התיישנות ימי חג

1. הנתבעת, חברת כח אדם בתחום סיעוד ורווחה, מעסיקה את התובעת כעובדת ניקיון למעלה מ-13 שנים. תביעתה של התובעת היא לתשלום דמי חגים לתקופה משנת 2000 עד שנת 2007, בסך כולל של 8,960 ₪.

2. הנתבעת ביקשה לדחות את התביעה ולחייב את התובעת בהוצאות. לטענתה, סכום התביעה ערוך באופן כללי ללא הסבר וכי השכר היומי של 160 ₪ שהתובעת מציינת בכתב התביעה גבוה משכרה בפועל של התובעת. כמו כן הנתבעת טוענת כי תביעתה של התובעת התיישנה לתקופה שקדמה לחודש ינואר 2005, מאחר שהתביעה הוגשה רק בינואר 2012, ולגבי התקופה מינואר 2005 ועד דצמבר 2007 נבדקה זכאותה של התובעת לדמי חגים ונמצא כי היא זכאית להפרשים בסך של 2,055 ₪, הפרשים ששולמו לתובעת במשכורת ינואר 2012., לאחר הגשת התביעה אך לפני הגשת כתב הגנה.


3. הנתבעת צירפה לכתב הגנתה את תלושי השכר של ספטמבר 2007 ואוקטובר 2007 בהם ניתן לראות כי שילמה דמי חג לתובעת בגין חודשים אלו. כמו כן הנתבעת בכתב הגנתה מציינת כי עבור החגים שחלו לאחר חודש מאי 2007 שילמה את דמי החג במלואם.

4. התובעת הודיעה כי אכן אחרי שהגישה את התביעה היא קיבלה את הסכום האמור של 2,055 ₪. יחד עם זאת, התובעת אמרה בדיון כי התקשרו אליה ממשרד הנתבעת, לאחר שהגישה את התביעה, ואמרו לה שאם היא תגיש את התביעה היא תצטרך לשלם לנתבעת הוצאות. לדבריה, אם לא היתה מגישה את התביעה לא היתה מקבלת אפילו את הסכום הזה.

5. בעת הדיון, סמנכ"ל הנתבעת לא ידע להשיב כמה ימי חג מגיעים לתובעת משנת 2000 עד 2005 וזאת מאחר שלא נערך כלל חישוב כזה לאור טענת הנתבעת שהתקופה התיישנה.

6. הנתבעת הציגה את תלוש השכר שניתן לתובעת עבור חודש ינואר 2012. בתלוש זה נרשם סכום שהוגדר דמי חג, אך ללא ציון התקופה לגביו הוא חל. לטענת התובעת התשלום הוא עבור התקופה הקודמת, דהיינו מ-2000. לעומתה טוענת הנתבעת, וזאת לראשונה בכתב ההגנה ולאחר ביצוע התשלום, כי הוא עבור התקופה מ-2005 עד 2007.

7. המחלוקת בין הצדדים היא האם התובעת זכאית לדמי חגים משנת 2000 ואילך, וכן האם הסכום ששולם הוא עבור התקופה מ-2005 עד 2007 כפי שטוענת הנתבעת בכתב ההגנה או שהוא עבור התקופה שקדמה ל-2005, ואז יהיה על הנתבעת לשלם לתובעת לפחות דמי חג עבור התקופה שלא התיישנה, גם לפי גרסתה, דהיינו 2005 עד 2007.

8. בהקשר זה יש להזכיר את סעיף 50 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 הקובע:

" סכום שניתן לנושה שעה שהגיעו לו מן החייב חיובים אחדים, רשאי החייב, בעת התשלום, לציין את החיוב שלחשבונו ייזקף הסכום; לא עשה זאת, רשאי הנושה לעשות כן". (ההדגשה לא במקור – צ"פ)

מכיוון שהנתבעת (שהיא החייבת) לא ציינה בעת התשלום עבור איזה מהחיובים ייזקף הסכום, רשאית התובעת (שהיא הנושה) לזקוף את התשלום לחשבון החיובים שהיא תבחר. התובעת בחרה לזקוף את החיוב לגבי התקופה שמשנת 2000 עד 2005.

9. באשר לטענת ההתיישנות, דעתי היא שתחילתה של תקופת ההתיישנות היא מחודש מאי 2007 (המועד הראשון בו שילמה הנתבעת דמי חג לתובעת) שהוא היום בו הודתה הנתבעת בקיום זכותה של התובעת. מכאן, שבעת הגשת התביעה טרם חלפה תקופה ההתיישנות.

10. סעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 קובע:

"הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה.
בסעיף זה, "הודאה" – למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות."

11. הנתבעת לא הכחישה את זכאותה של התובעת לדמי חג. היא אף מציינת שהחל בחודש מאי 2007 היא משלמת לתובעת את דמי החג. היא אף מודה שהתובעת זכאית לדמי החג לתקופה קודמת אלא שטוענת היא טענת התיישנות לתקופה שהסתיימה 7 שנים לפני מועד הגשת התביעה.

12. אלא, כאמור, הנתבעת הודתה בזכותה של התובעת לקבלת דמי החגים בעת התשלום שעשתה במאי 2007, ובעת הודאה זו לא טענה כל טיעון התיישנות. מכאן, שתביעתה של התובעת לא התיישנה עת הגישה את תביעתה לבית הדין.

13. העלאת טענת ההתיישנות בנסיבות בהן התובעת עדיין מועסקת, מה עוד כאשר הנתבעת אינה מכחישה את הזכאות לדמי חג, היא התנהגות הנגועה בחוסר תם לב. בית הדין הארצי כבר קבע כי במקרים המתאימים צד אף יהיה מנוע מלעשות שימוש בטענות התיישנות ככל שהעלאת הטענה בנסיבות העניין תחשב כשימוש בזכות הדיונית בחוסר תום לב (ע"ע 533/09 עופרה אילן ו- 24 אח' נ' שירותי בריאות כללית).

מדובר בעובדת ניקיון המועסקת אצל הנתבעת 13 שנה, שכרה השעתי, לפי המפורט בתלוש השכר שהציגה הנתבעת הוא 22.04 ₪. הנתבעת לא גילתה לתובעת את מלוא זכויותיה, גם אם לא חלה עליה החובה שנקבעה בחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), תשס"ב-2002 מאחר שהחלה לעבוד לפני תחילת חוק זה. הנתבעת אינה חולקת על זכותה של התובעת לדמי חגים, זכות אותה הסתירה מהתובעת, למעשה. העלאת טענת ההתישנות בנסיבות הללו היא התנהגות בחוסר תם לב. כל זאת מבלי להכריע בשאלה אם מעביד רשאי לטעון טענת התיישנות לגבי תביעת עובד במהלך העסקתו, ללא הוראה מפורשת בחוק.

14. התובעת תבעה שבעה ימי חג לשנה לפי תעריף של 160 ₪ ליום, אך לא פירטה את הימים עבורם היא תובעת תשלום דמי חג.

15. לפי צו ההרחבה של הסכם המסגרת משנת 2000, זכאי עובד לאחר שלושה חודשי עבודה, לתשלום בעבור תשעה ימי חג בשנה, אם יום החג לא חל בשבת ובתנאי שעבד בסמוך ליום החג. הנטל להוכיח כי עובד נעדר מעבודתו בסמוך ליום החג מוטל על המעביד (ע"ע 778/06 איוון מטיאשצ'וק נ' שלג לבן (1980) בע"מ). במקרה שלפנינו התייחסה התובעת באופן כללי בלבד לתביעה לקבלת דמי חגים. הנתבעת הציגה רק את ימי החג של 2005 – 2007 והגיעה לסכום של 2,055 ₪.

16. מאחר והתובעת לא פירטה את ימי העבודה, ומנגד לא חלקה בדיון על תחשיב הנתבעת, אני מקבל את תחשיב הנתבעת שערכה לגבי השנים 2005 - 2007, כתחשיב גם לשנים 2000 – 2004, דהיינו סך של 1027.50 ₪ לשנה. מאחר ומדובר בסיכום כולל של חמש שנים בהן התובעת לא קיבלה דמי חג, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סכום של 5,137.50 ₪ כשסכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

17. הנתבעת תישא בהוצאות התובעת בסך של 1,200 ₪ שעליה לשלם תוך 30 יום מהיום.

18. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור, תוך 15 יום, לנשיאת בית הדין הארצי לעבודה.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון