התיישנות דמי מחלה


ההליכים

1. בכתב התביעה המקורי, שהוגש ביום 9/7/03, עתר התובע להצהיר כי על הנתבעת לאפשר לו להיבדק בדיקה רפואית בעקבות בקשתו להכיר בו כנכה על פי תקנון הנתבעת.

2. הנתבעת, בכתב ההגנה המקורי, עתרה לסלק את התביעה על הסף, הן בשל מעשה בית דין והן לגופו של ענין, באשר - לטענת הנתבעת - התובע הגיש לה את בקשתו להכיר בו כנכה, לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות הנקובה בתקנון הנתבעת, לצורך ענין זה, כך שלא היה צריך להעמיד את התובע לבדיקה רפואית.

3. התובענה נקבעה לדיון מוקדם בפני כב' השופט הראשי חיים סומך. בעת הדיון, הגיעו ב"כ הצדדים להסכמה שלפיה, מאחר שאין מחלוקת עובדתית בין הצדדים - יוגשו סיכומים בכתב. ההסכמה בין הצדדים קיבלה תוקף של החלטה על ידי כב' השופט הראשי סומך.

4. לאחר הדיון, ובטרם הגשת הסיכומים, ביקש ב"כ התובע (בש"א 1937/04) לתקן את כתב התביעה. בבקשה נטען כי התקנון של הנתבעת (שהוא זה אשר קבע את הוראת ההתיישנות שהנתבעת נסמכת עליה) כבר אינו רלוונטי בשל כך שהונהג תקנון אחיד, שאינו כולל הוראת התיישנות.

הנתבעת הגיבה בטענה שהתקנון האחיד אינו רלוונטי לעניינו של התובע, אך אין היא מתנגדת לתיקונו של כתב התביעה. הנתבעת ביקשה שיתאפשר לה להגיש כתב הגנה מתוקן תוך 30 ימים מיום שבו יוגש כתב התביעה המתוקן.

לפיכך, בהתאם להסכמה, החליט כב' השופט הראשי סומך, ביום 23/5/04, לקבל את הבקשה לתיקון כתב התביעה והתיר להגיש כתב הגנה מתוקן.

5. למרות קבלת הבקשה לתיקון כתב תביעה - לא הוגש כתב תביעה מתוקן. נעיר כי החלטתו של כב' השופט הראשי סומך מיום 23/5/04, לא קצבה מועד להגשת כתב תביעה מתוקן, וייתכן כי ההנחה היתה שעם קבלת הבקשה ייראה כתב התביעה המקורי כאילו הוא תוקן בהתאם לבקשה.

אנו סבורים כי אכן זו היתה הכוונה בהחלטה מיום 23/5/04, שכן למרות אי-הגשת כתב התביעה המתוקן - נתן כב' השופט הראשי סומך, ביום 7/7/04, החלטה שבה נאמר כי ביום 23/5/04 ניתנה ארכה להגשת כתב הגנה מתוקן, וניתנת ארכה נוספת לעשות כן עד יום 10/8/04.

6. ביום 25/7/04, הגישה הנתבעת כתב הגנה מתוקן, וציינה כי היא עושה זאת לשם הזהירות בלבד, שכן - כאמור כבר לעיל - לא הוגש כתב תביעה מתוקן.

7. לאחר מכן, שוב הוזמנו הצדדים לדיון מוקדם בפני כב' השופט הראשי סומך.

במועד הדיון, הגישו ב"כ הצדדים הודעה בכתב על הסכמה להסדר דיוני שלפי יוגשו סיכומים בכתב.

ההסכמה הדיונית האמורה, קיבלה תוקף של החלטה על ידי ראש צוות המנ"ת של בית הדין, בהתאם להנחייתו של כב' השופט הראשי סומך.

8. הצדדים אכן הגישו סיכומים בכתב, ולאחר מכן - הועבר התיק למתן פסק דין אל אב בית הדין במותב הנוכחי.


9. לפיכך, אנו נותנים כעת את פסק דיננו זה על סמך החומר שבתיק.

נעיר כי אף שכאמור לעיל לא הוגש כתב תביעה מתוקן, אנו רואים את כתב התביעה כאילו תוקן על פי הבקשה שהוגשה, וזאת - הן בשל הבנתנו (כאמור לעיל) שזו היתה הכוונה בהחלטת כב' השופט הראשי סומך מיום 23/5/04, והן בשל כך שגם לאחר שענין זה התברר - הגיעו הצדדים להסכמה הדיונית שאליה הגיעו, מבלי שהנתבעת הזכירה את אי-הגשת כתב התביעה המתוקן. מכל מקום - הנתבעת אכן הגישה כתב הגנה מתוקן ושני הצדדים התייחסו בסיכומיהם לטענות שבבקשה לתיקון כתב התביעה.

על כן, אין אנו רואים מניעה מלהתעלם מהמחסום הפרוצדורלי שנוצר בשל אי-הגשת כתב התביעה המתוקן.

אלה העובדות

5. התובע, יליד שנת 1959, עבד מאז חודש מאי 1992 במפעל המתכת "הוליס" באזור התעשיה אלון תבור. החברה המפעילה את המפעל (חברת "הוליס מטל אינדוסטריז בע"מ" - חברה בהתאחדות התעשיינים וחלים עליה ההסכמים הקיבוציים הכלליים בענף המתכת.

6. התובע צבר זכויות בקרן הפנסיה המקיפה של הנתבעת, תחילה מחודש ינואר 1986 עד חודש מאי 1986 ולאחר מכן, בעת עבודתו ב"הוליס", מחודש אוגוסט 1992 עד חודש נובמבר 1998.

7. "הוליס" לא ביטחה את התובע בביטוח דמי מחלה, אף שכפי הנראה היתה חייבת לעשות כך בהתאם להסכם הקיבוצי החל עליה.

8. ביום 6/2/97, נחתם הסכם קיבוצי מיוחד בין "הוליס", לבין ההסתדרות הכללית, ולבין הנתבעת, לשם הסדרת הביטוח הפנסיוני של עובדי "הוליס" אצל הנתבעת. בהסכם הקיבוצי המיוחד - אין הוראה בענין ביטוח דמי מחלה. בהסכם הקיבוצי האמור (שנחתם, כאמור, בשנת 1997), נרשם כי הוא בתוקף מאז ספטמבר 1983.

9. בחודש אוגוסט 1998, לקה התובע בלבו. מאז - הוא בלתי כשיר לעבודה. התובע הוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי כנכה הזכאי לקצבת נכות כללית בשיעור 100% (נקבעה לו דרגת אי-כושר בשיעור 75%).

10. "הוליס" שילמה לתובע דמי מחלה מאז שהחל להיות חולה ועד חודש נובמבר 1998. מדמי המחלה, ניכתה "הוליס" ניכויים והעבירה הפרשות של דמי גמולים לנתבעת. לאחר חודש נובמבר 1998, הפסיקה "הוליס" את תשלום דמי המחלה. אילו היתה "הוליס" מבטחת את התובע בביטוח דמי מחלה אצל הנתבעת, היה התובע זכאי לקבל דמי מחלה מאת הנתבעת, למשך תקופה נוספת (כנראה - עד חודש מאי 1999).

11. ביום 7/1/02, פנתה מחלקת השכר של "הוליס" אל הנתבעת, וביקשה להעמיד את התובע לבדיקת ועדה רפואית כדי לקבוע את זכאותו לפנסיית נכות.

12. הנתבעת השיבה במכתב שלה מיום 20/1/02, שבו טענה כי התובע אינו זכאי לעמוד לבדיקה בפני ועדה רפואית. טענה זו של הנתבעת, נסמכה על כך שלפי תקנון הנתבעת, זכות התביעה להכיר בחבר כ"נכה" מתיישנת לאחר שחלפו 3 שנים מיום אובדן כושר העבודה הנטען. על פי הרשום במכתב, מאחר שחלפו מעל 3 שנים מאז נובמבר 1998 - התובע אינו זכאי לעמוד לבדיקה בפני הועדה הרפואית לקביעת נכות.

13. התובע הגיש ערר על החלטתה של הנתבעת אל ועדת הערעורים לענייני מבטחים. הערר נדון על ידי הועדה ביום 26/6/02. הועדה החליטה לדחות את הערר, בקבעה כך:

"משחלפו שלוש שנים ממועד הפסקת דמי הגמולים 11/89 הועדה בדיעה שאין החבר זכאי לעמוד בפני הועדה הרפואית של הקרן לקביעת נכות.".

14. לאחר מכן, ביקש התובע - כאשר כבר היה מיוצג על ידי בא כחו - כי יקויים דיון מחודש בעניינו. ועדת הערעורים שבה והתכנסה, ביום 26/5/03, והגיעה להחלטה הבאה:

"הועדה בדיעה כי אין אפשרות לפתוח החלטה קודמת שנתנה ב-26/6/02, ולכן הועדה דוחה את בקשת [העורר] לדיון חוזר בעניינו.

אולם הועדה מאפשרת לעורר לערער בפני בית הדין לעבודה או בפני רשות שיפוט תוך 45 יום.".

15. התובענה שבפנינו הוגשה, כאמור לעיל, ביום 9/7/03.


הוראות רלוונטיות מתקנון הנתבעת ומהתקנון האחיד של קופות הגמל

16. בחלק זה של פסק הדין נביא מספר הוראות מתקנון קרן הפנסיה המקיפה של הנתבעת ומהתקנון האחיד של קופות הגמל.

17. פרק ט' של תקנון קרן הפנסיה המקיפה של הנתבעת עוסק בפנסיית נכות. בין השאר, נרשמו בו ההוראות הבאות:

"40.בפרק זה:

נכה - פירושו: אדם שנפגע כושרו לעבוד לתקופה של שלושה חודשים לפחות ואשר כתוצאה מכך אין הוא מסוגל, מחמת בריאותו הגופני או הנפשי להמשיך ולעבוד בעבודתו או בעבודה מתאימה אחרת מבלי שתיגרם הרעה במצב בריאותו, הכל כפי שייקבע ע"י הועדה הרפואית.

...

ועדה רפואית - ועדה המורכבת מ-2 רופאים תעסוקתיים שימונו ע"י מבטחים או בהתאם לקבוע בהסכמי ההצטרפות לקרן הפנסיה. החלטת הרופאים תתקבל פה אחד. בהעדר הסכמה בין שני הרופאים, יצורף רופא שלישי שייבחר ע"י שני הרופאים בהסכמה. שלושת הרופאים יחליטו ברוב דעות.

...

41. הזכאים לפנסית נכות

א) חבר זכאי לפנסית נכות, בכפוף לתקנה 21 לתקנות, אם נתמלאו כל התנאים הבאים יחדיו.

(1) בעת שהחבר נהיה לנכה התקיימו יחסי עובד ומעביד בין החבר והמעסיק ... או שבעת שנהיה לנכה לא חלפו יותר משלושה חודשים מיום הפסקת עבודתו אצל המעסיק ...

(2) ...


(3) ...

(4) החבר הוכר כנכה ע"י הועדה הרפואית או שועדת הערעורים לנכות קבעה זכותו לפנסית נכות.

ב) ...

ג) זכות התביעה להכיר בחבר כנכה עפ"י תקנת משנה (א)(4) לעיל, תתיישן לאחר שלוש שנים מיום אובדן כושר העבודה הנטען.

42. תחילת תשלום פנסית נכות

א) נקבעה זכאותו של חבר לפנסית נכות, תשולם פנסית הנכות מיום שמיצה החבר את זכותו לתשלום דמי מחלה להם הוא זכאי על-פי חוק או הסכם קיבוצי כללי....".

18. פרק י"ד של תקנון קרן הפנסיה המקיפה של הנתבעת עוסק ב"יישוב סכסוכים". בסעיף 57 לתקנון, נאמר, בין השאר, כך:

"א) הגדרות

...

"סכסוך" - חילוקי דעות שיהיו בין הקרן לבין תובע .. בכל הנוגע לזכויות וחובות התובע כלפי הקרן וזכויותיה וחובותיה כלפיו...

ב) הקמת ועדות הערעורים והרכבן:


(1) סכסוך יתברר בפני ועדת הערעורים לעניני מבטחים...

(2) תוקמנה ועדת ערעורים לעניני מבטחים ...

(3) ...

ג) בירור סכסוכים בערכאה ראשונה:

...

(5) ועדת הערעורים תקבע את סדרי עבודתה ודיוניה: היא לא תהיה קשורה בדיני הראיות ובסדרי הדין הנהוגים בבתי משפט ובבתי דין לעבודה, ותפסוק בהתאם לתקנות מבטחים ותקנות הקרן.

ד) בירור סכסוכים בפני רשות השיפוט וביה"ד לעבודה:

(1) על החלטת ועדת הערעורים (למעט ממצאיה של הועדה הרפואית העליונה) זכאי כל צד לערער בפני רשות השיפוט הארצית של ההסתדרות (להלן "רשות השיפוט") או להעביר הסכסוך לביה"ד לעבודה ע"י הגשת תובענה.

(2) ערעור לרשות השיפוט יש להגיש תוך 45 יום מתאריך משלוח החלטת ועדת הערעורים. תובענה לבית הדין לעבודה יש להגיש תוך התקופה הנ"ל או תוך 45 יום ממועד הפסקת הליכים בפני רשות השיפוט, לפי המאוחר שביניהם.

(3) בהעדר ערעור או תובענה כאמור לעיל, תהיה החלטת ועדת הערעורים סופית ותחייב את הצדדים.

...".

19. התקנון האחיד של קרנות הפנסיה נכנס לתוקפו ביום 1/10/03 ויום זה מוגדר בתקנון כ"המועד הקובע". "החודש הקובע" מוגדר בתקנון האחיד כחודש אוקטובר 2003.

כ"מבוטח" מוגדר, בין השאר, מי שהצטרף לקרן עד למועד הקובע.

"מבוטח פעיל" הוא מי שמשולמים בעבורו דמי גמולים לקרן בדרך של תשלומים חודשיים רצופים או מי שמקבל קצבת נכות מהקרן.

"מבוטח לא פעיל" מוגדר כמבוטח שלא שולמו בעבורו דמי גמולים במשך תקופה של 3 חודשים רצופים, כל עוד לא חזר להיות מבוטח פעיל.

20. על פי סעיף 28 לתקנון האחיד, מבוטח זכאי להגיש לקרן בקשה לקבלת קצבת נכות. סעיף זה אינו כולל הוראה כלשהי בדבר התיישנות הזכות להגיש בקשה כזו.


21. בסעיף 30 לתקנון האחיד נקבעו התנאים לקבלת קצבת נכות. כך, בין השאר, נקבע שם:

"מבוטח יהיה זכאי לקבל מהקרן קצבת נכות, ובלבד שהתקיימו כל התנאים האלה:

...

(3) במועד הנכות היה במעמד של מבוטח פעיל.

...

(9) רופא הקרן קבע כי המבוטח הינו נכה.".

22. סעיף 82 לתקנון האחיד עוסק בתחילה, תחולה והוראות מעבר. כך נרשם בו:

א. תחילתן של הוראות תקנון זה במועד הקובע.

ב. מי שחודש הזכאות הראשון שלו לקצבה מהקרן הוא החודש הקובע או חודש מאוחר יותר, יחולו לגביו הוראות התקנון כפי שיהיו מזמן לזמן, והן בלבד.


ג....

ד. מי ששולמה לו מהקרן קצבת נכות עבור החודש שקדם לחודש הקובע וכל עוד משולמת לו קצבת נכות, יחולו לגביו סעיפים 5, 28(ה), 29(ה), 29(ו), 34(ג) ... ו-81 לתקנון.".

טענת הנתבעת בדבר "מעשה בית דין"

23. לטענת הנתבעת, יש לסלק את התביעה על הסף בגין "מעשה בית דין". על פי הטענה, התובע מבקש - למעשה - להשיג על החלטת ועדת הערעורים בעניינו מיום 26/6/02. אולם, כדי לעשות כך, היה על התובע להגיש תובענה לבית הדין תוך 45 ימים ממועד משלוח החלטת ועדת הערעורים, בהתאם לסעיף 57ד(2) לתקנון הנתבעת, ומשלא עשה כן - הרי שהחלטת ועדת הערעורים מיום 26/6/02 - הפכה חלוטה ויש מעשה בית דין האמור למנוע את קיום הדיון בתובענה זו.

אין אנו מקבלים טענה זו של הנתבעת, ולדעתנו, הנתבעת היתה מיטיבה לעשות אלמלא העלתה אותה. צר לנו שהנתבעת העלתה טענה מעין זו, בנסיון להתחמק מהתמודדות עם תביעת התובע לגופה.

בסעיפים שלהלן, נסביר מדוע אנו דוחים את הטענה.

24. ראשית - אף אם ההחלטה של ועדת הערעורים מיום 26/6/02, היתה חלוטה - הרי שהיא לא היתה מביאה לקיומו של "מעשה בית דין". קיומו של מעשה בית דין החוסם אפשרות תביעה נגד הנתבעת, אמור להיות בפסק דין של ערכאה מוסמכת או בפסק בוררות. ברור שועדת הערעורים אינה ערכאה שיפוטית מוסמכת היכולה ליצור מעשה בית דין. ועדת הערעורים - אף אינה בגדר "בורר", באשר גם לפי תקנון הנתבעת עצמו - החלטתה של ועדת הערעורים (בדרג הראשון שלה), אינה כפסק בוררות. רק החלטת רשות השיפוט של ההסתדרות (שהיתה כעין ערכאת ערעור על ועדת הערעורים), היא כפסק בוררות.

לפיכך, לכל היותר, היתה הנתבעת יכולה לטעון שהחלטת ועדת הערעורים היא סופית ומחייבת את התובע (כעולה מסעיף 57ד(3) לתקנון, אך גם אם טענה כזו היתה מתקבלת, היא היתה מתקבלת לענין מישור היחסים החוזיים בין הצדדים, הנובעים מהתקנון, ולא היה נקבע כי מדובר ב"מעשה בית דין".

25. שנית, עיון בהחלטת הועדה לעררים מיום 26/5/03, מעלה שהיא עצמה קבעה את הזכות להגיש תובענה לבית הדין כנגד החלטתה, באומרה:

"אולם הועדה מאפשרת לעורר לערער בפני בית הדין לעבודה או בפני רשות שיפוט תוך 45 יום.".

אנו מודעים לטענתו החלופית של ב"כ הנתבעת, בסעיף 25 לסיכומיו, על כך שאישור הועדה לערעורים לפנות אל בית הדין (או אל רשות השיפוט), אמור להיות מוסב רק על ההחלטה מיום 26/5/03 עצמה (כלומר - רק על ההחלטה שלא לדון מחדש בהחלטה מיום 26/6/02), אלא שפרשנות זו אינה מתיישבת כלל עם לשון החלטת ועדת הערעורים (אחרת, לא היה צורך להשתמש במילה "אולם"), ואינה מתיישבת עם עצם העובדה שהועדה ראתה את עצמה כמי שמאפשרת לתובע להגיש תובענה לבית הדין או ערעור לרשות השיפוט, באשר זכות זו (להשיג כך על ההחלטה מיום 26/5/03) - עמדה לתובע ממילא, בהתאם לתקנון. (נעיר כי נראה שגם ב"כ הנתבעת עצמו לא סבר שכך יש לפרש את הפיסקה השניה של החלטת ועדת הערעורים מיום 26/5/03, שכן אחרת הוא לא היה טורח לטעון טענות כה רבות כנגד חוקיות התוכן של אותה פיסקה).

26. הנתבעת טוענת כי ועדת הערעורים היתה מנועה מלדון מחדש בעניינו של התובע, וכי אין כל נפקות להחלטתה לאפשר לו להגיש תובענה לבית הדין (או ערעור לרשות השיפוט) תוך 45 ימים מיום ישיבתה השניה, שכן קביעה זו מנוגדת לתקנון הנתבעת. גם טענה זו אינה מקובלת עלינו, וזאת בשל כל אחד משני הטעמים הבאים:

א. קביעות בענין מועדים הן קביעות השייכות לסדרי הדין. על פי סעיף 57ג(5) לתקנון מבטחים, סדרי הדין ייקבעו על ידי הועדה עצמה, ואין היא כפופה לסדרי הדין הנוהגים בבתי משפט ובבית הדין לעבודה. משכך - הרי שהועדה היתה מוסמכת להחליט על הארכת המועד להשיג על החלטתה הקודמת.

ב. טענה זו של הנתבעת, נטענה תוך חוסר עקביות עם טענתה המקדמית העיקרית, בדבר קיומו של "מעשה בית דין". טענתה המקדמית העיקרית של הנתבעת היא שהחלטת ועדת הערעורים מיום 26/6/02 היא חלוטה, שכן התובע לא השיג עליה באחת הדרכים הנקובות בתקנון הנתבעת. אולם, טענה מעין זו ניתן להפנות כנגד הנתבעת עצמה. הרי הנתבעת היא זו שלא השיגה על החלטת ועדת הערעורים מיום 26/5/03, ומכאן - שבהתאם לרוח המחשבה שלה - היא אינה יכולה כבר לטעון כנגד אותה החלטה.

על כן, כאמור, אין אנו מקבלים את טענת הנתבעת על העדר נפקות להחלטת ועדת הערעורים מיום 26/5/03. לדעתנו,
הועדה היתה מוסמכת לקבוע את אשר קבעה בענין אפשרות הגשת התובענה לבית הדין לעבודה, ומכל מקום - הנתבעת מנועה מלהעלות טענות כנגד אותה קביעה, באשר הנתבעת לא השיגה על החלטת ועדת הערעורים בדרך האמורה בתקנון. משהתובע הגיש את התובענה שבפנינו ביום 9/7/03, הוא עשה זאת במסגרת הזמן שנקצב בהחלטת ועדת הערעורים ביום 26/5/03.

27. לסיכום ענין זה - אנו דוחים את טענת הנתבעת בענין "מעשה בית דין", ונדון בתובענה לגופה.

מה התקנון שלפיו יש לבחון את התובענה ?

28. כאמור כבר בסעיף 9 לעיל, אנו רואים את כתב התביעה כאילו תוקן על פי הבקשה בבש"א 1937/04. מכאן, שהפלוגתאות בין הצדדים כוללות גם את הפלוגתא בשאלה אם לבחון את עניינו של התובע על פי התקנון האחיד של קופות הגמל, או שמא יש לבחון את עניינו על פי תקנון קרן הפנסיה המקיפה של הנתבעת.

29. ככל שמדובר על החלטתה של ועדת הערעורים מיום 26/6/02 - ברור שאין אפשרות לבחון אותה על פי התקנון האחיד. התקנון האחיד כלל לא היה בתוקף בעת שניתנה החלטת הועדה ביום 26/6/02 (וגם לא בעת שניתנה ההחלטה של ועדת הערעורים ביום 26/5/03). יתרה מכך, התקנון האחיד אינו מתייחס כלל לועדת הערעורים. על פי התקנון האחיד, השגות על החלטות של הקרן אמורות להיות נדונות באמצעות הגשת תובענה לערכאה המוסמכת. על כן, ככל שתובענה זו באה כנגד החלטת ועדת הערעורים, אנו סבורים שאין מנוס מלבחון אותה על פי תקנון קרן הפנסיה של הנתבעת ולא על פי התקנון האחיד.

30. עם זאת, לאור תיקונו של כתב התביעה, ובהעדר נוסח מדוייק של כתב התביעה המתוקן (בנסיבות שפורטו בסעיף 5 לעיל), נראה לנו שלא ניתן להתעלם מהמשמעות של התקנון האחיד בעניינו של התובע, שכן מקובלת עלינו טענת ב"כ התובע בסעיף 37 לסיכומיו, על כך שיהיה זה אבסורד אם ייקבע שהגשת הבקשה לבדיקת נכותו של התובע בינואר 2002 היתה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, בעוד שאם הבקשה היתה מוגשת מיום 1/10/03 ואילך, לאחר כניסתו לתוקף של התקנון האחיד - הרי שלא היתה כאן התיישנות. אין כל הגיון בכך שייקבע שבקשה שמוגשת במועד מסויים תהיה כפופה לטענת התיישנות, בעוד שאם אותה בקשה היתה מוגשת מאוחר יותר - היא לא תהיה כפופה לכך.

31. לפיכך, נבחן את עניינו של התובע על פי תקנון קרן הפנסיה המקיפה של מבטחים, אך נתייחס גם להשפעת קיומו של התקנון האחיד. נתחיל - בבחינת הוראות תקנות קרן הפנסיה המקיפה.

השפעת אי-ביטוחו של התובע בקרן דמי המחלה של הנתבעת

32. לטענת התובע, יש לזקוף גם לחובת הנתבעת את המחדל של אי-קיום ההסכם הקיבוצי הענפי, אשר חייב את מפעל "הוליס" לבטח את התובע בקרן דמי מחלה של הנתבעת.

בטרם התייחסות לטענה לגופה, נעיר כי המשמעות שלה לעניינו של התובע היא בכך שאילו היה התובע מבוטח בקרן דמי המחלה של הנתבעת, הוא היה מקבל מאת הנתבעת דמי מחלה במשך תקופה נוספת על התקופה שבה שולמו לו דמי מחלה על ידי "הוליס" (כנראה עד חודש מאי 1999), ובמקרה כזה - נראה שהגשת הבקשה להיות מוכר כ"נכה" בחודש ינואר 2002 - לא היתה נתקלת בטענת התיישנות. (אין אנו מביעים עמדה על עצם שאלת ההתיישנות במקרה כזה, מאחר שכפי שייאמר להלן - אין אנו מקבלים את טענת התובע על אחריותה של הנתבעת בענין זה).

33. טענת התובע שלפיה היה על הנתבעת לדאוג לביטוחו של התובע בביטוח דמי מחלה - אינה מקובלת עלינו.

התובע לא הראה מכח מה אמורה הנתבעת לדאוג לכך שמעבידתו של התובע תקיים כלפי התובע את החיובים המוטלים על המעביד מכח הסכם קיבוצי.

הוראות סעיף 19א לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, אינן מחייבות את קופות הגמל לדאוג לביטוח של עמיתיהן בקרנות נוספות על הקרנות שבהן הם בוטחו על ידי המעבידים. תקנה 1 לתקנות הגנת השכר (פרטים ומסירת הודעות), התשל"ו-1976 מחייבת את המעביד להעביר פרטים שונים לקופות הגמל. לרבות חלקיהם של העובד ושל המעביד בהפרשות לקופת הגמל. מש"הוליס" לא העבירה לנתבעת פרטים על דמי גמולים בענין ביטוח דמי מחלה, לא היתה הנתבעת אמורה לדעת שהתובע זכאי להיות מבוטח בביטוח דמי מחלה, ואת תלונות התובע בענין זה - עליו להפנות ל"הוליס" ולא לנתבעת.

34. על כן, אנו דוחים את טענת התובע בענין אחריות הנתבעת לביטוחו של התובע בקרן דמי המחלה שלה, ולפיכך - אנו רואים את עצמנו כפטורים מלדון בשאלה אם אכן במקרה של ביטוח דמי מחלה, היה התובע חוסך מעצמו את טענת ההתיישנות.

בחינת טענת ההתיישנות

35. הטוען טענת התיישנות - עליו הנטל להוכיח את טענתו ולשכנע כי אכן מדובר בהתיישנות.


בחינת עניינו של התובע, מביאה אותנו למסקנה שהנתבעת אינה יכולה לשכנע כי הבקשה להעמיד את התובע לבדיקת ועדה רפואית לשם קביעה אם הוא "נכה", הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות.

בסעיפים שלהלן - נסביר את מסקנתנו האמורה.

36. נבחן תחילה את לשון הסעיף התקנוני שהנתבעת נסמכת עליו. מדובר בסעיף 41ג לתקנון קרן הפנסיה המקיפה שלה. כמצוטט כבר לעיל, אומר הסעיף כך:

"זכות התביעה להכיר בחבר כנכה עפ"י תקנת משנה (א)(4) לעיל, תתיישן לאחר שלוש שנים מיום אובדן כושר העבודה הנטען.".

לדעתנו, מאחר שתקנון הקרן הוא מסמך אחיד, אשר נוסח על ידי הנתבעת או אורגנים שלה, יש לפרשו בדקדקנות כלפי הנתבעת, ואין לעשות "הנחות" לנתבעת בענין ניסוחו. כשלים בניסוח - יש לפרש לטובת עמיתי הנתבעת.

הדיוק הראשון, הוא זה שמועד תחילת מירוץ ההתיישנות על פי האמור בסעיף 41ג לתקנון, הוא "יום אובדן כושר העבודה הנטען". אין מדובר ביום שלפי הטענה בו אבד כושר העבודה (שכן אז היה כתוב: "היום הנטען של אובדן כושר העבודה), אלא ביום שבו אבד כושר העבודה הנטען. (המילה "הנטען" מוסבת על אובדן כושר העבודה ולא על המועד).

על פי הגדרת "נכה" (בסעיף 40 לתקנון) צריך שלפי החלטת הועדה הרפואית, אבד כושרו של העמית לעבוד לתקופה מזערית של שלושה חודשים. מכאן, שאובדן כושר העבודה הנטען, צריך להיות אובדן של כושר העבודה למשך תקופה של שלושה חודשים לפחות, כפי שייקבע על ידי הועדה הרפואית.

כל עוד העמית אינו עומד לבדיקת ועדה רפואית, אין אפשרות לדעת אם אבד כושר העבודה על פי תקנון הנתבעת, ומה המועד שבו אבד כושר העבודה למשך שלושה חודשים לפחות. לפיכך, כאשר הנתבעת ממאנת להעמיד עמית שלה לבדיקה של הועדה הרפואית, הרי לא ניתן לדעת מהו המועד של אובדן כושר העבודה הנטען (נזכיר שוב, כי סעיף 41ג לתקנון אינו מתייחס למועד שלגביו נטען שהוא המועד של אובדן כושר העבודה, כך שלא ניתן להסתפק בבחינת טענתו של העמית על המועד. אלא, התקנון דורש ששלוש השנים יחלפו מהמועד של אובדן כושר העבודה הנטען).

בהעדר קביעה של ועדה רפואית על המועד של אובדן כושר העבודה הנטען, אין אפשרות להתחיל את מירוץ ההתיישנות. (ושוב נזכיר; המילה "הנטען" אינה מתייחסת למועד. היא מתייחסת רק לאובדן כושר העבודה. מכאן שלגבי המועד של תחילת מירוץ ההתיישנות, אין להסתפק בטענת העמית על המועד, אלא יש להעביר את הענין לועדה הרפואית שתקבע את המועד. בהעדר קביעת ועדה רפואית, אין "מועד" ומירוץ ההתיישנות אינו מתחיל).

הדיוק השני, הוא לגבי משך תקופת ההתיישנות. חשוב להדגיש שסעיף 41ג לתקנון אינו קובע כי תקופת ההתיישנות היא בת 3 שנים, אלא הוא קובע כי זכות התביעה תתיישן לאחר שלוש שנים. מכאן, שהסעיף קובע שלא תהיה תקופת התיישנות שהיא בת 3 שנים או פחות מכך, אלא תקופת ההתיישנות אמורה להיות בת מעל 3 שנים (זו המשמעות של "תתיישן לאחר שלוש שנים"). העובדה שהסעיף קבע תקופה מזערית של התיישנות אך לא קבע תקופה מירבית, אינה מאפשרת לקבוע שזכות התביעה התיישנה.

הדיוק השלישי, הוא לגבי המונח "תביעה". לא כל בקשה המופנית לנתבעת היא בגדר "תביעה". בקשה לעמוד לבדיקת ועדה רפואית אינה בהכרח "תביעה", וייתכן שנכון לפרש את סעיף 41ג לתקנון כעוסק בהגשת תובענה לבית הדין לעבודה בענין ועדה רפואית.

בשל כל אלה - כלל לא ברור שניתן לפרש את סעיף 41ג לתקנון כמצדיק את אי-כינוסה של הועדה הרפואית על פי הבקשה שהוגשה בעניינו של התובע ביום 7/1/02.

אנו מודעים לפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בתיק ע"ע 141/03 אוקנין - מבטחים (לא פורסם), שממנו עולה לכאורה כי פרשנות סעיף 41ג לתקנון זהה לזו שהנתבעת נותנת לו, אלא שאין אנו יכולים לדעת אילו טענות הועלו בערעור ואם הובאו בפני בית הדין הארצי לעבודה טענות על אופן ניסוחו של הסעיף. מכל מקום, פסק דינו האמור של בית הדין הארצי לעבודה אינו כולל קביעות פרשניות של נוסח הסעיף, כך שאנו סבורים שאין אנו מנועים מלהעלות את התהיות שהעלינו בענין הדיוקים הלשוניים של הסעיף שהנתבעת ניסחה בתקנונהּ.

37. ייתכן שהעניינים האמורים בסעיף 36 לעיל, ייראו כקטנוניים, וכמדקדקים מדי עם הנתבעת. אולם, דעתנו היא שכאשר הנתבעת נסמכת על סעיף בתקנון כדי להימנע מבדיקת עניינו של העמית לגופו, נכון יהיה לדקדק עמה ולבחון לעומק אם אותו סעיף אכן תומך בעמדת הנתבעת.

38. על פי החלטתה של ועדת הערעורים, מיום 26/6/02, כמצוטט בסעיף 13 לעיל, המועד של שלוש השנים להתיישנות נמנה ממועד הפסקת תשלום דמי הגמולים. אמנם, דמי הגמולים שולמו בעבור התקופה שעד חודש נובמבר 1998,
אולם כלל לא ברור מתי שולמו דמי גמולים אלה. המידע על מועדי העברת ההפרשות מ"הוליס" לנתבעת, מצוי בידי הנתבעת, אך היא נמנעה מלגלות אותו. על פי סעיף 19א(א) לחוק הגנת השכר, רואים כמולן את הסכום שהיה על "הוליס" להעביר לנתבעת רק לאחר שחלפו 21 ימים מהיום שבו רואים כמולן את השכר שממנו נובעים דמי הגמולים. מכאן, שלגבי שכר חודש נובמבר 1998, היתה "הוליס" יכולה להעביר את דמי הגמולים לנתבעת עד יום 1/1/99, מבלי שתיחשב כמלינה.

האפשרות של איחור בהעברת דמי הגמולים מספר ימים נוספים מעבר לתקופה שבו אי-העברתם נחשבת כהלנה - אינה רחוקה מהמציאות, והיא אף נפוצה. כשמדובר במעבידה שהפרה את חובתה לבטח את התובע בביטוח דמי מחלה, אין לצאת בהכרח מתוך הנחה כי היא העבירה לנתבעת את דמי הגמולים בעבור חודש נובמבר 1998, דווקא בטרם יום 7/1/99 (שחל רק 6 ימים לאחר המועד שבו היה ניתן להעביר את דמי הגמולים בלא הלנה). מכל מקום, הנתבעת היא זו אשר בידיה הנתונים על השאלה מתי הועברו דמי הגמולים, והיא זו אשר נמנעה מלהציג נתונים אלה. (אם דמי הגמולים בעבור חודש נובמבר 1998 הועברו ביום 7/1/99 או לאחר מכן - הרי שהגשת הבקשה לבדיקת ועדה רפואית - לא היתה לאחר שחלפו 3 שנים מיום תחילת מירוץ ההתיישנות לפי החלטת ועדת הערעורים).

בנסיבות אלה, וכשלפי החלטת ועדת הערעורים מיום 26/6/02 (שהנתבעת תומכת בה כנכונה ונסמכת עליה) - המועד הקובע לבחינת ההתיישנות הוא מועד הפסקת תשלום דמי הגמולים, אין לקבל את טענת ההתיישנות מפי מי שנמנע מלהוכיח מה הוא מועד זה.

39. הן בשל האמור בסעיף 37 לעיל והן בשל האמור בסעיף 38 לעיל, אנו סבורים כי נכון לדחות את טענת ההתיישנות, ולקבוע כי בעת שהוגשה הבקשה להעמיד את התובע לבדיקת ועדה רפואית, היה על הנתבעת לקבל את הבקשה ולהעמיד את התובע לבדיקת ועדה רפואית.

40. המסקנה שלפיה לא התיישנה זכותו של התובע לבקש את בדיקתו כדי לראות אם הוא זכאי לקצבת נכות, מתיישבת היטב, לדעתנו, עם המדיניות המשפטית הרצויה, בהתחשב גם בכל האמור להלן:

א. העלאת טענת התיישנות מפי גוף העוסק בתחום הבטחון הסוציאלי - היא לכשעצמה צורמת. ראוי לזכור שההתיישנות המדוברת הינה דיונית בלבד. כלומר, לא הזכות לקצבת נכות היא זו שמתיישנת, אלא מה שאמור להתיישן זו "זכות התביעה" בלבד.

קבלת טענת התיישנות על זכות התביעה, כאשר הזכות לגופה עדיין קיימת, תביא למצב שבו עמיתים של הנתבעת אשר מבחינה מהותית זכאים לקבלת קצבת נכות - לא יזכו לקבל אותה רק בשל מחסום דיוני. לפיכך, טענת הנתבעת על כך שהיא, כביכול, "לא היתה רשאית" להיענות לבקשת התובע להיבדק על ידי ועדה רפואית (ראו למשל סעיף 41 לסיכומי הנתבעת) - אינה נכונה. כאשר הזכות המהותית קיימת - אין הנתבעת מנועה מלנהוג על פיה. אין לראות את הנתבעת כמי שחייבת, כביכול, להעלות טענה דיונית של התיישנות.

ב. המחשה לכך שהמדיניות הרצויה היא שלא לקבל את טענת ההתיישנות, מצויה גם בתקנון האחיד של קרנות הפנסיה, שבו - כאמור לעיל - אין הוראה דומה להוראת סעיף 41ג לתקנון קרן הפנסיה המקיפה של הנתבעת.

ג. הכלל הוא כי בעניינים פרוצדורליים, יש תחולה רטרואקטיווית לשינויים בהוראות המחייבות. כך למשל, כשיש שינוי בתקנות סדרי הדין, השינוי חל בדרך כלל גם על הליכים תלויים ועומדים. כאשר התקנון שלפיו התביעה, כביכול, התיישנה - כבר אינו בתוקף ובמקומו בא תקנון אחר אשר אינו קובע הוראת התיישנות דומה, יש לתת נפקות לכך אף אם מבחינה מהותית אין תחולה לתקנון החדש.

ד. לנתבעת, כגוף העוסק בתחום הבטחון הסוציאלי, יש חובת נאמנות מוגברת כלפי התובע. על הנתבעת היה לדאוג גם לאינטרסים של התובע, ולהיות בבחינת "מלאך" כלפי התובע (ראו את אשר נפסק בלשון זו בע"ע 1341/01 רפפורט - מבטחיםף פד"ע לח 630, 638). לפיכך, חלה על הנתבעת חובת גילוי מוגברת כלפי התובע. במסגרת חובת הגילוי המוגברת, לא היה זה נכון שהנתבעת "תחביא" את הוראת ההתיישנות בתוך סעיף קטן ג' של סעיף 41 לתקנון, המפנה לפסקה (4) של סעיף קטן א' של סעיף 41 לתקנון, ואשר מוסב, כביכול, רק על אחד מארבעת התנאים הנדרשים לשם קבלת קצבת נכות. לא כך אמור לנהוג צד כגון הנתבעת, המחוייבת על פי ההלכה הפסוקה להתנהג ב"מלאכיות" כלפי עמיתיה.

ה. אם ננסה לערוך השוואה בין הדרך שבה נכון לדרוש כי הנתבעת תתנהג עם עמיתיה לבין הדרך שבה אמורה להתנהג חברת ביטוח כלפי לקוחותיה, נגיע למסקנה שחובת הנתבעת כלפי עמיתיה - לפחות כלפי הוותיקים שבהם - אמורה להיבחן בהיבט מחמיר יותר מאשר חובת חברת ביטוח כלפי לקוחותיה, באשר לקוחות חברת ביטוח היו חופשיים להתקשר עם כל חברת ביטוח כרצונם, ואילו עמיתה הוותיקים של הנתבעת הפכו לעמיתיה, בדרך כלל, בשל הוראות קיבוציות ששללו מהם את חופש הבחירה. למרות זאת, על פי הוראת סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, מוטלת חובה על המבטח להבליט תנאים או סייגים לחבותו, וחברת הביטוח אינה זכאית להסתמך על תנאים או סייגים שלא התקיימה בהם ההוראה האמורה. בדרך של קל וחומר ניתן ללמוד שנכון היה לצפות מהנתבעת שתנהג באופן דומה עם סייג ההתיישנות לחבותה שהוחבא במעמקי סעיף 41ג לתקנון, בלא כל הבלטה מיוחדת.

41. לפיכך - כאמור - אנו דוחים את טענת ההתיישנות וקובעים כי בעת שהוגשה הבקשה להעמיד את התובע לבדיקת
ועדה רפואית, היה על הנתבעת לקבל את הבקשה ולהעמיד את התובע לבדיקת ועדה רפואית.

השפעת כניסתו לתוקף של התקנון האחיד

42. כאמור כבר בסעיף 30 לעיל, אנו סבורים שנכון להימנע מהתוצאה האבסורדית שלפיה בקשת התובע לעמוד לבדיקת ועדה רפואית כפופה להתיישנות בשל כך שהוגשה ביום 7/1/02, אך אם היא היתה מוגשת כשנתיים מאוחר יותר היא היתה משוחררת מכפיפות לטענת ההתיישנות. לדעתנו, המסקנה שאליה הגענו לעיל, על פי תקנון קרן הפנסיה המקיפה של הנתבעת - מתיישבת עם הרצון למנוע תוצאה אבסורדית.

יחד עם זאת, כאמור בסעיף 31 לעיל, ולמרות שככל שמדובר בהליך של השגה על החלטת ועדת הערעורים עלינו לבחון את התובענה בהתאם לתקנון הנתבעת, הרי שמבחינה מעשית (ולאחר שאנו רואים את כתב התביעה כמתוקן, כפי שפורט לעיל) חשוב לדעת גם את השלכות עובדת כניסתו לתוקף של התקנון האחיד.

43. לדעתנו, מאחר שהנתבעת לא העמידה את התובע לבדיקה של ועדה רפואית בעת שהוגשה הבקשה בעניינו (בטרם כניסתו לתוקף של התקנון האחיד), ומאחר שבינתיים חלות על הנתבעת הוראות התקנון האחיד - נכון יהיה להורות כי עם קבלת התובענה ודחיית טענת ההתיישנות של הנתבעת - ינהגו עם התובע על פי התקנון האחיד, בשינויים המחוייבים.

לפיכך, נכון - לדעתנו - להורות כי השאלות אם התובע הוא "נכה" ומה מועד תחילת נכותו, תיבדקנה על ידי רופא הקרן, כאמור בסעיף 30 לתקנון האחיד. גם דרכי ההשגה על קביעה זו, אמורות - לדעתנו - להיות על פי התקנון האחיד (כלומר - בדרך של הגשת תובענה לבית הדין לעבודה, ולא בדרך של ערעור לועדת הערעורים).

אנו סבורים כי דרך זו אפשרית, ואולי אף מתחייבת על פי הוראות התחולה שבסעיף 82 לתקנון האחיד. כפי שציטטנו בסעיף 22 לעיל, סעיף 82 לתקנון האחיד קובע דרכים להחיל הוראות שונות של התקנון האחיד גם על עמיתים שהיו זכאים לקצבת נכות בטרם כניסתו לתוקף של התקנון האחיד.

44. לאמור בסעיף 43 לעיל אנו מבקשים לשים סייג; אם שני הצדדים יסכימו כי גם לאחר פסק דין זה ודחיית טענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת, נכון יהיה לנהוג עם התובע על פי תקנון קרן הפנסיה של הנתבעת ולא על פי התקנון האחיד - אין אנו רואים סיבה לאלץ את הצדדים לנהוג בניגוד למוסכם עליהם. לפיכך, יש לראות את האמור בסעיף 43 לעיל כחל רק במקרה שאין בין הצדדים הסכמה אחרת.

לסיכום

45. אנו מקבלים את התביעה ודוחים את טענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת.

46. על הנתבעת לפעול לשם בדיקתה לגופה של זכאות התובע לקצבת נכות. בדיקה זו תיערך על פי הוראות התקנון האחיד של קרנות הפנסיה, אלא אם יוסכם על הצדדים שיש לנהוג על פי תקנון קרם הפנסיה המקיפה של הנתבעת.

47. אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 3,500 ₪ בתוספת מע"מ, שיישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/12/05, אם לא ישולמו קודם לכן.

48. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. התיישנות מחלה

  2. חישוב דמי מחלה

  3. הארכת חופשת מחלה

  4. הלנת שכר דמי מחלה

  5. זניחת עבודה מחלה

  6. התפטרות ימי מחלה

  7. התיישנות ימי מחלה

  8. התיישנות דמי מחלה

  9. דמי אבטלה ימי מחלה

  10. דמי פגיעה ימי מחלה

  11. דמי פגיעה דמי מחלה

  12. חופשת לידה ימי מחלה

  13. הבטחת הכנסה דמי מחלה

  14. דמי פגיעה וימי מחלה

  15. חזרה לעבודה ימי מחלה

  16. הסכם קיבוצי ימי מחלה

  17. הסכם קיבוצי דמי מחלה

  18. התפטרות בזמן ימי מחלה

  19. חזרה לעבודה חופשת מחלה

  20. הסכם קיבוצי חופשת מחלה

  21. חישוב דמי מחלה לעובד שעתי

  22. חישוב דמי מחלה לעוזרת בית

  23. הסכם קיבוצי פדיון ימי מחלה

  24. חישוב דמי מחלה לעובד חודשי

  25. חישוב דמי מחלה לעובדת משק בית

  26. חישוב דמי ימי מחלה תאונת דרכים

  27. חישוב דמי מחלה לעובד במשרה חלקית

  28. אי ניצול ימי מחלה לפי הסכם קיבוצי

  29. חופשת לידה מוקדמת על חשבון ימי מחלה

  30. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון