התיישנות הרעת תנאים

1. עסקינן בתביעה לתשלום פיצויי פיטורים בשל הרעת תנאים בעבודה, לפיצויים בגין אפליה ולזכויות סוציאליות נוספות.

רקע וטענות הצדדים בתמצית:
2. התובעת הועסקה בנתבעת כהנדסאית בניין, החל מיום 16.7.2000 ועד ליום 31.5.2006, עת התפטרה מעבודתה.

3. במהלך החודשים 2/2005 – 5/2005 שהתה התובעת בחופשת מחלה. בחודש 6/2005 שבה התובעת לעבודתה אולם עבדה מביתה בחצי משרה, זאת עד לסוף חודש 10/2005. בחודש 11/2005 שבה התובעת לעבודתה במשרדי הנתבעת.

4. לגרסת התובעת, כאשר שבה לעבודה סדירה בנתבעת בחודש 11/2005, לא ניתנה לה האפשרות לשוב לתפקידה, שכלל בעבר גם ריכוז פרויקטים, כן היא אף נשאלה שאלות אישיות לגבי המשך הטיפולים הרפואיים. לטענת התובעת, הנתבעת הפרה את חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח – 1998 ואת חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח - 1988 כאשר לא ביצעה התאמות בהתאם למוגבלויותיה של התובעת וכאשר לא דאגה להשיבה לתפקידה ולמעמדה כבעבר, מעמדה וכבודה נפגעו ומצבה הנפשי הדרדר עד אשר נאלצה להתפטר מעבודתה בשל הרעת תנאים.

5. מנגד טענה הנתבעת, כי לאחר ששבה התובעת לעבודתה לאחר תקופת המחלה, היא המשיכה להיות מועסקת באותם תנאים, באותו מעמד ובאותו תפקיד – של הנדסאית בניין בלבד והנתבעת אף באה לקראתה ועשתה מאמץ רב להקל עליה. עוד טענה הנתבעת, כי התובעת התפטרה מעבודתה בנימוק שמצאה עבודה בשכר גבוה יותר.

6. מטעם התובעת העידה היא עצמה וכן הגב' טטיאנה טננבאום שעבדה בנתבעת בשנים 1991- 2000.
מטעם הנתבעת העידו מר מוטי כהן ומר אבי אילוז – הבעלים של הנתבעת וכן הגב' סילביה לופו, מנהלת אדמיניסטרטיבית בנתבעת.

דיון והכרעה
טענות התובעת בדבר אפליה והרעת תנאי עבודה
7. לאחר ששמעתי את העדים ועיינתי בראיות, אני קובעת כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי אכן חל שינוי כלשהו בתפקידה או במעמדה בנתבעת, או כי הורעו תנאי עבודתה לאחר שובה מחופשת המחלה, הכל כמפורט להלן.

8. לגרסת התובעת, בטרם חלתה כלל תפקידה ריכוז פרויקטים בעוד שלאחר שובה מחופשת המחלה לא נמסרו לריכוזה עוד פרויקטים לריכוזה אלא עבודות שוליות בלבד ואף לא ניתנה לה אפשרות למלא את תפקידה כהנדסאית אלא סיפחו אותה ככוח עזר להנדסאי אחר, מה שפגע בכבודה (סעיפים 5,6,7 לתצהירה).
עם זאת, התובעת לא עמדה בנטל להוכחת טענותיה. התובעת הודתה כי הנתבעת באה לקראתה כאשר, לאחר שסיימה התובעת חופשת מחלה של 4 חודשים, אפשרה לה הנתבעת לעבוד מביתה בחצי משרה לבקשתה, במשך תקופה של כ – 5 חודשים, לשם כך קיבלה אף מחשב מהנתבעת. כן אין חולק כי כאשר שבה לעבודתה במשרדי הנתבעת, נענתה הנתבעת לבקשת התובעת לעבוד שעה פחות מדי יום (ר' חקירתה הנגדית של התובעת, עמוד 4 לפרוטוקול).
עדות התובעת עולה בקנה אחד עם תצהירו של מר מוטי כהן בו הצהיר כי הסכים להקל כאמור על התובעת בכך שתחילה עבדה מביתה בחצי משרה, תוך שהוא דאג לכך שיותקן בביתה מחשב מטעם הנתבעת ובהמשך לכך כי תעבוד שעה פחות מדי יום, וזאת הגם שהדבר גרם לקשיים בעבודה השוטפת של המשרד (סעיף 4 לתצהירו שלא נסתר).

9. כן לא הוכיחה התובעת כי בטרם חלתה כלל תפקידה ניהול פרויקטים.
מר מוטי כהן ומר אבי אילוז מסרו בתצהיריהם באופן מפורש כי מעולם לא הועסקה התובעת כרכזת פרויקטים אלא כהנדסאית בניין בלבד (סעיף 3 לתצהירו של מר מוטי כהן, סעיפים 6,8 לתצהירו של מר אבי אילוז). מר אבי אילוז מסר בתצהירו, כי עם שובה מחופשת המחלה, חזרה התובעת לעבוד תחת פיקוחו באותו תפקיד כבעבר, הוטלו עליה אותן משימות כבעבר ובאותו סדר גודל (סעיף 8 לתצהירו) וגם בחקירותיהם הנגדיות הכחישו השניים מכל וכל כי תפקידה של התובעת, או של הנדסאים אחרים, כלל ניהול פרויקטים (עמודים 18,19, 26,27).


הנתבעת הציגה תכניות של לקוחות שבהם מצוין שמה של התובעת כ"שרטטת" בלבד (נספחים נ/1,נ/2,נ/3) ומנגד לא הציגה התובעת כל ראיות לפיהן תפקידה כלל, בשלב כלשהו, גם ניהול פרויקטים.

10. כן לא הוכיחה התובעת את טענתה, כי הוטרדה בעבודתה בשאלות אישיות לגבי הניתוח או בכל דרך אחרת או כי מצבה הנפשי הדרדר וגרסתה בעניין זה לא היתה עקבית כלל ועיקר. כל שטענה התובעת בעניין זה בתצהירה הוא שנשאלה "שאלות אישיות לגבי הניתוח שעברה וכיו"ב" (סעיף 8 לתצהיר) מבלי שפירטה אלו שאלות נשאלה ומדוע היה בכך כדי להטרידה או להשפילה. ערה אני לגרסתה של התובעת שהעידה בחקירתה הנגדית כי לאחר ששבה לעבודתה במשרדי הנתבעת, לאחר חופשת המחלה, שאלה את מר אבי אילוז "למה אתה לא מביא לי פרויקטים? הוא אמר לי את בטוחה שלא תצטרכי לחזור לטיפולים כימותרפיים, לאחר חודשיים, חודשיים וחצי שוב שאלתי וענו לי וזה הכניס אותי לדכאון, אז הפסקתי לשאול" (עמוד 7 לפרוטוקול) אולם גרסה זו לא נטענה בכתב התביעה או בתצהיר.
מעבר לכך, גם גרסתה בחקירתה הנגדית לא היתה עקבית. תחילה העידה כי "רק אבי אילוז שאל אותי, אבל היו עוד עובדים ששאלו, אבל הורדה והשפלה זה היה רק ממר אילוז" (עמוד 9 לפרוטוקול), בהמשך העידה "שאלו אותי למה אני לא מקבלת פרוייקט יש לך משהו שאת צריכה לחזור לטיפולים?" ובהמשך: "שבאים ושואלים איך התפר אצלי, זה נראה לך טבעי".

מר אבי אילוז שלל את גרסת התובעת והעיד בחקירתו הנגדית:
"שאלתי אותה תמיד מה שלומה כי דאגנו לה בתוקפה שהיא היתה בבית לרבות עבודה מהבית, ואני חושב שזה נכון ואנושי לשאול אותה מה שלומה במצב בו חזרה ממחלה.
ש. האם נכון שאתה שואל עובד שחזר ממחלה, כמה טיפולים נשארו לה והאם היא סיימה אותם?
ת. אין מצב, זה לא האופי שלי. אין מצב שאני שאלתי שאלות פולשניות כאלה."
(עמוד 21 לפרוטוקול)

לא מצאתי להעדיף את גרסת התובעת על פני זו של מר אבי אילוז ואני סבורה כי ככל שנשאלה התובעת שאלות בנוגע למחלה ולהחלמה, מדובר בשאלות שאינן בגדר הטרדה אלא דאגה לשלומה.

11. מעבר לכך, התובעת אישרה בעדותה כי לא שיתפה את מר מוטי כהן בנוגע לטענותיה, על כך שפגעו בתפקידה ובמעמדה ועל כך שהיא נשאלת שאלות אישיות בנוגע למחלתה (עמוד 6 לפרוטוקול) וגם במכתב ההתפטרות שכתבה התובעת עם התפטרותה היא לא ציינה דבר וחצי דבר באשר להטרדות שעברה, לאפליה או להרעת תנאים בעבודתה.
בחקירתה הנגדית אמנם טענה התובעת, כי לא ציינה את סיבת התפטרותה במכתב ההתפטרות מאחר "שהייתי חלשה" ו"לא חשבתי שלפי החוק אני זכאית להילחם על זה" (עמוד 5 לפרוטוקול) אולם גם לאחר שסיימה התובעת עבודתה בנתבעת ואף במשך תקופה ארוכה לאחר מכן לא פנתה התובעת לנתבעת בתלונה כלשהי, אלא רק ביום 15.9.2010, היינו לאחר יותר מ – 4 שנים לאחר סיום עבודתה בנתבעת.

12. זאת ועוד: עולה מהראיות, כי התובעת הודיעה על התפטרותה מעבודתה בנתבעת מאחר שהתקבלה לעבודה במקום עבודה אחר בשכר גבוה יותר, מהשכר שקיבלה אצל הנתבעת (ר' עדות התובעת בעמוד 7 וכן ר' נספח ב' לתצהירו של מר מוטי כהן).
התובעת לא הכחישה את גרסתו של מר מוטי כהן אשר מסר בתצהירו כי כאשר הודיעה לו על התפטרותה, היא סיפרה לו כי מצאה מקום עבודה בשכר גבוה יותר ומבלי שהעלתה כל טענה נגד הנתבעת (סעיף 8 לתצהירו). בחקירתו הנגדית שב מר מוטי כהן על גרסתו זו והוסיף:
"באותו זמן שהיא פנתה שאלתי אותה למה? היא אמרה שיהיה לה יותר ושהיא מקבלת יותר ואמרה לי כמה ונדמה לי שאמרה קצת יותר גבוה ממה שקיבלה אצלנו. כשהיא אמרה לי את הדבר הזה לא רציתי שתעזוב. אני הערכתי אותה כעובדת טובה. באותו זמן אני באתי ושאלתי אותה על כמה ואמרתי לה זמן לחשוב. חשבתי על העניין הזה, זה היה סכום יותר גבוה, ואני אמרתי לעצמי שאני לא רוצה לנהל איתה משא ומתן נוכח הכפיות טובה שלה." (עמוד 28 לפרוטוקול).

13. באשר לעדותה של הגב' טטיאנה טננבאום שמסרה בתצהירה כי התובעת שיתפה אותה בקשיים שבהם נתקלה בעבודתה בנתבעת – מעבר לכך שמדובר בעדות מפי השמועה, הרי שעדותה לא היתה מהימנה ועקבית. בתצהירה מסרה אמנם כי התובעת שיתפה אותה בכך שפגעו במעמדה ובסמכויותיה לאחר תקופת המחלה וכי הפרו את שלוותה ואת פרטיותה בנוגע לשאלות על מצבה הרפואי אולם בתחילת חקירתה הנגדית התקשתה הגב' טטיאנה טננבאום להעיד מתי החלה התובעת להתלונן על היחס מהנתבעת ולמעשה לא העידה בדבר תלונות אלא כי "שהיא חזרה לעבודה לאחר המחלה, התקשרתי אליה והרגשתי שיש שינוי דרסטי במצבה הנפשי" (עמוד 15 לפרוטוקול).

14. לנוכח כל המפורט לעיל, לא הוכח כי הנתבעת הפלתה את התובעת בעבודתה בדרך כלשהי, עם שובה לעבודה במשרדי הנתבעת לאחר חופשת המחלה, לא הוכחה הרעת תנאים בעבודתה של התובעת. למעלה מן הצורך יצויין כי אף לא הוכחה כל מוגבלות מצד התובעת.
אשר על כן נדחית תביעת התובעת לפיצויים מכוח חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח – 1998 וחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח – 1988 וכן נדחית התביעה לפיצויי פיטורים מכוח הוראת סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג – 1963.

15. באשר לתביעה לפיצויי פיטורים אוסיף עוד, מעבר לצורך, כי אפילו הוכחה הרעת תנאים בעבודתה של התובעת, וכאמור לא זו מסקנתי, לא היה בהרעת תנאים זו כדי לזכות את התובעת בתשלום פיצויי פיטורים עם התפטרותה. ואפרט:
מעבר לכך שעל העובד הנטל להוכיח קיומה של הרעת תנאים מוחשית, עליו להראות כי התפטרותו נבעה מעצם ההרעה ונעשתה בגינה, קרי – עליו להצביע על קיומה של ההרעה ועל כך שהיא מהווה את הסיבה והגורם המניע להתפטרות (דב"ע נג/3-210, אהרון רביוב נ' נאקו שיווק בע"מ, פד"ע כ"ז 514).
לא זו בלבד שהתובעת לא הוכיחה הרעה מוחשית בתנאי עבודתה, הרי שעולה מהראיות כאמור, כי התובעת התפטרה מאחר שמצאה מקום עבודה בשכר גבוה יותר ולא מסיבה אחרת.
בנוסף, בהתאם להלכה הפסוקה, עובד המתכוון להתפטר מעבודתו, עקב הרעת תנאי עבודה, חייב ליתן למעביד הודעה מוקדמת על כוונתו זו, תוך התראה כי אם לא יתוקנו הנסיבות בתנאי העבודה – תבוא ההתפטרות והדרישה לתשלום פיצויי פיטורים ורק אם לא עשה המעביד לסילוקם – יתקיים האמור בסעיף (דב"ע לה/ 15-3, בן צור דרויאנוב בע"מ נ' זיגמונס רוסקיס, עבודה ארצי ח(2) 60; דב"ע מח/60-3, מח/ 174-3, טלסיס בע"מ נ' מיכאל רוגל, פד"ע כ' 421).
בענייננו התובעת לא נתנה כל התראה למעבידיה בטרם הודיעה על התפטרותה.


הזכויות הכספיות
16. לגרסת התובעת, עם קבלתה לעבודה סוכם עמה כי שכר היסוד שלה יעמוד על סך של 7,000 ₪, בעוד שבפועל חולק שכרה באופן פיקטיבי, כך שהסך של 7,000 ₪ כלל דמי נסיעות, אחזקת טלפון ודמי הבראה ושכר היסוד שלה, שמכוחו אף בוצעו הפרשות לפנסיה, עמד על סך של 5,400 ₪ בלבד (בתקופה הראשונה לעבודתה, ובהמשך עודכן כפי שיפורט בהמשך).
לפיכך תבעה התובעת דמי נסיעות (מעבר לסך של 7,000 ₪) ופיצוי בגין הפרשי ניכויים לקרן פנסיה.

17. מנגד טענה הנתבעת, כי סוכם עם התובעת כי שכרה בסך 7,000 ₪ הינו שכר הכולל דמי נסיעות ודמי הבראה, התובעת היתה מודעת לכך והדבר בא לידי ביטוי מפורט גם בתלושי השכר שקיבלה מדי חודש. בהקשר זה העיד מר מוטי כהן כי "אני אומר למרואיין זה שכר כולל" (עמוד 28 לפרוטוקול) והגב' סילביה לופו העידה כי "אצלנו במשרד יש כלל שחל גם על התובעת. כולם אותו דבר. משכורת של כל עובד מורכבת ממשכורת יסוד על 80% ולא פחות ואחר כך יש מרכיבים נוספים" (עמוד 24 לפרוטוקול)

18. לאחר ששמעתי את העדים ועיינתי בראיות, אני קובעת כי התובעת זכאית לשכר יסוד בסך 7,000 ₪ וכי שכרה פוצל באופן פיקטיבי לשכר יסוד בסך 5,400 ₪ ולרכיבים נוספים – נסיעות, אחזקת טלפון ודמי הבראה, וזאת מהנימוקים הבאים:
ראשית, אמנם בתלושי השכר שנמסרו לתובעת מדי חודש אכן ישנו פירוט ברור של רכיבי התביעה ומהם עולה לכאורה כי הסך של 7,000 ₪ הינו שכר הכולל שכר יסוד בסך 5,400 ₪ ובנוסף דמי נסיעה, אחזקת טלפון ודמי הבראה, אולם ההסכם שנערך בכתב יד בין הצדדים, ביום 14.7.2000 קובע:
"משרה בת 40 שעות עבודה שבועיות.
משכורת 7,000 ₪ ברוטו.
בהמשך קופת גמל
בהמשך קרן השתלמות
שעות נוספות בהתאם לנוהג. במשרה של 125% ו- 150%.
ימי חופש – לפי ותק של 7 שנות ניסיון"

בהסכם אין כל קביעה לפיה שכרה של התובעת כולל דמי נסיעות או דמי הבראה.
שנית, לגרסת התובעת, היא ביקשה העתק מהסכם העבודה שלה, אולם לא קיבלה אותו (עמוד 10 לפרוטוקול) כמו כן התובעת אף פנתה, באמצעות ב"כ לקבל עותק מהסכם העסקתה לאחר סיום העסקתה, בטענה שהנתבעת לא מסרה לו עותק הימנו( ר' נספח ב' לתצהירה). אינני סבורה כי העובדה שהתובעת המשיכה לעבוד גם לאחר שראתה את הפירוט בתלושי השכר מדי חודש כדי להצביע על כך כי הסכימה לשכר יסוד בסך 5,400 ₪. התובעת, עמדה בנטל הנדרש להוכיח כי לא קיבלה לידיה העתק מהסכם זה בתקופת עבודתה, הנתבעת לא הציגה כל ראיה בדבר העברת עותק מהסכם העסקתה של התובעת ומכאן אין לבוא כלפיה בטענות על כך שלא "עימתה" את מעבידיה מול הסכם העבודה, משזה לא נמסר לה בזמן אמת.
שלישית, על פי הפסיקה, ניתן לכלול בשכרו של עובד תשלום בגין דמי נסיעות ודמי הבראה רק בתנאי שההסכמה לכך מפורשת וחד משמעית (דב"ע שן/1-7, אליקים הדי - אוריינט קולור תעשיות צילום בע"מ, פד"ע כג 45; דב"ע 3-63/98, גלי בובליל - א.א.צ. שירותים משפטיים בע"מ פד"ע לב' 91) ובעניינו לא היתה כל קביעה והסכמה מפורשת לכך.
רביעית, הגם שמדי חודש כלל שכרה של התובעת תשלום קבוע של רכיב "דמי הבראה", פעם בשנה שולמו לה דמי הבראה "אמיתיים" בהתאם לשיעורם באותה תקופה (עדות התובעת בעמוד 11 לפרוטוקול וכעולה מתלושי השכר לחודשים 1/2002, 2/2003, 1/2004, 1/2005, 12/2005) ומטעם זה התובעת אף זנחה בתצהירה ובחקירתה הנגדית את תביעתה לפדיון דמי הבראה. ומכאן, שרכיב "דמי ההבראה" החודשי בתלושי השכר הינו רכיב פיקטיבי.

19. ערה אני כמובן ל"מסמך הויתור" שעליו חתמה התובעת ביום 21.8.2006 (נספח ד' לתצהירו של מר מוטי כהן) וכן לעדותה של הגב' סילביה לופו, העובדת בנתבעת, לפיה החתימה את התובעת על מסמך ויתור זה כשלגרסתה לא חייבה את התובעת לחתום על המסמך ולא התנתה את התשלומים שהגיעו לתובעת ואת מכתבי השחרור לקופות הגמל ולקרן ההשתלמות בחתימתה של התובעת (סעיף 4 לתצהירה).
עם זאת, איני סבורה כי יש במכתב ויתור זה כדי לשלול את תביעותיה של התובעת לדמי נסיעות ולפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות מלאות לפנסיה.
ראשית, על פי הפסיקה, בנסיבות בהן עובד נדרש לחתום על 'כתב ויתור' כתנאי לקבלת זכות המגיעה לו בדין ושאין לגביה כל מחלוקת - יחשב המעביד כמי שפעל בחוסר תום לב ולא בנקל ינתן תוקף ל'כתב הויתור', גם לא בהתייחס לזכויות שאינן קוגנטיות וודאי בנסיבות בהן העובד לא היה מודע לזכויותיו. באשר חתימה שכזו יש בה משום פגם ברצון ואין לתת לה – כעניין שבמדיניות שיפוטית, תוקף (ע"ע 554/09 צבר ברזל הספקה ושיווק מתכת בע"מ – שמיר, 13.1.2011). בחקירתה הנגדית העידה התובעת כי "החתימה היתה מותנית בתנאי שאני מקבלת את מכתבי השחרור מהקופות"; "סילביה אמרה לי שאם את חותמת את מקבלת ואם לא אז לא" (עמוד 5 לפרוטוקול)
שנית, מעיון במסמך הויתור עולה כי אינו כולל אישור לכך ששולמו לתובעת דמי נסיעות במהלך העבודה וגם אינו כולל אישורה כי בוצעו הפרשות לקרן הפנסיה כנדרש.

החזר הוצאות נסיעה
20. התובעת תבעה דמי נסיעות בסך של 750 ₪ לחודש ובסך הכל – 22,500 ₪ (למשך 30 חודשים).

21. עם זאת בחקירתה הנגדית אישרה התובעת כי לא שילמה מדי חודש סך של 750 ₪ בגין נסיעות אלא תבעה סכום זה מאחר שרכיב "הנסיעות" בתלושי שכרה נקב בסכום זה:
"ש. לגבי דמי נסיעה – כמה עלתה לך הנסיעה מנתניה לעבודה?
ת. אז, זה היה משהו כמו 400 -450 ₪. באוטובוס.
ש. ז"א לא 750 ₪, למה רשמת בתצהירך כך?
ת. כי זה מה שרשמו לי בתלוש."
(עמוד 11 לפרוטוקול).

משקבעתי כאמור, כי רכיב הנסיעות בתלושי שכרה של התובעת הינו רכיב פיקטיבי – התובעת אינה זכאית לסכום זה בגין החזר הוצאות נסיעה.
כעולה מתלוש שכרה של התובעת ממקום עבודתה החדש, שבו התחילה לעבוד בחודש 6/2006, שולמו לה במקום עבודה זה דמי נסיעות בסך 300 ₪ (נספח ג1 לתצהירו של מר מוטי כהן). בחקירתה הנגדית נשאלה התובעת:
"ש. למה הנסיעות 300 ₪? לא שינית את המגורים מנתניה?
ת. מכיוון שכרטיס חופשי חודשי עולה ככה מנתניה בחברת אקספרס ולא מאגד."
(עמוד 11 לפרוטוקול).
משעולה מגרסתה של התובעת, כי כרטיס חופשי חודשי מנתניה לתל אביב עלה 300 ₪ לחודש והתובעת לא טענה כי למקום עבודתה בנתבעת נדרשה לשלם סכום גבוה יותר – אנו קובעים כי התובעת זכאית לדמי נסיעות בסך 300 ₪ לחודש.

22. התובעת זכאית להחזר הוצאות נסיעה רק בגין חודשים שבהם הגיעה למשרדי הנתבעת.
לנוכח התיישנות (התביעה הוגשה רק בחודש 12/2010) התובעת זכאית להחזר הוצאות נסיעה מחודש 12/2003 ואילך. עם זאת, אין חולק כי בחודשים 2/2005 – 5/2005 שהתה התובעת בחופשת מחלה וכי בחודשים 6/2005 – 10/2005 עבדה מהבית, כך שבגין חודשים אלו אינה זכאית היא להחזר הוצאות נסיעה.
התובעת זכאית להחזר הוצאות נסיעה לחודשים 12/2003 – 1/2005 (14 חודשים) וכן לחודשים 11/2005 – 31.5.2006 (7 חודשים) וסך הכל להחזר הוצאות נסיעה בסך 6,300 ₪ (21 חודשים X 300 ₪).
מאחר שהעלות החודשית בסך 300 ₪ נקבעה לפי תלוש שכרה של התובעת ממקום עבודתה החדש בחודש 6/2006, הרי שרכיב זה ישולם לתובעת בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 1.6.2006 ועד לתשלום בפועל.

הפרשות לקרן פנסיה
23. לתובעת שולם שכר יסוד בסך 5,400 ₪ (בתקופה שעבדה במשרה מלאה) ומסכום זה בוצעו ההפרשות לקרן פנסיה, במקום משכר יסוד בסך 7,000 ₪. לפיכך, בגין החודשים שבהם עבדה במשרה מלאה, זכאית התובעת להפרש "חלק המעסיק" בסך 96 ₪ לחודש (6% מ – 1,600 ₪), זאת משהנתבעת לא חלקה על שיעור ההפרשות – של 6% כטענת התובעת.

24. התובעת תבעה הפרש זה למשך 30 חודשים, כך שתבעה פיצוי כולל בגין אי ביצוע הפרשות מלאות לפנסיה בסך 2,880 ₪ (סעיף 20.ג. לתצהיר התובעת, סעיף 23 לסיכומיה).

25. לנוכח התיישנות התביעה, זכאית התובעת לפיצויים בגין אי ביצוע הפרשות מלאות לפנסיה, מחודש 12/2003. עם זאת, התובעת לא עבדה במהלך כל 30 החודשים במשרה מלאה ולפיכך לא בגין כל אחד מחודשי עבודתה, במהלך 30 החודשים, זכאית היתה לשכר יסוד בסך 7,000 ₪ ולביצוע ניכויים בהתאם.
בגין החודשים 12/2003 – 5/2005 שבהם עבדה התובעת במשרה מלאה (כולל תקופת מחלה) זכאית התובעת לפיצוי בגין ההפרשים, בסך 1,728 ₪ (18 חודשים X 96 ₪).
בחודשים 6/2005 – 10/2005 עבדה התובעת בחצי משרה ולפיכך היתה זכאית לשכר יסוד בסך 3,500 ₪, בעוד שההפרשות לפנסיה בוצעו משכר יסוד בסך 2,772 ₪. לפיכך בגין 5 חודשים אלו זכאית התובעת לפיצוי בסך 218 ₪ (5 חודשים X 728 ₪X 6%).
בחודשים 11/2005 – 31.5.2006 עבדה התובעת בהיקף של 7/8 משרה ולפיכך היתה זכאית לשכר יסוד בסך 6,125 ₪ בעוד שההפרשות לפנסיה בוצעו משכר יסוד בסך 5,000 ₪. לפיכך בגין 7 חודשים אלו זכאית התובעת לפיצוי בסך 472 ₪ (7 חודשים X 1,125 ₪ X 6%).

26. התובעת זכאית איפוא לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות מלאות לפנסיה, בסך של 2,418 ₪.
מאחר שהתובעת זכאית לפיצוי האמור בגין התקופה 1.12.2003 – 31.5.2006, ישולם הפיצוי בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מאמצע תקופה זו,קרי מיום 1.3.2005, ועד ליום התשלום בפועל.

קרן השתלמות ופדיון דמי הבראה
27. בכתב התביעה לא תבעה התובעת רכיב של פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות מלאות לקרן השתלמות וטענה זו נטענה על ידה לראשונה רק בתצהירה. בפתח דיון ההוכחות הודיעו הצדדים על התנגדותם לכל הרחבת חזית ולפיכך נדחית התביעה לרכיב זה.

28. בכתב התביעה תבעה התובעת פדיון דמי הבראה אולם בתצהירה זנחה רכיב זה, וגם בחקירתה הנגדית הבהירה כי שולמו לה במהלך השנתיים האחרונות לעבודתה דמי ההבראה שהגיעו לה (עמוד 11 לפרוטוקול, שורות 4-5). לפיכך נדחית התביעה לפדיון דמי הבראה.

סוף דבר
29. הנתבעת תשלם לתובעת, בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין, את הסכומים הבאים:

א. החזר הוצאות נסיעה בסך 6,300 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 1.6.2006 ועד לביצוע התשלום בפועל.
ב. פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות מלאות לפנסיה בסך 2,418 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 1.3.2005 ועד ליום התשלום בפועל.

30. התביעות לפיצויי פיטורים, לפיצויים בגין אפליה, בגין נזק בלתי ממוני, ועוגמת נפש, לפדיון דמי הבראה ולפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות מלאות לקרן השתלמות – נדחות.

31. נוכח העובדה שרוב תביעתה של התובעת נדחתה, איני פוסקת הוצאות לטובת התובעת.

31. על פסק הדין ניתן לערער בזכות בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים. הודעת ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי או באמצעות בית דין זה תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. התפטרות הרעת תנאים

  2. התיישנות הרעת תנאים

  3. התפטרות הרעה בתנאים

  4. התפטרות הרעה מוחשית

  5. דמי אבטלה הרעת תנאים

  6. מכתב התראה הרעת תנאים

  7. התפטרות הרעת יחס בעבודה

  8. התפטרות לאחר הרעת תנאים

  9. התפטרות מזכירה הרעה בתנאים

  10. התפטרות אחות עקב הרעת תנאים

  11. התפטרות מורה עקב הרעת תנאים

  12. התפטרות בדין מפוטר הרעת תנאים

  13. התפטרות אחות מעשית בשל הרעת תנאים

  14. אי הצעת עבודה חלופית התפטרות בגלל הרעת תנאים

  15. תביעה לתשלום פיצויי פיטורים בגין התפטרות עקב הרעת תנאים וזכויות נוספות

  16. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון