אי כיבוד פסק דין גירושין

השופט שמגר: 1. המערערת היא בתו של המשיב ומתגוררת עם אמה, שהיא גרושתו של המשיב. המשיב ואמה של המערערת נישאו ביום 23.10.1972 וכבר ביום 14.2.1973, בעת היות האם בהריון עם המערערת, נאלצה לתבוע מזונות מידי המשיב.
אחרי לידת הקטינה תוקנה התביעה והמערערת צורפה כתובעת נוספת.

תחילה נקבעו למערערת מזונות זמניים בשיעור של 200 ל"י לחודש נוסף על סכום של 500 ל"י שנקבע עוד קודם לכן למזונותיה הזמניים של האם. לאחר מכן הוסף סכום של 500 ל"י למדורן של האם ובתה.

בהסכם גירושין שנערך ביום 7.5.1975 קבעו המשיב והאם סכום מזונות של 250 ל"י, שישולמו למערערת על-ידי המשיב. הסכום האמור הוצמד ל"תוספת היוקר המשתלמת לעובדי המדינה". ההסכם, בנוסחו הסופי, קיבל ביום 22.5.1975 תוקף של פסק-דין. הצדדים להסכם, לפי הרשום בו, היו האם, האב והמערערת, שהיתה מיוצגת על-ידי אמה.

2. בתיק שבפנינו פנתה המערערת וביקשה להגדיל את שיעור המזונות לסכום של 1,320 ל"י לחודש.

לדבריה נאלצה האם לחתום על ההסכם בעקבות לחצים והטרדות של המשיב. האם אינה עובדת עתה והסכום המשולם למערערת אינו מספיק למחייתה. המשיב הוא, מאידך גיסא, קצין בשירות קבע המשתכר כ-5,000 ל"י לחודש (ברוטו) ומסוגל להוסיף את סכום הנוסף המבוקש, לדמי המזונות.

3. במסגרת הסכם הגירושין התחייב המשיב לשלם לאמה של המערערת סכום של 50,000 ל"י והתחייבות זו קויימה הלכה למעשה. המשיב טען כי ההסכם הנ"ל מחייב גם את המערערת שהיתה צד להסכם וכי נוסף לכך גם לא חל שינוי בנסיבות שיהיה בו כדי להצדיק הגדלת המזונות. לענין הטענה כי ההסכם נחתם תחת אילוץ טען המשיב, כי אין ממש בטענה זו אך יתירה מזאת, ניתן היה להעלותה אם בכלל, במסגרת תביעה לביטולו של פסק-הדין אשר מכוחו קויים ההסכם ולא כטענה במסגרת תביעה להעלאת שיעור המזונות שהוגשה על-ידי המערערת.


4. בית-המשפט המחוזי קבע, כי מאחר והמערערת היתה צד להליכים המשפטיים הקודמים אשר במסגרתם גם ניתן תוקף להסכם הגירושין, יש לראותה קשורה בהסכם, שאושר בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. אין גם מקום להסיק מתנאי ההסכם ומתוך כלל הנסיבות, כי טובתה של הקטינה לא עמדה לנגד עיני הערכאה השיפוטית כאשר נתנה תוקף להסכם. כן ציין בית-המשפט שלא הוכח כי חל שינוי בנסיבות או אירעו אירועים בלתי-צפויים שיהיה בהם כדי להצדיק שינוי המזונות כאמור בסעיף 13 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959. בית-המשפט הוסיף, כי הוא היה מגיע למסקנה זהה לו הפעיל עקרונות כלליים של המשפט ולא את סעיף 13 הנ"ל.
בסיכום דבריו הוסיף בית-המשפט, כי התביעה להגדלת המזונות לא הוגשה על-פי ההוראות בענין תובענות בעניני מזונות שהוספו בתשל"ה לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963.

מכאן החלטתו של בית-משפט קמא למחוק את התביעה על-הסף, ועל החלטה זו נסב הערעור שבפנינו.

5. הסכם בין הורים בענין מזונותיו של ילד אינו מחייב אלא את ההורים עצמם, שהתקשרו באותו הסכם ואין בו כדי לגרוע מזכותו של הילד להגיש תביעת מזונות נגד הורה או לבקש שינוי שיעורם של המזונות, שלא על-פי תנאי ההסכם שנערך בין ההורים (ע"א 109/75, אברהם נ' אברהם, [1], בע' 694). זכויותיו האמורות של הילד גם אינן מצטמצמות בשל כך שניתן קודם לכן פסק-דין בהתדיינות בין ההורים שאישר את ההסכם (ע"א 42/49, משקה נ' משקה, [2]; בר"ע 120/69, שרגאי נ' שרגאי, [3]). לענין זה אין גם נפקא מינה בכך שהקטין היה צד להליכים שבהם אושר ההסכם. כדברי השופט ברנזון ב-ע"א 404/70 (עברון נ' עברון, [4], בע' 378):

"כדי שהסכם הנעשה על-ידי הורים בענין מזונות ילדם וכדי שפסק-דין הנותן תוקף להסכם כזה יחייבו את הילד, לא די בכך שזה נעשה במסגרת משפט גירושין של ההורים. ענין המזונות חייב להיות נושא בפני עצמו הנדון בתביעה מיוחדת בשמו של הילד למזונותיו, כאשר ברור כי טובת הילד לבדה היא לנגד עיני כל הנוגעים בדבר.

השופט שרשבסקי בספרו ,דיני משפחה' דן באריכות בסוגיה זו ומעלה סברה כי מבחינה עקרונית ייתכן וההורים, כאפוטרופסים טבעיים, יכולים לכלול בהסכם גירושין גם ענינים הנוגעים לילדיהם באופן שהילדים יהיו קשורים בהם - בנתון לכך שבית-הדין יאשר את ההסכם בנימוק שהוא לטובת הילד.
ב-המ' 413/65, [5], הובעה דעה דומה על-ידי בית-משפט זה מפי השופט קיסטר באמרו (בע' 153):

'יש לצפות שאם הורים רוצים להתדיין או לעשות הסכם בענין מזונות בשם ילדיהם וברצונם שבית-המשפט יאשרו או יפסוק בשם הקטינים, יעשו זאת במפורש, וגם בית-הדין ישים את לבו ויבדוק את ההסכם או את הענין מבחינת טובת הילדים ואז פסק-דינו יוכל לחייב את הקטינים.'

בשני המקרים מותנית האפשרות לחייב את הקטינים, גם כשההורים אומרים זאת במפורש בהסכם הגירושין שלהם, כי בית-הדין הנותן תוקף להסכם יבחן אותו דרך האספקלריה של טובת הילדים ויאשר אותו מנקודת ראות זו..... רואה אני צורך שבכל מקרה כזה יופרד ענין הילדים כליל מענין ההורים ויידון בדרך של תביעה נפרדת בשמם של הילדים. רק אז תיראה הסכמת ההורים בשם הילדים כהסכמה של ממש, הן לגופם של דברים והן לשיפוטו של בית-הדין הרבני.....

אמנם חזקה על הורה שהוא דואג לילדו. אבל, כאשר, כמו במקרה של גירושין, עיקר מעיינם של הורים נתון לסידור הענינים האישים שלהם, הם עלולים - ולו מבלי דעת או בהיסח הדעת - לא להקפיד במידה מספקת על הבטחת האינטרס של הילד. הכל יודעים והכל מודים, כי בענין הנוגע לילד, האינטרס שלו והאינטרס שלו בלבד צריך לעמוד לנגד עיני העוסקים בו. כאשר הוא נכרך בתביעת הגירושין של ההורים ומאבד את ייחודו, קיימת סכנה ממשית שהוא יתקפח. לדעתי, במקרה כזה הצהרת ההורים שהם פועלים גם בשמו של הילד אינה מעלה ואינה מורידה. ההורים מנסים לעשות בעת ובעונה אחת שני דברים שאינם מתיישבים. מחד גיסא, בענינים הנוגעים להם, הם מופיעים כשני צדדים יריבים. מאידך גיסא, במה שנוגע לעניני הילד, הם באורח פלא הופכים פתאום את עורם ומתיימרים לפעול בשמו ובצוותא כבעלי דעה אחת.
לעומת זה, בתביעה נפרדת בשם הילד למזונותיו הענין מקבל צורה אחרת.
במקרה כזה, יש סיכוי סביר, שענין הילד

לא יידחק לקרן זווית כדבר טפל יחסית לעיקר. אז יש סיכוי סביר שהוא יידון כענין בפני עצמו לפי הקרונות המקובלים בתביעת מזונות ולא יסמכו על דרך השיגרה על הסכמת ההורים."

סיכומו של דבר, אם ההורים מתדיינים בינם לבין עצמם בענין גירושיהם ומגיעים לידי הסכם המפרט את הפתרון המוסכם לבעיות הכרוכות עם הגירושין ובכלל זה ענין המזונות של הילדים, הרי אין בהסכם בענין המזונות כדי לחייב את הילד.


נחזור לשאלה אם יש בעובדה שנוסף לתביעת ההורים גם נלווית לכך, בו בזמן ובאותו מעמד, תביעה מצד הילד, כדי לשנות מן האמור לעיל. במילים אחרות, האם מחייב פסק-הדין את הילד אם לא היה בו רק משום אישור של הסכם גירושין בין ההורים, הכולל גם התייחסות למזונות הקטין, אלא באותו משפט גם נדונה תביעה מצד הילד ? אומר על כך השופט ברנזון ב-ע"א 404/70, [4], שדבריו צוטטו לעיל, כי רק תביעה של הילד שתידון בנפרד, יש בה כדי להקנות תוקף להסדר: לפי סברתו צריכים ליצור חיץ מוחשי בין מזונות הילדים לבין הענינים שבמחלוקת בין ההורים ומזונות הקטין צריכים להידון בדרך של תביעה נפרדת. אומר בקשר לכך השופט ח' כהן ב-ע"א 527/72 (דוידסון נ' דוידסון, [6], בע' 22):

"השיקול המונח ביסוד פסיקתו הקודמת של בית-משפט זה, שבשעה שההורים מתרכזים בגירושיהם, אין דעתם נתונה כדבעי לאינטרסים של ילדיהם, חל על כל הסכמי הגירושין, בין אם מודים הם שעשו את ההסכם בשמם שלהם בלבד, ובין אם מוסיפים הם (כדי לצאת ידי חובת ההלכה הפסוקה) שעשו את ההסכם גם בשם ילדיהם.

בפסק-דינו ב-ע"א 404/70, [4], הנ"ל מוסיף השופט ברנזון ואומר שיכול והכל על מקומו יבוא בשלום אם ההסכם בין ההורים למזונות ילדיהם יידון בבית-הדין בתביעה נפרדת, ולא בכריכה אחת עם ענין הגירושין. אם כי גם אני אין אני שולל את האפשרות שבדיון נפרד ומיוחד שכזה יש והורים יוכלו לצאת גם ידי חובת אפוטרופסותם, אין אני כשלעצמי מוכן לקבוע מסמרות בדבר - ומה גם שלא בענין שלפנינו ולא בענין שהיה לפני בית-משפט זה ב-ע"א 404/70, [4], הנ"ל התקיים דיון נפרד כזה, ועל-כן לא היתה ההצעה לקיימו במקרים אחרים כי אם אימרת אגב בלבד."

6. ענין זה מעורר ספקות לא מעטים ובחינה ממצה שלהם נערכה, בין היתר, על-ידי מ"מ הנשיא (זוסמן) (כתארו אז) בדעת המיעוט שלו ב-ע"א 404/70, [4], הנ"ל (שם, ע' 380 ואילך).

במה דברים אמורים: כאשר הורים עורכים הסכם בינם לבין עצמם לקראת גירושיהם

עולה החשש כי ישימו בראש מאווייהם, כאמור, את הנושאים שהם במחלוקת ביניהם וטובתו של הקטין לעתים איננה עומדת לנגד עיניהם ואינה ניצבת בראש דאגותיהם.
לפי גרסת הרוב ב-ע"א 404/70, [4], הנ"ל, חשש זה איננו נעלם בשל כך בלבד שלצד התביעה של ההורים גם מתנהלת תביעה מטעם הקטין, כי הרי גם תביעה זו מוגשת לעולם על-ידי האפוטרופוס של הילד וזהו בדרך-כלל ממילא אחד מן האפוטרופסים הטבעיים, היינו אחד מן ההורים המתדיינים בקשר לגירושין. זאת ועוד, יתכן וגם בית-המשפט לא יהיה מסוגל לתת דעתו במיוחד לשאלת טובתו של הקטין מכיון שהתביעה של הקטין נבלעת למעשה, אם כי לא להלכה, בתביעה העיקרית בין בני-הזוג תשומת לבו של בית-המשפט לא תופנה אליה במידה מספקת.

חשש כאמור, ככל שיהיה סביר ביסודו, עדיין איננו נעלם בשל כך שמפרידים בו שני ההליכים המשפטיים. הרי גם תביעה המוגשת לאחר מכן, בנפרד, על-ידי הקטין איננה מוגשת אלא על-ידי אחד מן ההורים שהתדיין קודם לכן במשפט הגירושין וברוב המקרים, כגון במקרה שבפנינו בו מדובר על קטין בשנות חייו הראשונות, הוא כלל אינו יודע שהוגשה תביעה כאמור, והגשת התביעה בשמו אינה אלא פעולה פורמלית. מכאן שקורה כי אחד מן ההורים ממשיך בדרך זו את מלחמתו נגד בן-זוגו לשעבר, אך הפעם תחת האיצטלה של שם הקטין. יתירה מכך, אם הורה זה לא היה נאמן בעיני בית- המשפט כי ישקוד על טובתו של הקטין כאשר ערך את הסכם הגירושין וכאשר התנהלו הדיונים בקשר אליו, לא מחוור מדוע יחול מהפך באפיו ומדוע ניתן לראותו כמי שדואג נאמנה לטובתו של הקטין, כאשר הוא מגיש תביעה נפרדת. סיכומו של דבר, הדרישה כי תחילה יקויים משפט בין ההורים וכי רק לאחר מכן יקויים משפט נפרד ומיוחד בענינו של הקטין (דעת הרוב ב-ע"א 404/70, [4], הנ"ל) יש בה לא רק טיפוח של כפל הדיון, אלא יש בה, כאמור לעיל, מידה רבה של פיקציה, כי גם התביעה הנפרדת של הקטין שהתנהלה יחד עם משפט הגירושין וגם התביעה הנפרדת המוגשת לאחר מתן פסק-הדין במשפט הגירושין, מוגשים על-ידי אחד מן ההורים. בדרישה להגשת משפט נוסף יש גם כדי להגביר את התופעה של אי-כיבוד התחייבויות, אשר איננה נעדרת מן המציאות שלנו גם בלאו הכי: ניתנת גושפנקה לכך שהורה כולל תניה המתייחסת לזכויותיו של הקטין בהסכם המאושר לאחר מכן בפסק-דינו של בית-המשפט וכאשר טרם יבשה הדיו על פסק-הדין, רשאי אותו הורה ליזום הליכים חדשים, הפעם בשם הקטין, בהם הוא תוקף את ההסכם אשר הוא היה צד לו ואשר אותו הביא לאישורו של בית-המשפט, שנענה לבקשה ועשה כן.

לאור האמור לעיל איננה מקובלת עלי, עם כל הכבוד, דעת הרוב ב-ע"א 404/70, [4], הנ"ל, במידה ועולה ממנה כי לעולם אין תוקף לפסק-דין מזונות שניתן בתביעתו של קטין, אם הדיון בתביעה זו נכרך יחד עם הדיון בהסכם גירשין בין ההורים, אשר בו היתה כלולה גם תניה בקשר לדמי-המזונות.

מי ששוקד על זכויותיו של הקטין הוא בראש וראשונה בית-המשפט, אשר בפניו מתבררת התביעה, בין בנפרד לחלוטין ובין כתביעה המתנהלת בפני אותה ערכאה בו-

זמנית עם תביעת ההורים. אמנם הנני נכון להניח כי אם מתקיים אך ורק דיון בהסכם שנערך בין ההורים, יכול שתחסר תשומת-הלב המיוחדת שהיא תנאי מוקדם חיוני כדי להכריע בענין מזונותיו של הקטין על-פי האינטרס שלו ושלו בלבד, אך חשש זה קיים כמובן גם כאשר הוגשה תביעה נפרדת בשם הקטין ושתי התביעות, זו של ההורים וזו של הקטין, נדונות במאוחד ובמשולב. אולם בחינה יסודית של זכויות הקטין יכולה להיערך על-ידי בית-המשפט גם אם אותה ערכאה ואותו מותב של בית-המשפט מקיים דיון נפרד ומיוחד בענינו של הקטין, אולם זאת תוך יצירת חיץ דיוני בין שלב זה לבין שלב הדיון ביתר סעיפי ההסכם שבין ההורים. משמע, אין צורך בכך שההסכם בין ההורים בענין מזונות הילד ייערך רק אחרי תום הדיון ביתר סעיפי ההסכם או כי יקויים הליך משפטי נפרד ומיוחד בענין מזונות הילד ודי בכך אם בית-המשפט ידון בענין המזונות באותו משפט, אך בשלב נפרד ומאוחר יותר, אחרי שסיים את הדיון בכל יתר הסוגיות שבמחלוקת.

קביעת הצורך בייזום הליכים חדשים ונפרדים דוקא היא בעיני מלאכותית גרידא.

7. בסיכום, ההסכם בין ההורים לענין מזונותיו של קטין אינו קושר את הקטין אשר לא היה צד להליכים אלה, גם אם ההסכם אושר על-ידי בית-המשפט.
הקטין רשאי לתבוע את מזונותיו בין על-ידי הגשת תביעה אשר תתברר בו-זמנית עם תביעת ההורים או בנפרד, לאחר תום ההליכים המשפטיים שההורים צדדים להם. דעתי היא, כי אם התבררה תביעתו של הקטין יחד עם תביעת ההורים, מן הראוי שבית-המשפט יסיים תחילה את הדיון ביתר הסעיפים שעליהם סבה תביעת ההורים. מן הנכון שבית-המשפט יקיים דיון נפרד בענינו של הקטין, בשלב שלאחר תום בירור הנושאים שהיו במחלוקת בין ההורים, אשר בו יעניק תשומת-לבו המיוחדת והבלעדית לטובתו של הקטין ולאינטרסים שלו. למותר להוסיף, כי יתכנו אפילו נסיבות שבהן יחליט בית-המשפט כי לא יוכל להמשיך ולדון בענינו של הקטין, אלא אם כן יתמנה אפוטרופוס לשעה, לצורך תביעת המזונות (סעיף 29 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962). ההכרעה בדבר צורת הדיון היא בידי בית-המשפט, הנושא על שכמו את הדאגה לטובתו של הקטין.

8. מן הכלל אל הפרט: במקרה שבפנינו אמנם היתה הקטינה צד להליכים שקויימו בעת שההורים ביקשו לאשר את הסכם הגירושין שביניהם, אך לא נתקיים כל דיון בענינה של הקטינה מעל ומעבר לדיון הכללי שסב על הסכם הגירושין בין ההורים, שבו היתה כלולה, בין היתר, גם התניה בדבר מזונותיה של הילדה.
בית-משפט קמא ציין בפסק-דינו כי אמנם היתה תלויה "בפני בית-משפט זה תביעה שלה למזונות ובתביעה זו ניתן פסק-דין, אם כי אין להכחיש כי פסק-הדין ניתן כחלק מהסכם גירושין בין ההורים". מאחר ולא הוכח בפנינו שהיתה התייחסות נפרדת כלשהי לענינה של הקטינה, הרי לא יכול היה להיות בדיון המשפטי האמור כדי לחייב את הקטינה ועל כן שגה לדעתי בית-משפט קמא בקבעו, כי מאחר והמערערת היתה "תובעת עצמאית" בתיק המקורי, היא מנועה עתה מלהעלות מחדש שאלת מזונותיה.

מאחר והאינטרס של הקטינה לא זכה לדיון, לבחינה ולבדיקה עניניים ויסודיים, בנפרד מענין ההורים, במשפט שבו אושר הסכם הגירושין, רשאית המערערת להעלות דרישתה, לדיון כאמור, עתה.

אשר-על-כן הייתי מקבל את הערעור ומחזיר את התיק לבית-המשפט המחוזי כדי שידון בתביעת המזונות של המערערת, בכפיפות לחובתה של המערערת לתקן תחילה את שעיוותה או החסירה מבחינה דיונית, כאמור בסעיף 4 לעיל.

השופט מני: אני מסכים.

גם אני סבור כי מן הנכון שבית-המשפט יקיים דיון נפרד בענינו של הקטין לאחר תום ההליכים בין ההורים, ולכך בעצם התכוון גם בית-המשפט ב-ע"א 404/70, [4].

השופט אשר: בתאריך 22.3.1974 הגישה המערערת, בהיותה בת שמונה חדשים בערך את תובענתה הראשונה למזונות נגד אביה-המשיב. מובן מאליו שהיא לא פעלה באותו זמן בעצמה והיזמה להגשת התביעה וכן הטיפול בה היו בידי אמה שפעלה כאפוטרופה טבעית של בתה. תביעת המזונות נדונה בפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב. בתאריך 7.6.1975 הופיעו בפני השופט (כב' השופט א' שינבוים) אם המערערת והמשיב ובעזרתו של השופט ניסחו ביניהם הסכם. ההסכם שנוסח במעמד זה כלל הן את התחייבותם של ההורים להתגרש והן את הסידורים הכספיים הקשורים בגירושין וגם התחייבות המשיב לשלם למזונותיה של המערערת סך של 250 ל"י לחודש כשהוא צמוד לתוספת היוקר המשתלמת לעובדי המדינה. בהסכם נאמר שהוא נערך גם על-ידי המערערת המיוצגת על-ידי אמה והוא אושר על-ידי בית-המשפט המחוזי וניתן לו תוקף של פסק-דין.

שמונה חדשים בלבד עברו מאז מתן פסק-הדין והנה כבר בתאריך 13.1.1976 באה בפני בית-המשפט המחוזי פניה חדשה של האם הטוענת בשם המערערת והפעם הבקשה היתה להגדיל את סכום המזונות לסך 1,320 ל"י לחודש כשהוא צמוד למדד יוקר המחיה. הנימוק היחידי שניתן להגשת בקשה חדשה זו כעבור זמן קצר כל כך אחרי ההסכם היה שסכום המזונות שנקבע בהסכם הוא נמוך מדי והוא נקבע כך מאחר והאם נאלצה לחתום על ההסכם בעקבות "לחצים והטרדות" מצד המשיב. כשהופיעו הצדדים בפני בית-המשפט, לא הוזכרה עוד טענת האילוץ על-ידי בא-כוח המערערת; הוא שינה את החזית ולשם תמיכה בבקשתה טען טענה חדשה: המערערת הקטינה אינה קשורה בפסק- הדין מאחר והוא ניתן על-פי הסכם גירושין שבין הוריה. תשומת-לבו של בית-המשפט המחוזי הופנתה לפסק-הדין של בית-משפט זה ב-ע"א 404/70, [4] (שניתן ברוב דעות) ול-ע"א 527/72, [6], שהלך בעקבותיו. ההלכה שנקבעה בפסקי-דין אלה היא שהסכם בדבר מזונות לילדים הקשור להסכם הגירושין של ההורים אינו מחייב את הילדים אפילו נערך גם בשמם. הטעם שניתן להלכה זו הוא: קיים חשד שההורים המתגרשים "מנועים על-ידי האינטרס שלהם

יותר מאשר על-ידי החובה כלפי הילדים, ונוצר חשש רציני לקיפוח האינטרס של הילדים". דברי השופט ברנזון ב-ע"א 404/70, [4], הנ"ל, בע' 380.

התוצאה הנובעת מההלכה הנ"ל היא שהורים מתגרשים המעוניינים בהסדר מזונותיהם של הילדים חייבים להבא לערוך את הסכמיהם בדבר מזונות הילדים בנפרד מהסכמי הגירושין שלהם (וכפי שמציע זאת חברי הנכבד השופט שמגר, רצוי שהסכם נפרד כזה ייערך אחרי תום הליכי הגירושין שבין ההורים).

חברי השופט שמגר הביע בחוות-דעתו הסתייגות מההלכה שנקבעה ב-ע"א 404/70, [4], הנ"ל ואני מצטרף, בכל הכבוד, לדברי הבקורת שהושמעו על-ידו בענין זה.
לעומת זאת לא אוכל להשלים עם המלצתו שהסכמים בדבר מזונות הילדים ייערכו אחרי תום הליכי הגירושין של ההורים. על הגזירה של עריכת שני הסכמים נפרדים, אחד בדבר הגירושין עצמם ושני בדבר קביעת מזונות לילדים, יוכלו הצדדים המעוניינים להתגבר ללא קושי, אך לא כך הדבר לגבי הגזירה הנוספת המחייבת את ההורים להשלים תחילה את הליכי הגירושין ורק לאחר מכן לבוא לידי הסכם בדבר תשלום המזונות.

ידוע לכל שבהליכי גירושין שאלת החזקת הילדים והבטחת מזונותיהם היא אחת השאלות החשובות, אם לא השאלה החשובה ביותר, במשא-ומתן בין המתגרשים. שאלה זאת עצמה הטרידה גם את בית-המשפט המחוזי במקרה דנן נאמנים עלי הדברים שנאמרו על-ידו:

"נראה שאין אפשרות מעשית ואין טעם לדרוש שהכרעה בשאלת גובה מזונותיו של הקטין תופרד לחלוטין משאר השאלות המעסיקות את בני הזוג עובר לגירושיהם, כל זה כמובן בתנאי שאמנם תהא הקפדה על טובתו של הקטין ושלא יאושר הסכם ולא יינתן תוקף של פסק-דין להסכם שאינו לטובתו של הקטין."


וכשמדובר בטובתו של הקטין, שהשמירה עליה היא נר לרגלו של בית-המשפט, רצוני להפנות את תשומת-הלב לכך שלא רק בגובה המזונות היא מתבטאת, אלא גם בדברים רבים אחרים; בבית שבו רבים ההורים ללא הרף והאווירה ספוגה שנאה והתמרמרות רצוי, לא פעם, שלטובת הילדים יבוא קץ למתיחות וההורים יתגרשו. במילים אחרות, יתכנו מקרים שהילד מעוניין בהפרדת ההורים לא פחות מאשר ברווחתו הכלכלית. כל מי שטיפל בתביעותיהם של ילדים למזונות יודע שעצם הגשת התביעה היא, לרוב, תוצאה של יחסים מעורערים הקיימים בין ההורים, ולא הכסף הוא תמיד חשוב בעיניהם, כי אם ההתנצחות ביניהם לבין עצמם. תפקידו של השופט הדן בתביעות למזונות אינו קל. הוא חייב לדאוג לטובתו של הילד אך טובה זו כרוכה, לא פעם, בטובתם של ההורים באופן שאין להפריד ביניהן. אינני חושב שעלינו להכביד עוד יותר על השופטים הדנים במשפטי המזונות על-ידי הבעת אי-אמון בכשרם להבחין ולשמור על טובתו של הילד, להבדיל מהאינטרסים של ההורים.

ומן הכלל אל הערעור שבפנינו. במקרה זה נעשה הכל בכדי שהאינטרס של הקטינה יישמר. השופט שאישר את ההסכם שבין ההורים לא הסתפק בהסכם שנוסח על-ידם אלא הוא עצמו ניסח את הדברים. לדעתי, חייבים אנו לסמוך את ידינו על שופט שטרח לעשות את ההסכם במו ידו ואין חשד בלבי שלא שקל את טובתה של המערערת במידה מספקת. מדובר בילדה קטנה שצרכיה מצומצמים עדיין. ואין כמו השופט של בית-המשפט המחוזי שדן בענינה בקי בגובה המזונות שהיו דרושים לה בזמן עריכת ההסכם בפניו. לא מצאתי סיבה במקרה דנן לפסול את תקפו של ההסכם שנערך ואושר על-ידי בית-המשפט ואילו נשמעה דעתי היה ערעור זה נדחה.

הוחלט, ברוב דעות, כאמור בפסק-דינו של השופט שמגר.

המשיב ישא בהוצאותיה של המערערת, שכר טרחת עורך-דין כולל, בסכום של 2,500 ל"י.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון