התיישנות הוצאות נסיעה

1. התובע הועסק בנתבעת כמהנדס כבישים במשך קרוב לעשר שנים. עם סיום עבודתו הגיש את התביעה שבפנינו, שבמרכזה דרישה להחזר הוצאות נסיעה לעבודה וחזרה.

רקע עובדתי ותיאור ההליך המשפטי
2. התובע הועסק בעירייה הנתבעת כמהנדס כבישים באגף מהנדס העיר, מיום 3.10.99 ועד ליום 4.6.9 . תנאי העסקתו הוסדרו בחוזה עבודה אישי מיום 28.10.99, שהוארך בהסכמה מעת לעת (נ/ א' לתצהיר התובע).
התובע התגורר בחלקה הראשון של תקופת עבודתו ברעננה, ובהמשך עבר להתגורר בנתניה. הוא הגיע מדי יום ממקום מגוריו למקום העבודה שבהרצליה (ובחזרה), באמצעות רכבו הפרטי, שבו גם השתמש לביצוע עבודתו בעירייה.
לתובע שולם מדי חודש תשלום בעד החזקת רכב לפי 850 ק"מ, לרבות החזר הוצאות רישוי וביטוח הרכב.

3. ביום 27.10.09 הגיש התובע לבית דין זה "בקשה למתן צו להצגת מסמכים" במסגרתה ביקש צו שיורה לעירייה להמציא לו את כל דוחות הנוכחות שלו לתקופת עבודתו. בפסק דין שניתן ביום 5.5.10 (עב 10830/09, כב' השופטת שרה מאירי) נדחתה בקשתו.
4. בכתב התביעה שלפנינו, שהוגש ביום 14.4.11, התובע עתר להחזר הוצאות נסיעה בסך 95,349 ₪; קבלת הפרשי הוצאות רכב בסך 91,935 ₪; החזר ניכוי דמי חבר ומס ועד בסך 16,611 ₪; ופיצוי בגין חוסר תום לב בקיום וסיום חוזה עבודה בסך 10,000 ₪. עם זאת, במסגרת דיון ההוכחות שנערך ביום 7.4.13, הודיע התובע שהוא מוותר באופן מלא על התביעה לתשלום הפרש הוצאות רכב (ע' 18, ש' 3 לפרוטוקול). כן הודיע התובע בסיכומיו שהוא חוזר בו מתביעתו בגין ניכוי מיסי ועד (סעיף 56 לסיכומיו).
5. מטעם התובע העיד התובע עצמו, והגב' מלי שדה, שהועסקה בזמנים הרלוונטיים על ידי העירייה בתפקיד מנהלת מחלקת כבישים ובתפקידה זה הייתה הממונה על התובע; מטעם העירייה העיד מר חיים שגיא, המשמש בעירייה החל מיום 1.1.01 ראש אגף משאבי אנוש ומשנה למנכ"ל משאבי אנוש בעירייה.

דיון והכרעה
התיישנות, שיהוי ומעשה בית דין
6. בטרם נפנה לדון ברכיבי התביעה לגופם, עלינו לדון בטענות הסף שהעלו הנתבעות בדבר התיישנות, שיהוי ומעשה בית דין.
7. התובע הגיש תביעתו לתשלום הוצאות נסיעה בעד כל תקופת עבודתו, החל מיום 3.10.99 ועד ליום 4.6.09. בהינתן שכתב התביעה הוגש ביום 14.4.11, לטענת הנתבעת התיישן אותו חלק מתביעתו המתייחס לתקופה שקדמה ליום 14.4.04.
8. התובע משיב, שלשיטתו יש להחיל בנסיבות אלו את הוראות סעיף 8 חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 בדבר "התיישנות שלא מדעת". סעיף זה קובע שבנסיבות בהן נעלמו מהתובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למונען, תחל תקופת ההתיישנות מהמועד בו נודעו לתובע עובדות אלה. הנטל להוכחת סייג זה מוטל על הטוען לו (ע"א 4381/08 קופת חולים כללית נ' מוסקוביץ (16.1.12)). אי הידיעה נמדדת לפי אמות מידה אובייקטיביות של האדם הסביר (ע"א 393/08 שגיא נ' כפר ביאליק כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ (23.2.10)).
איננו מקבלים את הטענה בדבר תחולת סעיף 8, שכן סעיף זה מאריך את תקופת ההתיישנות במקרה של אי-ידיעת העובדות המקימות את עילת התביעה, להבדיל מאי ידיעת הוראות הדין המקימות את עילת התביעה. בענייננו, התובע אינו טוען שלא היה מודע לכך שהנתבעת לא שילמה לו החזר הוצאות נסיעה לעבודה וממנה, כרכיב שכר נפרד מעבר להוצאות הרכב שקיבל מדי חודש בחודשו. לשיטתו, הוא לא ידע רק שהוא זכאי, כך לטענתו, לתשלום נפרד שכזה, והבין שכך רק בעקבות תביעה שהגיש עובד עירייה אחר (סעיפים 45-47 לתצהירו). דהיינו, התובע לא ידע את הדין, להבדיל מאת העובדות. משכך, אנו מקבלים את טענת ההתיישנות שהועלתה על ידי העירייה בכתב הגנתה בכל הנוגע לתקופה שעובר ליום 14.4.04. התביעה בנוגע לתקופה זו נדחית על הסף.
9. עם זאת, אנו דוחים את טענת העירייה לסילוקה על הסף של התביעה מחמת שיהוי. על פי ההלכה הפסוקה, יש מקום לקבל טענת שיהוי רק במקרים חריגים, שבהם קיימת הוכחה ברורה ומצב חד משמעי שההשתהות בהגשת התביעה עלתה כדי זניחת זכות התביעה, או וויתור או מחילה על זכות התביעה. עוד דורשת הפסיקה הוכחה בדבר שינוי מצבו של הנתבע לרעה, ובכלל זה קיפוח האפשרות להוכיח הגנתו, וכן הוכחה שהתביעה הוגשה בסופו של יום בחוסר תום לב (עסק 400094/97 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' מדינת ישראל – משרד הביטחון (6.9.04); עע 570/07 טיברמן נ' מקורות חברת מים (24.12.09)). במקרה שלפנינו, לא הוכח כל זאת, ועל כן אין מקום לקבל את טענת השיהוי.
10. לבסוף, אנו דוחים את הבקשה לסילוק התביעה על הסף בשל התובענה הקודמת שהגיש התובע לבית דין זה (עב 10830/09 שאותו הזכרנו קודם לכן). בתיק הקודם עתר התובע לקבלת דוחות נוכחות בלבד מאת המעסיקה. לא מדובר באותה עילת תביעה, ועל כן ממילא לא יצר פסק הדין שדחה את תביעתו הראשונה מעשה בית דין שחוסם אותנו מלדון בתביעתו הנוכחית.
11. משסיימנו את הדיון בטענות הסף, נעבור לדון ברכיבי התביעה לגופם.


התביעה להחזר הוצאות נסיעה לעבודה וממנה

12. התובע עותר להחזר הוצאות נסיעה לעבודה וממנה בעד כל תקופת עבודתו, לפי עלות נסיעה ברכבו הפרטי או לחילופין לפי עלות בתחבורה ציבורית. לטענתו, התשלומים שקיבל לפי חוזה העבודה להחזקת רכבו הפרטי, לרבות תשלומי ביטוח ורישוי רכב, היו רק בעד הנסיעות בתפקיד אותן נדרש ברכבו הפרטי לבצע במסגרת תפקידו כמהנדס כבישים, להבדיל מהוצאות נסיעה לעבודה וחזרה. התובע טען בעניין זה כי יש לחשב את הוצאות הנסיעה לעבודתו וממנה לפי הוצאות הנסיעה הכרוכות בשימוש ברכבו הפרטי, שכן הוא נדרש להעמיד את רכבו הפרטי לצורכי עבודתו בעירייה, ולאור כך שלא עמדה בפניו האפשרות להגיע למקום עבודתו באמצעי אחר אלא ברכבו.
נקדים ונציין שאיננו רואים בסיס לתביעתו זו. להלן נפרט כיצד הגענו למסקנה זו.
13. סעיף 1(ה)(2) לחוקת העבודה קובע שעל אף הוראת סעיף 1(ג) לחוקה, לפיה החוקה תחול על כל העובדים המועסקים ברשויות המקומיות החברות במרכז השלטון המקומי, תהיה רשות מקומית רשאית להעסיק עובדים על פי חוזים מיוחדים, הטעונים אישור הצדדים לחוקה. בחוזה העבודה שלפנינו הוסכם בין הצדדים כי תנאי עבודתו של התובע ייקבעו בחוזה עבודה אישי זה, וכי הוראות חוקת העבודה לא יחולו. נבהיר שלא נטען בפנינו שעצם חתימת החוזה עומד בניגוד לחוקת העבודה.
לעומת זאת, על מערכת היחסים שבין הצדדים חלה הוראת סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה- 1985, מכוח היותה של העירייה, כרשות מקומית, "גוף מתוקצב" כהגדרתו בחוק זה. משכך, אין העירייה רשאית להסכים על מתן הטבות כספיות, אלא בהתאם למה שהוסכם או הונהג לגבי כלל עובדי המדינה או באישורו של שר האוצר (ע"ע 128/06 עיריית נצרת עלית נ' גרוס (6.3.08)).

14. בחוזה העבודה לא נקבע דבר במפורש בנוגע לזכאותו של התובע להחזר הוצאות נסיעה לעבודה וחזרה, למעט הקביעה שהעירייה תשלם לתובע בעד השימוש ברכבו הפרטי החזקת רכב חודשית בהיקף של 850 קילומטרים. וזו לשון החוזה:
"החזקת רכב
7. מאחר ולצורך ביצוע תפקידו של העובד הוא יזדקק לרכב והואיל והעובד מחזיק רכב, מוסכם בזאת כי העובד יקבל:



החזר הוצאות רכב בגין 850 ק"מ לחודש כנגד מתן הצהרה, מידי שנה לגבי מספר הק"מ שעשה שימוש באותה שנה לצורך ביצוע תפקידו. טופס ההצהרה מצורף לחוזה זה ומהווה חלק ממנו.




החזר הוצאות לבטוח רכבו ו/או בטוח הרכב במסגרת העירייה (הכל לפי המקובל בעירייה) ודמי הרישוי השנתיים. "



15. הזכות להוצאות נסיעה מעוגנת בצו ההרחבה הכללי בדבר השתתפות המעסיק בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה. בהיותה זכות קוגנטית, היא אינה ניתנת לוויתור משתמע או מפורש, בין היתר מאחר ש"בלתי סביר הוא לדרוש מאדם להתייצב במקום עבודה שאין באפשרותו לממן את הנסיעה אליו" (עע 93-09 בנקין נ' מדינת ישראל - משרד החקלאות (25.7.10)). דהיינו, המדובר בזכות שהיא חלק מחוזה העבודה האישי של העובד אף אם לא נקבעה בו מפורשות.
16. עם זאת, ובהתאם לסעיף 22 לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957, ניתן לקבוע בחוזה אישי זכות שונה מזו הנקובה בהסכם קיבוצי או בצו הרחבה, ובלבד שהזכות מכוח החוזה האישי מיטיבה עם העובד בהשוואה לזכות שמקורה בצו ההרחבה. בהתאם לכך, הפסיקה הכירה בכך שניתן להסדיר הגעתו של העובד למקום עבודתו ומימונה בדרך אחרת, ובכלל זה תוך שימוש ברכבו הפרטי תמורת תשלום החזקת הרכב (דב"ע לה/ 4 - 1 רשות הנמלים בישראל נ' ברקת, פד"ע ז 425 (9.5.76); וכן פרשת בנקין, והאסמכתאות שם).
17. בעניין ברקת שלעיל הובהר כי לא כל זכות יכולה להוות תחליף לזכות שבהסכם הקיבוצי. לצורך יישומו של סעיף 22 לחוק הסכמים קיבוציים, נדרש שההוראות – זו שבצו ההרחבה וזו המחליפה שבהסכם האישי - תהיינה שוות מבחינת מהותן גם אם הן שונות מבחינת מידתן. ספציפית לעניין קצובת נסיעה מכוח צו ההרחבה והשתתפות בהחזקת רכב על פי ההסכם האישי, נקבע שמדובר בזכויות שוות מהותית. דהיינו, ששתיהן ממלאות את התכלית של החזר מלא או חלקי של הוצאות הנגרמות לעובד עקב עבודתו. נקבע כי אף אם ההוראה ההסכמית שבין הצדדים אינה מתייחסת במפורש ליחסי הגומלין בין דמי השתתפות בהחזקת רכב לבין קצובת נסיעה, הרי שיש לפרשה פירוש סביר המתחייב מיחסי העבודה בכלל, ומהמקובל במפעל שבו מדובר בפרט, כשאין לקבל פירוש שמשמעותו הלכה למעשה היא כפל תשלום לא מוצדק לעובד.
18. במקרה שלפנינו, חוזה העבודה קובע שהתובע זכאי לתשלום החזקת רכב, מאחר שלצורך ביצוע תפקידו הוא יזדקק לרכב, וברשותו רכב פרטי. שיעור הוצאות ההחזקה נקבע לפי היקף נסיעותיו של התובע לצורך ביצוע תפקידו. החוזה אינו קובע כי שכרו, או באופן ספציפי התמורה המשולמת לו בעד החזקת רכב, כוללים תשלום עבור הוצאות נסיעה. עם זאת, החוזה קובע רק זכאות לתשלום החזקת רכב, ומבהיר כי הזכויות שהוסכמו ונקבעו במסגרתו ממצות את התמורה המלאה לה זכאי התובע בעד עבודתו בעירייה (סעיף 6(ב) לחוזה העבודה).
19. מר שגיא העיד כי בהתאם לחוזה וההסכמים המקומיים שהיו נהוגים בתקופה הרלוונטית לתביעה בעירייה, עובדי העירייה, ובכלל זה אלה המועסקים על פי תנאי חוקת העבודה, היו מקבלים החזקת רכב, שכללה תשלום עבור נסיעות בתפקיד והשתתפות בהוצאות נסיעה. הסדר זה היטיב עם העובדים על פני הסדר שבו משולמים בנפרד הוצאות רכב בתפקיד לפי היקף הקילומטרים בפועל להם נדרש העובד, והחזר הוצאות הנסיעה. זאת, משני טעמים עיקריים. ראשית, במסגרתו נקבע שיעור גבוה של החזקת רכב העולה על שיעור התשלום שלו היה העובד זכאי לו חושבו הוצאות הרכב עבור ביצוע התפקיד בלבד, בצירוף עם עלות נסיעה מוזלת בתחבורה הציבורית. ושנית, העובדים לא נדרשו לדווח על היקף נסיעותיהם בתפקיד בפועל אלא רק בהצהרה שנתית כללית המתייחסת להוצאות עתידיות בלבד (סעיפים 24, 28, 33 לתצהיר שגיא, ע' 23, ש' 6).
20. כפי העולה מעדות שגיא, כשעובד התקבל לעבודה בעירייה, נקבע שיעור החזקת הרכב שכלל הוצאות נסיעה, על סמך בדיקה שנערכה שכללה קבלת מידע ממנהליו בנוגע להיקף הנסיעות בתפקיד אותו ימלא העובד, וכן בדיקת עלות הוצאות נסיעה בתחבורה ציבורית. היקף הנסיעות נקבע על סמך הערכה מבוססת, אם כי לא מדויקת, בנוגע להיקף הנסיעות בתפקיד (ע' 27, ש' 8; ע' 31, ש' 6; ע' 32, ש' 18). לעניין זה העיד כי "כן ידענו בערך את היקף נסיעותיו בתפקיד. ידענו. היקף הפרויקטים של העירייה, ידענו דרך המנהלים, ועשינו הערכת עלות...הוספנו לזה את היקף הנסיעות של תחבורה ציבורית וקבענו את קצובת הנסיעות שתיתן היקף כלכלי של שני סוגי ההוצאות גם יחד" (ע' 30, ש' 23). עוד הבהיר כי מטבע הדברים אין המדובר בהיקף מדויק הנקבע על סמך ידיעה וודאית אלא רק הערכה מבוססת בנוגע לכך (ע' 30, ש' 8).
בכל הנוגע לתובע, הרי שעל סמך בדיקה פרטנית שערך שגיא עם סגן מהנדס העיר, היקף נסיעות התובע בתפקיד לא עלה על 15 ק"מ ביום לכל היותר (סעיף 29 לתצהירו). הוא הוסיף בעדותו לעניין זה כי הלה היה ממונה על התובע ועבד עמו באופן צמוד ואף מכיר היטב את הפרויקטים בתחום התשתיות (ע' 23, ש' 9; ע' 32, ש' 18). כשלהערכתו התובע "במקרה הקיצוני הוא נסע 300 ק"מ בחודש לצרכי עבודה" (ע' 27, ש' 21; ע' 29, ש' 10).

21. אנו קובעים בקשר לכך, שהתובע לא הוכיח את טענתו כי רק היקף הנסיעות בתפקיד שביצע עמד על 850 קילומטרים ואף מעבר לכך, כך שהתשלום בעד החזקת רכב לא יכול היה לכלול החזר הוצאות נסיעה. התובע נסמך בעניין זה רק על עדותו במסגרתה מסר שלצורך ביצוע עבודתו שכללה עבודת שטח, שככל הנראה בוצעה בגבולות העיר הרצליה בלבד, הוא נדרש לביצוע נסיעות בתפקיד בהיקף ממוצע של כ-880 קילומטרים בחודש ועל כן לטענתו "בקצובה של 850 ק"מ לא נותר מקום לכלול דבר" (סעיפים 3, 51 לתצהיר התובע; ע' 18, ש' 16). עדותו של התובע לא נסמכה על כל פרטים ונתונים הנוגעים לביצוע עבודת השטח הכרוכה בתפקידו, היא לא הייתה מפורטת ומבוססת דיה, ועל כן לא שיכנעה אותנו, ואנו מעדיפים את עדותו של שגיא בעניין זה.
22. מר שגיא העיד שהעירייה שילמה לתובע השתתפות בהחזקת רכב לפי תעריפי חשכ"ל (סעיף 8ב לתצהיר מר שגיא; חוזר חשכ"ל מס' 2008-4-13 מיום 1.7.08 - נספח "שגיא/13"). החזקת רכב שולמה במסגרת ארבע רכיבי שכר, שעל סמך תלוש השכר עבור חודש מאי 2009, כללו: רכיב "החזר הוצאות קבועות" בסך 676 ש"ח, "הוצאות משתנות" נטו בסך 578 ₪, החזר הוצאות קבועות נטו בסך 387 ₪, וכן גילום בגין רכיבי ההחזר שמשולמים בנטו בסך 403 ש"ח. בנוסף לכך, העירייה שילמה לתובע מדי שנה החזר מלא עבור הוצאות ביטוח בסך 3,670 ₪ ודמי רישוי שנתיים בסך 1,067 ₪ שאף הם גולמו על ידה. בהתאם לכך, שולם לתובע עבור החזקת רכב והחזר הוצאות ביטוח ודמי רישוי שנתיים סך כולל של 2,438.75 ש"ח לחודש (סעיף 13 לתצהיר שגיא; סעיף 4 לתצהירו המשלים של התובע; ע' 17, ש' 22; ע' 18, ש' 3).
על כן, ובהתאם לתחשיב העירייה, בעד החזקת רכב בתקופת מגוריו של התובע בנתניה, החל מיום 1.9.04 עד ליום 4.6.09, לאחר קיזוז הוצאות נסיעה בתחבורה ציבורית בסך 486 ₪, יתרת הסכום ששולמה לתובע עומדת על סך 1,952 ₪. ההפרש שנותר לתובע בעד נסיעותיו בתפקיד עולה על היקף הקילומטרים שביצע בפועל, ולשיטת העירייה אף עומד על 680 ק"מ בחודש.
ואם כך באשר לתקופת מגוריו בנתניה, על אחת כמה וכמה באשר לתקופת מגוריו ברעננה, הקרובה הרבה יותר להרצליה. בתקופה זו היה זכאי לפי צו ההרחבה להוצאות נסיעה לעבודה ובחזרה בסך 165 ₪ בלבד, ההפרש לטובתו אף גבוה מכך (סעיף 91 לתצהיר התובע). בנוסף לכך, העירייה הבהירה והדגימה בסיכומיה כי אף לפי הנתונים העולים מתחשיב חב' חשב מערכות מידע בע"מ שהובאו על ידי התובע, התשלום עבור החזקת רכב ששולם לו כלל השתתפות בהוצאות נסיעה (סעיפים 44-50 לכתב התביעה; נספחים יג' לתצהיר התובע; סעיף 21 לסיכומי העירייה). בהתאם לתשלומים ששולמו לתובע עבור החזקת רכב בתלוש שכרו, עלות הוצאות נסיעה מוזלות בתחבורה הציבורית שהוכחה כמפורט להלן, והיקף הנסיעות בתפקיד שביצע התובע לפי גרסת העירייה שלא נסתרה, רכיב החזקת הרכב שקיבל התובע כלל למעשה תשלום מלא עבור הוצאות נסיעה לעבודה וחזרה. בכל מקרה, התובע לא הוכיח אחרת באמצעות תחשיב זה, שכאמור הוצג מטעמו (סעיפים 80-88 לתצהיר התובע; סעיפים 7-8 לסיכומי התשובה של התובע).
23. בנוסף לכך, מר שגיא הבהיר בעדותו, שלא נסתרה, שעובד המדווח על היקף נסיעות שאינו עולה על 500 ק"מ בחודש, אינו זכאי להחזר שנתי מגולם של דמי ביטוח ודמי רישוי על פי חוזר חשכ"ל (ע' 28, ש' 19). בהתאם לכך, התובע, שלא היה מגיע ממילא לדיווח חודשי עבור נסיעות בתפקיד בהיקף של 500 ק"מ, לא היה זכאי להחזר דמי ביטוח ודמי רישוי שנתיים כפי ששולם לו על פי ההסכמות שבחוזה העבודה (סעיף 29 לתצהיר התובע; ע' 28, ש' 22). כפי העולה מתצהירו של מר שגיא, שלא נסתר, העירייה שילמה לתובע מדי שנה החזר מלא עבור הוצאות ביטוח בסך 3,670 ₪, ודמי רישוי שנתיים בסך 1,067 ₪ שגולמו על ידה. תשלום זה נזקף לזכות התובע כחלק מהתשלומים ששולמו לו בעד החזקת רכב. דהיינו, התובע נהנה מתשלום זה לא רק כחלק מתשלום עבור עלויות נסיעה בתפקיד, אלא אף עבור עלות הוצאות נסיעה לעבודה ובחזרה שביצע בפועל ברכבו הפרטי.
24. כאן המקום להדגיש, שכפי העולה ממכלול הראיות שבתיק, התשלום לתובע עבור החזקת רכב שולם כסכום קבוע, ולא לפי ביצוע נסיעות בתפקיד בפועל. בחוזה העבודה נקבע היקף קבוע של תשלום החזקת רכב, שישולם כנגד מתן הצהרה שנתית בלבד לגבי מספר הקילומטרים שביצע העובד אותה שנה, ולא לפי ביצוע נסיעות בפועל (סעיף 7 לחוזה העבודה). מר שגיא העיד ששולמה לתובע החזקת רכב לפי 850 ק"מ רק על סמך הערכה שבוצעה בעירייה במועד תחילת עבודתו בנוגע להיקף נסיעותיו ועלות הוצאות נסיעה בתחבורה ציבורית (ע' 27, ש' 8; ע' 30, ש' 11; ע' 31, ש' 6; ע' 32, ש' 18). על סמך הערכה זו התובע לא נדרש לדווח על היקף הקילומטרים שביצע בפועל במסגרת תפקידו. התובע הודה שמעולם לא נדרש להגיש דיווח נסיעות בתפקיד, יומי או חודשי, אלא רק לתת הצהרות שנתיות עתידיות בדבר היקף הקילומטרים שיבוצעו על ידו לצורך ביצוע תפקידו בשנה מסוימת (סעיפים 61-77 לתצהיר התובע; סעיף 5 לתצהירו המשלים של התובע; ע' 14, ש' 8; ע' 18, ש' 16). ואכן, התובע הגיש לעירייה הצהרות עובד שנתיות במסגרתן נדרש להצהיר באופן כללי בלבד על מספר הקילומטרים שאותם הוא עתיד לבצע בשנת עבודה נתונה, ולפיהן הוא משתמש ברכבו לצורכי עבודה בהיקף של 850 ק"מ משוער בלבד מדי חודש (סעיפים 38-39 ונספחים ו-ז' לתצהיר התובע).
הצהרות אלה היו הצהרות שנתן התובע על סמך היקף הקילומטרים שהצדדים סיכמו עליהם במועד תחילת עבודתו בחוזה העבודה עבור החזקת רכב. זאת, ללא קשר לביצוע נסיעות בפועל, לרבות בחודשים בהם לא הועסק באופן מלא בשל היעדרויות שונות כגון חופשה, מחלה, ומילואים (ע' 30, ש' 11). ראיה לכך שהעירייה שילמה לתובע החזקת רכב שלא הייתה תלויה בביצוע נסיעות בתפקיד בלבד, ניתן למצוא גם בכך שבשנים 2005-2006 התובע הצהיר על כך שישתמש ברכב לצרכי עבודה בהיקף של 800 ק"מ בלבד, אולם דיווח זה לא גרע או שינה את שיעור ההשתתפות בהחזקת רכב עליו הוסכם בחוזה העבודה, כך שהעירייה המשיכה לשלם לו החזקת רכב חודשית בהיקף של 850 ק"מ (סעיף 24 לתצהיר שגיא; נספחים שגיא/6 – שגיא/7; ע' 14, ש' 14).

25. איננו מקבלים גם את טענות התובע כי במקרה הספציפי שלו אין כל רלוונטיות לעלות "חופשי חודשי" וכי זכותו לתשלום החזר הוצאות נסיעה לעבודה וממנה "בעין", כלשונו, כלומר, לפי ההוצאות בפועל הכרוכות בביצוע נסיעותיו לעבודה וממנה ברכבו הפרטי. טענתו זו של התובע התבססה על כך שלאור העובדה שהוא נדרש להעמיד את רכבו הפרטי לצורכי העבודה וביצוע תפקידו, ממילא לא יכול היה להגיע לעבודה בתחבורה ציבורית (סעיפים 42 – 44, 88 לתצהיר התובע).
בהתאם לצו ההרחבה, הוצאות נסיעה לעבודה וממנה ייקבעו לפי עלות מוזלת בתחבורה הציבורית. זאת, גם אם העובד אינו עורך שימוש בפועל בתחבורה הציבורית, ובכלל זה גם במקרה כמו זה שלפנינו שבו העובד משתמש ברכבו הפרטי בלבד לצורך הגעה לעבודה וחזרה (דב"ע נו/3-46 עילם נ' אטלס שירותי כוח אדם בע"מ, פד"ע ל 65 (10.9.96); ע"ע 18/03 רענן נ' שפירא (12.9.06)). הפסיקה עמדה על כך שאף על פי הוראות חשכ"ל וחוקת העבודה, אין נפקות לשאלה אם העובד מגיע למקום עבודתו בתחבורה ציבורית, ברכב פרטי או בדרך אחרת, לעניין זכאותו לתשלום החזר הוצאות נסיעה. קצובת הנסיעות המרבית החודשית לעובד תהא בשיעור עלות נסיעה בתחבורה הציבורית, תוך שנקבעו הסכומים המרביים לכל עובד. עובדים הנוסעים בקווים בהם כרטיסי נסיעה מוזלים יהיו זכאים לקצובת נסיעה בסכום שלא יעלה על מחירם של אלה (ע"ע (ארצי) 100/06 עיריית טירה נ' קשוע (22.5.06); עע 93-09 בנקין נ' מדינת ישראל - משרד החקלאות (25.7.10)).
כלומר, בהתאם לצו ההרחבה וחוקת העבודה, שהוראותיהם דומות ממילא בעיקרן, התובע זכאי לתשלום הוצאות נסיעה לעבודה וחזרה בהתאם לכרטיס נסיעה מוזל בתחבורה ציבורית – כרטיס מסוג "חודשי חופשי" באזורו – ולא מעבר לכך. זאת, אף אם ערך שימוש לצורך נסיעותיו לעבודה וממנה ברכבו הפרטי.
26. להשלמת התמונה, נציין שלא נעלמה מאיתנו טענת התובע, לפיה יש מקום לבסס את זכותו לקבל הוצאות נסיעה בנוסף לתשלום בעד החזקת רכב גם על הוראות החשכ"ל בדבר החזר הוצאות נסיעה בתפקיד ברכב פרטי משנת 2008 (נספח טז לתצהיר התובע). אכן, הנחיות החשכ"ל קובעות שעובד המקבל החזר הוצאות נסיעה בתפקיד ברכב, זכאי בנוסף לכך לקצובת נסיעה. אולם הוראות אלה קובעות במפורש שמכסת הקילומטרים המאושרת לעובד בעל רכב אישי אינה כוללת את מכסת הקילומטרים ממקום מגורי העובד למקום עבודתו הקבוע, וכן היא מפנה להוראת תכ"ם ולתקשי"ר לפיהן הזכאות נקבעת, כאמור לעיל, על סמך עלות נסיעה מוזלת בתחבורה הציבורית.
27. אשר למחלוקת בדבר עלות התחבורה הציבורית מנתניה להרצליה --- התובע טען כי מבירור שערך עם חברת תחבורה ציבורית עבור התקופה בה התגורר בקריית השרון שבעיר נתניה, מיום 1.9.04 עד ליום 4.6.09, הוא היה צריך שלושה קווי אוטובוס שונים על מנת להגיע למקום עבודתו בהרצליה: מקרית השרון עד לתחנה מרכזית בנתניה בעלות נסיעה בשני הכיוונים של 10 ₪, שבחישוב חודשי עומדת על 220 ₪. מהתחנה המרכזית בנתניה עד צומת רעננה בעלות נסיעה יומית בשני הכיוונים של 27 ₪, ובחישוב חודשי של 594 ₪, ומצומת רעננה עד הרצליה בעלות כרטיס מסוג חופשי חודשי בסך 165 ₪ (סעיפים 90-95 לתצהיר התובע; ע' 16, ש' 1).
איננו מקבלים תחשיב זה. עדותו של התובע בנוגע למסלול הנסיעה אליו היה נדרש בתחבורה ציבורית לא הייתה מהימנה ומשכנעת וממילא לא הוכחה בראיות מבוססות בנוגע למסלול הנסיעה המתחייב בקווי תחבורה ציבורית. התובע הגיש בעניין זה רק נתונים בנוגע למסלול הנסיעה של קו 501 ממסוף רעננה להרצליה (ע' 16, ש' 1; נספחים יד' לתצהיר התובע). כמו כן, התובע לא ציין מה היתה עלות נסיעה באמצעות כרטיס נסיעה מוזל מרחבי או אזורי בכיוון נסיעותיו, אלא ערך רק חישוב נפרד ומלא בנוגע לעלות הנסיעה הכוללת בשלושה קווי אוטובוס, שאמורים להיות באותו כיוון נסיעה מביתו למקום עבודתו. משכך, התובע לא הוכיח את עלות הנסיעה בתחבורה ציבורית ממקום מגוריו למקום עבודתו. בנסיבות העניין, אנו מעדיפים את גרסת העירייה כי עבור תקופת מגוריו בנתניה, התובע זכאי להחזר הוצאות נסיעה בסך 486 ₪ בלבד, אף אם העירייה הסתמכה בעניין זה על העתק תלוש שכר משנת 2008 של עובדת העירייה המתגוררת בנתניה (נספח "שגיא/8").

28. בטרם נסיים את הדיון, נציין שממסכת הראיות שבתיק עולה שתשלום לעובדים של החזקת רכב הכולל החזר הוצאות נסיעה הופסק בעקבות ביקורת שנערכה על ידי הממונה על השכר בעירייה, שדרש מהעירייה לחייב את העובדים בדיווח הוצאות נסיעה בתפקיד בנפרד. בעקבות הביקורת, העירייה משלמת לעובדים המקבלים החזר הוצאות נסיעה בתפקיד החזקת רכב לפי ביצוע נסיעות מדווחות בפועל, ובנפרד הוצאות נסיעה בעלות כרטיס בתחבורה הציבורית מסוג חופשי חודשי (סעיף 33 לתצהיר שגיא; ע' 28, ש' 14, 26; ע' 29, ש' 1, 18; ע' 32, ש' 25). מר שגיא הבהיר בעדותו שבעקבות השינוי שחל בשיטת תשלום החזר הוצאות נסיעה עבור עובדים הזכאים להוצאות נסיעה בתפקיד, נפגעו חלק ניכר מהעובדים, שכן כיום הם מקבלים החזר לפי ביצוע נסיעות בתפקיד בפועל בלבד (ע' 30, ש' 3; ע' 32, ש' 27). בהתאם להסכמה שהושגה בין נציגות העובדים והעירייה, שולם לעובדים המקבלים החזקת רכב תשלום נוסף בעד הוצאות נסיעה למפרע החל מיום 1.1.11 (ע' 29, ש' 18; ע' 32, ש' 25; נספח "שגיא/ 9").
עדותו זו של שגיא נתמכת בעדותה של גב' שדה. האחרונה העידה שבמהלך תקופת עבודתה בעירייה, החל מדצמבר 2000 עד יוני 2011, היא לא קיבלה מעולם החזר נפרד בעד הוצאות נסיעה, אלא רק החזקת רכב (סעיף 4 לתצהירה; סעיפים 5-6 לתצהירה המשלים). כפי העולה מתלוש שכרה עבור מאי 2011, שולמו לה רק הרכיבים בעד החזקת רכב ולא קצובת נסיעה במהלך תקופת העבודה (נספח א' לתצהיר המשלים של הגב' שדה). עוד העידה שרק לאחר סיום עבודתה העירייה החלה לשלם לעובדיה בנפרד ולמפרע מינואר 2011 החזר הוצאות נסיעה לעבודה ובחזרה, וכך אף פעלה בעניינה (סעיף 7 ונספח ב' לתצהירה המשלים של הגב' שדה; ע' 22, ש' 8). מר שגיא העיד בנוגע לגב' שדה, כי שולמו לה הוצאות נסיעה לעבודה ובחזרה למפרע החל מינואר 2011, ולא נערך קיזוז בנוגע להחזקת רכב ששולמה לה, שכן באותו מועד היא סיימה עבודתה (ע' 32, ש' 25).
אשר לטענות התובע בנוגע לכך שעובד ותיק אחר בעירייה קיבל תשלום נפרד בנוסף לתשלומי החזקת רכב עבור הוצאות נסיעה בשיעור עלות כרטיס מסוג חופשי חודשי – אפילו נניח שכך, אין בכך כדי להעיד על זכאותו של התובע עצמו. מה גם, שהתובע הודה כי אינו יכול להעיד כלל על מקור זכאותו של אותו עובד לכך ומדוע שולמו לו תשלומים אלה (ע' 17, ש' 4; ע' 20, ש' 3).

29. לאור כל האמור, אנו קובעים כי במהלך התקופה הנדונה התשלום המוסכם שנקבע בחוזה העבודה בין הצדדים עבור החזקת רכב כלל תשלום עבור החזר הוצאות נסיעה, ועל כן דין התביעה להידחות.

התביעה בגין ניכוי דמי חבר שלא כדין
30. התובע עתר בכתב התביעה להשבת הסכומים שנוכו משכרו מדי חודש במהלך כל תקופת עבודתו עבור דמי חבר בהסתדרות, בסך 102.97 ₪ לחודש, ובסך כולל של 11,945 ₪. התובע טען שבחוזה העבודה הוסכם שחוקת העבודה לא תחול עליו. עוד טען שבחוקה עצמה נקבע שממלאי תפקיד בכיר בשלטון המקומי, שתנאי העבודה על פי ההסכם הקיבוצי אינם חלים עליהם – קבוצה שלטענתו הוא נמנה עליה – לא יהיו חייבים בדמי טיפול מקצועי ארגוני שנקבעו בחוקת העבודה, אלא אם נתנו הסכמתם לניכוי האמור.
הנתבעת טענה להגנתה שהתובע, בהסכמתו המתמשכת לאורך כל שנות העסקתו לניכוי התשלומים לוועד העובדים, יצר למעשה כלפיה מצב בדבר הסכמתו לניכוי, מצב שהוא מנסה כיום, בדיעבד ובחוסר תום לב, לטענתה, להתכחש לו.
31. חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 מבטיח את תשלום שכרו של כל עובד במלואו ובמועדו. סעיף 25 לחוק זה קובע את המצבים והתנאים לניכויים מהשכר, לרבות לעניין דמי חבר או דמי טיפול מקצועי ארגוני.
במקרה שלפנינו, לדעתנו, על אף שלא הוגשה ראייה בנוגע למתן הסכמה מצד התובע בכתב במועד תחילת עבודתו בעירייה לביצוע הניכוי בעד דמי חבר הסתדרות, יש מקום לראות בתובע, כטענת העירייה, כמי שנתן הסכמתו המשתמעת או שעל דרך התנהגות לביצוע הניכויים בשכרו בעד דמי חבר. אין חולק כי מדי חודש, במהלך כל תקופת עבודת התובע, בוצעו ניכויים משכרו עבור "דמי חבר". המדובר בניכויים שצוינו באופן מפורש בתלושי השכר, תחילה תחת הרובריקה "ניכויים אוטומטיים", ומאוחר יותר תחת הרובריקה "ניכויי חובה". אין גם מחלוקת שסכומים אלה הועברו על ידי העירייה במלואם להסתדרות העובדים הכללית.
ניכויים אלה בוצעו משך תקופה ארוכה וממושכת, של עשר שנים בקירוב. התובע הודה שהיה מודע היטב לביצוע ניכויים אלה במהלך כל תקופת עבודתו ואף הוסיף במפורש כי "נכון, אבל זה היה הנוהג בעירייה, אף אחד וגם אני לא ערערתי על כך" (ע' 12, ש' 5). התובע אף הודה שמעולם לא פנה למי מטעם העירייה או ההסתדרות בנוגע לביצוע ניכויים אלה, ולא ביקש להפסיק חברותו בהסתדרות או תשלום דמי חבר עבורה (השוו: ע"ע 772/07 אסתר נ' קיבוץ כנרת (1.12.08); ע"ע 1397/02 קורקוס נ' "שנאב" חברה לשמירה וניקיון (1.6.04); דב"ע נד/86 – 3 גולן נ' אי.אל.די בע"מ, פד"ע כז 270 (30.6.94)).
32. יתרה מכך, כפי העולה מראיות התובע, בידי ההסתדרות מצויה אסמכתא לכך שהתובע היה חבר הסתדרות במהלך התקופה הנדונה (נספחים יח' לתצהיר התובע). דהיינו, התובע היה חבר הסתדרות במהלך כל התקופה הנטענת, והיה זכאי לכאורה לסל השירותים והזכויות המוקנים לחבר הסתדרות, בין אם ניצלם בפועל ובין אם לאו. רק לאחר תום תקופת עבודתו בעירייה הוא פנה בדרישה להשבת דמי החבר למפרע. זאת, בין היתר בעקבות הסכם הפשרה שנחתם בתובענה ייצוגית, שאליו נידרש בקצרה בהמשך פסק דין זה (ע' 12, ש' 6; נספחים יח' לתצהיר התובע). בקשר לכך, נקבע בפסיקה שאין להשלים עם מצב שבו עובד שותק במהלך כל תקופת עבודתו, ורק לאחריה הוא מבקש לבטל החברות ולהשיב רטרואקטיבית את דמי החבר (עע 1164/01 פילוסוף נ' מועצת פועלי חיפה (3.3.03)). בעניין זה יצוין שטענות התובע בתצהירו על כך שפניותיו לקבלת שירות מוועד העובדים לא נענו מהטעם כי הוא עובד בכיר אינן ברורות (סעיפים 111- 113, 118 לתצהיר התובע). אם כטענת התובע הוא לא היה מודע לכך שמנוכים ממנו שלא כדין דמי חבר או מסי וועד וכי לא ביקש להיות חבר הסתדרות, מדוע מלכתחילה פנה לקבלת שירות כלשונו לוועד העובדים? מכל מקום, טענות אלה לא נתמכו בראיה כלשהי מלבד האמירה שבתצהיר התובע, ובכל מקרה – אפילו היו מוכחות – לא היו בהן כדי להוות עילה המצדיקה כשלעצמה השבת דמי החבר.
33. למעלה מהנדרש נציין, שהעירייה העלתה טענת הגנה נוספת שלפיה, בהתאם להוראות הסכם פשרה שהושג במסגרת תביעה ייצוגית שהוגשה נגד הסתדרות העובדים הכללית החדשה, ושקיבל בינואר 2011 תוקף של פסק דין על ידי בית המשפט המחוזי מרכז (תצ מרכז) 5270-07-08 סוסתיאל נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה), התחייבה ההסתדרות להשיב לעובדים דמי חבר שנגבו מהם על ידה בטעות. לטענת העירייה, ככל שהתובע זכאי להחזר דמי חבר, הרי שתביעתו צריכה להיות מופנית אך ורק כלפי ההסתדרות מכוח פסק הדין הנ"ל. זאת, מאחר שלפי סעיף 24 לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006, חל מעשה בית דין על עילת התביעה, השולל את זכות תביעתו מהעירייה.
משדחינו את טענתו התובע בדבר זכותו להחזר דמי החבר שנוכו לגופה, איננו רואים צורך להידרש לטענת הגנה נוספת זו, שכן אף מבלי שנידרש לה, דין רכיב תביעה זה להידחות.

התביעה בגין חוסר תום לב בקיום וסיום חוזה עבודה
34. בכתב התביעה התובע עתר לתשלום פיצויי בגין קיום וסיום חוזה עבודה בחוסר תום לב. זאת על סמך טענתו כי העירייה שללה זכויותיו הבסיסיות כעובד בכך שלא שילמה זכויותיו להוצאות נסיעה, ביצעה ניכוי שכר עבור דמי חבר שלא כדין, וכן לא נתנה בידו הסברים ומסמכים בנוגע לאלה. משדחינו את שני רכיבי התביעה שלעיל, ממילא נדחה גם רכיב תביעה זה.
35. להשלמת התמונה נציין ששני הצדדים ייחדו חלק נרחב בכתבי טענותיהם, ובכלל זה בסיכומים מטעמם, לנסיבות סיום העסקתו של התובע בעירייה. אולם מאחר שאין חולק שלתובע שולמו פיצויי פיטורים, ולא נתבע על ידו כל סעד הנובע מנסיבות סיום עבודתו בעירייה, ואף התביעה לפיצויי בגין קיום וסיום יחסי עבודה בחוסר תום לב אינה מתייחסת או נוגעת לכך, הרי שאין מקום להידרש אליהן.

סוף דבר

36. התביעה נדחית על כל רכיביה. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 8,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
על פסק דין זה ניתן להגיש ערעור לבית הדין הארצי בירושלים, בתוך 30 יום ממועד קבלתו.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. התיישנות נסיעות

  2. חישוב דמי נסיעות

  3. התיישנות דמי נסיעה

  4. הסכם קיבוצי נסיעות

  5. אי תשלום דמי נסיעות

  6. אי תשלום נסיעות לעובד

  7. התיישנות הוצאות נסיעה

  8. הסכם קיבוצי דמי נסיעות

  9. הסכם קיבוצי החזר נסיעות

  10. חובת המעביד לשלם נסיעות

  11. חובת המעסיק לשלם נסיעות

  12. הסכם קיבוצי הוצאות נסיעה

  13. הסכם קיבוצי נסיעות פרטיות

  14. התפטרות החזר הוצאות נסיעה

  15. התיישנות החזר הוצאות נסיעה

  16. אי קבלת השתתפות בהוצאות הנסיעה לעבודה וממנה

  17. פיצויי פיטורים, החזר הוצאות נסיעה, ופיצוי בשל העדר הפרשות לקרן השתלמות

  18. זכאות להחזר הוצאות נסיעה בהתאם לצו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה

  19. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון