התיישנות מס ערך מוסף


השופטת ד' ברלינר, סג"נ - אב"ד:

א. נגד המשיבים הוגש כתב אישום לבית משפט השלום ברמלה ובו יוחסו להם מספר עבירות, כולן על-פי פקודת המכס [נוסח חדש] (להלן: פקודת המכס).

מאוחר יותר תוקן כתב האישום פעמיים. בכתב האישום המתוקן בשנית יוחסו למשיבים, בגין אותה מסכת עובדתית עצמה, גם עבירות על-פי חוק מס קניה (טובין ושירותים), תשי"ב-1952 (להלן: חוק מס קניה) וחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 (להלן: חוק מע"מ).

בבית משפט קמא עתרו המשיבים למחיקת כתב האישום משום שחלה התיישנות, על-פי הוראות ההתיישנות המצויות בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ).

יש להבהיר בנקודה זו, כי תקופת ההתיישנות, על-פי כל אחד מהחיקוקים שמדובר בהם (פקודת המכס, חוק מס ערך מוסף, חוק מס קניה) זהה, ועומדת על חמש שנים.

המדינה הגיבה לבקשה זו ופירטה פעולות חקירה שונות, שלשיטתה עצרו את מירוץ ההתיישנות.

מאוחר יותר ובתגובה, הגישו הסניגורים בקשה נוספת למחיקת כתב האישום, ככל שהדבר נוגע להוראות החיקוק על-פי חוק מס ערך מוסף וחוק מס קניה.

בנוסף ולענין פקודת המכס, טענו הסניגורים, כי אותן פעולות חקירה שפירטה המדינה אינן מהוות פעולות המתחילות את החקירה, דהיינו: פעולות העוצרות את מירוץ ההתיישנות.

בית משפט קמא קיבל את טענתם של הסניגורים לענין חוק מס ערך מוסף וחוק מס קניה. על-פי קביעתו של בית משפט קמא: "הפעולות שבוצעו על ידי המדינה, בוצעו על ידי חוקרי מכס, כך עולה מתעודות ההסמכה של החוקרים, שצורפו לתגובת הנאשמים. חוקרים אלה מוסמכים לבצע חקירות על פי פקודת המכס, וחוקים הקשורים בה, אך אין הם מוסמכים לבצע כל חקירה בנוגע לחוק מס ערך מוסף, או חוק מס קניה" (ראה עמ' 6 להחלטתו של בית משפט קמא מיום 01.09.02).

עוד קבע בית משפט קמא: "ברור, כי האירוע המנתק (בהנחה שיקבע כי אכן מדובר באירוע מנתק) חייב להיות עריכת חקירה על פי חיקוק באותה עבירה, או הגשת כתב אישום בשל אותה עבירה. ברור שהעבירה שנחקרה אם נחקרה, הינה עבירה על הוראות פקודת המכס ולא על הוראות חוקים אחרים" (עמ' 7 להחלטה).

לענין הטענה הנוספת של הסניגורים כי הפעולות שבוצעו אינן פעולות חקירה המפסיקות את מירוץ ההתיישנות, היא התקבלה בחלקה ונדחתה בחלקה, ומכל מקום, איננה עומדת כרגע לדיון בפנינו.

הדיון בפנינו מצטמצם לשאלה, האם חקירה שבוצעה על-ידי חוקרי מכס, שבתעודת ההסמכה שלהם מופיעה פקודת המכס וחיקוקים נוספים, אך לא חוק מס ערך מוסף וחוק מס קניה, יכולה להוות חקירה המפסיקה
את מירוץ ההתיישנות, גם לענין חוק מס ערך מוסף וחוק מס קניה.

ב.המדינה טוענת כי טעה בית המשפט כאשר קבע, כאמור לעיל, כי חלה התיישנות על פי העבירות על חוק מס ערך מוסף וחוק מס קניה (להלן: החוקים שבמחלוקת).

מספר נימוקים מעלה המדינה בהודעת הערעור ובטיעונה בפנינו:

1. על-פי סעיף 9(ג) לחוק סדר הדין הפלילי: "אירוע חקירתי מנתק, הוא חקירה על פי חיקוק שתגלה אותה עבירה" (ראה סעיף 10 להודעת הערעור). החקירה לא צריכה להיות בהכרח מכוח החוק, שבעבירה עליו תבחר התביעה בסופה של החקירה להאשים את הנאשם.

לענין זה מפנה המדינה לסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי. בית משפט מוסמך להרשיע נאשם בעבירה שהתגלתה בפניו מן העובדות שהוכחו. לפיכך, אם הוכחו העובדות לא ניתן להעלות טענת התיישנות, לגבי עבירה זו או אחרת המתגלה מאותן עובדות;

2. לטענת המדינה, פקודת המכס היא דבר החקיקה המרכזי המסדיר יבואם של טובין ארצה.

זהו "חוק מסטר" (או חוק מפתח) לכל הנושא של הסדרת היבוא ארצה.

כל החוקים הנוספים, הדנים בנושא זה, הם חוקים שלובים ויש לראות אותם כנושא אחד. לפיכך משנחקרו המשיבים בעבירה על פי "חוק המסטר", קמה הסמכות להגיש כתב אישום בכל העבירות הנמצאות בפריפרייה של חוק המסטר.

המדינה מפנה לענין זה לבג"צ 7029/95 הסתדרות העובדים הכללית נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נא(2) 63, בעמ' 151;

3. עוד ובאותו הקשר טוענת המדינה, כי חוק מס ערך מוסף (שהוא אחד החוקים שבמחלוקת) "קולט הוראות רבות מפקודת המכס שיחולו על הטלת מס ערך מוסף על יבוא".


גם חוק מס קניה מאמץ הוראות רבות מפקודת המכס, המתייחסות ליבוא טובין.

העובדה שהחוקים שבמחלוקת קשורים לפקודת המכס מהווה ראיה נוספת לכך שפקודת המכס היא חוק "מסטר", לענין כל החוקים העוסקים בייבוא טובין והמסים המתחייבים מהם;

4. טיעון נוסף בפי המדינה הוא, כי כאשר גילו החוקרים שחקרו כדין מכוח סמכותם על פי פקודת המכס, עבירות נוספות, אין הם יכולים להתעלם מהן ועליהם לחקור גם נושא זה;

5. הטיעון המרכזי הנוסף שבפי המדינה, עניינו עקרונות פרשניים.

לטענת המדינה, הפרשנות שיש לתת לפקודת המכס היא, שמדובר בחוק ספציפי הדן במטריה של הסדרת היבוא לישראל. לכן יש לקרוא את כוונת המחוקק ככוונה לאפשר לרשות, שבידיה היידע והמיומנות הקשורים להסדרת הייבוא, לרכז את החקירה בכל החיקוקים העוסקים אף הם באותה סוגיה, קרי: חוק מס ערך מוסף וחוק מס קניה, עד כמה שאלה דנים בנושאים הקשורים ביבוא.

ג. הסניגור טוען כי צדק בית משפט קמא בהחלטתו למחוק את העבירות על החוקים שבמחלוקת.

לטענתו, אותן פעולות חקירתיות שבהן ראתה המדינה פעולה המנתקת את מירוץ ההתיישנות היו כולן קשורות בעבירות על פקודת המכס.

תעודות ההסמכה של החוקרים אף הן תעודות על פי פקודת המכס וחיקוקים נוספים, כאשר החוקים שבמחלוקת אינם כלולים בהסמכה.

הסניגור טוען כי חייבת להיות זהות בין החוקים המנויים בתעודת ההסמכה בין החוקים שעליהם רשאים לחקור החוקרים. פעולות חקירה שנעשו על פי החוקים המנויים בתעודות ההסמכה, יכולים לקטוע את מירוץ ההתיישנות, רק באשר לחוקים המנויים באותן תעודות, ולא ביחס לחיקוקים אחרים.

אם לא תאמר כך, טוען הסניגור, יווצר מצב שלגבי החיקוקים האחרים, שאינם מנויים בתעודת ההסמכה לא יוכל חשוד לעולם לצעוד על קרקע בטוחה. לעולם קיים יהיה הסיכון מבחינתו, שגם עבירות שבגינן כלל לא נחקר, והחוקרים כלל לא הוסמכו לגביהם, יוגש כתב אישום המייחס לו עבירות על חיקוקים אלה.

באשר לטענת המדינה, כי מדובר בחיקוקים המצויים כולם תחת כנפיו של חוק "המסטר" וקיימת קירבה
בעבירות על-פי פקודת המכס לבין העבירות על-פי חוק מס ערך מוסף וחוק מס קניה: לטענת הסניגור "אני ירא מזה שכל פעם יבוא שופט אחר בנושא של התיישנות ולפי ראות עיניו עד כמה סמיכות וקרבה לעבירות יש לפי זה הוא יקבע" (ראה פרוטוקול הדיון בפנינו עמ' 7 שורות 12-11).

על מנת שהדברים לא יהיו תלויים בפרשנותו או ראות עיניו של שופט פלוני או אלמוני, סבור הסניגור כי כדי שהחקירה תחשב כאירוע מנתק, היא צריכה להיות אך ורק על פי אותו חיקוק שלגביו הוסמכו החוקרים, ולגביו נוהלה החקירה.

לדעת הסניגור אין להקיש מנושא זה לענין סמכותו של בית המשפט להרשיע בעבירה, הגם שלא נטענה בכתב האישום על סמך העובדות שהוכחו בפניו.

ההתיישנות מוסדרת בדין. יש לפנות לענין זה לסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי המדבר על "פשע או עוון אשר תוך התקופות האמורות בסעיף קטן (א) נערכה לגביהם חקירה על פי חיקוק ...".

חיקוק נאמר, חוק "מסטר" או כל ביטוי אחר לא נאמר, ועל כן, כאמור, צריכה להיות זהות בין החיקוק שמכוחו נוהלה החקירה לבין העבירה, שבסופו של התהליך מיוחסת לחשוד.


ד. עד כאן הטיעונים בקצרה, ומכאן לדיון.

סעיף 9(ג) לחוק סדר הדין הפלילי אומר: "בפשע או בעוון אשר תוך התקופות האמורות בסעיף קטן (א) נערכה לגביהם חקירה על פי חיקוק או הוגש כתב אישום או התקיים הליך מטעם בית המשפט, יתחיל מנין התקופות מיום ההליך האחרון בחקירה או מיום הגשת כתב האישום או מיום ההליך האחרון מטעם בית המשפט, הכל לפי המאוחר יותר".

האם עולה מסעיף זה כי לעולם חייבת להיות זהות בין החיקוק שמכוחו נערכה החקירה לבין העבירה שבסופו של דבר יוחסה לנאשם בכתב האישום?

לשיטתי אין מקום לקביעה כזו, היא איננה עולה מלשון החוק ואיננה מתיישבת עם פרשנות תכליתית של החוק.

החקירה אכן צריכה להתנהל מכוח חיקוק. במילים אחרות, צריכה להיות עבירה או עבירות מוגדרות על פי חיקוק מסוים שבגינם נפתחת החקירה. מטבע הדברים צריכים גם להיות חוקרים המוסמכים לחקור באותה עבירה או עבירות.

אולם, מה תעלה החקירה, קשה מאוד לדעת מראש, ויתכן כי החקירה תגלה עבירות מכוח חיקוקים נוספים שלא היו כלולים בחשדות המקוריים שבגינם נפתחה החקירה.

קבלת עמדתו של הסניגור משמעותה המעשית היא, כי אם נתקל החוקר, אגב חקירה, במערכת עובדתית המגלה או שיש אפשרות שתגלה עבירות גם על פי חיקוקים אחרים שאינם מנויים בתעודת ההסמכה שלו, עליו לעצור את התהליך "ולגייס" לחקירה חוקרים המוסמכים לחקור בגין אותן עבירות נוספות הצצות על פני השטח.

זאת, גם כאשר המסכת העובדתית היא אותה מסכת עובדתית שמקימה את העבירה על פי החיקוק הבסיסי שמכוחו יצאה החקירה לדרך.

במילים אחרות: החוקר, במהלך החקירה, צריך לשקול ולהעריך את מכלול הנתונים שבפניו, לשייך כל עובדה שהתגלתה לכל חיקוק אפשרי ורלוונטי, וכפועל יוצא מכך להזעיק את האנשים המתאימים ולעכב את המשך החקירה עד להגעתם.

זוהי פרשנות מרחיקת לכת שעלולה להביא לסרבול ולבזבוז משאבים ואין היא מתחייבת מלשון החוק.

נראה לי, כי כאשר מדובר באותה מערכת עובדתית, הרי לא מתקיים החשש אותו העלה הסניגור, דהיינו: כי בית משפט יצטרך, בבוא הזמן, להכריע בדבר הקרבה הרעיונית שבין עבירת המקור לבין העבירה שנתגלתה במהלך החקירה.

אני מדגישה שוב, כי גם בכתב האישום המתוקן בשנית לא שונו העובדות כהוא זה. עדיין העובדות נותרו אותן עובדות, כאשר הדבר היחיד שהתווסף הינו הוראות החיקוק על-פי החוקים שבמחלוקת.

לשיטתי, למן הרגע שנפתחה חקירה כדין, ונוהלה על ידי חוקרים שהוסמכו לחקור בגין העבירות שיוחסו באותו שלב לחשוד פלוני, הרי כל העבירות הנוספות הכללות באותה מערכת עובדתית שנחקרה כדין, מצויות ב"מתחם הסיכון" של העבריין והחקירה שנפתחה קוטעת את מירוץ ההתיישנות ביחס לכל עבירה העולה
מאותה מסכת עובדתית ממש.

ה. הסניגור הפנה אותנו בענין זה לדבריו של השופט קדמי בספרו על סדר הדין בפלילים באשר להקבלה בין טענת התיישנות לבין טענת 'כבר נשפטתי'.

בלשונו של כב' השופט קדמי: "נראה כי לענין הזהות בין מעשה העבירה שבגינו התרחש האירוע המנתק לבין מעשה העבירה נושא האישום - זה שבגינו מועלית טענת ההתיישנות, תחול ההלכה הפסוקה בקשר לטענה של 'כבר נשפטתי'".

אינני משוכנעת כי הציטטה דלעיל פועלת דווקא לכיוון שעליו מצביע ב"כ המשיבים.

כפי שצויין לעיל, קיימת זהות מלאה בין מעשה העבירה על פי פקודת המכס לבין מעשה העבירה על פי החוקים שבמחלוקת.

על כן, הדעת נותנת כי היתה עומדת למשיבים הטענה של 'כבר נשפטתי' לפי סעיף 5 לחוק סדר הדין הפלילי. במילים אחרות: לא ניתן היה להעמיד פעם נוספת את המשיבים לדין על עבירות על פי אחד החוקים שבמחלוקת, לו היו מזוכים או מורשעים באשר לאותה המסכת העובדתית, לענין פקודת המכס.

משכך - לא ניתן להחזיק את המקל משני קצותיו. בהנחה שאכן המשיבים יכולים היו לטעון במקרה זה "כבר נשפטתי" (הגם שלא הועמדו לדין על-פי כל אחד מהחיקוקים הרלוונטיים), הם אינם יכולים לטעון כי אותה מערכת עובדתית המקימה להם הגנה - אינה טומנת בחובה גם את החובה, קרי את היכולת להעמידם לדין על-פי כל החיקוקים שמעשיהם מהווים עבירה עליהם.

השופט קדמי ממשיך ואומר באותו הקשר (עמ' 965 לספרו על סדר הדין בפלילים), כי "תוקן כתב האישום במהלך הדיון, אין רואים בכך משום הגשת כתב אישום בעבירה החדשה, ומועד כתב האישום לעניינה יהיה מועד הגשתו של כתב האישום המקורי".

פרשנותו של הסניגור - עומדת בניגוד לציטטה האחרונה; שהרי אם הגשת כתב האישום מהווה אירוע מנתק, בלי קשר לעבירות המקוריות שהופיעו בו, הרי שאין חשיבות לעבירות הספציפיות אלא לתחום הכללי של העבירות שמדובר בהן.

ודוק: השופט קדמי אינו מסייג את דבריו למקרה שבו התיקון אינו כולל תוספת עובדות, והעולה מדבריו הוא, כי גם כאשר התיקון אינו טכני, אלא כולל הוספת עובדות, או אפילו אישום, עדיין התאריך הקובע הוא יום הגשת כתב האישום המקורי.

כאשר מדובר בתיקון שכל כולו הוספת הוראות חיקוק בלא שום שינוי בתיאור העובדות, הדברים הם בבחינת על אחת כמה וכמה.

קביעה זו עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, המאפשרת לבית המשפט להרשיע על-פי העובדות שנגלו בפניו.

כפי שצויין לעיל, הסניגור טען כי אין להקיש מענין הסמכות על-פי סעיף 184 לענין ההתיישנות.

ולא היא - בית המשפט יוכל להרשיע בעבירה על-פי העובדות שנגלו בפניו כאשר מתעוררת שאלת ההתיישנות, התאריך הקובע יהיה תאריך הגשת כתב האישום, למרות שההרשעה חורגת מתחומיו של כתב האישום, כפי שהוגש.

כדי להסיר ספק: כמו בכל נושא, גם הקביעה דלעיל פועלת במתחם הסבירות והמידתיות, כאשר משמעותו של מתחם זה הוא כי העבירות הנוספות צריכות להיות "מאותה משפחה", קרי שייכות לאותו תחום שנחקר.

כך למשל - חקירה בענייני מכס לא תפסיק את מירוץ ההתיישנות לענין עבירות מין וכיוצא באלה.

כשלעצמי - אינני חוששת מכך שבית המשפט יצטרך להכריע אם מדובר באותה "משפחה" ובאותו תחום (החשש שאותו הביע הסניגור), ואינני סבורה שהדבר יצור חוסר וודאות.

בית המשפט, כל בית משפט, מכריע בשאלות סבוכות ומורכבות משאלה זו, זהו תפקידו ולכך נוצר.

כאשר מדובר בסוגיה שטרם הוכרעה בוודאות בפסיקת בית המשפט העליון - לעולם קיים יסוד של אי ודאות, ונושא זה אינו שונה מאלפי נושאים משפטיים אחרים המתעוררים מדי יום.

"התחום" - הוא מסי היבוא. כל אחד מהחיקוקים בהם הועמד לדין, עוסק בכך בהיבט מסוים, וכולם יחד
מתכנסים תחת הכותרת מסי יבוא.

מכל מקום - ההכרעה בסוגיית ההתיישנות - אינה יכולה להיות מוכתבת על-ידי האמור בתעודת ההסמכה.

סוף דבר - אם תישמע דעתי - יתקבל ערעור המדינה.

הדיון בבית משפט קמא יתנהל באשר לכל העבירות הנקובות בכתב האישום המתוקן.

ד' ברלינר, שופטת - סג"נ
אב"ד

השופט ז' המר:

אני מסכים.

ברצוני להוסיף הערה אחת: ניסוח כתב האישום, לרבות קביעת סעיפי החיקוק בהם יואשם הנאשם, הוא בסמכותו של "תובע" כמשמעותו בחוק סדר הדין הפלילי. קבלת גישתו של ב"כ המשיבים, פירושה הוא, שאחרון החוקרים הזוטרים יוכל להכתיב למעשה ל"תובע" וליועץ המשפטי לממשלה, את סעיפי החיקוק בהם יואשם הנאשם בסופה של החקירה, רק משום שבמסגרת העובדתית שנחקרה על ידו, לא טרח להזכיר לפני הנחקר - החשוד, חוק זה או אחר.

"עבירה" מוגדרת בסעיף 1 לפקודת הפרשנות [נוסח חדש] (המוסיף לחול לענין זה מכוח הוראת סעיף 1 סיפא לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981), כ"מעשה, ניסיון או מחדל שדינם ענישה". משמע: כאשר נחקר חשד בביצועה של עבירה, תפקיד החקירה הוא, בראש ובראשונה, לגלות את המעשים או המחדלים, היינו: את העובדות המאששות או המפריכות את החשד. אותן עובדות יכולות להוות עבירה על חיקוקים שונים.

ז' המר, שופט

השופטת י' שיצר:אני מסכימה.

י' שיצר, שופטת

לפיכך הוחלט, כאמור, לקבל את הערעור, לבטל את החלטתו של בית משפט קמא מיום 01.09.02, בנוגע לסעיפי החיקוק על-פי חוק מס קניה (טובין ושירותים), תשמ"ב-1982 וחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975; ולהחזיר את המשך הדיון לבית משפט קמא.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון