התיישנות מחלת מקצוע

I. ההליך

1. המערער עבד במפעל לבורסקאות עד שנת 1966; בחודש נובמבר של אותה שנה
הפסיק המערער את עבודתו במפעל. לדבריו היה הדבר בשל מחלת ‎ULCERA CRUSIS
VARICOSA ממנה סבל שנים מספר ואותה הוא מבקש לראות כ"מחלת מקצוע" המזכה אותו לגימלה מכוח חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968.

2. ביום 24.3.1970 נתקבלה במוסד לביטוח לאומי "הודעה על פגיעה בעבודה ותביעה לתשלום דמי פגיעה", בטופס המקובל לעניין זה במוסד לביטוח לאומי.


3. "התביעה" האמורה הוגשה לפי עצת המוסד לביטוח לאומי, עקב הגש תובענה לבית-הדין לעבודה, עוד בטרם הוגשה התביעה, ועצתו של המוסד לביטוח לאומי באה "מבלי להיכנס לשאלה האם אמנם זכאי הנך לגימלאות" (מכתב היועץ המשפטי למוסד לביטוח לאומי מיום 18.3.70, נ/2).

4. ביום 16.4.1970 כתבה המערערת למשיב, ובמכתב נאמר בין היתר "תביעתך הנ"ל בוודאי תזכה לכל הטיפול הנאות ובמידה ולא תבוא על סיפוקך, תוכל לפנות לבית-הדין לעבודה תוך 6 חודשים מתאריך קבלת החלטתו של פקיד התביעות" (מכתב העוזר ליועץ המשפטי למוסד לביטוח לאומי, ת/1).

5. במכתב מיום 7.5.1970 (נ/3) הודע למשיב כי תביעתו נדחתה. באותו מכתב מופנית תשומת לב המשיב לסעיף 128 לחוק הביטוח הלאומי, המחייב להגיש תביעה תוך 12 חדשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה, ונאמר כי "הואיל ומדובר במחלות שמהן סבלת שנים שקדמו ליום שבו נוצרה עילת התביעה, אנו נאלצים לדאבוננו לדחות את תביעתך לדמי פגיעה, בהסתמך על סעיף בחוק המוזכר לעיל". באותו מכתב נאמר גם שלדעת המוסד לביטוח לאומי אין לראות את המחלה שבה מדובר כ"מחלת מקצוע", לעניין חלק ג' לחוק הביטוח הלאומי.

6. משנדחתה תביעתו של המשיב, הוגשה על-ידו התובענה לבית-הדין האזורי.
בכתב-ההגנה שהוגש על-ידי המוסד לביטוח לאומי נטענה טענת "שיהוי" בהגשת התביעה למוסד, באשר "עילת התביעה נוצרה לכל המאוחר ביום 4.11.66 ואילו תביעת התובע למוסד הוגשה ביום 25.11.69", ובית-הדין נתבקש לדחות את התביעה על-הסף. כן נטענו בכתב-ההגנה טענות ענייניות שעיקרן "כי אין המחלה בה מדובר מחלת מקצוע" המזכה את המשיב לגימלה לפי חוק הביטוח הלאומי.

7. שופט בית-הדין האזורי קיים דיון במסגרת סמכויותיו לפי סעיף 18(ד) לחוק בית-הדין לעבודה, קבע את השאלות השנויות במחלוקת וכן כי תחילה יתקיים הדיון "בשאלת ההתיישנות".

8. המותב של בית-הדין האזורי דן תחילה "בשאלת ההתיישנות" ודחה את הטענה.
מכאן הערעור בפנינו, ברשות שניתנה על-ידי בית-הדין האזורי, בגוף ההחלטה.

9. בדיון בפני בית-הדין האזורי העלה המשיב בעדותו הן עובדות לעניין מחלתו והן עובדות לעניין הנסיבות שבגללן לא הגיש את התביעה למוסד לביטוח לאומי, במועדה.

בא-כוח המשיב ייחד את הדיבור, בסיכומיו, בעיקר לנסיבות שבעטיין בא האיחור בהגשת התביעה למוסד לביטוח לאומי.

10. בחקרו את המשיב כעד, בחקירה נגדית, מייחס בא-כוח המוסד לביטוח לאומי משקל למחלתו של המשיב ולעניין השיהוי בהגשת התביעה.

עד מטעם המוסד לביטוח לאומי, פקיד תביעות שאינו רופא, מייחס בעדותו את דבריו, בעיקר לשאלת מהות מחלתו של המשיב ולקשר שבינה ובין עבודתו של המשיב בבורסקאות, ואומר כי "בהסתמך על החומר הזה דחיתי את תביעת התובע". אותו עד מתייחס גם לפניות המשיב, בעניין מחלתו, עוד בטרם הוגשה התביעה.


בא-כוח המוסד לביטוח לאומי, אף הוא מתייחס בסיכומיו בפני בית-הדין האזורי לכלל הנסיבות, ואומר: "פקיד התביעות טיפל בתביעת התובע כדבעי, שקל את העניין מכל הבחינות, היינו גם לגופו של עניין. הוא אף התייעץ עם רופא ובשיקוליו אין כל פסול".

11. בפני חברי המותב דן בערעור, עמדה השאלה אם ראוי כבר בשלב זה להחליט סופית בשאלת "השיהוי" בהגשת התביעה, ויישום סעיף 128 לחוק הביטוח הלאומי למקרה העומד לדיון, ובהתאם לכך לקיים, או לבטל, את החלטת בית-הדין האזורי נשוא הערעור, או שמא יש להתייחס רק לשאלה אם בדין החליט בית-הדין האזורי סופית כבר בראשית הדיון בשאלה של יישום הסעיף האמור, למקרה הנדון בהליך.

כל חברי המותב היו בדעה שהדרך השנויה היא העדיפה.

II. פסק-דין

1. השאלה שעמדה לדיון בפני בית-הדין האזורי ושבה הוא החליט כפי שהחליט, היא יישום סעיף 128 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968, להליך שבפניו, והשאלה העומדת לדיון בערעור זה היא גם העיתוי להחלטה, מבחינת שלב הדיון.

2. ראשית, יצויין שלא סעיף 128 לחוק הביטוח הלאומי ולא העומד לדיון בפנינו, עניינם "התיישנות" הליכים בפני בית-המשפט. הדן והפוסק בעניין כאילו ב"התיישנות" דובר, טועה. המדובר הוא בתנאי לזכאות לגימלה שקבעו המחוקק, בדומה לתנאים שבחוזה עניינם קביעת מסגרת זמן לפעולות הצדדים, כתנאי לזכויות מכוח חוזה. "שיהוי" בקיומו של תנאי כאמור, פירוש הוראות דין או הוראות חוזיות שעניינן שיהוי כאמור ויישומן של הוראות כאלה, אין להחיל עליהם אוטומטית הלכות התיישנות, אם כי ייתכן וחלקית אפשר ללמוד מאלה על אלה, לעניין פרשנות.

3. את הסעיף 128 לחוק הביטוח הלאומי יש לקרוא כשלמות. סעיף זה, ברישא, קובע סייג לזמן להגשת תביעה למוסד לביטוח לאומי - תביעה למוסד לביטוח לאומי ולא תובענה לבית-הדין - ובסיפא קובע הוא שאותה מסגרת זמן אינה מוחלטת, ולמוסד לביטוח לאומי הרשות ליתן גימלה, אף אם התביעה לא הוגשה תוך הזמן הנקוב באותו סעיף.

4. על מהותו ומטרתו של סעיף 128 לחוק הביטוח הלאומי אפשר לאמור כי "קביעת מועד אחרון להגשת תביעות מסתבר מן הצורך לאפשר למוסד לבחון עובדות תוך זמן מסויים לאחר קרותן וכן מן הצורך לאפשר לו עריכת תקציב וייעוד קרנות מתאימות" (צ' בר-ניב, "חוק הביטוח הלאומי", מהדורה שנייה, ע' 92).

סעיף זה, ביסודו, אינו חדש בחקיקה שלנו. סעיף דומה במטרתו מצוי היה בפקודת הפיצויים לעובדים, 1947, הוא הסעיף 10, ומקורו בחוק המקביל שבאנגליה. אותו סעיף נדון רבות על-ידי בתי-המשפט וייתכן שמהפירוש שניתן לו אפשר ללמוד על הפירוש הראוי לסעיף שלנו בהבדל ההכרחי המשתמע משני החוקים - האחד מתחום היחסים שבין אדם לרעהו, המטיל חובה אישית על המעביד כלפי עובדו, והשני מתחום הבטחון הסוציאלי הממלכתי.

5. אין המקרה העומד לדיון מחייב לעמוד על פירושו של הסעיף, על הדרכים הנאותות ליישומו ועל מידת הפיקוח אשר לבית-הדין לעבודה על כל אלה. על כן לא נייחד דברים לכך בפסק-דין זה.

6. במקרה העומד לדיון נהג המוסד לביטוח לאומי כפי שיש לצפות כי ינהג הוא נתן דעתו לא רק לתאריכים, אלא גם לגורמים אחרים החייבים לשקול ביישומו של סעיף 128 לחוק הביטוח הלאומי.

אשר עומד לדיון אינו, על כן, התאריך בלבד. ייתכנו מקרים שבהם השאלה איזה הוא היום שבו נוצרה עילת התביעה" אינה פשוטה כלל וכלל. בעקר ייתכנו מקרים כאלה כשמדובר בתביעה שעילתה "מחלת מקצוע". אך העומד לדיון אינו אחד מאלה.
ברור שהתביעה למוסד לביטוח לאומי הוגשה לאחר שתמו שנים-עשר החודשים. העומד לדיון הוא אם מכלול הנסיבות, גם אלה שהיו לעיני המוסד לביטוח לאומי, הצדיק דחיית תביעת המשיב על-ידי המוסד לביטוח לאומי והצדיק החלטת בית-הדין האזורי בדרך החלטה הדוחה תביעה על הסף.

7. עיון בכתבי בית-הדין שהיו בפני בית-הדין האזורי, ובפרוטוקול הדיון בפניו, וכן בטענות באי-כוח הצדדים בפנינו, מעלה כי שלושה מבחנים עמדו לדיון.
האחד -הזמן, השני - הנסיבות שהביאו לשיהוי בהגשת התביעה, והשלישי - מהות המחלה שבה רואה המשיב את העילה לתביעה והקשר שבינה ובין עבודתו בבורסקאות.

אשר לזמן, נאמר כבר כי אין ספק שהוא עבר והדברים בהחלטת בית-הדין האזורי, דעת הרוב, בטעות יסודם. המועד שבו פסקו התשלומים על-ידי "מבטחים" אינו רלבנטי כלל וכלל לעניין קביעת היום "שבו נוצרה עילת התביעה". אותו מועד יכול אולי להיות רלבנטי כשבאים לשקול בגורם השני, הנסיבות שהביאו לכך שהתביעה לא הוגשה בזמנה, וכך ניתן להבין את דברי בא-כוח המשיב בטיעון לפנינו, אך אין עלינו לנקוט עמדה לעניין זה בשלב זה.

8. הגורם השלישי קשור במהות המחלה, והוא ששקל עת החליט המוסד לביטוח לאומי כפי שהחליט. גורם זה, בצדק, לא התברר כראוי בפני בית-הדין האזורי, וברור הרי שבדחותו את התביעה ייחס לו פקיד התביעות משקל (פיסקה 5 שבחלק 1 דלעיל).
לעניין זה היתה בפני בית-הדין רק עדות של פקיד התביעות עצמו. עד זה אינו רופא, ואינו חייב להיות רופא, אך מעדותו ברור שעשה כרופא, והסיק מסקנות שרק רופא יכול להסיקן. הוא התייעץ אמנם עם רופא של המוסד לביטוח לאומי, אך בשום אופן אין לראות בכך בירור השאלה אף למען קביעת דברים כפי שהם "לכאורה".

9. בדרך כלל לא יתערב בית-הדין הארצי בהחלטת שופט בית-הדין האזורי הקובעת את סדר הדיון בהליך, ואם קבע שבשאלה פלונית ידונו ויחליטו תחילה, לא יתערב בית-דין זה בהחלטה.

10. לו בטענת התיישנות דובר ודאי היה מקום לקבוע את שלבי הדיון כפי שנקבעו, אך לא כן במקרה שלנו בו מדובר בדחיית תובענה על הסף, לא בשל התיישנות אלא בגלל "שיהוי", על המיוחד שבסעיף 128 לחוק הביטוח הלאומי.

11. על-מנת להחליט כמבוקש על-ידי המוסד לביטוח לאומי, חייב היה בית-הדין האזורי ליתן דעתו גם למידת הסבירות שבהנחת פקיד התביעות כי המחלה בה מדובר אינה "מחלת מקצוע" המזכה את המשיב לגימלה, וזאת לא יכול היה בית-הדין האזורי לעשות, בשלב בו החליט כפי שהחליט, מאחר ולא היו לפניו כל ראיות, פרט לדברי פקיד התביעות שכאמור אין מצפים ממנו שיבין ברפואה.

12. ההחלטה נשוא הערעור, במידה וביסודה ההנחה שאת פרק הזמן להגשת התביעה יש לחשב מהיום שבו פסקו תשלומי "מבטחים" למשיב, בטעות יסודה ודינה ביטול. בכך לא נאמר שיש לקבל את הערעור ולדחות את התביעה על הסף.

מהסיבות שניתנו בפיסקה 3 ובפיסקה 11, עולה כי החלטה בדבר יישום סעיף 128 לחוק הביטוח הלאומי למקרה העומד לדיון, שנתקבלה בשלב זה של ההליך בפני בית-הדין האזורי, היא החלטה בטרם עת.

על-כן נפסק בזה כי יימשך הדיון בהליך, יתברר הדרוש בירור לעניין מהות המחלה בה מדובר, והזכאות לכאורה לגימלה בשל אותה מחלה, ואז יחליט ויפסוק בית-הדין כפי שיפסוק גם לעניין יישום סעיף 128 לחוק הביטוח הלאומי. אם יתברר שאף לכאורה אין המדובר במחלה המזכה את המשיב לגימלה מכוח חוק הביטוח הלאומי, ייתכן והמוסד לביטוח לאומי בעצמו ישקול מחדש אם לטעון טענת שיהוי, או לפעול מכוח סמכותו לפי הסיפא של סעיף 128 לחוק הביטוח הלאומי.

המערער ישלם למשיב הוצאות הערעור בהליך זה בסכום של 150 לירות, כולל.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון