התיישנות סדר דין פלילי

שני המערערים הורשעו על-ידי בית המשפט לתעבורה בעבירות תעבורה. בית-המשפט המחוזי, שלפניו ערערו על הרשעותיהם, דחה את ערעוריהם, אך העניק להם רשות ערעור לבית-משפט זה בשאלת פרשנותו של סעיף 239א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן - החוק), הקובע לאמור:


"מסירת הודעה 239א. עברה שנה מיום שבוצעה עבירה לפי בעבירות תעבורה פקודת התעבורה או לפי התקנות לפיה, או לפי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970, שלא גרמה לתאונת דרכים שבה נפגע אדם או ניזוק רכוש, לא יוגש עליה כתב אישום ולא תומצא בעניניה הזמנה למשפט לפי תקנה 38 לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974, אלא אם כן, תוך אותה תקופה, הוזמן החשוד בביצוע העבירה לחקירה, או נשלחה לו הודעה על ביצוע העבירה; אולם, אם הוכיח בעל הרכב החשוד בעבירה כי לא חלה עליו אחריות לעבירה לפי סעיף 27ב לפקודת התעבורה, ניתן להגיש כתב אישום ולהמציא הזמנה למשפט למי שנהג ברכב, אם לא עברו שנתיים מיום ביצוע העבירה". מכאן הערעור שלפנינו.

2. ביום 21.3.1995, כאשר נהג במכוניתו, עוכב המערער 1 (להלן - הלר) על-ידי שוטר. משנחשד בנהיגה בזמן פסילה, נדרש להתייצב במשטרה לחקירה. כ-45 דקות לאחר עיכובו התייצב הלר בתחנת המשטרה ונחקר. גם ביום 2.5.1995, עת נהג במכוניתו, נחשד הלר בנהיגה בזמן פסילה. השוטר שעיכב אותו עצר אותו לחקירה וליווה אותו לתחנת משטרה, שם נחקר באזהרה ושוחרר בערובה.

בתאריך 28.8.1996 הוגש נגד הלר לבית-המשפט לתעבורה כתב-אישום, ובו הואשם בעבירות שבגינן נחשד ונחקר: נהיגה ללא רישיון נהיגה, בניגוד לסעיף 10(א)


לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן - פקודת התעבורה) ונהיגה ללא ביטוח, עבירה על סעיף 2 (א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970 (בשני המועדים שפורטו); נהיגה בזמן פסילה, עבירה על סעיף 67 לפקודת התעבורה במועד הראשון ונהיגה ללא רישיון רכב תקף, עבירה על סעיף 2 לפקודת התעבורה במועד השני. בפתח משפטו לפני בית- המשפט לתעבורה טען סניגורו - בהסתמכו על סעיף 239א לחוק - כי על עבירת הנהיגה בזמן פסילה שיוחסה להלר חלה התיישנות, באשר כתב-האישום נגדו הוגש לאחר חלוף למעלה משנה מאז ביצוע העבירות הנטענות ואף מאז חקירתו במשטרה.
בית-המשפט (כבוד השופטת א' שדמי) דחה טענה זו. בשלב זה כפר הלר באשמת הנהיגה בזמן פסילה, אך הודה בכל העובדות שעל יסודן הואשם ביתר העבירות. לאחר בירור פסק בית-המשפט לזכות את הלר מאשמת הנהיגה בזמן פסילה מן הטעם שתקופת הפסילה שנגזרה עליו הגיעה לקצה לפני עיכובו על-ידי השוטר במועד הראשון. ביתר העבירות שיוחסו לו הורשע הלר על יסוד הודאתו. משהורשע, כאמור, נגזר עליו (נוסף על קנס והתחייבות להימנע מעבירה נוספת) גם עונש פסילה לקבלת רישיון נהיגה ולהחזקתו למשך שנה בפועל ולשישה חודשים על-תנאי למשך שנתיים, וכן הופעל נגדו (באורח חופף) עונש פסילת רישיון על-תנאי שנגזר עליו בהליך קודם.

3. במוצאי יום 30.4.1995, כאשר נהג ברכב פרטי בתל-אביב, עוכב המערער 2 (להלן - ארביב) על-ידי שוטרים, לאחר שנחשד כי הוא נוהג בזמן פסילה. כעשר שעות לאחר עיכובו (ביום 1.5.1995) התייצב ארביב במשטרה ונחקר בגין חשד זה.

ביום 6.3.1997 הוגש נגד ארביב לבית-המשפט לתעבורה כתב-אישום בגין העבירות שיוחסו לו במועד האירוע: נהיגה בזמן פסילה, בניגוד לסעיף 67 לפקודת התעבורה;
נהיגה ללא רישיון נהיגה, עבירה על סעיף 10(א) לפקודת התעבורה ונהיגה ללא ביטוח, עבירה על סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש]. בפתח המשפט טען סניגורו כי היות שחלפה למעלה משנה מאז האירוע והחקירה, הרי שלפי סעיף 239א לחוק חלה התיישנות על עבירותיו, ושוב לא הייתה התביעה רשאית להגיש נגדו את כתב-האישום. משדחה בית-המשפט (כבוד השופטת ר' כצמן) טענה זו, הודה ארביב בעובדות כתב-האישום והורשע על יסוד הודאתו. העונשים שנגזרו עליו נקבעו על יסוד הסדר טיעון שגובש בהסכמת הצדדים ואומץ על-ידי בית-המשפט.

4. שני המערערים ערערו לפני בית-המשפט המחוזי. ארביב ערער רק על דחיית טענתו כי עבירותיו התיישנו. ערעורו של הלר הופנה הן נגד דחיית טענת ההתיישנות והן נגד חומרת העונשים שנגזרו עליו. יצוין, כי בשונה מעמדת הלר לפני בית-המשפט


לתעבורה, שם העלה טענת התיישנות רק כלפי האשמתו בעבירה של נהיגה בזמן פסילה, הרי שבערעורו ביקש לקבוע כי ההתיישנות חלה על כל העבירות שהואשם בהן.

5. בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט ע' מודריק) דן בשני הערעורים בצוותא חדא ודחה אותם. ביחס לטענת ההתיישנות קבע:

"הוראת סעיף 239א, כמוה כהוראת סעיף 225א (המתייחסת לעבירות מסוג ברירת משפט [צ"ל: לעבירות קנס - א' מ']), אינה קובעת דין התיישנות מיוחד. ההוראה מבקשת להציב סייג של זמן להגשת אישום בעבירות מסוימות כדי למנוע מצב של נחיתות מן הנאשם העשוי להוליך עד כדי חוסר יכולת להתגונן. במה דברים אמורים? בנסיבות שבהן נלכד עבריין תנועה בעבירה מבלי שהוא יודע על כך דבר. הוא עשוי להיוודע לעובדה שמיוחסת לו עבירת תנועה חודשים רבים ואפילו שנים לאחר המועד הנטען להיות מועד העבירה.
בנסיבות כאלה עשוי הנאשם לעמוד בפני קושי לא מבוטל לברר את הנסיבות הרלוונטיות ליום ההתרחשות ולהיות מסוגל להשיב לשאלה אם אכן הוא הנהג העבריין או שמא האישום בשוגג יסודו".


ולאחר שהתחקה אחר קורות חקיקתו של סעיף 239א, הוסיף השופט המלומד:

"מגמת המחוקק הייתה להציע פתרון למצב לא רצוי שבו נאשם ניצב בפני אישום וכוח הגנתו חסר בשל כשלי זיכרון שלא הוא אשם בהם. זה הטעם לכך שנקבע משך זמן מקסימלי למן ביצוע העבירה ועד להגשת כתב אישום בסוג עבירות כזה. וזה גם הטעם לבטלות סייג הזמן בשעה שמתקיימת חקירה בעבירה הנדונה או נמסרת לנאשם הודעה על דבר ביצוע העבירה. שהרי מי שהודיעו לו בתוך פרק הזמן הקבוע בחוק כי הוא חשוד בביצוע עבירת תנועה מסוימת לא יוכל כבר לטעון, אפילו בחלוף שנים נוספות, שאין הוא יודע במה מדובר ואין הוא יכול עוד להתגונן. הצגת החשד בפניו תוך פרק זמן מוגבל קרוב לאירוע מבטיחה את יכולתו לבדוק את הנסיבות ולהכין את הגנתו".

בדחותו את טענת הסניגור שאילו זו הייתה תכליתו של הסעיף חזקה על המחוקק שהיה מייחד את הוראתו רק לעבירות שבהן נלכד הנאשם בביצוע עבירת תעבורה, אך אינו מעוכב על-ידי שוטר בסמוך לאירוע, קבע השופט, כי:


"עניינו של עבריין תעבורה הנעצר על אם הדרך ונמסרת לו על אתר הודעה כי הוא חשוד בעבירה מסוימת אינו בא בגדר סייג הזמן הקבוע בדין. הוא עשוי להיחשב כמי ש'נשלחה לו הודעה על ביצוע העבירה'. זה גם אם לא בוצעה על אתר 'חקירה'".

על יסוד הנמקה זו קבע השופט המלומד כי בהגשת כתבי-האישום נגד המערערים בחלוף למעלה משנה ממועדי עבירותיהם לא נפל כל פגם:

"אין חולק כי המערערים הובאו לחקירה סמוך לאחר שנעצרו על אם הדרך וכי בחקירה הוצגו להם פרטי החשד המיוחס להם. על כן, הם יוצאים מגדר סייג הזמן שנקבע בהוראת סעיף 239א לחוק סדר הדין הפלילי, ואין נפקא מינה שכתב האישום נגדם הוגש לאחר שחלפה יותר משנה מאז ביצוע העבירה או מאז החקירה שנערכה להם".

את החלטתו ליתן למערערים רשות ערעור לבית-משפט זה בסוגיית פרשנותו של סעיף 239א נימק השופט המלומד באומרו כי מאחר שבסוגיה האמורה "עלולה המחלוקת להוליך לניסיונות חוזרים ונשנים להעמידה לבירור בפני הערכאות המחוזיות השונות (על מגוון שופטיהן) ראוי שתתקבל פסיקת בית המשפט העליון שתהווה סוף פסוק".

6. בערעור שלפנינו חזר הסניגור המלומד על הטענות שעליהן סמך בערעוריהם של המערערים לפני בית-המשפט המחוזי. לטענתו, סעיף 239א קובע "הוראה אחרת" לעניין התיישנותן של העבירות שפורטו בו. בכך מוצאות העבירות האמורות מכלל תחולתו של סעיף 9 לחוק, הקובע את הדין הכללי להתיישנותן של עבירות. הסניגור מבקר את קביעת בית-המשפט המחוזי כי הזמנת הנאשם לחקירה או שליחת הודעה לנאשם על אודות ביצוע העבירה מבטלות את מגבלת הזמן להאשמתו בעבירה ומחילות על עבירתו את תקופת ההתיישנות הרגילה. לטענתו, הזמנת הנאשם לחקירה אמנם קוטעת את מירוץ תקופת ההתיישנות המיוחדת שנקבעה לעבירה בסעיף 239א, אך בדומה לכלל הרגיל (הקבוע בסעיף 9(ג) לחוק), הרי שבמועד סיום החקירה מתחיל מחדש המירוץ של אותה תקופת התיישנות. מהוראת סעיף 239א סיפה, שלפיה "...אם הוכיח בעל הרכב החשוד בעבירה כי לא חלה עליו אחריות לעבירה לפי סעיף 27ב לפקודת התעבורה, ניתן להגיש כתב אישום ולהמציא הזמנה למשפט למי שנהג ברכב, אם לא עברו שנתיים מיום ביצוע העבירה", מבקש הסניגור להסיק שקבלת פרשנותו של בית-המשפט המחוזי תוביל לאבסורד. הכיצד, מקשה הוא, ניתן לקבל כי נהג שעבר עבירה (מסוג עוון) בעת שנהג ברכבו שלו, ותוך שנה מיום ביצועה הוזמן לחקירה, יהיה ניתן להעמידו לדין תוך חמש שנים מיום ביצוע עבירתו, בעוד מי שביצע עבירה זהה בעת שנהג ברכבו של אחר יהיה ניתן להעמידו לדין רק אם לא עברו שנתיים מיום ביצוע העבירה. וכך, אפילו אם תוך אותו פרק זמן הוזמן מבצע העבירה לחקירה?

בהתייחסו למקרים נושא הדיון טען הסניגור כי ביחס לאיש מהמערערים לא אירע עד להגשת כתב-האישום כנגדו אחד האירועים המנויים בסעיף 239א, ואשר קיומם מפסיק את מירוץ ההתיישנות. לחלופין, הוסיף וטען, שגם אם יקבע בית-המשפט כי המערערים אכן נחשבים כמי שהוזמנו לחקירה, או כמי שנשלחה להם הודעה על ביצוע העבירה, הרי שכתב-האישום נגד כל אחד מהם הוגש לאחר שעברה למעלה משנה מתאריכי האירועים הללו. נמצא, כי בכל מקרה התיישנו עבירותיהם קודם להגשתם של כתבי-האישום.

7. העיון בטענות הביאני לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, אך בטרם אתייחס לגוף השאלות שהועמדו להכרעתנו אבקש להעיר כי לטעמי, הלר לא היה רשאי להשיג בערעור לבית-המשפט המחוזי על דחיית טענת ההתיישנות. כזכור, טענת ההתיישנות שהעלה סניגורו בפתח הדיון לפני בית-המשפט לתעבורה הופנתה רק נגד האשמתו בעבירה של נהיגה בזמן פסילה. טענתו לא נתקבלה, אך בעקבות הבירור זיכה אותו בית- המשפט מביצועה של עבירה זו. משזוכה, שוב לא קמה בידו עילה לערער על האשמתו בעבירה זו בטענת התיישנות. ביתר העבירות שיוחסו לו הורשע הלר על יסוד הודאתו בעובדות. משבחר להגביל את טענת ההתיישנות רק לאחת העבירות שיוחסו לו - אף שלעניינה של הטענה לא היה כל הבדל בין עבירה זו לבין עבירות אחרות שיוחסו לו - יש לראות בהלר כמי שוויתר על העלאתה של טענת התיישנות כלפי יתר העבירות.
אסביר את השקפתי.

בעבר הבעתי את הדעה כי ההתיישנות בפלילים אף שאינה מאיינת את העבירה, הריהי שוללת את אחריותו הפלילית של מבצעה (בג"ץ 5221/90 טבע נ' השופט החוקר בסיבות מותה של בתיה בר יוסף ז"ל [1], בעמ' 595). נראה כי הדעה הרווחת כיום, והמקובלת גם עליי, היא כי פועלה של ההתיישנות בפלילים אינו "מהותי" אלא "דיוני" ומתבטא אך בחסימת האפשרות להאשים את מבצע העבירה. מכאן עולה, כי בידי הנאשם לוותר על העלאתה של טענת התיישנות, ואם ויתר - ויתורו תופס ובעל תוקף (השוו עש"מ 3/88 אזוט נ' מדינת ישראל [2]). נאשם שלא טען טענת התיישנות בפתח הדיון לפני הערכאה הראשונה אין בכך כדי למונעו מלהעלותה בשלב אחר של המשפט (השוו הוראות הסעיפים 149 ו-151 לחוק), ויש מי שגורס כי אפילו בשלב הערעור (ראו י' קדמי על סדר הדין בפלילים (כרך ב) [4], בעמ' 828). אך את האפשרות האמורה לאחרונה (ככל שהיא אכן קיימת) יש, מכל מקום, להגביל רק למקרים שבהם המחדל להעלות את טענת ההתיישנות לפני הערכאה הראשונה נבע מטעות או מהיסח הדעת של הנאשם או של סניגורו, ומכל מקום, ברי כי נאשם אשר ויתר על העלאתה של הטענה לפני הערכאה הראשונה שוב אינו רשאי להעלותה לראשונה בערעור.

8. אפנה עתה לטעמיי לדחיית הערעור לגופו.

מקובלת עליי קביעת השופט המלומד כי סעיף 239א לחוק אינו כולל "הוראה אחרת" (במובן סעיף 9 לחוק) לעניין התיישנותן של העבירות שפורטו בו. משמע, כי דין התיישנותן של העבירות המפורטות בסעיף הוא כקבוע בסעיף 9 לחוק, וכי גם על עבירות אלו ניתן להגיש כתב-אישום (או להמציא הזמנה למשפט לפי תקנה 38 לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974) בגדר תקופת ההתיישנות הקבועה לכל אחת מהעבירות בסעיף 9 לחוק. הוראת סעיף 239א אך מסייגת אפשרות זאת בקביעת תנאי שבתוך שנה מיום ביצוע העבירה הוזמן מבצע העבירה לחקירה, או נשלחה אליו הודעה על ביצוע העבירה. על תכליתו של התנאי האמור עמד השופט אור בדנ"פ 9263/99 מדינת ישראל נ' בקשי (להלן - פרשת בקשי [3]), בעמ' 572:

"מטרתו של תנאי זה, כך נראה, היא, שהחשוד לא יופתע על-ידי קבלת דוח כעבור למעלה משנה מיום ביצוע העבירה. קיים חשש שבמקרה כזה לא ידע במה המדובר ויקשה עליו להתגונן. כדי שהדבר לא יקרה, דורש התנאי שתשומת-לבו של החשוד תוסב לכך שמיוחסת לו העבירה תוך שנה מיום שזו נעברה. הדבר יכול להיעשות אם על-ידי כך שיוזמן לחקירה ואם על-ידי כך שתימסר לו הודעה על ביצוע העבירה. גם במקרה כזה אין הכרח שתתקיים חקירה, אפילו לא של החשוד. די בכך שיודע לחשוד על העבירה המיוחסת לו".

כשהוזמן החשוד לחקירה, או נשלחה אליו הודעה על היותו חשוד בביצוע העבירה, רואים בו כמי שהועמד מבעוד מועד על החשדתו בביצוע העבירה, ובכך ניתנה לו הזדמנות להיערך לקראת הצורך להתגונן מפני האשמתו בביצועה. בכך מוסר החשש שהגשת כתב- אישום נגדו או הזמנתו למשפט בחלוף תקופה ארוכה משנה יפתיעו אותו ויפגעו ביכולתו להתגונן.

השופט המלומד קבע כי "הוראת סעיף 239א, כמוה כהוראת סעיף 225א... [ההדגשה שלי - א' מ'] אינה קובעת דין התיישנות מיוחד". מהשוואה זו אבקש להסתייג, שכן חרף הדמיון שבין הוראות שני הסעיפים קיים ביניהן גם שוני, שלעניין ההכרעה בשאלה אם ניתן לפרשן כקובעות דין התיישנות מיוחד הינו בעל משמעות. סעיף 225א(א), רישה, שרק אליו יש טעם להתייחס, מורה כי אם "עברה שנה מיום ביצוע עבירת קנס, לא יוגש עליה כתב אישום ולא יומצאו בענינה הזמנה לפי סעיף 222 או הודעת תשלום קנס לפי סעיף 228 (ב)...;". בשונה מסעיף 239א, הרי שסעיף 225א איננו מסייג את האפשרות להגשת כתב- אישום או להמצאת הזמנה או הודעה בקיום תנאים כאלה ואחרים, אלא מורה כי אין לנקוט איזה מן ההליכים האלה אם עברה שנה מיום ביצוע העבירה. נוסח זה עשוי לכאורה להתפרש כקובע תקופת התיישנות מיוחדת, וקביעה כזאת, כמדומה, אף ניצבה ביסוד חקיקתו (ראו: הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 11), תשמ"ט-1989, בעמ' 102, דברי ההסבר לסעיף 1 להצעת החוק). לא כן סעיף 239א לחוק, שאינו שולל את האפשרות להגיש כתב-אישום או להמציא הזמנה לדין אף בחלוף שנה מיום ביצוע העבירה, אלא אך מסייג אפשרות זאת בהזמנת החשוד לחקירה או במשלוח הודעה אליו על ביצוע העבירה.

9. שאלה היא מה ראה המחוקק לכלול בגדר העבירות המנויות בסעיף 239א לחוק גם עבירות מסוג "חטא" המתיישנות בחלוף שנה אחת מיום ביצוען (ראו סעיף 9(א)(4) לחוק). כזאת, למשל, היא העבירה של נהיגת רכב ללא ביטוח בר-תוקף, אשר יוחסה לכל אחד מהמערערים, ושהעונש הקבוע בצדה הוא שלושה חודשי מאסר (סעיף 2(ב) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש]). אינני מוצא מקום להרחיב ביחס לשאלה זו.
עם זאת נראה כי מעצם הכללתן ברשימת העבירות המנויות בסעיף 239א גם של עבירות מסוג "חטא" ניתן להסיק כי המחוקק לא ראה כל קשר בין נושא התיישנותן של העבירות האמורות לבין ההוראות המיוחדות שמצא לנכון לקבוע כתנאי להאשמתם או להזמנתם למשפט של מבצעיהן. בהקשר זה יצוין שככל שניתן להיווכח מן החומר שלפנינו, הרי שאיש מהמערערים לא טען לפני ערכאות קמא כי דין האשמתו בעבירת נהיגה ללא ביטוח בר- תוקף להיבטל מחמת התיישנות בהתאם לסעיף 9 לחוק, אלא שהנושא חורג מגדרו של הערעור.

10. גם טענת הסניגור כי בעניינם של המערערים לא קוים תנאו של סעיף 239א בדבר הזמנה לחקירה או משלוח הודעה על העבירה דינה להידחות. מן העובדות שנקבעו בפסקי-הדין של בית-המשפט לתעבורה עולה כי כל אחד מהמערערים עוכב על-ידי שוטר במקום העבירה ונחקר בתחנת המשטרה זמן קצר לאחר עיכובו. לא מצאתי יסוד לפקפק כי בכך קוים, לגבי כל אחד מהם, תנאו של הסעיף והתבטל סייג הזמן להאשמתו. בכך מתייתר הצורך לדון בהשגת הסניגור על צדקת קביעתו של השופט המלומד כי "עניינו של עבריין תעבורה הנעצר על אם הדרך ונמסרת לו על אתר הודעה כי הוא חשוד בעבירה מסוימת... עשוי להיחשב כמי ש'נשלחה לו הודעה על ביצוע העבירה'" (אך ראו בהקשר זה את אימרת האגב של השופט אור בקטע המובא לעיל מפסק-דינו בפרשת בקשי [3]).

11. נותרה טענת הסניגור כי קבלת פרשנותו של בית-המשפט המחוזי להוראת סעיף 239א לחוק תיצור אבסורד, שיתבטא בכך שנהג אשר עבר עבירה (מסוג עוון) בעת שנהג ברכבו, ותוך שנה מיום ביצועה הוזמן לחקירה, יהיה ניתן להעמידו לדין תוך חמש שנים מיום ביצוע העבירה, בעוד שנהג אשר ביצע עבירה זהה בעת שנהג ברכבו של אחר, יהיה ניתן להעמידו לדין רק אם לא עברו שנתיים מיום ביצוע העבירה, אפילו הוזמן לחקירה תוך אותו פרק זמן.

טענת הסניגור סמכה על הוראת סעיף 239א סיפה, אלא שהנחתו כי זאת משמעותה של הסיפה מוטעית. כל שבאה הסיפה להשמיע הוא שכאשר מתברר מחקירת בעל הרכב (המקוימת, כרגיל, תוך שנה מיום ביצוע העבירה) כי בזמן ביצוע העבירה היה רכבו ברשותו של אדם אחר, עומדת לרשות התביעה שנה נוספת, שבמהלכה מוטל עליה להזמין לחקירה את החשוד בביצוע העבירה או לשלוח לו הודעה על ביצועה, ואם תקיים אחד מאלה, תהא רשאית להגיש את כתב-האישום נגד החשוד תוך תקופת ההתיישנות הרגילה, היינו (בנתוני הדוגמה שהבאנו) תוך חמש שנים. נמצא כי גם מטענה זו אין המערערים יכולים להיוושע.

12. דעתי היא אפוא כי יש לדחות את הערעור.

השופט י' אנגלרד

אני מסכים.

השופט א' ריבלין

אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט מצא.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תנאים להסגרה

  2. ביטול רישום פלילי

  3. בטלות יחסית פלילי

  4. התיישנות בפלילים

  5. העברת דיון פלילי

  6. התיישנות תיק פלילי

  7. הגנה מן הצדק פלילי

  8. התיישנות דין פלילי

  9. אחריות פלילית שילוחית

  10. התיישנות משפט פלילי

  11. התיישנות מרשם פלילי

  12. זכות עיון בתיק פלילי

  13. התיישנות רישום פלילי

  14. אחריות פלילית אי שפיות

  15. ביטול צו הסגרה לרוסיה

  16. בקשה למחיקת תיק פלילי

  17. התליית הליכים פליליים

  18. התיישנות פסק דין פלילי

  19. התיישנות סדר דין פלילי

  20. חוזה אזרחי במשפט פלילי

  21. המועד להגשת ערעור פלילי

  22. זכות העיון במרשם הפלילי

  23. בקשה למחיקה רישום פלילי

  24. ביטול רישום פלילי עריקות

  25. הגנה מן הצדק בהליך פלילי

  26. אחריות פלילית על משחק מסוכן

  27. חובת ההנמקה פסק דין פלילי

  28. בדיקת מסוכנות ללא עבר פלילי

  29. אין להשיב לאשמה בהליך פלילי

  30. טענות מקדמיות סדר דין פלילי

  31. הארכת מועד להגשת ערעור פלילי

  32. סעיף 2 לפקודת הפרוצדורה הפלילית

  33. בקשה להארכת מועד להגשת ערעור פלילי

  34. אחריות פלילית של דירקטורים על מעשי החברה

  35. הגדרת מפגר - חוק הסעד וכשירות לעמוד לדין פלילי

  36. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון