התיישנות משרד הביטחון

בפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (הנשיא י' אברמוביץ' והשופטים י' כהן וא' אברהם), אשר קיבל את ערעור המדינה על החלטתו של בית משפט השלום במסעדה (השופט ש' סרחאן).

רקע עובדתי

1.המבקש, תושב רמת הגולן, היה במועדים הרלוונטיים הבעלים של עדר צאן ובקר. לטענת המבקש, בשני אירועים שונים נגרם נזק לרכושו כתוצאה מירי של חיילי צה"ל. באירוע הראשון, אשר התרחש במהלך חודש ינואר בשנת 1987, נפגע מיכל מים השייך למבקש (להלן: האירוע הראשון). באירוע השני, אשר התרחש ביום 15.12.88, נהרגו אחד-עשר ראשי בקר השייכים למבקש (להלן: האירוע השני).

בעקבות אירועים אלה, שלח בא-כוח המבקש ביום 5.2.89 מכתב למחלקת התביעות של משרד הביטחון, בו דרש פיצוי כספי בגין הנזק שנגרם למרשו בסך של 150,000₪. מהנתונים ומהראיות שהובאו בפני בית המשפט אין זה ברור מה אירע לאחר שנשלח מכתב זה ולכאורה נראה כי במשך תקופה ארוכה לא היה קשר כלשהו בין המבקש לבין משרד הביטחון. הקשר בין המבקש לבין משרד הביטחון התחדש, כנראה בשנת 1995, כאשר ביום 18.6.95 שלח משרד הביטחון למבקש מכתב, אשר זו לשונו:

"מבלי לפגוע בזכויות

לכבוד
עבדו בטחיש חמד
כפר מסעדה
42036

הנדון: הריגת בקר וסוסים בסוף מרץ
הריני להודיעך כי בנסיבות המקרה ומבלי להכיר באחריות נסכים [לשלם לך] סך 9,500 ₪ (במילים: תשעת אלפים וחמש מאות ₪) וזאת לחיסול סופי של תביעתך.
מצורפים שני טפסי קבלה והצהרת פטור – לאחר קבלתם חתומים נבצע את התשלום.
נא המציאו לנו אישור זכות חתימה.

בכבוד רב
צביה דיאמנד, מנמ"ח תביעות רכוש נגד מערכת הביטחון"

ככל הנראה, המבקש לא השיב על המכתב הנ"ל וביום 27.8.95 שלח משרד הביטחון למבקש את המכתב בשנית, בנוסח זהה. לאחר קבלת המכתב השני, הודיע בא-כוח המבקש למשרד הביטחון כי מרשו מסרב להצעה וביום 7.1.96 שלח משרד הביטחון לבא-כוח המבקש מכתב נוסף, שזו היתה לשונו:

"מבלי לפגוע בזכויות



לכבוד
זכי כמאל, עו"ד
ת.ד. 1947
חיפה 31019

א.נ.

הנדון: מות פרות וסוסים – מרשך עבדו בטחיש

בהמשך למכתבינו מ-12.12.95. בדקנו את דרישתכם וחו"ד השמאי מטעמינו. לא נמצא כל נתון המפריך את הערכתנו הראשונה. לא הוצגו בפנינו הפעולות שננקטו ע"י מרשך להצלת הוולדות ולא הובאו בפנינו מסמכים המעידים על איכותם של הסוסים שנהרגו.
לצרכי פשרה בלבד אנו מוכנים להוסיף להצעתנו סכום של 1,500 ₪ ובסה"כ 11,000₪.
מצורפת קבלה והצהרת פטור.

בכבוד רב
צביה דיאמנד, מנמ"ח תביעות רכוש"

ביום 29.1.96 הודיע בא-כוח המבקש על סירובו של מרשו לקבל את הצעת משרד הביטחון שהובאה במכתב השני וביקש סך של 30,000₪ בתמורה לסילוק התביעה.

בטרם נפנה לתיאור השתלשלות ההליכים המשפטיים נוסיף ונציין לצורך תמונת הרקע פרט עובדתי נוסף: בשנת 1989 הגישו מספר תובעים תביעה נגד המדינה בגין נזק אשר נגרם לראשי הבקר שלהם ביום 10.12.88, כתוצאה מירי של חיילי צה"ל באותו איזור בו התרחש האירוע השני הנ"ל, במהלכו נפגעו לכאורה ראשי הבקר של המבקש. בא-כוח המבקש ייצג את אותם תובעים. ביום 7.8.91 ניתן באותה פרשה פסק דין המחייב את המדינה בתשלום פיצוי בסך של 14,850₪ (ת.א 74/89 טרבייה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (להלן: פרשת טרבייה)). המבקש ידע על ההליכים, נטל בהם חלק ואף העיד במהלכם. כן ידע המבקש על קיומו של פסק הדין.

השתלשלות ההליכים


2.ביום 25.2.01, כחמש שנים לאחר ההתכתבות הנזכרת לעיל בין בא-כוח המבקש לבין משרד הביטחון, הגיש המבקש לבית משפט השלום תביעה נגד המדינה בסך של 400,000₪ בגין הנזק אשר נגרם לרכושו בשני האירועים שתוארו לעיל. בתגובה, הגישה המדינה בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. בבקשתה ציינה המדינה כי בדרך כלל אין היא נוהגת להעלות טענות התיישנות, אולם במקרה דנן נגרם לה נזק ראייתי רב כתוצאה מן ההשתהות בהגשת התביעה, שכן אין באפשרותה כיום לאתר את הראיות הרלוונטיות לניהול התיק. בנסיבות אלה, ציינה המדינה, קיימת הצדקה מהותית להעלאת טענת ההתיישנות.

בית משפט השלום דחה את טענת ההתיישנות שהעלתה המדינה. בית המשפט ציין כי על פי הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) הודאת נתבע שאין עמה טיעון התיישנות מתחילה מחדש את מרוץ ההתיישנות. בית המשפט קבע כי הוראה זו רלוונטית גם אם ההודאה נעשתה תוך כדי ניהול משא ומתן ובמקרה דנן יש לראות במכתבים ששלח משרד הביטחון כהודאה בזכותו של המבקש לפיצויים. לפיכך, קבע בית משפט השלום כי מרוץ ההתיישנות החל מחדש במועד בו נשלחו המכתבים ותביעתו של המבקש, שהוגשה כחמש שנים לאחר מכן, טרם התיישנה.

על החלטה זו הגישה המדינה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. בבית המשפט המחוזי ניתנה רשות ערעור והתקבלו טענות המדינה. בית המשפט המחוזי קבע כי מתוכנם ומאופיים של המכתבים ששלח משרד הביטחון למבקש במקרה דנן אין ניתן ללמוד על קיומה של "הודאה בקיום זכות" התובע, כפי שפורש מונח זה בפסיקה, ולפיכך אין לומר שמרוץ ההתיישנות חודש במועד חליפת המכתבים. בית המשפט המחוזי הוסיף ובדק את נסיבות המקרה הקונקרטי וקבע כי קבלת טענת ההתיישנות במקרה דנן עולה בקנה אחד עם האיזון שיוצרים דיני ההתיישנות בין אינטרס המזיק לאינטרס הניזוק ולאינטרס הציבורי. זאת, בהתחשב בכך שהמבקש לא נהג כתובע סביר כאשר השתהה בהגשת תביעתו וכן בהתחשב בקשיים שעלולים להתעורר אם ייקבע כי ניהול משא ומתן לפשרה דינו כדין הודאה בזכות המפסיקה את מרוץ ההתיישנות. קביעה כזו, ציין בית המשפט המחוזי, תפגע במוטיבציה של מזיקים לנהל משא ומתן לפשרה עובר להגשת התביעה. לפיכך, כאמור, קיבל בית המשפט המחוזי את ערעור המדינה ודחה את תביעת המבקש מחמת התיישנות.

טענות הצדדים

3.טענתו העיקרית של בא-כוח המבקש בבקשת רשות הערעור שבפנינו היתה כי במכתבים שתוכנם הובא לעיל הודתה המדינה בקיום זכותו של מרשו לפיצויים ולפיכך יש לקבוע כי מרוץ ההתיישנות החל במועד חליפת המכתבים. עוד הוסיף בא-כוח המבקש וטען כי הכותרת "מבלי לפגוע בזכויות", המופיעה במכתבים, אינה מונעת סיווגם של מכתבים
אלה כהודאה וככל שיש לה משמעות, הרי שמשמעות זו הינה ראייתית בלבד. בא-כוח המבקש טען עוד כי המדינה הכירה בחבותה כלפי מרשו גם במסגרת פרשת טרבייה הנ"ל. לחלופין, טען בא-כוח המבקש כי גם אם חלפה תקופת ההתיישנות, הרי שעל בית המשפט להאריך את תקופת ההתיישנות במקרה דנן בהתחשב בכך שמדובר בטענה פרוצדורלית וכן בהתחשב בתום ליבו של המבקש.

מנגד, טענה באת-כוח המדינה, כי אין לקבוע שחילופי הדברים בין הצדדים במקרה דנן עולים כדי "הודאה בקיום זכות" שכן לא התקיימו הדרישות הקבועות בפסיקה לעניין זה. כן טענה באת-כוח המדינה כי מבחינת מדיניות משפטית אין לראות בהתכתבות האמורה הודאה שכן הדבר יגרום לפגיעה בנכונותם של צדדים להתחיל בהליכי פשרה ולנהל משא ומתן ליישוב סכסוכים מחוץ לבית המשפט. אשר לטענת המבקש כי המדינה הודתה בזכותו במסגרת פרשת טרבייה הנ"ל, טענה באת-כוח המדינה כי המבקש לא הראה היכן היתה ההודאה ואף לא צירף את המסמכים שבמסגרתם היא כביכול ניתנה. באת-כוח המדינה ציינה כי מהמסמכים שכן צורפו אל כתב התביעה לא ניתן ללמוד על קיום הודאה כלשהי מצד המדינה שכן במסמכים אלה נטען כי המדינה אינה אחראית למות הפרות. בנוסף, טענה באת-כוח המדינה כי התנהלותו של המבקש - אשר הגיש את תביעתו 5 שנים לאחר שהסתיימה חליפת המכתבים בין הצדדים ו-14-13 שנים לאחר האירועים הנטענים - מצביעה על הכרה בכך שאין לו זכות בדין לקבל פיצוי, או לכל הפחות, על כך שהמבקש וויתר על זכויותיו. עוד הוסיפה באת-כוח המדינה וציינה כי עקב השתהותו של המבקש בהגשת התביעה נגרם לה נזק ראייתי, שכן התיקים מהתקופה בה נגרם למבקש הנזק הנטען בוערו.

דיון

4.האירועים נשוא עילת התביעה התרחשו בין השנים 1987 ל-1988. תביעתו של המבקש הוגשה בשנת 2001. השאלה העומדת בפנינו היא האם בנסיבות הענין התיישנה תביעתו של המבקש.

בא-כוח המבקש טען כאמור כי משרד הביטחון הודה בקיום זכותו של מרשו לפיצויים בשתי הזדמנויות. האחת, במסגרת פרשת טרבייה הנ"ל. והשנייה, במכתבים שנשלחו למבקש מטעם משרד הביטחון במהלך המשא ומתן בין הצדדים. הודאות אלה מצד משרד הביטחון גרמו, לטענת בא-כוח המבקש, לפתיחת מרוץ ההתיישנות מחדש, כאמור בסעיף 9 לחוק ההתיישנות.

לעניין ההודאה שניתנה כביכול בפרשת טרבייה, צודקת באת-כוח המדינה כי מהמסמכים שהוגשו בענייננו עולה כי המדינה לא הכירה באחריות למות הפרות באותה פרשה, גם אם היתה מוכנה להכיר לצורך אותם הליכים בעובדה כי פרות של המבקש אכן נהרגו, ולא פרות שהיו שייכות לתובעים שם. לפיכך, ברי כי אין ניתן לקבל את הטענה בדבר הודאת המדינה במסגרת פרשת טרבייה, וממילא תביעה זו הסתיימה כעשר שנים בטרם הוגשה תביעתו של המבקש, כך שגם אם החל מרוץ ההתיישנות מחדש במועד סיום התביעה, הרי שתקופת ההתיישנות מאז כבר חלפה.

השאלה היחידה שצריכה, איפוא, הכרעה במקרה שלפנינו היא האם במכתבים שנשלחו למבקש מטעם משרד הביטחון היתה משום הודאה בזכותו של המבקש לפיצויים - הודאה המתחילה את מרוץ ההתיישנות מחדש. יצוין, כי עיון במכתבים שהובאו לעיל מעלה כי ההתייחסות בהם היתה אך ורק לנזק לראשי הבקר, שנגרם לכאורה באירוע השני; על כן, אין לנו צורך לדון כלל באירוע הראשון שבכתב התביעה, אשר ביחס אליו חלפה תקופת ההתיישנות ולא אירע דבר אשר עשוי היה להתחילה מחדש.

המסגרת הנורמטיבית

5.ככלל, תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה, כאמור בסעיף 6 לחוק ההתיישנות. אחד החריגים לכלל זה קבוע בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, שזו לשונו:

"הודאה בקיום זכות 9. הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה.
בסעיף זה, 'הודאה' - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות."

הדרישה העיקרית שמציב סעיף 9 לחוק ההתיישנות לשם חידוש מירוץ ההתיישנות היא כי הודאת הנתבע תכיר "בקיום זכות התובע". דרישה זו נדונה בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 1017/91 משה נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול בע"מ (לא פורסם, להלן: פרשת משה), מפי השופט זמיר. בין היתר, נקבע באותה פרשה כי ההודאה חייבת לבוא מצד הנתבע וכי צורת המסמך המכיל לכאורה את ההודאה צריכה להעיד על היותו של המסמך "הודאה". כמו כן, נקבע כי תוכן המסמך צריך ללמד במפורש על הודאה בקיום הזכות הנתבעת בבית המשפט. לכל הפחות, כך נקבע, על המסמך להעיד על כך שהנתבע הודה בכל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות. השאלה שבפנינו היא האם קיימו מכתבי משרד הביטחון את הדרישות והתנאים המפורטים לעיל, כך שניתן היה להסיק מהם כי משרד הביטחון הודה בקיום זכותו של המבקש.

בטרם נפנה לבחון את השאלה הנ"ל יש מקום להעיר הערה נוספת. בסיפא של סעיף 9 לחוק ההתיישנות נקבע כי "הודאה" המתחילה את מרוץ ההתיישנות מחדש הינה "למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות". בא-כוח המבקש
טען כי במכתבי משרד הביטחון לא עלה "טיעון התיישנות" ופרט זה מחזק את המסקנה כי מדובר בהודאה בזכות. אין בידינו לקבל טענה זו. מלשון סעיף 9 הנ"ל אין מתחייבת המסקנה כי העדר טיעון התיישנות הינו שיקול שיש לשקול במסגרת השאלה האם אמרת נתבע בכתב, או בפני בית המשפט, היא בגדר "הודאה". שכן רק אם עברנו את המשוכה הראשונה וקבענו כי אמרת הנתבע היא הודאה "בקיום זכות התובע", מגיעים אנו למשוכה השנייה, במסגרתה נבחנת השאלה האם נלוותה להודאה טענת התיישנות. אם היה בהודאה טיעון כזה, ייחלץ הנתבע מרשתו של סעיף 9 ותקופת ההתיישנות לא תתחיל מחדש. בענייננו, מכתבי משרד הביטחון למבקש לא כללו אמנם טיעון התיישנות. אולם, כאמור, אין בכך כדי להשפיע על השאלה אם היתה בהם "הודאה בזכות" אם לאו.

מן הכלל אל הפרט

6.עלינו לבחון, איפוא, האם במקרה דנן ראוי לראות במכתבים שנשלחו מטעם משרד הביטחון למבקש משום הודאה בקיום זכותו של המבקש לקבל פיצויים מהמדינה בגין הנזק שנגרם לו, או למצער משום הודאה בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת.

לאחר שבחנו את המכתבים שנשלחו למבקש ואת הנסיבות שנלוו לכתיבת המכתבים הגענו לכלל מסקנה כי לא מתקיים בהם הפן התוכני-מהותי עליו עמד השופט זמיר בפרשת משה הנ"ל. במכתבים מוצע אמנם פיצוי למבקש, אולם מהאופן בו נוסחו המכתבים אין ניתן ללמוד על הודאה בקיום זכותו של המבקש או אפילו על הודאה בקיום העובדות הנדרשות כדי לבסס זכות כאמור. יתרה מכך, במכתב בו פורטה ההצעה הראשונה נאמר כי משרד הביטחון מסכים לשלם למבקש סך של 9,500₪ לחיסול סופי של תביעתו "מבלי להכיר באחריות". אכן, אין בתיבה זו כדי ליצור הגנה מפני הטלת אחריות, אולם יש בה כדי להעיד על כוונתו ומהותו של המכתב. נראה כי הצעת הפשרה שהוצעה במכתב לא נבעה בהכרח מהכרה באחריות, אלא מדובר היה בהצעה שככל הנראה, נועדה לסלק את מטרד התביעה. לא למותר להוסיף כי במועד בו נכתבו המכתבים אמנם חלפה כבר תקופת ההתיישנות, אולם באותה עת לא הסתתרה המדינה מאחורי טענת התיישנות, אשר היא ממעטת לעשות בה שימוש. זאת, מתוך נכונות הראויה לרשות ציבורית, "ללכת לקראת" המבקש. גם אם המדינה לא היתה אחראית בנסיבות העניין לנזק הנטען על ידי המבקש - דבר שלא הוברר - בצדק סברה כי יש מקום להציע לו סכום של פיצוי, כפי שזכו לכך התובעים שניהלו תביעתם במועד.

אשר לרישום "מבלי לפגוע בזכויות", אשר נזכר בכותרת המכתבים, הרי שהלכה היא כי משמעותו של הרישום "בלי לפגוע בזכויות" או "כל הזכויות שמורות" במסמך הינה מוגבלת, אולם גם אם נפקותו של הסייג האמור אינה חלה על תוכן המסמך, וככלל אין בו כדי לפגוע בהתחייבות הכלולה במסמך; הרי עיקר תכליתו נועדה לנסיבות של משא ומתן לפשרה כדי לסייג את ההתחייבות המוצעת ולהגבילה להצעת הפשרה בלבד. כבר נפסק כי כאשר מופיע רישום כזה במסמכים הנכתבים במהלך משא ומתן לפשרה, אין מסמכים אלה יכולים לשמש כהודאת בעל דין בבית המשפט כאשר המשא ומתן נכשל (ראו: ע"א 440/75 זנדבנק נ' דנציגר, פ"ד ל(2) 260, 274; ע"א 172/89 סלע חברה לבטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז(1) 311, 334-333). מעבר לדרוש, ומבלי לקבוע מסמרות, יצוין כי לדעתנו הרישום הסטנדרטי "בלי לפגוע בזכויות" בכותרת מסמך כשלעצמו אינו שולל בהכרח, בכל הנסיבות, את האפשרות לקבוע כי האמור במסמך מהווה הודאה לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות; כל מסמך ייבחן על פי תוכנו ובהתאם לנסיבות המקרה. מכל מקום, בענייננו המכתבים נכתבו כהצעה לצרכי פשרה בלבד וברור מתוכנם כי לא היוו הודאה בזכותו של המבקש לפיצויים.

7.המסקנה אליה הגענו עולה בקנה אחד עם תכליתה של הגנת ההתיישנות, אשר באה לאזן בין הזכות המהותית של התובע וזכות הגישה לערכאות הנתונה לו, לבין אינטרס ההסתמכות של הנתבע לשחרר עצמו מסכנתה של תביעה ומהצורך לשמור על ראיות להוכחת טענותיו. (ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554, 559-558; ראו גם: ע"א 7401/00 יחזקאלי נ' גלוסקה, פ"ד נז(1) 289, 301-300; ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב - חברה לביטוח, פ"ד נד(2) 535, 554-553). נוכח חשיבותה של זכות הגישה לערכאות והמגמה לשמר את זכויות התובע שנפגעו, נוטה בית משפט זה ככלל לצמצם את היקף פרישתו של מוסד ההתיישנות (ראו והשוו: ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433, 445-444). אולם הצמצום הוא כמובן רק בנסיבות המתאימות לכך. נסיבות כאלו מתקיימות, למשל, כאשר היה הצדק סביר להשתהות בהגשת התביעה, כאשר לא נפגעה זכותו של הנתבע להתגונן מפני התביעה וכאשר אין פגיעה באינטרס הציבורי לסיים מחלוקות (השוו: ע"א 7934/99 רייזנר נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם), בפסקה 7).

במקרה שלפנינו חיכה המבקש חמש שנים תמימות לאחר תום המשא ומתן בין הצדדים בטרם הגיש תביעתו. התברר כי השיהוי בהגשת התביעה מעבר לתקופת ההתיישנות, גרם למדינה לנזק ראייתי, שכן התיקים מהתקופה הרלוונטית בוערו. אשר לאינטרס הציבורי, יש להביא בחשבון כי אינטרס זה מצדיק עידוד מגמה של ניהול משא ומתן בין צדדים. אם כל מסמך שמועבר בין צדדים במסגרת משא ומתן ייחשב כהודאה לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות, יהיה בכך כדי לפגוע בנכונות צדדים יריבים ליצור תקשורת מכל סוג שהוא ובוודאי יפגע הדבר בנכונותם לנהל משא ומתן. השפעה "מצננת" זו על ניסיונות להגיע לפשרה אינה עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי לפתור מחלוקות בדרך של הסכמה ותוך התחשבות הדדית, מבלי לפנות לערכאות משפטיות (ראו: ע"א 8301/98 אנואר נ' ש.א.פ. בע"מ, פ"ד נו(3) 345, 350). ככלל, נוכח שיקולים אלו, אין לראות בניהול משא ומתן לצרכי פשרה הודאה המפסיקה את מרוץ ההתיישנות לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות, ומגמה זו מאפיינת את גישתם של בתי המשפט כמדיניות משפטית ראויה. עם זאת, נאמנים לגישה שאין לך כלל שאין לו יוצא מן הכלל, ניתן לומר כי לא כל מקרה בו היתה חליפת מכתבים בין צדדים תזכה לפטור אוטומטי מתחולתו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות רק בשל טענה כי מדובר היה
במשא ומתן לצרכי פשרה. יש לבחון, איפוא, כל מקרה לפי נסיבותיו.

8.הגענו, אם כן, למסקנה כי המכתבים שנשלחו מטעם משרד הביטחון למבקש לא עלו כדי הודאה בזכותו של המבקש לפיצויים ולא היה בהם כדי להביא לכך שמרוץ ההתיישנות יתחיל מחדש. לפיכך, תביעתו של המבקש התיישנה ודין ערעורו להידחות. הדין הוא, איפוא, עם המדינה. ואולם, לפנים משורת הדין, אנו ממליצים כי המדינה תשלם למבקש את הסכום אותו הציעה לו במכתבה השני שנשלח בשנת 1996 כערכו היום. זאת, בהתחשב בכך שהמדינה פיצתה אחרים אשר נגרם נזק לרכושם כתוצאה מאותם אירועי ירי שבמהלכם נפגעו ראשי הבקר של המבקש, וכן בהתחשב בכך שהמדינה אינה נוהגת להעלות טענות התיישנות, אלא במקרים מיוחדים.

אשר על כן, ומכל הטעמים המפורטים לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית. בנסיבות העניין, אין מקום לפסיקת הוצאות.

השופטת מ' נאור:

אני מסכימה.

השופט י' עדיאל:

אני מסכים.

לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופטת ד' ביניש.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ועדת חריגים רכב רפואי

  2. ועדת ערר משרד הביטחון

  3. התיישנות משרד הביטחון

  4. ועדת חריגים לרכב רפואי

  5. ועדה רפואית אגף השיקום

  6. חוב ארנונה משרד הביטחון

  7. הסכם קיבוצי משרד הביטחון

  8. ועדה רפואית של משרד הביטחון

  9. זכות העיון במכרז משרד הביטחון

  10. ועדה רפואית חוזרת משרד הביטחון

  11. איחור בתשלום קצבה ממשרד הביטחון

  12. ועדה רפואית עליונה משרד הביטחון

  13. התיישנות בתביעות נגד משרד הביטחון

  14. בחירה בין ביטוח לאומי לבין משרד הביטחון

  15. תביעה בגין מכרז למכירת רכב משרד הביטחון לשימוש נכים

  16. אחוזי נכות על צלקות ערעור על ועדה רפואית משרד הביטחון

  17. צמצום שעות ליווי בהחלטת היחידה הארצית לשירותי שיקום באגף השיקום

  18. תביעה נגד משרד הביטחון בגין פציעת חייל במהלך מבצע "עופרת יצוקה"

  19. ערעור על החלטת ועדת הערעור לפי חוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גמלאות)

  20. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון