביהמ"ש מבלי להגיש פנייתם לתובע המוסמך ובכך לא מיצו את ההליך הייחודי שנקבע בסעיף 229 לחסד"פ .הלכה היא, כי ביהמ"ש לא יזקק לטענות שהועלו בפניו לראשונה כאשר קיים מסלול סטטוטורי ומשלא נקטו בו המבקשים, כאמור, דין בקשתם להדחות וכך אני מורה.

5.העדר פירוט קבלת ההודעות (התיישנות):

המבקשים טוענים טענה כללית לפיה לא נמסרו להם הודעות על ביצוע העבירה. המבקשים אינם מפרטים מועד ספציפי של עילת היווצרות ההתיישנות, אופן היווצרותה, כתובתם, לרבות מועד שינוי כתובותיהם.

נפסק לא אחת כי על המבקש לפרט בתביעתו ובבקשתו את כל העובדות הרלבנטיות להקמת העילה ,לרבות מועד היווצרותה, אולם המבקשים לא עשו כן בענייננו.

יתרה מכך, בית המשפט במסגרת עפ"א 80082/06 מקובר רונית נ' מדינת ישראל לא ראה בעין יפה העלאת טענת התיישנות כללית מבלי לפרט וקבע בהחלטתו כדלקמן:
"...מצופה ממערער הטוען טענת התיישנות, כי ייכבד וייכנס לפרטי העניין ויפרוש בפני ביהמ"ש את מסכת האירועים, כולל תיארוך, על מנת שביהמ"ש יוכל להסיק כי בשים לב למועד ביצוע העבירה ובשים לב למועד הגשת הדוח או הגשת כתב האישום - אכן התיישנה העבירה. במקרה דנן הסתפקה המערערת בהעלאת טענת התיישנות כללית. סתמה ולא פירשה. המערערת לא פירטה את מועדי החניה נשוא הדוחות, אף לא את מועדי משלוח הדואר הרשום, ומשכך, ובהיעדר ראיה למועד משלוח הדוחות לא יכול ביהמ"ש לערוך את המניין הדרוש לצורך הסקת מסקנות ההתיישנות".

כך בענייננו.

המבקשים הגישו בקשה סתמית, חסרת נתונים בסיסיים ביותר ללא כל בסיס עובדתי ומשפטי, ומשכך דין בקשתם להדחות גם מטעם זה וכך אני מורה.

6. העדר סמכות עניינית לטענת התיישנות העונש:

המבקשים אינם מפרידים כראוי בין התיישנות העונש להתיישנות העבירה. בתי המשפט לא ראו בעין יפה הגשת בקשה ללא הפרדה בין התיישנות העונש להתיישנות העבירות ובפס"ד בר"ע 2323/06 אורי שלזינגר נ' עיריית תל אביב קבעה השופטת גרסטל כדלקמן:
"בכתב התביעה שהגיש לבית המשפט לתביעות קטנות תקף התובע את השתלשלות העניינים כמכלול, נימק את תביעתו באי סדרים במשלוח דואר וכתוצאה מכך בהתיישנות של העבירות והקנסות. הוא לא הבחין ולא התייחס בנפרד לחוקיות הקנסות והתיישנותם מחד גיסא ולהתיישנות העונש מאידך גיסא, כפי שעשה בבר"ע דנן תוך שהוא מסתמך על פסק דינו של כב' השופט אטדגי מיום 9.2.06 בה""פ 201211/05 מנדלביץ נ' עיריית תל אביב, שניתן לאחר הגשת תביעתו.למבקש לא קנויה זכות שבית המשפט יעשה את מלאכת ההפרדה עבורו ולכן לא מצאתי פגם בפסק דינו של בית משפט קמא".

בית משפט לעניינים מקומיים נעדר סמכות עניינית לדון בהתיישנות העונש בהתאם לפס"ד ע"פ 3482/99 אריה פסי נ' מדינת ישראל, שם קבע בית המשפט העליון באופן חד משמעי כי כל טענה לפיה העונש התיישן תידון בביהמ"ש האזרחי ולא בביהמ"ש הפלילי בציינו כדלקמן:
"השאלה לדיון ולהכרעה בערעור שלפנינו היא לאיזו ערכאה נתונה הסמכות לדון בטענת התיישנות של קנס שהוטל בגין עבירת תעבורה שהיא עבירת ברירת משפט, על פי הודעת תשלום קנס.

...המערער עבר עבירות קנס... המערער לא שילם את הקנסות... ופנה לבית המשפט לתעבורה בבקשה לביטול הקנסות מפאת התיישנותם... בית המשפט המחוזי פסק, כי העניין יובא בפני בית המשפט המוסמך שהוא בהתחשב בסעד המתבקש בית משפט השלום.

כאשר נעברת עבירת ברירת משפט, ניתנת הבחירה למקבל הודעת תשלום קנס לשלמו או להגיש לתובע בקשה לביטול ההודעה או להודיע כי ברצונו להישפט על העבירה בבית משפט לתעבורה (סעיף 229א) לחוק סדר הדין הפלילי). המערער לפנינו לא עשה אף אחד מאלה. לא שולם הקנס ולא ניתנה הודעה על רצון להישפט. ... נקבע בפסיקת בית משפט זה לא מכבר, כי רואים את מקבל הודעת תשלום הקנס כמי שהורשע בדינו, במועד שבו הוא מחויב בתשלום כפל הקנס (בג"ץ 1618/97 סצ'י נ' עיריית תל אביב יפו) ממועד זה הופך החיוב בקנס לחלוט ובו מתחילה תקופת ההתיישנות (שם, בעמ' 549 לפסק דינו של השופט מצא).

... בקשה להצהיר על התיישנותו של עונש קנס היא במהותה בקשה למתן סעד הצהרתי ועל פי סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], הסמכות להעניק סעד הצהרתי מוגבלת לבית המשפט הדן בעניין אזרחי...

מסקנתי היא איפוא כי על עניינו של המערער להתברר בפני בית משפט אזרחי, שבענייננו, על פי הסעד המבוקש, הוא בית משפט השלום. הסעד ההצהרתי המתבקש בענייננו, הוא מסוג הסעדים שאותם מוסמך בית משפט זה ליתן ובידיו מצויים הכלים לערוך את הבירור הנדרש לצורך הכרעה בטענת ההתיישנות" (ההדגשות שלי א.ט).

לאחר פס"ד פסי התקבל פס"ד בבית המשפט העליון ע"א 8080/99 נפתלי וקס ואח' נ' עיריית ת"א אשר המשיך את גישת פס"ד פסי וקבע כי בית המשפט האזרחי נעדר סמכות לדון בבקשה שתוצאותיה נוגעות להליך פלילי. לאחר פס"ד וקס ניתנו שורה ארוכה של פס"ד אשר קבעו כולם כי בשאלת התיישנות העונש הסמכות נתונה לביהמ"ש האזרחי ובעפ"א 80254/07 אורליה משי נ' עיריית גבעתיים, קבעה השופטת שיצר כדלקמן:
"...כפי שכבר נפסק בפסקי דין רבים ובכללם פסק דין שנתתי בה"פ 201211/05 מנדלוביץ נ' עיריית תל אביב הדיון היום יצומצם לבקשה לביטול פסק הדין בטענה שהמבקשת לא קיבלה כלל לידיה את הדוח , וכן בטענה להתיישנות העבירה, אך לא בטענה להתיישנות העונש שאיננה בסמכותו העניינית של בית משפט זה".

לסכום, התיישנות העונש אינה בסמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מקומיים ואף מטעם זה דין בקשת המבקשים להדחות וכך אני מורה.

7. באשר להתיישנות העבירה:

גם לגופו של עניין דין בקשת המבקשים להדחות וכך אני מורה.
מרישומי מחשב רשות החניה עולה כי לחובת המבקש דוח חניה אחד משנת 1999, ולחובת המבקשת 2 דוח חניה אחד משנת 2000, כמפורט בתדפיסי דוחות חניה המצורפים כנספחים א' 1 וא' 2 לתגובת המשיבה.
מאז רישום העבירות עברו שנים רבות, במהלכן לא נקטו המבקשים בפעולה כלשהי על מנת להסדיר תשלום הדו"חות/ו/או על מנת להביא לביטולם ו/או על מנת להישפט בעטיים.

הואיל והדוחות לא שולמו על ידי המבקשים במועדיהם, הקנס המקורי הפך לחלוט וצבר כפל קנס ומשכך סכום החוב בגין דוחות החניה עומד על סך 2439 ₪. סכום זה מורכב מסכום החוב בתוספת 1790 ₪ בגין הוצאות גביה, כמפורט בנספחים א1 ו-א2 לתגובת המשיבה בכתב.

ביום 18.5.09 הגיעו גובי מס אל ביתם של המבקשים לצורך ביצוע עיקול מיטלטלין בפועל, במועד זה שילמו המבקשים את חובם. (העתק כתבי ההרשאה והקבלות על התשלום מצורפים כנספחים ב1 וב2 לתגובת המשיבה).

דוחות החניה הונחו על חלון הרכב על פי החוק ולאחר מכן נשלחו למבקשים הודעות תשלום הקנס בדואר רשום בהתאם לתקנה 41 (ב) לתקנות סדר הדין הפלילי ,תשל"ד – 1974 (להלן:"התקנות") לכתובתם הרשומה במועד הרלבנטי במשרד התחבורה. באשר למבקש 1 , מדובר ברכב אשר הבעלים הרשומים שלו הינה חב' אלדן השכרת רכב, והדוח הוסב על שם המבקש 1. (מסמך ההסבה צורף כנספח ג' לתגובת המשיבה).

באשר למבקשת 2, מדובר ברכב אשר היה רשום על שמה וכתובתה הרלבנטית במשרד התחבורה במועד ביצוע העבירה הינה רחוב חוף הכרמל 18 חדרה 38447 ,אשר הינה כתובתה גם כיום!!!
צורף העתק שאילתא ממשרד הרישוי המעידה על כתובת המבקשת 2 בעת ביצוע העבירה כנספח ד' לתגובת המשיבה.
העתק שאילתא ממשרד הפנים המעידה על כתובת המבקשת 2 כיום צורף כנספח ה' לתגובת המשיבה.

בהתאם לתקנה 44 א' לתקנות סדר הדין הפלילי התשל"ב – 1974 רואים את הודעות תשלום קנס אלה (דוחות החניה) כאילו התקבלו אצל המבקשים כדין.

בעניין חזקה זו קבע בית המשפט בב"ש (י-ם) 12739/07 דליה מיכאל נ' עיריית ירושלים כדלקמן:
"...במילים אחרות, כל טענה שאותה ניסתה המבקשת לטעון, כי לא ידעה על הודעות תשלום הקנס, מוטב היה לה אילו לא נטענה. כפי שציינה באת כוחה של המשיבה, בעניין זה יפים דבריו של כבוד המשנה לנשיא מ' אלון בבג"ץ 207/89 מאיר מלכה נ' שר המשפטים, פ"ד מד (4) 129 (1989):

"חזקה על העותר – לפי ההנחה שבחוק – שקיבל את ההודעות על עבירות התעבורה שעבר ועל הקנס שהוא חייב בו. ולא זו אף זו . מדובר ב-14 הודעות שנשלחו לעותר וכל הודעה נשלחה שלוש פעמים, לטענת העותר לא הגיעה אליו אף לא אחת מ-42 הודעות אלו. זוהי תופעה מתמיהה ,שאין הדעה סובלתה. שמענו שדברי דואר אחרים הגיעו אליו במשך כל התקופה הארוכה הזאת".

יתרה מכך, רישומי מחשב רשות החניה, הוכרו על ידי פסיקת בתי המשפט כרשומות מוסדיות לכל דבר ועניין והם מעידים על משלוח הודעות תשלום הקנס לכתובת הרשומה של המבקשים כדין בהתאם לרשום במשרד הרישוי וכי ההודעות נתקבלו כדין.
ראה דף היסטורית מצבים לכל אחד מהדוחות צורף ומסומן כנספח ו' לתגובת המשיבה.
ראה דף היסטורית כתובות לכל אחד מהדוחות צורף ומסומן כנספח ז' לתגובת המשיבה.
ראה אישורי משלוח הודעות תשלום הקנס צורפו כנספח ח' לתגובת המשיבה.
בהתאם לפסיקת בית המשפט המחוזי עפ"א 80074/07 מור מילמן אפרת נ' עיריית ת"א ניתן להוכיח בשתי דרכים את מסירת דבר הדואר לרשות הדואר.
"תקנה 44 א' לתקנות סד"פ ,יוצרת חזקה מסירה בעבירות מהסוג שלפנינו, לפיה רואים את ההודעה לתשלום קנס כאילו הומצאה כדין, בלא חתימה על אישור מסירה, כאשר השולח הוכיח כי אכן ההודעות נשלחו בדואר רשום לנמען.

למעשה ,ישנן שתי דרכים להוכיח מסירת דבר הדואר לרשות הדואר:
א. ע"י הצגת אישור של רשות הדואר על קבלת דבר הדואר למשלוח.
ב. על ידי אישור הדואר על התוצאות האופרטיביות של המשלוח, דהיינו:"לא נדרש" סירב לחתום וכו'.

גישת בית המשפט בעפ"א מור מילמן אומצה ע"י בית המשפט הנכבד בב"ש 3/8/0002076 מרצל ברונשטיין נ' עיריית ת"א שם נקבע:
"מתגובת המשיבה עולה כי נשלחו למבקש הודעות לתשלום הקנס בדואר רשום ולכתובתו המעודכנת במשרד הרישוי... הודעות תשלום הקנס נשלחו בטרם חלפה תקופת ההתיישנות ומהמסמכים שצרפה המשיבה די בהם כדי להוכיח, לכאורה, את משלוח ההודעות למבקש בדואר רשום ובמועד הקבוע בחוק (ראה פס"ד של כבוד השופטת שיצר בעפ"א 800074/07 מילמן אפרת נ' עיריית ת"א )לאור האמור אני דוחה טענת ההתיישנות (ההדגשה שלי- א.ט).

רשומותיה של המשיבה הוכרו כרשומות מוסדיות ועם הצגת אישורי המשלוח עמדה המשיבה בחובה המוטלת עליה.
משכך ,בקשת המבקשים נדחית שכן הוכח על ידי המשיבה דבר שלא נסתר בראיה ממשית כלשהי על ידי המבקשים כי כל הודעות תשלם הקנס (הודעות בדבר ביצוע העבירה ) נשלחו למענו של המבקש 1 כדין וכך גם למענה של מבקשת 2 לא קיימת התיישנות העבירה ובהתאם לכל המסמכים שהוגשו על ידי המשיבה, ולא נסתרו כאמור, הרי שבקשת המבקש אינה מגלה עילה.

לעניין טענות מבקשת 2 הנוגעות לכתובתה:

המבקשת 2 טוענת בתצהיר כי דרישות התשלום נשלחו לכתובת לא נכונה מאחר וכתובתה הנכונה הינה רחוב המגינים 25 חדרה. צודקת המשיבה בטענתה כי על פי שאילתות למשרד התחבורה ומשרד הפנים שצורפו כנספחים ד ו-ה לתגובת המשיבה כתובתה של מבקשת 2 הינה רחוב חוף הכרמל 18 בחדרה. צילום ספח תעודת זהות שצרפה המבקשת 2 לתצהירה, הינו ספח תעודת הזהות של המבקש 1 ומשכך לא מוכיח כלל את טענתה. זאת ועוד, המבקשים עצמם מציינים בבקשתם את רחוב חוף הכרמל 18 בחדרה ככתובתם.

בנסיבות אלו קובעת אני כי אין כל ממש בטענות מבקשת 2 לענין זה, דינן להידחות וכך אני מורה.

לסיכום, מכל הטעמים האמורים שפורטו – בקשת המבקשים נדחית.

אני מחייבת המבקשים ביחד ולחוד לשלם למשיבה הוצאות הבקשה ושכ"ט עו"ד בסך
1000 ₪. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה החל מיום מתן ההחלטה ועד התשלום המלא בפועל.
ההחלטה תישלח לצדדים בדואר רשום בצירוף אישור מסירה.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון