התיישנות כרטיס אשראי


1. בבקשה שבפני עותרת המבקשת לסילוק על הסף (הכוונה הן למחיקה על הסף מחוסר עילה והן לדחיה על הסף בעילת התיישנות) של בקשת המשיבים (בש"א 5800/03) למתן אישור להגשת תובענה ייצוגית (להלן: "בקשת האישור"). הבקשה דנן נדונה בנפרד מבקשת האישור, בהסכמת הצדדים.

2. עניינן של התביעה ובקשת האישור, כפי המפורט בתצהירים התומכים בבקשת האישור, הן, בקליפת אגוז, גביית עמלה נטענת (בשיעור של 0.7% או 1.45%) מלקוחות המבקשת, אשר ביצעו רכישות בחו"ל במטבע זר באמצעות כרטיס אשראי, וזאת, בנוסף לסכום שהתקבל כתוצאה מהמרות המטבע הרלוונטיות לדולר ומן הדולר לש"ח וזאת, מבלי שהמבקשת הודיעה למשיבים "קודם להתקשרותם עימה ו/או בעת ההתקשרות ו/או בעת מסירת הכרטיס והמדריך ו/או קודם לביצוע הרכישות ו/או לאחר ביצוען ובניגוד גמור למצג לפיו הודיע להם על שיטת חיוב, שאינה כוללת עמלה". (סעיף 4.2 לתצהיר המשיבה ור' גם סעיף 4.2 לתצהיר המשיב).

3. בקשת האישור מבוססת, הן על הוראות תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") – ככל שהיא מתייחסת לעילות לפי חוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1970 (להלן: "חוק החוזים"), פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") וחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 (להלן: "חוק עשיית עושר ולא במשפט") - שנוצרו החל מיום 1.1.90 וכלה ביום 1.10.01; והן על הוראות פרק ג' 1 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הבנקאות (שירות ללקוח)") - בדבר הטעיה (כאמור בסעיף 3 (1), (3) ו-(6)) ופגיעה בלקוחות בנסיבות מיוחדות (כאמור בסעיף 4 לאותו חוק) - לגבי התקופה מיום 10.5.96 וכלה ביום 1.10.00 (סעיף 5.2 לבקשת האישור).

4. בבקשה שבפני טוענת המבקשת, כי דין בקשת האישור להמחק ו/או להדחות על הסף מכמה טעמים:

א. ככל שבקשת האישור מבוססת על תקנה 29 (כאמור, בעילות טעות, הטעיה, רשלנות, אי-גילוי וכו'), הרי דינה להמחק מחוסר עילה, נוכח הלכת בית-המשפט העליון ברע"א 3126/00 מ"י נ' א.ש.ת. ניהול פרויקטים בע"מ, פ"ד נז (3) 220 (להלן: "פרשת א.ש.ת"), לפיה, תקנה 29 אינה יכולה לשמש מקור חוקי להגשת תובענות ייצוגיות.

ב. ככל שבקשת האישור מבוססת על הוראות חוק הבנקאות (שירות ללקוח), הרי שעל-פי הוראות חוק תובענות ייצוגיות (תיקוני חקיקה), תשנ"ו-1996 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות") - במסגרתו הוסף פרק ג' 1 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) - ניתן להגיש תובענות ייצוגיות לפי חוק זה, אך ורק לגבי "עילה שנוצרה מיום תחילת החוק ואילך". לטענת המבקשת, מאחר שעילת תביעת המשיבים, כפי שנטענה, נוצרה לפני תחילת חוק תובענות ייצוגיות (10.5.96), הרי אין בידם עילה לפי חוק זה.

ג. לא ניתן להגיש תובענה ייצוגית אלא בעילות הקבועות בפרק ג' 1 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) ועילות שמקורן בהפרת חובות בהתאם לחוק החוזים, פקודת הנזיקין וחוק עשיית עושר ולא במשפט, אינן בגדר זה.

ד. מאחר שעילת תביעתם האישית של המשיבים התיישנה, ממילא אין הם רשאים לעתור לקבלת אישור להגשת תובענה ייצוגית (ר' סעיפים 71 עד 77 לבקשה).

5. אשר לעילת התביעה של המשיבים המתייחסת להוראות תקנה 29 לתקנות. אמנם הצדדים הרחיבו בעניין זה, כאשר המשיבים בדעה כי קיימת עדיין אפשרות לשימוש בתקנה 29 לתקנות כמקור חוקי להגשת תובענות ייצוגיות, אולם נראה, כי הדין, כפי שמוצג על ידי המבקשת בעניין זה, לפיו לא יכולה תקנה 29 לשמש מקור להגשת תובענות ייצוגיות, הוא הדין המחייב את הצדדים (וראה גם לעניין זה את ע"א 8627/03 לוי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). לפיכך, ככל שבקשת האישור סומכת על תקנה 29 לתקנות (כאמור, בעילות מכח חוק החוזים, פקודת הנזיקין וחוק עשיית עושר ולא במשפט) – דינה להמחק מחוסר עילה.



6. א. אשר לעילה לפי חוק הבנקאות (שירות ללקוח). פרק ג' 1 לחוק זה, אשר עניינו "תובענה ייצוגית", הוסף באמצעות חוק התובענות הייצוגיות. סעיף 3 לחוק זה קובע כי "הוראות חוק זה יחולו על עילה שנוצרה מיום תחילת החוק ואילך".

ב. לטענת המבקשת, טענות המשיבים כלפיה, המהוות עילות של הטעיה, איסור פגיעה בנסיבות מיוחדות וכו', על-פי חוק הבנקאות (שירות ללקוח), יכולות להתייחס אך ורק לשלב הטרום-חוזי, קרי, עובר להתקשרות של מי מהמשיבים בהסכם עם המבקשת להנפקת כרטיס האשראי (לגבי המשיב בשנת 1990 ולגבי המשיבה בשנת 1993), ולא לשלב ביצוע החוזה, אליו הן מתייחסות לטענתה. המבקשת הפנתה את בית-המשפט לשורה של החלטות שיפוטיות (סעיף 50-51 לבקשה) בהן קבעו בתי-משפט מחוזיים, כי עילות התביעה לפי פרק ג' 1 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), מתייחסות אך ורק לשלב הטרום-חוזי. כן הפנתה להחלטות דומות שניתנו, ובכלל זה על-ידי בית-המשפט העליון, לגבי חוק הגנת הצרכן (ר' למשל סעיף 55 לבקשה).

ג. לפיכך, טוענת המבקשת, כי מאחר שלפי חוק התובענות הייצוגיות ניתן להגיש תובענה לפי פרק ג' 1 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) אך ורק לגבי עילה שנולדה לאחר 10.5.96 (מועד תחילת החוק), ומאחר שהסכם ההתקשרות בין המבקשת לבין המשיב נכרת עוד בשנת 1990 ובין המבקשת לבין המשיבה נכרת ההסכם עוד בשנת 1993, הרי שלגבי טענות המשיבים לפי פרק ג' 1 הנ"ל, אין עוד בידם עילת תביעה כנגד המבקשת.

ד. מוסיפה המבקשת וטוענת, כי נסיונם של המשיבים לפרוס את עילת ההטעיה גם על מועד קבלת דפי חשבון ששולחת היא אל לקוחותיה והן על מועד ביצוע העסקאות באמצעות כרטיס האשראי, אין בה ממש, שכן מדובר בעילות הנוגעות לביצוע החוזה ולא בעילות הטרום חוזיות.

ה. ואילו לטענת המשיבים, פרשנות הוראות המעבר כבקשת המבקשת, יסכל את מטרת החוק, שכן יביא ל"הענקת חסינות למעוולים, באם ייקבע, כי ביצעו עוולה". (סעיף 28 לתשובה).

ו. עוד הם טוענים, כי המבקשת מנועה ומושתקת מלטעון לאי תחולת פרק ג' 1 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), מאחר שהיא "במועד קבלת התיקון לחוק, לא יידעה את הצרכנים ולא הביאה בפניהם את דבר קיום העמלה, ורק לאחר שחויבה לכך על ידי המפקח על הבנקאים, עשתה זאת." (סעיף 31 לתגובה).

ז. אשר לטענת המבקשת כי עילות ההטעיה וניצול המצוקה יכולות להתייחס אך לשלב הטרום-חוזי, טוענים המשיבים, כי טענותיהם לעניין זה "מתייחסות למועד ביצוע הרכישות, ועובר לביצוע הרכישות, ולא רק עובר לחתימת ההסכם...עילת ההטעיה נוצרת כמובן רק עובר לביצוע הרכישה..." (סעיף 33 לתגובה). לטענתם, רכישות באמצעות כרטיס אשראי הן עסקאות נפרדות מההתקשרות ב"חוזה המסגרת" ועל כן עילות ההטעיה וניצול המצוקה מתייחסות למועדים עובר לביצוע אותן הרכישות ולא רק עובר לחתימת ההסכם להנפקת כרטיס האשראי. עוד לעניין זה, לטענתם, ההטעיה באה גם לידי ביטוי ובעיקר, בטופס דפי פירוט החשבון, הנשלחים ללקוחות על ידי המבקשת.

ח. ועוד טוענים המשיבים, כי במקרה דנן, מדובר ב"הטעיה שעניינה הסתרה", והעילה לגביה מתגבשת רק בעת ביצוע הרכישה באמצעות כרטיס האשראי. מאחר שהרכישות נשוא התובענה בוצעו לאחר כניסת התיקון לחוק לתוקף, הרי גם עילת תביעת המשיבים נולדה רק לאחר מכן (סעיף 35 לתגובתם).

7. א. המשיבים למעשה אינם חולקים על כך שההטעיה ו/או ניצול המצוקה וכו', מתייחסים לשלב הטרום חוזי, אולם, לטענתם, ניתן לייחס שלב זה לכל רכישה ורכישה המתבצעת באמצעות כרטיס אשראי. לחיזוק טענה זו, מביאים הם את שנאמר בע"א 725/87 חברת ביר-סל סחר מזול בע"מ נ' חברת אוליבקס בע"מ, פ"ד מד (1) 177, 180-181.

ב. הפרשנות על פיה עילות בדבר הטעיה או איסור פגיעה בנסיבות מיוחדות (סעיפים 3 ו-4 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח)), עליהם מבססים המשיבים עילת תביעתם ובקשת האישור ולגביהן אפשר המחוקק בסעיף 16 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) הגשת תובענה ייצוגית, חלות אך ורק לגבי השלב הטרום-חוזי - היא הדעה המקובלת לעניין זה (ר' למשל החלטת כב' השופטת קרת-מאיר בבש"א 2158/02 (ת.א. 1068/02) בעמ' 7 ו-8 והפסיקה אליה הפנתה) ולה אני מסכימה.


ג. אין חולק, כי בעת הנפקת כרטיסי האשראי למשיבים, נכרת בין הצדדים הסכם, המסדיר את מערכת ההתקשרות נשוא השימוש בכרטיס האשראי (דוגמת נספח א'2 לבקשת האישור. מקור ההסכמים עם כל אחד מהמשיבים לא הומצא, אולם, המשיבים מסתמכים בעניין זה על מסמך זה). בהתאם להסכם זה, התחייב הבנק, מנפיק כרטיס האשראי, כלפי המשיבים, בין היתר, לשלם בעד כל שובר (מסמך שהונפק על ידי נותן שירות והמתייחס לקבלת מצרך שירות או כספים על ידי מחזיק הכרטיס בו מצוין מספר הכרטיס), כאשר שזה ימסר לבנק (על-ידי בית העסק עמו קשר המחזיק בכרטיס עסקה) לגבייה. נשאלת השאלה, האם הסכם כזה הינו "הסכם מסגרת" בלבד, ואילו כל עסקה המתבצעת באמצעות כרטיס האשראי, נחשבת עסקה נפרדת לגביה נכרת הסכם נפרד בין בעל הכרטיס לחברה המנפיקה את הכרטיס? נראה כי התשובה לכך היא שלילית.


ד. מערכת היחסים החוזית הנכרתת לגבי כרטיס אשראי, תוארה יפה על-ידי מחברי Paget's Law Of Banking, (Eleventh edition, Mark Hapgood QC Ed.):

“The normal features of a credit card transaction were stated… to include the following: (1) There is an underlying contractual scheme which predates the individual contracts of sale. Under such scheme, the suppliers have agreed to accept the card in payment of the price of goods purchased: the purchasers are entitled to use the credit card to commit the credit card company to pay the suppliers. (2) The underlying scheme is established by two separate contracts. The first is made between the credit company and the seller: the seller agrees to accept payment by the use of the card from anyone holding the card and the credit company agrees to pay the supplier the price of goods supplied less a discount. The second contract is between the credit company and the card holder: the cardholder is provided with a card which enables him to pay the price by its use and in return agrees to pay the credit company the full amount of the price charged by the supplier. (3) The underlying scheme is deigned primarily for use in over-the-counter sales, ie, sales where the only connection between a particular seller and a particular buyer is one sale. (4) The actual sale and purchase of the commodity is the subject of the third bilateral contract made between buyer and seller. In the majority of cases, this sale contract will be an oral, over-the-counter sale. Tendering and acceptance of the credit card in payment is made on the tacit assumption that the legal consequences will be regulated by the separate underlying contractual obligations between the seller and the credit company and the buyer and the credit company…”

לחיזוק טענתו כי כל עסקה הנעשית בכרטיס האשראי הנה בגדר חוזה נפרד לחוזה המסגרת הנטען שבין הצדדים, הפנה ב"כ המשיבים, כאמור (סעיף 37 לתגובה), לע"א 725/87 הנ"ל שם בעמ' 180 נאמר:

"בעניין דנא קיים 'הסכם מסגרת' כללי בין הצדדים על היות המערערת סוכנת לשיווק מוצריה של המשיבה. במסגרת זו סיפקה מדי פעם המשיבה למערערת מתוצרתה. כל משלוח סחורה אשר כזה הינו עיסקת מכר עצמאית בין הצדדים, הניתנת לניתוק, מן הבחינה העסקית, מהסכם הסוכנות, ואין המדובר 'בעיסקה, שפוצלה למשלוחי סחורה שונים'..."

אין לקבל היקש זה. במקרה שנדון בפסה"ד הנזכר פורש המונח "עיסקה אחת" לענין טענת קיזוז לפי סעיף 53(א) לחוק החוזים ומן המובאה מאותו מקרה עולה, כי אכן ההסכם שבין הצדדים היה הסכם המסגרת, אשר אך הסדיר את היות המערערת סוכנת מוצרי המשיבה, ואילו רכישות מוצרים על-ידי המשיבה מן המערערת, לא היו כלולות בהסכם מסגרת זה ועל-כן, ראו בהן עסקאות נפרדות. לא כן במקרה דנן. ההסכם במסגרתו מונפק כרטיס אשראי, הוא המסדיר את מערכת היחסים המלאה בין המנפיק לבין המחזיק. ניתן להקיש לגבי היחסים בין מנפיק כרטיס אשראי לבין מחזיק הכרטיס, מן היחסים שבין בנק ללקוחו. כבר נפסק, למשל, בע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לז (2) 673, 679, כי:

"היחסים בין הבנק לבין הלקוח הם יחסי לווה ומלווה, על-פיהם יתרת זכותו של הלקוח על-פי החשבון בבנק היא בגדר הלוואה שהלווה לבנק, והבנק חייב לשלמה לו עם דרישתו...כשמתנהל חשבון עובר ושב, הרי כל סכום המוכנס לחשבון מאבד את 'ישותו המיוחדת' ומתמזג עם הסכום שבחשבון, ולבעל החוב מגיעה היתרה, הנוצרת מזקיפת כל פריטי החשבון - לזכות ולחובה - זה מול זה. מכאן, שאין לבעל החשבון זכות לתבוע פריט כלשהו מהחשבון, אלא את יתרת החשבון, אם היתרה היא לזכותו...- בכל מקרה, עם כניסתו של הסכום של הלקוח לחשבון, נטמע הוא בתוכו ומשנה את היתרה שבחשבון - אך אין לו עוד קיום עצמאי, ואין הוא בר-תביעה.

המסקנה מכל האמור היא, שהואיל ובחשבון עובר ושב יכול צד לתבוע ממשנהו רק את היתרה של חשבון זה, אם היא לזכותו, ולא כל פריט מפריטי החשבון - הרי כל עוד חשבונו של לקוח הבנק הוא בחובה, אין ללקוח זכות לקבלת כסף כלשהו מהבנק..."

כך גם לגבי כרטיס אשראי. ביחסים שבין מנפיק הכרטיס למחזיק בו – להבדיל מהיחסים שבין המחזיק לבין בית העסק ממנו רוכש המחזיק בכרטיס מוצר או שירות – כל שימוש שעושה מחזיק הכרטיס הינו חיוב המצטרף לחשבונו אצל המנפיק ואין לו "ישות" נפרדת וממילא אינו יכול להוות "עסקה נפרדת" בינו לבין המנפיק. כל שימוש כזה, הנו בגדר מימוש זכותו של מחזיק הכרטיס, כלפי המנפיק, במסגרת ההסכם שבין הצדדים.


ה. יוער, כי ניתן היה אולי למצוא תמיכה בטענות המשיבים מפסק-דין של בית-משפט לערעורים במדינת אילינוי (מחוז ראשון) שניתן בשנת 1982 בעניןSheldon Garber et al. v. Harris Trust & Savings Bank et al.432 N.E.2d 1309. באותו מקרה, הוגשה תובענה ייצוגית על-ידי מחזיקי כרטיסי אשראי כנגד מנפיקות הכרטיסים, בטענה, כי המנפיקות הפרו את תנאי "הסכם-כרטיס-האשראי", על-ידי שינוי תנאיו. בית-המשפט לערעורים פסק כי:

“…a contract was not formed at the time of issuance of the credit card; that separate contract is created each time the card is used according to the terms of the cardholder agreement at the time of such use; that the cardholder agreement were subject to modification at will; and that in any event, consideration was given for modifications...”

שם נטען על ידי התובעים (המערערים) כי הבקשות והעלונים שפרסמו הנתבעות הוו הזמנה להציע הצעות והבקשה שהוגשה לנתבעות על-ידי מחזיק פוטנציאלי של כרטיס אשראי, מהווה הצעה. קיבול הצעה זו מתקיים, כאשר מנפיק כרטיסי האשראי מנפיק כרטיס אשראי למציע. טענתם נדחתה ונפסק, כי "הסכם כרטיסי האשראי" מהווה רק הצעה עומדת (standing offer) ליתן אשראי. הטעם העיקרי למסקנה זו, היה העובדה שלפי נסיבות אותו מקרה, לא התקיימה דרישת "תמורה בת-ערך" (valuable consideration) לצורך השתכללות חוזה. דרישה שכידוע אין קיימת במשפט ארצנו. לעומת זאת, במקרה דנן, השתכלל חוזה בין הצדדים, עם חתימת המשיבים על גבי המסמך שכתרתו "תנאי ההצטרפות" (אשר, אגב, אושר על-ידי בית דין לחוזים אחידים), שכן מסמך זה לפי תוכנו מהווה הצעה מצד בנק לאומי לישראל בע"מ להנפקת כרטיס אשראי למחזיק וכולל את תנאי השימוש בו. חתימת הלקוח על גבי מסמך זה מהווה קיבול הצעת הבנק וחוזה בין הצדדים, שהרי אצלנו, אין לתור בחיפוש אחר התמורה החוזית, מה גם שאף אותה ניתן למצוא במקרה כזה. לחילופין ניתן היה לראות במסמך זה משום הצעה של המחזיק הפוטנציאלי לבנק, כאשר האחרון מקבלה על-ידי הנפקת הכרטיס. שתי דרכים אלו לא יועילו לטיעונו של המשיב, שהרי, לפי שתיהן, החוזה בינו לבין המשיבה נכרת לפני שנת 1996.

8. אשר לטענה המפורטת בסעיף 6 ח' לעיל, נראה, שהתערבבו לב"כ המשיבים שני נושאים: מועד היווצרות עילת תביעה ותקופת ההתיישנות החלה על עילה שנתגלתה לאחר זמן. גם אם צודקים המשיבים, כי עילתם התגלתה רק בעת ביצוע הרכישות באמצעות כרטיסי האשראי, שכן, רק אז נודע להם על ההטעיה שהוטעו באי גילוי עובדת גביית העמלה הנטענת, גם אז, מועד היווצרות עילה תביעה זו, הינו מועד כריתת ההסכם בינם לבין המבקשת. מועד הגילוי הוא נתון רלוונטי לגבי טענת התיישנות, לפי חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, לאור עקרון ההתיישנות שלא מדעת, הקבוע בסעיף 8 לאותו חוק. אולם, במקרה דנן, חוק התובענות הייצוגיות קבע, ברחל בתך הקטנה, הסדר ספציפי, ושלל האפשרות להגשת תובענה ייצוגית בגין עילה שנוצרה לפני תחילתו. לפיכך, במקרה דנן, לצורך בירור קיומה של עילה לפי חוק זה, אין נפקות למועד גילוי ההטעיה הנטענת.

9. טוענים המשיבים, כי קבלת עמדת המבקשת, לפיה המועד הרלבנטי להווצרות עילת התביעה הנו מועד כריתת ההסכם בין המבקשת לבינם, תביא לכך "... שהתאגיד הבנקאי יכול להפר את הוראותיו הקוגנטיות של חוק הבנקאות ככל שיחפוץ, ללא כל חשש ממנגנון התובענה היצוגית,...". לטענתם, הדבר נוגד את מטרת חוק הבנקאות (שירות ללקוח), אשר לא היתה "הענקת חסינות למעוולים, אם ייקבע, כי ביצעו עוולה" (ראה סעיפים 25-29 לתגובת המשיבים). ואילו לטענת המבקשת (סעיפים 35-38 לתשובתה), המחוקק הגביל במתכוון את תחולת פרק ג1 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), וזאת, מן הטעמים כפי שהובעו בעמדת היועץ המשפטי לממשלה בת.א. 1442/95 רשף חן ואח' נ' בנק איגוד לישראל בע"מ ואח':

"בדיון שהתקיים בכנסת לענין סעיף זה התעורר החשש מפני תוצאותיהן של תביעות ייצוגיות נגד המערכת הבנקאית, בגין ארועים שהתרחשו בעבר. הסעיף (הכוונה לסעיף 3 לחוק התובענות הייצוגיות – ר.מ.) משקף את אי רצונו של המחוקק לאפשר הגשת תובענות כאלה." (סעיף 35 לתגובה האמורה).

נראית לי עמדה זו של היועץ-המשפטי לממשלה. הפרשנות המוצעת לא זו בלבד שהיא מתחייבת מלשונו החד-משמעית של חוק התובענות הייצוגיות, אלא שהיא אף אינה עומדת בסתירה למטרותיו. התובענה הייצוגית הנה כלי רב עצמה, בצדק כינה אותה כב' השופט מ' חשין (כתוארו דאז), נשק בלתי קונבציונלי:

"כלי התובענה הייצוגית כלי רב-ערך ורב-חשיבות הוא. ואולם בראש ובראשונה - ובכך עיקר - כלי רב-עוצמה הוא. ואמנם, כוחה הסינֶרְגֶטִי של התובענה הופך אותה לנשק בלתי קונבנציונלי, ואין פלא בדבר שמהלכת היא אֵימים על עוסקים למיניהם. בשל כך - בעיקר בשל כך - שומה עלינו לטפל בתובענה הייצוגית בזהירות יתרה משל הייתה רימון-יד שנצרתו נשלפה מגופו." (דנ"א 5712/01 יוסף ברזני נ' בזק, חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נז(6) 385, 406)

זכורה גם אמירתו של השופט י' זמיר (בהקשר שונה) על נשקים משפטיים רבי עצמה:


"...כבר אמר הנשיא ברק, שהסמכות של בית-משפט לבטל חוקים דומה לנשק בלתי קונבנציונלי ... כל אחד יודע עד כמה נשק כזה עלול להיות הרסני, אם כי לא כל אחד מבין עד היכן עלול ההרס להתפשט. מי שמופקד על נשק כזה מחויב באיפוק מרבי. אוי לסמכות שאין עמה אחריות. " (בג"צ 7111/95 מרכז השלטון המקומי נ' הכנסת, פ"ד נ (3) 485, 496)

אכן, בהיות תובענות יצוגיות, "כלי נשק" רב עצמה, יש לבחון ולשקול מתן אפשרות הגשתן במשורה, תוך בחינת הסייגים והאיזונים המתאימים, אשר יעמידו את היתרונות מול החסרונות הגלומים במתן האפשרות להגשתן. במקרה דנן, את חלק מאיזון זה עשה המחוקק – באמצעות סעיף 3 לחוק התובענות הייצוגיות, וזאת, בלשון ברורה, שאינה משתמעת לשתי פנים. מטרותיו היו, לפיכך, לחזק את ההגנה על לקוחות הבנקים, אולם, לעשות זאת במידה ובאיזון הראויים. בהתחשב במכלול הנסיבות, ובכלל זה בעובדה שתחום הבנקאות מצוי תחת משטר רגולטורי, איזון זה הוא סביר. זאת בחירתו של המחוקק, ואותה, יש כמובן לקבל.

10. בסיכום. הנני מקבלת את בקשת המבקשת ומוחקת על הסף את בקשת האישור (בש"א 5800/03), מחוסר עילה. המשיבים ישלמו למבקשת הוצאות בסך של 30,000 ₪ בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה ורבית כחוק החל מהיום ועד מועד התשלום בפועל.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ביטול עסקה CAL

  2. אי חידוש קו אשראי

  3. אשראי ליווי בנקאי

  4. ביטול עסקה ישראכרט

  5. ביטול מסגרת האשראי

  6. אי חידוש מסגרת אשראי

  7. ביטול עסקה ויזה כאל

  8. מכתב אשראי דוקומנטרי

  9. ביטול עסקה מאסטרכארד

  10. ביטול עסקה לאומי קארד

  11. התיישנות כרטיס אשראי

  12. ביטול עסקת אשראי ויזה

  13. הפרת הסכם למתן אשראי

  14. ביטול עסקה חברת האשראי

  15. הסדר נושים קווי אשראי

  16. ביטול עסקת אשראי טלפונית

  17. ביטול עסקה אמריקן אקספרס

  18. אשראי רכישת קרנות נאמנות

  19. בדיקת פוליגרף כרטיס אשראי

  20. ביטול עסקה באשראי תשלומים

  21. ביטול עסקה מול חברת האשראי

  22. ביטול צו עיקול בחברות אשראי

  23. ביטול חיוב עמלת פריסת אשראי

  24. ביטול עסקת אשראי תוך 24 שעות

  25. ביטול הרשאה לחיוב כרטיס אשראי

  26. אחריות ספק בעסקת אשראי טלפונית

  27. חייב מוגבל באמצעים כרטיס אשראי

  28. ביטול מסגרת אשראי בבנק הודעה מראש

  29. כרטיסי אשראי מתגלגל: תביעה ייצוגית

  30. אשראי דוקומנטרי סמכות שיפוט בינלאומית

  31. שימוש בכרטיס אשראי למרות הבטחה לא להשתמש בו

  32. שימוש בפרטי כרטיס אשראי ללא הרשאה לצרכים אישיים

  33. טענה כי יש לקבל תביעה מאחר שהנתבע מודה בהלוואות ובאשראי שקיבל

  34. שימוש אסור שנעשה בכרטיס האשראי של התובעת באמצעות חשבון הפייסבוק שלה

  35. הגבלת החשבון המקורית יצרה מחנק חמור באשראי והביאה לקושי בניהול העסק

  36. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון