התיישנות העברת מניות

1. המערער הגיש תביעה לפסק-דין הצהרתי שבו יוצהר, בין השאר, על בטלות העברת מניותיו במשיבה 1 למשיבות 5-4. בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת ב' בר- זיו) דחה את התובענה על הסף מחמת התיישנות, וזאת במסגרת דיונית מוסכמת שלפיה שאלת ההתיישנות תידון תחילה.

על כך הערעור שלפנינו.


השתלשלות העובדות תוארה ונקבעה על-ידי בית-המשפט המחוזי ולא אחזור על פרטיה. אעיר, כי אין בסיס לטענת באי-כוח המשיבים שלפיה לא היה על בית-המשפט לקבוע עובדות בהכריעו בשאלה המקדמית שעמדה על הפרק היא טענת ההתיישנות. על- מנת להחליט בשאלת ההתיישנות על בית-המשפט לקבוע תשתית עובדתית שעל בסיסה תוכרע שאלה זו. כזה הוא המקרה שלפנינו. ככל שבית-המשפט קבע קביעות שאינן צריכות לעניין ההתיישנות, ושלא הובאו ראיות לגביהן משום המסגרת הדיונית המוסכמת - ואינני קובעת שישנן כאלה - הן אינן מהוות השתק פלוגתא ואינן מחייבות.

2. העובדות הצריכות לעניין שקבע בית-המשפט הן בקצרה כדלקמן: המערער והמשיב 2 רכשו במשותף מגרש ועליו שלד בניין, ב-1982. המימון היה של המשיב 2 בערבות אישית של המערער. ב-24.1.1983 הקימו השניים חברה שרכשה את הנכס. הרכישה מומנה על-ידי הלוואה שקיבלה החברה מן הבנק כנגד ביטחונות שנתן המשיב 2 וכנגד ערבות אישית של המערער ושל המשיב 3. ב-1984 הוסכם למכור את הנכס לשם כיסוי חובות החברה, והמערער, לדרישת הרוכש, פרש מן החברה וויתר על מניותיו בה בחותמו ביום 8.7.1984 על פרוטוקול ישיבת הנהלה (להלן - הפרוטוקול) במשרדו של עורך-דין, ועל-פיו פורש הוא מהחברה ומכל תפקיד מינהלי, ומניותיו יוחזרו למאגר המניות הבלתי מוקצות של החברה. עיסקת מכירת הנכס לא יצאה אל הפועל. כעבור זמן דרש המשיב 2 מן המערער להשתתף במחצית עלויות הריבית בגין ההלוואה שנטלה החברה, ומשסירב המערער, הגיש ב-1986 תביעה נגדו שהועברה לבוררות, ותביעתו נדחתה בה.
בישיבת בוררות מ-28.6.1988 הודה המערער כי פרש מן החברה, וזכויותיו בה הועברו למשיב 2, וטען כי מגיע לו סכום של $20,000. בעקבות הבוררות בוטלה ערבותו להלוואה והמשיבים 3-2 ערבו לה במקומו. ב-1989 חתם המערער, לבקשת המשיב 2, על שטר העברת מניות "על החלק". עד שנת 1997 לא הועברו מניותיו של המערער לצד שלישי, ולא נשלחה לרשם החברות הודעה על העברתן. בשנת 1997 נשלחה הודעה כזו לרשם החברות, והמניות הועברו למשיבות 5-4. בשנת 1998 נמסרה לרשם החברות הודעה על הפסקת מינויו של המערער כמנהל בחברה ועל מינויה של המשיבה 4 כמנהלת. כן קיבלה החברה החלטה מיוחדת בדבר שינוי שמה. בעקבות זאת הגיש המערער תביעה לפסק-דין הצהרתי לבית-המשפט המחוזי בחיפה להצהיר על בעלותו במניות ועל בטלות ההעברה.

3. בית-המשפט דחה את טענתו של המערער שלפיה קמה עילת התביעה רק כאשר נעשה שימוש בשטר העברת המניות בשנת 1997. בית-המשפט קבע שהמחלוקת בין הצדדים הינה בשאלת זכויותיו של המערער במניות החברה ומעמדו בה, כשברור לחלוטין כי שאלה זו עלתה ונתגלתה כבר בשנת 1984, לאחר מכן בבוררות בשנת 1988 שבה הצהיר המערער כאמור והופטר מחובות החברה, ובהמשך קיבלה משנה תוקף בשנת 1989 כשחתם על שטר העברת מניות. לפיכך החל מירוץ ההתיישנות לכל המאוחר ב-1989 והסתיים שנים מספר לפני הגשת התביעה.


בית-המשפט קבע כי המערער העביר את קניינו במניות בחברה עוד ב-1984 והשתחרר מערבות על הלוואה לחברה משנת 1982, וכי המשיב 2 השלים את בניית הנכס על חשבונו ללא השתתפות המערער. עוד קבע, כי המערער הודה בפני הבורר כנגד תביעתו של המשיב 2 לחייב אותו להשתתף בהחזר החובות, כי העביר את מניותיו למשיב 2 בעת שפרש וכי יצא מהעסק "וכל חובות החברה וזכויות החברה עוברים למוסקוביץ [המשיב 2]". כן קבע כי המערער חתם על שטר העברת מניותיו לאחר פסק הבורר, ובכך חזר ואישר את העברת המניות.

בית-המשפט דחה את טענת המערער כי ההעברה נעשתה כנגד תשלום סכום $20,000 בעת שחתם על הפרוטוקול בשנת 1984, או של $30,000 בעת שחתם על שטר העברת מניות בשנת 1989, כאשר אין אסמכתה בכתובים אף לאחד מסכומים אלה או בכלל. עוד קבע, כי במשך 16 שנה לא התעניין המערער בנעשה בחברה וראה חוסר תום-לב בתביעתו להכרה בזכויותיו כאשר הופטר מערבותו לחובות החברה ב- 1984, לא השקיע בה כל סכום שהוא במהלך השנים ולא התעניין בה.

4. עיקרי טענות המערער הן כי מניין תקופת ההתיישנות מתחיל ביום שבו נולדה עילת התביעה, וכי עילה כזו לא קמה עד שנת 1997, שאז נעשה על-ידי המשיבים שימוש בשטר העברת המניות שבידם. כמו כן טען כי גם אחרי 1984 המשיך הוא לערוב לחובות החברה, וכי במהלך השנים מאז 1984 המשיך המערער להופיע כבעל מניות בחברה וכמנהל בה במסמכי החברה. עוד טען הוא כי המניות "הופקעו" ללא תמורה, כאשר תמורה כזו שהייתה תניה שלובה המחייבת תשלום עבורן לא ניתנה, ולפיכך לא נכנסה ההעברה לתוקף. מכל מקום, לטענתו, מלכתחילה ב-1984 לא היה ניתן לחברה לרכוש את מניותיו, ופעולה כזו הייתה בלתי חוקית וגם לא מומשה. כמו כן העלה המערער טענות כנגד קביעות בית-המשפט בדבר מעשה-בית-דין והשתק מחמת התנהגות, שלא היו דרושות לצורך הכרעה בנושא ההתיישנות ושנקבעו בלי שהובאו ראיות ביחס אליהן.

דיון

דיוננו יתמקד בשאלת ההתיישנות, שבעטייה נדחתה התביעה.

5. תביעתו של המערער היא לסעד הצהרתי. סעד ההצהרה מקורו בדיני היושר. מאז קבלת חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, מתיישנת תביעה שביושר כדרך שמתיישנת תביעה שבדין, אך תביעה שביושר יכול שתידחה גם מחמת שיהוי, אף אם תקופת השיהוי קצרה מתקופת ההתיישנות (ע"א 554/84 החברה לשכון עממי בע"מ נ' מימון [1]). בית-המשפט יכול שישלול סעד הצהרתי מבעל-דין בטענת שיהוי בהתקיים התנאים האלה: כאשר נסיבות המקרה מצביעות על כך שהשיהוי כמוהו כזניחת זכות התביעה;
כאשר הורע מעמד הצד שכנגד כלפי יריבו עקב השיהוי בהגשת התביעה וכאשר קופחו עקב השיהוי אפשרויות הצד שכנגד להוכיח טענותיו כנגד התביעה.

טעמים דומים עומדים בבסיסו של עקרון ההתיישנות כפי שבא לידי ביטוי בחוק ההתיישנות (ראו ע"א 5634/90 פינטו נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים [2], בעמ' 851 מול אות השוליים ד). אנו בעניין התיישנות עסקינן ולא בעניין שיהוי (במאמר מוסגר יוער כי הערכאה הדיונית לא הייתה מנועה מלדון בשאלה זו גם אילו מצאה שלא חלה התיישנות).

6. חוק ההתיישנות קובע כי "תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות..." (סעיף 2), וכי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה" (סעיף 6). השאלה שלפנינו היא מתי נולדה עילת התובענה כאשר מדובר בתובענה לפסק-דין הצהרתי, כבענייננו. בתביעה לסעד הצהרתי על התובע להוכיח כי בידו זכות, או כי קיימת זכות, או קיים מצב שהוא מבקש להצהיר עליהם, וכי מן הראוי "לשריין" אותה זכות או אותו מצב על-ידי מתן פסק-דין שישתיק כפירה והכחשה בעתיד עקב מעשה- בית-דין שייווצר על-ידי פסק-הדין (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי [4], בעמ' 556).
"...סעד הצהרתי יכול שיינתן אף בלא כל עילה" (זוסמן בספרו הנ"ל, בעמ' 558 וכן פסקי-הדין שם, ה"ש 10).

7. תובענות לפסק-דין הצהרתי על זכויות קיימות או על בטלות פעולות שנעשו מעלות שתי שאלות: האחת - האם תביעות כאלה נתונות להתיישנות? והשנייה אפוא:
ממתי מתחיל מירוץ תקופת ההתיישנות? נושאים אלה נדונו בע"א 630/90 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד (העולה) בע"מ [3], ויפים הדברים שנקבעו שם לענייננו. באותו מקרה נפטר ב-1965 בעלה של המערערת ששימש חבר ומייסד של חברה להובלות (המשיבה 1). המערערת המשיכה במשך שנתיים לאחר מות בעלה בהפעלת משאיתו, ולבסוף מכרה את המשאית לאדם אחר. בהמשך הוקמה חברה חדשה ב-1969 על-ידי אותם המייסדים שייסדו את הקודמת, למעט המנוח. כעבור 20 שנה עתרה בהמרצת-פתיחה, שבית-המשפט יצווה על רישומה של המשיבה 1 בפנקס החברים ושייתן פסק-דין הצהרתי שלפיו על המשיבה 2 להקצות לה מניות. תביעתה נדחתה מחמת התיישנות. בית-משפט זה אישר את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בקובעו קביעות אחדות המשליכות על ענייננו: ראשית, כי מלשון החוק עולה שטענת התיישנות עשויה להתקבל גם ביחס לתביעה לקיום זכות שנטען לגביה כי היא קיימת ממילא (שם, בעמ' 369 מול אות השוליים ב); שנית, כי המקרים שבהם תובענות למתן סעד הצהרתי אינן נתונות להתיישנות הם חריגים (כגון הצהרה על גיל אזרחות) (שם, בין אותיות השוליים ג-ד);


שלישית, כי אין לתת הצהרה שתוביל לשינוי מצב קיים שהדריך את הצדדים ושעליו הסתמכו המשיבים במשך שנים רבות (שם, מול אות השוליים ה); רביעית, כי החלת ההתיישנות במקרים אלה באה למנוע פגיעה ביכולת לשמור על ראיות במשך תקופה ארוכה (שם); חמישית, כי קבלת טענה שלפיה אין התיישנות במקרים שבהם מבוקש סעד הצהרתי בדבר זכות קיימת תיצור מצב בלתי רצוי שבו תובעים ש"ישנו" על תביעותיהם יוכלו להגישן על דרך של בקשה למתן פסק-דין הצהרתי, ובכך היו מתחמקים ממחסום ההתיישנות (שם, מול אות השוליים ז). על עקרונות אלה חזר בית-משפט זה באמצו אותם בהסכמה בע"א 5634/90 הנ"ל [2]. באותו מקרה הוקנו ב-1961 לאפוטרופוס על נכסי נפקדים מניות של נפקדים, והוא מכרן לאחר שמכרן לצד שלישי. המערער הגיש ב-1989 תביעה לסעד הצהרתי ובה ביקש להצהיר כי הוא הבעלים של המניות. הוא טען כי הסעד שהוא מבקש אינו "סעד אפקטיבי" שניתן לטעון נגדו התיישנות. בית-המשפט קבע, בהתבסס על העקרונות שנקבעו בע"א 630/90 הנ"ל [3], כי "אין בידנו לקבל את טענת המערער כי אין להעלות טענת התיישנות כנגד הצהרה על קיום זכות" (שם, בעמ' 852).

8. בענייננו מבקש המערער להכיר בזכות קיימת שלו, קרי להכיר בכך שהוא בעל המניות, ולמנוע את העברתן לאחר. נגד תובענה כזו ניתן להעלות טענת התיישנות.
וחוזרת השאלה לדוכנה: ממתי מתחיל מירוץ תקופת ההתיישנות?

בית-המשפט המחוזי מנה שלוש נקודות זמן שמכל אחת מהן ומשלושתן יחד, ולפחות מן המאוחרת שבהן, מתחילה תקופת ההתיישנות. הראשונה - 1984, כאשר חתם המערער על הפרוטוקול שבו הוא מאשר כי הוא פורש מן החברה, ופרישתו נכנסת לתוקף עם החתימה על הפרוטוקול, שאכן נחתם על-ידי המערער והמשיב 1:

"פרישתו של נחמיאס [המערער - ט' ש' כ'] תכנס לתוקפה עם חתימת פרוטוקול זה".

השנייה - 1988, כאשר המערער הצהיר בפני הבורר כי יצא מהעסק, וכל חובות החברה וזכויות החברה עוברים למשיב 2 למעט $20,000:

"כאשר העברתי את מניותי למוסקוביץ [המשיב 2 - ט' ש' כ'] בעת פרישתי מהחברה היה ברור לי כי יצאתי מהעסק וכל חובות החברה עוברים למוסקוביץ למעט - $20,000".

והשלישית - 1989, כאשר חתם המערער על שטר העברת מניות "על החלק". בכל אחת מהזדמנויות אלה היה ברור למערער כי הוא עושה פעולה ונוקט עמדה שלפיה אין הוא עוד שותף בחברה ובעל מניות בה. לפיכך אם סבר שעל-אף פעולות אלה והצהרות אלה נשאר הוא בעל מניות בחברה, והיה בדעתו לעמוד על זכותו כבעל מניות על-אף מעשיו האמורים, הרי הוא בבחינת מי שמבקש מבית-המשפט להצהיר על קיום זכות. זהו סעד הצהרתי מדיני היושר שחלים עליו דיני ההתיישנות. תביעה כזו יש להגיש תוך תקופת ההתיישנות המתחילה מרגע שבו עשה המערער עצמו מעשים שיש בהם כדי לפגוע בזכותו הנטענת על-ידיו כזכות קיימת. מאז אותו רגע היה הצד האחר רשאי להסתמך על הצהרותיו ועל מעשיו ולפעול על-פיהם, ועל-כל-פנים מבחינתו של המערער היה בהצהרתו משום יציאה מן החברה. לפיכך היה עליו להגיש את תביעתו להצהיר עליו כעל בעל מניות ועל בטלות העברת המניות, לכל המאוחר תוך שבע שנים מהפעולה האחרונה שנעשתה על-ידיו, שהיא חתימה על שטר העברת מניות ב-1989, פעולה הנוגדת את הזכות שהוא טוען לה. אמנם, הוא נשאר רשום כבעל מניות בחברה שלא נקטה צעדים כדי להעביר את המניות לאחרים ולא הודיעה על ההעברה לרשם החברות וגם לא למס שבח, אולם אי-עשיית פעולות אלה, שהיה מקום כי תיעשינה אף שהן פעולות דקלרטיביות ולא קונסטיטוטיביות, אינה פוגעת במערכת היחסים שבין המערער למשיבים. במערכת יחסים זו העביר הוא את המניות ויצא מן החברה עוד ב-1984, אישר זאת ב-1988 בבוררות, וחזר ונתן לכך תוקף ב-1989 על-ידי חתימתו על שטר העברת מניות. הוא ניתק קשר עם החברה, לא התעניין בנעשה בה והתעורר אחרי שנים ארוכות לאחר עבור תקופת ההתיישנות בהגישו באיחור רב תביעה להכיר בו כשותף בחברה וכבעל מניות ולבטל את כל שעשה שנים קודם לכן. במצב דברים זה תביעתו התיישנה.

9. הערעור נדחה. המערער ישלם למשיבים שכר טרחה בסך 25,000 ש"ח והוצאות משפט.

הנשיא א' ברק

אני מסכים.

השופט א' ריבלין

אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינה של כבוד השופטת שטרסברג-כהן.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הפקעת מניות

  2. ביטול קניית מניות

  3. ביטול הקצאת מניות

  4. ביטול העברת מניות

  5. בוררות בעלי מניות

  6. חוזה הקצאת מניות

  7. אישור מכירת מניות

  8. זכות קדימה מניות

  9. הקצאת מניות בחברה

  10. בעלות משותפת במניה

  11. ביצוע עסקאות מתואמות

  12. איסור על איסוף מניות

  13. זכות העיון בעל מניות

  14. התיישנות העברת מניות

  15. זכות עיון לבעל מניות

  16. הפרת הסכם רכישת מניות

  17. פרשנות הסכם בעלי מניות

  18. אכיפת הסכם העברת מניות

  19. היטל השבחה העברת מניות

  20. הקצאת מניות ביטול עסקה

  21. אופציות על מניות לעובדים

  22. זכות קדימה מכירת מניות

  23. פרשנות הסכם רכישת מניות

  24. זכות העיון של בעל מניות

  25. התפטרות בעל מניות בחברה

  26. חובת תום הלב בעלי מניות

  27. ביטול הסכם אופציות מניות

  28. אסיפה כללית של בעלי מניות

  29. הסכם אופציה לרכישת מניות

  30. הקצאת מניות בחברה משפחתית

  31. העברת תיק מניות מבנק לבנק

  32. הקצאת מניות חלוקת דיבידנד

  33. חובת הגילוי כלפי בעל מניות

  34. ביטול הסכם העברת שליטה במניות

  35. אי גילוי במשא ומתן לרכישת מניות

  36. זכות סירוב ראשונה לרכישת מניות

  37. התיישנות תביעה לביטול הקצאת מניות

  38. אחריות בעל מניות בחברה לחובות ארנונה

  39. חייב מוגבל באמצעים בעל מניות בחברה

  40. פרסום פרטים במהלך הנפקה ולאחריה של אגרות חוב

  41. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון