התיישנות העלמת מס


לפני בקשה להורות על ביטול כתב האישום מחמת הטעמים של פגם או פסול בכתב האישום, כתב האישום אינו מגלה עבירה, בשל התיישנות והגשת כתב האישום באופן הסותר את עקרונות הצדק - זאת בהתאם להוראות סעיפים 149-151 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב – 1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי).

1. כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות על פקודת מס הכנסה (נוסח חדש), תשכ"א – 1961 (להלן: "פקודת מס הכנסה").

2. לאחר הגשת כתב האישום וטרם הקראתו העלה ב"כ המבקש טענות מקדמיות ובין היתר טען כי כתב האישום לוקה בפגם שכן אינו מגלה עבירה, יש בו סתירות מהותיות ביחס לנתונים הכספיים המוצגים בו, כפילויות באישומים, התיישנות וסתירה לעקרונות הצדק - אלה לטענתו אינן מאפשרות לנקוט בקו הגנה וכן אינן מאפשרות למבקש להודות ו/או לכפור בעובדות האישום המפורטות בו.

טענות המבקש

3. במסגרת הדיון בבית המשפט העלה ב"כ המבקש מספר טענות מקדמיות כדלקמן:

הראשונה מתייחסת לפגם בכתב האישום בין היתר בשל ייחוס עבירות מסוגים שונים היוצרות כפילות באישומים ולטענה כי אין כתב האישום מגלה עבירה.

השנייה נוגעת לנתונים הכספיים המוצגים בכתב האישום כאשר לטענת המבקש ישנן סתירות מהותיות בין הנתון הכספי הנקוב בסעיף 11 לכתב האישום ובין הטבלה המסכמת את הנתונים הכספיים בסעיף 15 לכתב האישום.

בטענה השלישית מעלה ב"כ המבקש טענה לפיה חלה התיישנות על עבירת השמטת ההכנסות המיוחסת וכי לולא כך האשמות בכתב האישום היו על פי סעיף 217 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], תשכ"א – 1961 (להלן: "הפקודה") ודהיינו בעבירה מסוג עוון ולא לפי סעיף 220 לפקודה הנוקט בעבירה מסוג פשע שלצידה תקופת התיישנות מורחבת.

הטענה המקדמית הרביעית עומדת בזיקה לטענות ההגנה מן הצדק:

בעניין זה מעלה הסנגור טענות ביחס לקיפוח זכויות המבקש בחקירה. לא די שהמבקש לא הודע בדבר האישומים בהם נחשד, לא יידעו אותו בדבר זכותו להיוועץ עם עורך דין והחקירה התבצעה בתנאים בלתי אפשריים, אלא שאף בני משפחתו נחקרו תוך הפרת סעיפים 3,4 לפקודת הראיות, סעיף 110 לחוק מס ערך מוסך וסעיף 135 לפקודה.

עוד טוען המבקש בעניין זה כי המאשימה נקטה בעניין שלפנינו באכיפה ברננית ודהיינו רואה במבקש אחראי למעשים המיוחסים בעוד הראיות מצביעות כי רעייתו קושרת עצמה לסוגיית הדיווחים העולה בכתב האישום.

בשולי הבקשה שוזר המבקש טענות המכוונות לשלב הראיות: "אין תשתית ראייתית ולו לכאורה שאותן הכנסות משכירות שמיוחסות לנאשם, התקבלו במזומן במועדים הקבועים בכתב האישום" (עמ' 1 ש' 26-27) ומציין כי משהעובדות והתחשיב אינם עומדים לעיונו אזי אין אפשרות להתחיל לגבש את עמדת ההגנה.

תגובת המשיבה

4. המשיבה סבורה כי יש לדחות את הטענות המקדמיות ולגופן של טענות השיבה כדלקמן:

ראשית, טוענת המשיבה בהתייחס לטענה כי כתב האישום אינו מגלה עבירה כי אין עיגון של ממש לטענת הסנגור ומכל
מקום טענה זו אינה נכונה הואיל וכתב האישום בהיר ומפורט דיו וכי הוכחת העובדות הנקובות בו תוביל להרשעה בעבירות המיוחסות למבקש.

באשר לטענות כפילות האישומים מציינת התביעה כי אין כל מניעה לייחס לנאשם שתי עבירות בגין אותם מעשים כעולה מסעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי.

יתרה מכך עמדת התביעה הנה כי לא נעשה שימוש כפול בתתי הסעיפים של סעיף 220 לפקודה אלא מדובר בפעולות שונות של הנאשם המקימות יסודות עובדתיים נפרדים לשתי העבירות כך שהשמטת ההכנסה מבססת את היסוד העובדתי של סעיף 220(1) לפקודה ואילו הפעולות המפורטות בסעיף 16 לכתב האישום מקימות את "המרמה, עורמה ותחבולה" הדרושות לצורך סעיף 220(5) לפקודה.

שנית, באשר לטעויות המהותיות בכתב האישום להן טען המבקש, מציינת המשיבה כי אכן נפלה טעות סופר בכתב האישום במסגרתה צוינו השנים 2002-2003 במקום השנים 2001-2002. לטענתה אין מדובר בטעות מהותית הפוגעת בהגנתו של הנאשם והיא מבקשת כי בית המשפט יתיר את התיקון בכתב אישום מתוקן.

שלישית, בעניין טענת המבקש להתיישנות העבירות ובשימוש לא הוגן בסעיפים בעלי התיישנות מורחבת מוחה התביעה על האשמות ושוללת מכל וכל את טענות הסנגור לפיהן נקבה בסעיף 220 לפקודה תחת סעיף 217 לפקודה תוך שהיא לוקחת בחשבון את תקופת ההתיישנות והבעייתיות שצומחת ממנה. עוד טוענת המאשימה כי בידיה ראיות למכביר מהן ניתן להסיק מחשבה פלילית ברמה הנדרשת לסעיף 220 לפקודה והן תוצגנה במסגרת שלב ההוכחות.

רביעית, בהתייחס לטענות המבקש לפיהן כתב האישום מנוגד לעקרונות הצדק, טוענת המשיבה כדלקמן:

עיון בהודעות במשטרה מעלה בבירור כי הנאשם הוזהר מפורשות והובהר לו כי הוא נחקר על עבירות לפי הפקודה ואין מקום לבוא בטרוניות כי לא הוצגו בפניו סעיפים מסוימים מה גם שטרם התבררו העובדות בשלב זה.

בנוסף ולטענתה לא נעשתה כל פגיעה בזכויות הנאשם בחקירתו וכי הטענות בעניין זה נטענו בעלמא וכי ניתן יהיה לבחון טענות אלו רק אם יישמעו עדים רלוונטיים ובין היתר אלו שנטלו חלק בחקירה ודהיינו במסגרת משפט זוטא.

באשר לטענת לטענת הסנגור לפיה חוקרי מס הכנסה הפרו את הוראות סעיף 3,4 לפקודת הראיות וסעיף 110 לחוק מע"מ וסעיף 135 לפקודה הקובעים כי בן משפחה לא ייחקר משיבה התביעה כי סעיפים 3,4 לפקודת הראיות אינם נוגעים לחקירה אלא עומדים בזיקה לעדות של בן משפחה כנגד בן משפחתו ובאופן דומה נכונים הדברים לפקודת מס הכנסה. באשר לחוק מע"מ מוסיפה התביעה כי אין הוא רלוונטי לכתב האישום וגם בו אין איסור שכזה.

לטענת הסנגור לפיה רעיית הנאשם לקחה את האחריות למעשים בעוד התביעה העדיפה לראות בנאשם אחראי לעבירות בכתב האישום טוענת התביעה כי גם לעניין זה הטענה נטענה ללא גיבוי ראייתי ומכל מקום לאחר שנבחנו הראיות הסיקה התביעה כי ישנו שוני משמעותי בין מידת מעורבותו של הנאשם בביצוע העבירות לבין מידת מעורבותה של אשת הנאשם. שוני זה מצדיק את האבחנה בין השניים ובנוסף ניתן יהיה לבחון את הטענה בשלב הראיות. בהקשר זה מדגישה המאשימה כי לא פעלה משיקולים זרים או מתוך שרירות אלא על בסיס שיקולים ראויים בהחליטה שלא להעמיד את ראיית הנאשם לדין ועל כן יש לדחות את טענת האכיפה הבררנית.

לעניין הערת ב"כ המבקש במסגרת בקשתו לפיה אין תשתית ראייתית ראויה לפיה ההכנסות התקבלו במזומן ובמועדים שבכתב האישום וכי לא התקבל מעם התביעה תחשיב מס, מציינת התביעה בפתח סיכומיה כיכתב האישום מפרט סכומי ההכנסה מקור ההכנסות והשנים הרלוונטיות וזאת על פי חומר הראיות המצוי בחומר החקירה. בהמשך מציינת התביעה כי הטרוניות בדבר מועד החיוב במס מקומן להישמע בשלב ההוכחות ומכל מקום היא דוחה אותן במישור העובדתי. בנוסף מדגישה התביעה כי בכתב האישום מצויה טבלה המסכמת את סכומי ההשמות עושה כן בחלוקה לפי שנים וסוגי הכנסה. באשר לדרישת "תחשיב שמראה את המספרים" היא מבהירה כי אין התביעה מחויבת להעביר תחשיב שכזה כדרישת הנאשם.

תגובת המבקש לתגובת המאשימה

5. באשר לתגובת המאשימה מוסיף וטוען המבקש כדלקמן:

ביחס לטענה הראשונה הנוגעת לפגם בכתב האישום לאור טענתו כי אינו מגלה עבירה וכי יש כפילות באישומים מוסיף המבקש לטעון כי אין קורלציה בין העובדות המפורטות בכתב האישום והמתארות את העבירה לבין אופי האישום הפרטיקולארי. בהקשר זה מציין הסנגור כי פרשנות ראויה לסעיף 220 לפקודה מלמדת כי יש צורך להוכיח לכתחילה כי היה על המבקש לשלם מס רוצה לומר כי תכלית הסעיף הנה התחמקות ממס וככזו יש לבחון "הכנסה חייבת" להבדיל מדיווח על "המחזור". לצד זאת מסכים הסנגור עם התיזה המשפטית לפיה ביצועה המושלם של העבירה לפי סעיף 220 לפקודה יכול ויתמלא אף אם לא הושגה בצידה תוצאת העלמת המס אם כי אין בכך כדי לאשש את הכוונה המיוחדת "להתחמק מתשלום מס" הנדרשת בהוכחת העבירות.


עוד הוא טוען כי המרחק בין הפרת חובת הדיווח אשר המחשבה הפלילית שלה עשויה להיות מסוג רשלנות ו/או מודעות
לבין הכוונה המיוחדת להתחמקות מתשלום מס הוא רב והם אינם יכולים לדור זה לצד זה בכפיפה אחת או לשמש חלופה לאישום כעניין של מה בכך.

ביחס לריבוי האישומים מדגיש הסנגור כי הואיל ולשיטת המאשימה כל האישומים מהווים שרשרת מעשים המתלכדים להוכחת הגשמת מטרה עבריינית אחת – השתמטות או התחמקות ממס - אזי אין צורך להעמיס אישומים ודי בתיאור העובדות המלמד על קיום הנסיבות.

באשר לחוסר ההתאמה בין סעיף 11 לסעיף 15 לכתב האישום ולאור כתב התביעה המתוקן אותו הגישה התביעה כמצורף לתגובתה – מסכים הנאשם לתיקון המבוקש.

בנוסף חוזר המבקש על טיעוניו באשר לטענת ההתיישנות ולכך שהתביעה ביכרה את סעיף 220 לפקודה על פני 217 לפקודה משיקולים שאינם ממין העניין והנוגעים למרוץ תקופת ההתיישנות.

באשר לטענות המקדמיות החוסות תחת המטרייה של הגנה מן הצדק על חלקיה השונים מסביר המבקש בכתב כי בכוונתו לסגת מן הטענות הללו "לעת עתה" אולם בכוונתו להעלותן בהמשך ולאחר הצגת הראיות והעדויות בתיק.

כמו כן מסכים המבקש לכך כי טענתו ביחס למועד החיוב במס מקומה בשלב ניהול ההוכחות. ברם הוא מדגיש כי הטענה עלתה כתימוכין נוסף לבקשה להציג לנאשם ניירות עבודה ותחשיבים אשר שימשו מסד לאישומים - חובה הרובצת על התביעה מכוח סעיף 74(א) לחוק סדר הדין הפלילי.

דיון

פגם בכתב האישום וכתב האישום אינו מגלה עבירה

כתב האישום נושא בחובו שני חלקים – האחד מהותי – "פרשת העובדות" והשני פורמאלי בעיקרו – "הוראות החיקוק" (ראו י. קדמי על סדר הדין בפלילים [חלק שני] (מהדורה מעודכנת, תשס"ט – 2009), עמ' 1278 (להלן: "קדמי").

הוראות סעיף 85(4) לחוק סדר הדין הפלילי קובעות כי כתב האישום יכיל:

"תיאור העובדות המהוות את העבירה, בציון המקום והזמן במידה שאפשר לבררם".

פרשת העובדות מציגה את התנהגות הנאשם ואת הנסיבות האופפות אותה ככל שהדבר דרוש כבסיס להרשעתו בדין וזו הסיבה לכך שהתביעה חייבת לוודא כי פרשת העובדות תנוסח בבהירות ותיתן ביטוי ברור לכל יסודות העבירה.

באשר לקיומו של פגם בניסוח כתב האישום, הלכה פסוקה היא כי כל אימת שאין מדובר בחשש של ממש שהנאשם יקופח בהגנתו, יבכר בית המשפט את תיקון כתב האישום על ביטולו.

יפים בהקשר זה דבריו של כבוד השופט י. קדמי בספרו :

"... החשש שמא הנאשם 'הוטעה' מחמת הפגם נבחן לא על פי 'טיבו' של הפגם, אלא על פי ההשפעה שהיתה לו בפועל על הגנתו של הנאשם. עצם קיומו של פגם – אפילו מדובר בפגם חמור ומשמעותי על פי 'טיבו' – אינו מחייב ביטול כתב האישום, אלא אם כן בפועל הוטעה הנאשם בגינו, והגנתו קופחה הלכה למעשה" (קדמי, עמ' 1286).

באשר לרמת הפירוט הנדרשת בנוגע לתיאור העובדות נשוא כתב האישום, נקבע בפסיקה כי המדובר בעיקרי העובדות המצביעות על כך שנתקיימו בנאשם יסודות העבירה.

כך נקבע לדוגמא ברע"פ 4484/92 סיריה רפאל נ' מדינת ישראל , פ"ד מו(5)176, עמ' 180-181:

"הסניגור המלומד טען בפנינו לראשונה כי אין בכתב האישום פירוט מספיק. טענה זו אינה מקובלת עלי. כמובן, שניתן להוסיף ולפרט בכתב האישום עוד כהנה וכהנה ולהביא בו תיאור הכולל את כל שרשרת האירועים, כמפורט בעדויות, על כל דקדוקיה ותגיה. אולם המקובל הוא, שכתב האישום מביא את תיאור העובדות המהוות את העבירה (ראה סעיף 85(4) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982), ועל כן, מביאים בכתב האישום את עיקרי העובדות המצביעות על כך שנתקיימו בנאשם יסודותיה של העבירה כפי שהוגדרה בחוק".


יש לציין כי בסופו של יום התביעה ממלאת "חסר", אם יש כזה בכתב האישום, באמצעות ראיותיה. וכי מידת ההוכחה המוטלת על התביעה במשפט פלילי, היא זו של "למעלה מכל ספק סביר". דהיינו: על התביעה להוכיח את האשמה המיוחסת לנאשמים במסגרת כתבי האישום במידה המגיעה לכלל אפשרות הקרובה עד מאוד לאמת או לוודאות. הנאשמים מורשעים בדין רק עת התביעה מצליחה להוכיח את העובדות המחייבות את המסקנה בדבר אשמתו של
הנאשם.

זה המקום להדגיש כי הוראות החיקוק המצויות בכתב האישום משלימות את "תמונת ההתרחשות" המיוחסת לנאשם בפרשת העובדות. לעניין זה נקבע כי יש מקום לדייק בציון הוראות החיקוק על מנת שלא להטעות את הנאשם ולהניעו לנקוט קו הגנה שאינו הולם את הוראות החיקוק "האמיתית" אליה מתכוונת התביעה (ראו קדמי , עמ' 1279).

כאמור קיומו של פגם או פסול בכתב אישום הוא אחת מהטענות המקדמיות שיש לטעון לפי סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי, לפני שהנאשם משיב על כתב האישום. פגם נמצא בכתב אישום כאשר חסר בו פרט מהותי המבטא יסוד מיסודות העבירה או פרט חיוני להצגת מעשיו של הנאשם או הנסיבות שבהן נעשה או פרט הפוגם בדיוק של הוראת חיקוק.

כתבי אישום המוגשים בגין עבירות מס נוקטים לעיתים קרובות בציון ריבוי אישומים. ריבוי זה של אישומים מקורו בעובדה שמעשה אחד מהווה לעיתים עבירה על מספר הוראות חוק מס מסוים. לדוגמא: הצהרת הון כוזבת שהוגשה בזדון ובמטרה להשתמט ממס, מהווה שלוש עבירות על סעיף 220 לפקודת מס הכנסה – עבירה של מסירת אמרה כוזבת בדו"ח שהוגש בהתאם לפקודה, עבירה של מתן תשובה כוזבת על דרישת ידיעות שנערכה בהתאם לפקודה וגם עבירה של שימוש במרמה, עורמה ותחבולה. ביצוע עבירה של השמטת הכנסה מלווה גם היא לרוב בעבירות נוספות בדרך אל התוצאה כגון: מתן תשובה כוזבת, הפרעה לביקורת וחיפוש, מחיקה או תיקון רישומים ועוד.

מכאן שפירוט של כל העבירות כעבירות נפרדות מיותר שכן לרוב מצב בו עסקינן בריבוי אישומים (ראו ג. עמיר עבירות מס [הוצאת סדן, 2000], עמ' 111 (להלן: "עבירות מס")).

גם בעניינו של הנאשם בתיק שלפניי העבירה של השמטת ההכנסה מתוך דו"ח (בהתאם לסעיף 220(1) לפקודה) והעבירה של שימוש במרמה, ערמה או תחבולה או רשות להשתמש בהן (בהתאם לסעיף 220(5) לפקודה) – הם מעשים שונים נפרדים. אם כי במידה ויוכח מעל לכל ספק סביר על ידי המאשימה כי הנאשם ביצע את אותן עבירות המיוחסות לו והן שימשו לאותה מטרה שהיא השתמטות מתשלום מס וזו נעשתה במרמה בערמה או בתחבולה אזי אין כאן ריבוי או כפילות או אי בהירות.

סעיף 220 לפקודת מס הכנסה קובע כדלהלן:

"אדם אשר במזיד, בכוונה להתחמק ממס או לעזור לאדם אחר להתחמק ממס, עבר אחת העבירות המנויות להלן, דינו - מאסר שבע שנים או קנס כאמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין ופי שניים מסכום ההכנסה שהעלים, שהתכוון להעלים או שעזר להעלים, או שני הענשים כאחד; ואלו הן:

(1) השמיט מתוך דו"ח על פי הפקודה כל הכנסה שיש לכללה בדו"ח;

...

(5) השתמש בכל מרמה, ערמה או תחבולה, או הרשה להשתמש בהן..." .

(ההדגשות אינן במקור – נ.ד)

יוצא אפוא כי סעיף 220 לפקודה קובע עבירות מהותיות וחמורות - השמטת הכנסה במזיד מתוך כוונה להתחמק ממס.

בהתאם לחבק לפקודת מס הכנסה (להלן: "החבק") פרק יא, עמוד 10.4, היסוד הנפשי הנדרש הינו:

"לביסוס עבירה כלשהי על פי סעיף זה, יש להראות שהמעשים נעשו במזיד, או בכוונה להתחמק ממס או לעזור לאדם אחר להתחמק ממס.

היסוד הנפשי המיוחד של זדון וכוונה להתחמק ממס נלמד מעצם המעשה, מהיקף המס שבו מדובר, מן השימוש בתחבולות, מהסתרת מקור הכנסה, מן הנסיבות הספציפיות של המקרה ומגורמים נוספים.

על התביעה להוכיח, נוסף לשאר יסודות העבירה, את הכוונה המפורטת בסעיף זה. אם לא ניתן בנסיבות ללמד על הכוונה המיוחדת, יהיה אפשר להאשים את הנישום בעבירות על סעיף 216 ו-217, שבהן היסוד הנפשי הוא בדרגה נמוכה יותר".

בענייננו כתב האישום בסעיף 16 מונה את המעשים בהם נקט הנאשם אשר לדידה של התביעה מגלים את יסוד הכוונה והמחשבה הפלילית הנדרשים לצורך הוכחת העבירות שבנדון.

לצד זאת כתב האישום מתייחס אף ליסוד העובדתי דהיינו לדבר מעשה העבירה - השמטת ההכנסה המחויבת בדיווח.


לעניין זה ראו האמור בספר עבירות מס עמ' 462 סעיף 23.5.7:

"על התביעה להוכיח מעל לכל ספק סביר כי הושמטה הכנסה מהדוח שנערך על פי הפקודה והוגש לפקיד שומה. אין חובה להוכיח את הסכום המדויק של ההכנסה שהושמטה. אין גם חובה להוכיח מה מקורה של אותה הכנסה כאשר קיום ההשמטה ברור. על הנאשם עובר אז הנטל להוכיח כי הסכום שהושמט בא לו ממקור הפטור ממס או אינו חייב להיכלל בדוח..."

בחינת כתב האישום בעניינו של הנאשם מעלה כי היסוד העובדתי והיסוד הנפשי מצוינים בו כפי שמצופה מהמאשימה. ברי כי לביסוס המיוחס לנאשם על המאשימה יהיה להוכיח הן את העובדות והן את העובדה שהמעשים ככל שבוצעו, בוצעו במזיד ומתוך כוונה להתחמק ממס. נטל השכנוע בדבר קיומו של זדון וכוונה להתחמק ממס מוטל על התביעה מכאן שעל מנת להוכיח עבירה על פי סעיף 220 לפקודה על התביעה להוכיח שהנאשם ביצע את אחד המעשים או המחדלים המיוחסים לו, כוונת הנאשם להתחמקות ממס ושהיה במעשהו או במחדלו משום מרמה, עורמה או תחבולה.

לאור האמור לעיל, אין בידי לקבל טענת המבקש בעניין זה.

סתירה מהותית בין סעיף 11 לסעיף 15 לכתב האישום

כאמור התביעה תיקנה את טעות הסופר וב"כ המבקש הסכים באדיבותו לתיקון ולאחר שבחנתי את מהות התיקון אני מתירה אותו וכן את קבלת כתב האישום המתוקן.

התיישנות

בעניין ההתיישנות טוען הסנגור כי המאשימה ביכרה להשתמש בסעיף 220 לפקודה ולא בסעיף 217 לפקודה וזאת בשל שיקולים של התיישנות.

לעניין זה יצוין כי פרק י"א של הפקודה קובע לעניין ההתיישנות כדלקמן:

225. התיישנות

"לא תוגש תביעה פלילית לפי פקודה זו כעבור שש שנים משנת המס שבה נעברה העבירה, ובמקרה של עבירה על הוראות סעיף 220 - כעבור עשר שנים משנת המס שבה נעברה העבירה".

כנאמר הנטל להוכחת יסודות העבירה מונח על כתפי התביעה. משבחרה המאשימה להאשים על פי סעיף 220 לפקודה ולא על פי סעיף 217 לפקודה (עבירה מסוג עוון) עליה להוכיח זאת תוך עמידה בנטל כבד יותר. מטבע הדברים לסוגיה זו יידרשו הצדדים בשלב ההוכחות ולאחר שהתביעה תגיש ראיותיה לשם הוכחת רכיבי העבירות.

לאור האמור אני דוחה את טענת ההתיישנות.

הגנה מן הצדק

הואיל וההגנה נסוגה מטענתה המקדמית העומדת בזיקה להגנה מן הצדק בית המשפט אינו נדרש לטענה זו לעת הזו.

זה המקום לציין כי להגנה שמורה הזכות להעלות טענות וזאת כפי שתמצא לנכון ובהתאם לסדרי הדין.

תחשיב, מועד החיוב במס וראיות

כאמור הסנגור העלה את הטענה כי הגנתו של המבקש נפגעת כתוצאה מכך שלא ניתן לו חומר הראיות במלואו ובתוך כך דרש "ניירות העבודה" ותחשיב מס אשר שימשו מסד לאישומים. בהקשר זה העלה את סוגית מועד החיוב במס ואת העובדה כי לדידו אין ראיות כי ההכנסות התקבלו במזומן ובמועדים הנקובים בכתב האישום.

נפקות אפשרית של הטענה היא כי בפועל אין הנאשם יכול להבין במה מואשם ומהו סכום ההשמטה המדויק וכפועל יוצא אינו יכול להתגונן כיאות.

בסיכומי התשובה הסנגור בעצמו מציין בהאי לישנא:

"ב"כ הנאשם מסכים עם טענת המאשימה כי נושא מועד חיוב במס הנו טענת הגנה אשר מסגרתה לידון במסגרת ניהול ההוכחות" אלא שדרישה זו לדבריו תומכת בדרישה לקבל את ניירות העבודה והתחשיבים שערכה התביעה.


כאמור באשר לסכום שהושמט – על התביעה להוכיח במהלך המשפט, מעל לכל ספק סביר, כי הושמטה הכנסה מהדו"ח שנערך על פי הפקודה והוגשה מטעם הנאשם לפקיד השומה. אין חובה על התביעה להוכיח את הסכום המדויק של ההכנסה שהושמטה כמו שאין חובה עליה להוכיח את מקור ההכנסה – זאת כאשר קיום ההשמטה ברור. או אז עובר הנטל לנאשם להוכיח כי הסכום שהושמט, בא לו ממקור הפטור ממס או ממקור שאינו חייב להיכלל במסגרת הדו"ח. רוצה לומר כי סוגיות סכום ההשמטה ומועד החיוב במס מקומן בשלב הראיות וזאת בשל הנסיבות האופפות תיק זה וכמפורט:

מכתב האישום עולה כי התביעה מתייחסת להשמטת הכנסות דהיינו מחזור ההכנסות ואילו הנאשם מנסה להעניק פרשנות לסעיף ולפיה מדובר בהשמטת הכנסה חייבת דהיינו רווח (הכנסות בניכוי ההוצאות). ברי כי המס נגזר מהכנסה חייבת ולא ממחזור ההכנסות אך אין צורך להיכנס לעובי הקורה בשלב מקדמי זה ובפרט ביחס לסוגית ההוצאות זה הואיל ובבוא היום כל צד יציג את טיעוניו וראיותיו לעניין ההוצאות.

לעניין כוונת המחוקק בהשמטת הכנסה לפי סעיף 220 לפקודה ראו דברי כבוד השופט ויתקון בע"פ 63/71 קורבונרו נ' מ"י פ"ד כז(1)763 מהם עולה כי כוונת המחוקק בסעיף 220(1) היא להשמטת הכנסה ברוטו. אמנם בטופס הדו"ח יש הכנסה נטו, אולם הנישום נדרש באותו טופס לצרף את החישובים המראים כיצד הגיעה להכנסה נטו. קרי, לעניין המרכיב של השמטת הכנסה שבעבירה לפי סעיף 220, ההכנסה ברוטו היא הקובעת ואילו לעניין גזירת העונש יש חשיבות לשיעור ההכנסה נטו שהועלמה עקב השמטות מהדוחות או אז אם הנאשם לא חייב במס הרי זו עשויה לשמש כראיה חזקה למדי שלא התכוון סובייקטיבית להתחמק ממס.

לאור האמור אני סבורה כי על סוגיות אלו להתברר בשלב הראיות ככל שיעלו וכי בשלב מקדמי ובטרם הקראה אין מקום להדרש להן בשל אופי העבירה והפרשנות הניתנת לה. בשלב ההוכחות יהא צורך לפרט ולציין את גובה המס הנגזר וכן להציג ראיות לעניין הוצאות סבירות.

בהקשר זה ייאמר כי ההגנה יכולה כבר עתה, ביודעה את מחזור ההכנסות שלא דווח להכין דוח הוצאות ולגזור את המס ממנו וזאת לאור דברי כבוד השופט ויתקון לפיהם על הנישום לצרף חישובים המלמדים על ההכנסה נטו לנסות תחשיב זה עשוי ברבות הימים לשכנע את בית המשפט אשר ידון בתיק גופו.

לאחר שבחנתי את כתב האישום לפני ולפנים אני סבורה כי הוא מנוסח כדבעי וכי ביכולתו של הנאשם להתגונן מפניו לאור האמור אין בידי להסכים עם טענת המבקש בעניין זה.

סוף דבר:

לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובת המשיבה ובתגובת המבקש לתשובת המשיבה ובכל החומר המשפטי לרבות חקיקה ופסיקה הנני דוחה את טענותיו המקדמיות של המבקש בעטיין עתר לביטול ו/או תיקון כתב האישום וזאת בשל הנימוקים בהחלטתי.

עם זאת אני מתירה את התיקון שהתבקש על ידי התביעה בהסכמת הנאשם ומורה על קבלת כתב האישום המתוקן אשר צורף לתגובתה.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון