אי מסירת הודעה על פסילה

בפניי ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (סגן נשיא, כב' השופט יוסף ריבלין), בפ"ל 8177-10-10 מיום 13.7.11, בו זוכה המשיב מעבירות של נהיגה בפסילה ונהיגה ללא ביטוח תקף, בניגוד להוראות סעיפים 67 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א- 1961 [להלן: "הפקודה"] וסעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), התש"ל – 1970 .

המדובר באירוע שהתרחש ביום 24.09.10 בסמוך לשעה 16:55, עת נהג המשיב ברכב מסוג שברולט, בכביש 38 בזמן פסילה וללא ביטוח חובה בתוקף.
יצויין, כי רישיונו של המשיב נפסל קודם לאירוע, בתאריך 12.04.10, בבית משפט לתעבורה בירושלים בתיק 16832/09 למשך ארבעה חודשים, בניכוי חודשיים פסילה מנהלית [להלן: "גזר הדין"], כך שבעת האירוע, טרם הסתיימה תקופת הפסילה.

ההליך בבית משפט קמא
בדיון שהתקיים בתאריך 3.07.11, הודה המשיב בעובדות כתב האישום, אך טען, כי כלל לא היה מודע לכך שרישיונו נפסל, מאחר שגזר הדין בו נפסל רישיונו, ניתן בהעדרו.
לטענתו, אומנם בא כוחו נכח בעת מתן גזר הדין, אלא, שהוא ניתק את מכשיר הפלאפון שלו ולא יצר עימו קשר בשל אירועים קשים שעבר.
הוא הוסיף: "אני סמכתי על העו"ד שלי. הייתי בתקופה קשה שעברתי עם אבי שהיה בבי"ח. עברתי משבר קשה. הייתי מרוכז רק במשבר ולכן לא יצרתי קשר..." (עמ' 1 ש' 18-19 לפרוטוקול בית משפט קמא).
ב"כ המשיב טען , כי שלח למשיב מכתב רשום אודות הפסילה, אך המכתב לא הגיע אליו, ולפיכך, המשיב לא היה מודע לכך שנהג תחת פסילה.

ב"כ המערערת, טענה מנגד, כי על אף שהמשיב לא נכח במועד גזר הדין, הוא היה מיוצג, ועורך דינו נכח בדיון. לטענתה, לא ייתכן, כי המשיב ישלח עורך דין מטעמו לדיון, ולא יטרח לברר מה הוא גזר הדין.
כמו כן, טענה, כי העובדה שהמשיב החליף מכשיר פלאפון, אינה יכולה לסייע לו, וכי חובה הייתה עליו לפנות לעורך דינו ולברר את גזר הדין. בנוסף, טענה, כי מספר הטלפון של המשיב בביתו, כמו גם כתובתו, לא השתנו, ולכל הפחות, היה עליו לעדכן את עורך דינו, כי מספרו הוחלף.
ב"כ המערערת, ציינה, כי ב"כ המשיב, הציג הודעות דואר רשום אשר לא התקבלו אצל המשיב, "מאחר ולא נדרשו על ידו" (עמ' 2 ש' 7-8 לפרוטוקול בית משפט קמא).
לדידה, אדם שלא טורח לאסוף הודעות דואר רשום שנשלחו אליו, לא מעדכן מספר פלאפון ולא פונה לעורך דינו או למזכירות בית המשפט לברר את גזר דינו, וממשיך בחייו חמישה חודשים, כאילו דבר לא קרה, אינו יכול לבקש שיכירו בכך, שלא ידע על פסילת רישיונו.


כאמור, בית משפט קמא, דחה את טיעוני ב"כ המערערת וזיכה את המשיב. בית משפט קמא, קבע, כי מלשונו של סעיף 67 לפקודה, עולה, כי "חייבת להיות ידיעה ממשית בדבר הפסילה ובמקרה דנן אין הוכחה לכך שלנאשם ידיעה, על הפסילה, להיפך, הוכח כי הנאשם לא קיבל ההודעה. לציין, כי סע' 239ב' לחוק סדר הדין הפלילי (נ"מ) התשמ"ב – 1982, גם הוא קובע חזקת ידיעה הניתנת לסתירה" (סעיף 6 להכרעת הדין של בית משפט קמא).
כמו כן, קבע, כי "העובדה שהנאשם עצם עיניו ולא טרח לברר מה עלה בגורל פסק הדין אינה יוצרת חזקת ידיעה ולפיכך הנאשם זכאי בדינו" (סעיף 7 להכרעת הדין של בית משפט קמא).

טענות הערעור
ב"כ המערערת טענה בהודעת הערעור, כי טעה בית משפט קמא, בכך שדחה את טיעוני המערערת, בקובעו שהמשיב הוכיח, שלא קיבל הודעה על פסילת רישיון הנהיגה.

לטענת ב"כ המערערת, במקרה דנן, מתקיימים תנאי סעיף 239ב לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב -1982 [להלן: "החסד"פ"] בהסתמך על דרכי המסירה החוקיות, כפי שנקבעו בבית המשפט העליון. ב"כ המערערת, הפנתה לרע"פ 2514/92 מדינת ישראל נ' רחמים, מו(3) 771 (1992), שניתן על ידי כב' הנשיא מ. שמגר ב-1.7.92 [להלן: "פס"ד רחמים"], בו נקבע, כי בהיעדר הנאשם יומצא פסק הדין באמצעות דואר רשום. כמו כן, ציינה, כי סעיף 237 (ב) לחסד"פ, קובע, כי מסירת מסמך לבא כוחו של הנאשם, כמוה כמסירתו לנאשם, אלא אם הודיע עורך דינו לבית המשפט, כי לא הצליח לאתר את מרשו.
ב"כ המערערת, הוסיפה, כי כפי שעולה מפרוטוקול הדיון מיום 3.7.2011, ב"כ המשיב שלח למשיב מספר הודעות דואר רשום המודיעות לו שרישיונו נפסל, אשר לא נדרשו על ידי המשיב. בנוסף, המשיב לא הודיע לבא כוחו או לבית המשפט על שינוי כתובתו, כך שכתובתו הנוכחית ברח' רבי עקיבא 27 בביתר עילית, תאמה את הכתובת שנתן המשיב לשוטר שמילא את פרטיו בדו"ח התנועה, שבגינו נפסל רישיונו.

בהמשך, טענה ב"כ המערערת, כי טעה בית המשפט קמא, בכך שדחה את טיעוני המערערת, באומרו שאין די ב"עצימת עיניים" של המשיב כדי להרשיעו בגין נהיגה בזמן פסילה.
לטענתה, יש בהתנהגותו של המשיב בעת ההליך בו נפסל רישיונו בהיעדרו, משום "עצימת עיניים" שכמוה כידיעה, ודי בכך כדי להרשיעו בגין נהיגה בזמן פסילה. כמו כן, טענה, כי ניתן להסיק את קיומה של הידיעה ממערכת הנסיבות העובדתית של המקרה הנידון. במקרה דנן, המשיב ידע, כי מתנהל נגדו הליך בבית משפט השלום לתעבורה, ואף שכר את שירותיו של עורך דין שייצגו, אך לא טרח לברר את תוצאות המשפט. לאחר גזר הדין, ניסה עורך דינו ליצור עמו קשר ולהודיע לו את תוצאות גזר הדין, אך ללא הועיל. המשיב ניתק את הטלפון הנייד שלו ולא הודיע על כך לעורך דינו. ב"כ המערערת הפנתה, לע"פ (י-ם) 5005/09 שרון נ' מדינת ישראל שנתנה כב' השופטת ת. בן-עמי (פורסם במאגרים, 26.01.10), [להלן: "פס"ד שרון"], שם נקבע, כי גם כאשר נאשם טוען כי לא ידע אודות הפסילה, ניתן להסיק את קיומה של הידיעה ממערכת הנסיבות העובדתית של המקרה.

בנוסף, טענה ב"כ המערערת, כי טעה בית המשפט קמא, בכך שלא ייחס את החשיבות הראויה לכך, שבעת ביצוע העבירה שבגינה נפסל רישיונו של המשיב, היה תלוי ועומד נגד המשיב עונש פסילה על תנאי למשך ארבעה חודשים.
לטענתה, קיומו של עונש פסילה על תנאי, מחזק את הטענה, כי המשיב ידע שרישיונו נפסל. מעיון בגיליון הרישום התעבורתי של המשיב עולה, כי ביום 10.06.07 הוטלה על המשיב פסילה על תנאי לתקופה של ארבעה חודשים למשך שלוש שנים. בתוך תקופת התנאי, ביצע המשיב את העבירה עליה נשפט בהיעדרו. משעה שנודע למשיב על העמדתו לדין בבית המשפט, היה צריך לדעת, כי עונש הפסילה על תנאי התלוי ועומד נגדו, עלול להיות מופעל אם יורשע בדין, ויש בכך לחזק את המסקנה לפיה המערער ידע על הפסילה ועבר עבירה של נהיגה בזמן פסילה. ב"כ המערערת הפנתה לפס"ד שרון, שם נקבע, כי יש בנסיבות כגון אלה כדי לחזק, מעל לספק סביר, את המסקנה לפיה המערער ידע על הפסילה.

הדיון בערעור
בדיון שהתקיים בפניי, ביום 22.01.12, חזרה והוסיפה ב"כ המערערת על הודעת הערעור וטענה, כי בנסיבות דנן, מתקיימים תנאי סעיף 237ב לחסד"פ, הקובע, כי מסירת מסמך לב"כ הנאשם, כמוה כמסירה לנאשם, אלא אם כן הודיע ב"כ הנאשם, כי לא הצליח לאתר את מרשו. היא ציינה, כי המשיב היה מיוצג בדיון בבית משפט קמא, שילם כסף וידע שעומד נגדו עונש של פסילה על תנאי, והיה עליו לפחות להרים טלפון ולברר מה היה גזר הדין. בנוסף, לטענתה, ידע המשיב, על עונש הפסילה על תנאי שעמד כנגדו ועלול היה להיות מופעל אם יורשע, ויש בכך כדי לחזק את המסקנה שהמשיב ידע על הפסילה, ועבר על עבירה של נהיגה בפסילה, ביודעין, מה שמספיק להרשעתו בדין.

בהמשך, טענה ב"כ המערערת, כי טענת המשיב, לגבי מצבו המשפחתי הקשה, אינה מצדיקה ניתוק פלאפון. כמו כן, שבה והדגישה, כי הכתובת שמסר המשיב, לא השתנתה, ולכן תמוה שהמכתב הרשום ששלח לו עורך דינו, אודות גזר הדין, לא התקבל. כמו כן, שבה וציינה את שנקבע בפס"ד שרון.
ב"כ המערערת, טענה, כי לגזר דינו של בית משפט קמא, עלולות להיות השלכות קשות על כלל הנאשמים בעבירות מעין אלו, שיודעים כי רישיונם עלול להיפסל ולא יתייצבו לדיונים. היא ציינה, כי פתח זה קשה, במיוחד, בבית משפט לתעבורה, שם ידועה חשיבות קבלת ההחלטות וגזרי הדין, מאחר ולא ניתן להתעסק עם תיק, בצורה יותר מעמיקה. המערערת, ציינה, כי לחובת המערער 32 הרשעות קודמות.

ב"כ המשיב, טען בתגובה, כי למשיב עומד סעיף 239ב לחסד"פ, שקובע חזקת מסירה, זולת הוכיח הנאשם שלא קיבל את ההודעה. במקרה זה, לטענתו, הוכיח המשיב בבית משפט קמא, כי לא קיבל כל הודעה, וכי בנסיבות האישיות שהיו למשיב ולנוכח האירועים שליוו אותו, הוכיח, כי לא נמנע מלקבל את ההודעה, או התחמק.
ב"כ המשיב הפנה גם הוא לפס"ד רחמים, בו נקבע: "כדי שפלוני יידע על פסק דין של פסילה, יש להודיע לו על כך בעת המשפט, או אם נעדר מן הדיון על ידי המצאת פסק הדין...".
בנוסף, טען ב"כ המשיב, כי סעיף 67 לפקודה דורש קיומה של ידיעה ממשית, והפנה לפ"ל (עכו) 1103/04 מדינת ישראל נ' שריף (פורסם במאגרים, 19.05.08), שנתן כב' השופט בכר [להלן: "פס"ד שריף"], שקבע, שצריכה להיות ידיעה בפועל אודות הפסילה.


אשר לטענת ב"כ המערערת, לגבי "עצימת העיניים", ב"כ המשיב טען, כי המשיב נידון על עבירות אחרות, ומאחר שאינו "איש משפט", הוא לא יכול היה לצפות שעונש הפסילה על תנאי יופעל. כמו כן, ציין, כי מיד כשנעצר המשיב, ונאמר לו שהוא פסול, הוא סיפר כי עברה עליו תקופה ארוכה מלווה באירועים קשים במשפחה, כי סעד את אביו והתנתק מחיי השגרה. כמו כן, באותה תקופה, הוחלף מספר הפלאפון של המשיב על ידי מקום עבודתו, והוא לא ניתק אותו, כפי שטענה ב"כ המערערת. בנוסף, טען, כי מספר חודשים לאחר מות אביו, נפטרה גם סבתו, מה שהוציא אותו ממסלול החיים, והוסיף, כי זו הסיבה היחידה לכך שהמשיב לא חשב על תיק התעבורה שעמד לפניו.

ב"כ המשיב, טען בהגינותו, כי ב"כ המשיב בהליך בבית משפט קמא, ניסה להשיג את המשיב מספר פעמים ואף שלח לו דואר רשום, ש"לא נדרש". לבסוף, טען, כי פס"ד שרון, שהציגה ב"כ המערערת, אינו דומה כלל וכלל למקרה זה, שם דובר על נאשם שהיה לו קשר עם הוריו, ולכן הורשע. וכי מקרה זה, שונה לחלוטין מהמקרה של מרשו, הן בנסיבות האישיות והן ברמת הידיעה.

דיון
אין מחלוקת על עובדות האירוע, כי המשיב נתפס כשהוא נוהג בזמן פסילה וללא ביטוח חובה בתוקף. כמו כן, אין מחלוקת, כי המשיב לא נכח במועד מתן גזר הדין, בו נפסל רישיונו ועורך דינו נכח בדיון במקומו.
ביסוד הערעור על הכרעת הדין של בית משפט קמא, עומדת שאלה משפטית אחת, מהי אותה הידיעה, שדורש סעיף 67 לפקודה, והאם היא כוללת בתוכה "עצימת עיניים".

סעיף 67 לפקודה, קובע:
"מי שהודע לו שנפסל מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה, וכל עוד הפסילה בתקפה הוא נוהג ברשיון שנהיגתו אסורה בלי רשיון לפי פקודה זו, או מי שנוהג בניגוד לתנאים שנוספו ברשיונו כל עוד הם בתקפם, או מי שהודע לו כי נפסל מהחזיק ברשיון רכב וכל עוד הפסילה בתקפה הוא משתמש באותו רכב או מרשה להשתמש בו, או מי שנהג או הרשה לאחר לנהוג ברכב בניגוד להודעת איסור שימוש או צו איסור שימוש, דינו – מאסר שלוש שנים או קנס מאה אלף לירות, או שני הענשים כאחד" (הדגשה שלי א.כ.).

אין חולק, כי לשון הסעיף דורשת "ידיעה" אודות הפסילה - "מי שהודע לו שנפסל..." ומשזו אינה מתקיימת, יסודות העבירה של נהיגה בזמן פסילה, אינם מתקיימים.

בית משפט קמא קבע, כי מהאמור בסעיף 67 לפקודה "...עולה כי חייבת להיות ידיעה ממשית בדבר הפסילה...". גם פס"ד שריף, שהגיש ב"כ המשיב, חוזר על דרישה זו.

כאמור, המשיב נידון בהיעדרו במועד גזר הדין, בו נפסל רישיונו. אין מחלוקת, כי במועד זה נכח עורך דינו. עוד ייאמר, כי עורך דינו, טען בתשובת הנאשם לאישום "הנ' (הנאשם) מודה ומבקש לצרף לת' 18010/09 קבוע 5.5.2010 בפני כב' הש' כדורי".
בגזר הדין, הופעל עונש פסילת רישיון הנהיגה למשך ארבעה חודשים שנפסק על תנאי שניתן בתיק קודם, ובנוסף, נדון המשיב לקנס בסך 120 שקל חדש או 10 ימי מאסר בגינן (בגזר הדין צויין שיש לשלוח לעורך דינו ארבעה שיעורים של הקנס עד 20.7.2010).

סעיף 237(ב) לחסד"פ, קובע:
"מסירת המסמך לידי סניגור הנאשם, או מסירתו במשרד הסניגור לידי פקידו, וכן משלוח מכתב רשום עם אישור מסירה לפי מען משרדו, כמוה כהמצאה לנאשם, זולת אם הודיע הסניגור לבית המשפט, תוך חמישה ימים, כי אין ביכלתו להביא את המסמך לידיעת הנאשם". (הדגשה שלי א.כ.).

כאמור, אין מחלוקת כי עורך דינו של המשיב נכח בדיון בעת מתן גזר הדין, ואף קיבל את גזר הדין לידיו.
ואולם, עורך הדין לא הודיע לבית המשפט כלל, כי אין ביכולתו להביא את המסמך לידיעת המשיב. על כן, מסירת גזר הדין לעורך הדין, כמוה כהמצאה למשיב עצמו. די היה בכך די לקבל את הערעור.

יתרה מכך, בדיון בבית משפט קמא, טען ב"כ המשיב: "הוצאתי מכתב רשום לנאשם שמודיע לו על הפסילה. המסמך לא התקבל אצל הנאשם ולאחר מכן נתפס נוהג".
ב"כ המערערת טענה: ".. מספר הטל' בביתו לא השתנה, כתובתו לא השתנתה...חברי הציג היום מס' הודעות של דואר רשום אשר לא התקבלו אצל הנאשם מאחר ולא נדרשו על ידו" (ש' 4-16 לפרוטוקול בית משפט קמא. הדגשות שלי. א.כ.).

סעיף 237(ג) לחסד"פ, קובע:
"נוכח בית המשפט כי המצאה לפי סעיף זה לא בוצעה עקב סירוב לקבל את המסמך או המכתב, או לחתום על אישור המסירה, רשאי בית המשפט לראות את המסמך כאילו הומצא כדין".(הדגשה שלי א.כ.).
היות וגזר הדין נשלח למשיב בדואר רשום, על ידי בא כוחו, שכאמור, "לא נדרש" על ידו, ניתן לראות בגזר הדין, כאילו הומצא כדין.
את האמור, מחזקת גם הוראת סעיף 57ג(1) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, הקובעת:
"מקום שחיקוק מתיר או מחייב להמציא מסמך על ידי הדואר, בין שהוא נוקט לשון "המצאה" ובין שהוא נוקט לשון "נתינה" או "שליחה" או לשון אחרת, רואים את ההמצאה - אם אין הוראה אחרת משתמעת - כמבוצעת –
אם דוור מכתב המכיל את המסמך והמען על המכתב היה כשורה ודמי המשלוח שולמו מראש או שהמכתב היה פטור מתשלום דמי דואר או נושא עליו סימן המעיד כי הוא נשלח בשירות המדינה"(הדגשה שלי א.כ.).

כך, נפסק גם בפס"ד רחמים:
"אינני מתעלם מכך שהחוק מדבר על "מי שהודע לו" ולא על "מי שהומצא לו". אולם "הודעה" איננה חד-צורתית. מקובל בכל תחומי המשפט, כי הודעה איננה לובשת אך ורק צורת השמעת הדברים בעל-פה באוזני הנוגע בדבר, אלא כי ניתן למסור גם הודעות בכתב, ותקפותן של אלה איננה נופלת מתקפותה של השמעת הדברים בעל-פה. הודעה בכתב נעשית בדרך ההמצאה של ההודעה הכתובה הקבועה בדין, וגם ההיגיון וניסיון החיים אינם מכירים חלופה אחרת לביצועה של הודעה בכתב... צמצום ההודעה להודעה אישית בעל-פה איננו מתחייב מן האמור בסעיף .67הוראת חוק זו דורשת מסירת הודעה, ולצורך כך רשאי בית המשפט להסתמך על דרכי המסירה החוקיות שנקבעו בדין. הנאשם יכול לנסות ולסתור את ההנחה הנובעת מן המשקל המצטבר של מסירת כתובת על-ידיו ומסירה כדין של הודעה בכתובת האמורה. אולם משנידחים דבריו כבלתי אמינים, שרירה וקיימת המסקנה ההגיונית - בגדר הנחה שבעובדה - העולה ממסירת הודעה כתובה בכתובת אשר אותה ציין הנאשם כמקום מגוריו. כדי לסתור מסקנה כאמור חייבים להעלות טענות הזוכות לאמונו של בית המשפט, ומי שלא מצליח בכך נושא בתוצאה הבלתי נמנעת" .

מאחר שאין מחלוקת, כי המשיב לא שינה את כתובתו, והמשיך להתגורר באותו מקום, ומאחר שגזר הדין נשלח בדואר רשום לכתובתו של המשיב, ניתן לראות בהמצאתו כמבוצעת.

גם בע"א 7602/06 עזבון נתנאל ג'ורג' חאדג'ג' ז"ל נ' מלכה [פורסם במאגרים 11/10/10], קבע כב' השופט מלצר:
"עוד אטעים כי אינני רואה מניעה עקרונית לשימוש בחזקה האמורה בסעיף 57ג לפקודת הראיות, כאשר החלטת פסילה נשלחה בדואר רשום, כאשר יש מידע על משלוח ההודעה הספציפית, גם מקום שאין חזקה סטטוטורית מפורשת בתקנות התעבורה (דוגמת זו שבתקנות 214, 233(ב), או 550(ב) לתקנות). הווה אומר: בעל רישיון שנמנע מליטול דבר דואר רשום, שהגיע לתעודתו הנכונה, יוחזק כמי שקיבלו. השוו: ע"א 618/74 פאעור נ' קמיל, פ"ד כט(2) 682, 687 (1975)".

לכך יש להוסיף את "חזקת הידיעה" שקובע סעיף 239ב לחסד"פ:
" לעניין עבירה של נהיגה בזמן פסילה מקבל או מהחזיק רישיון נהיגה בלבד, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה, נשלחה הודעה על גזר דין שבו הוטלה הפסילה או הודעה על ההחלטה בדבר הפסילה עד תום ההליכים בדואר רשום, רואים אותה כאילו הומצאה כדין, וכאילו הודע לנמען על הפסילה לפי סעיף 67 האמור גם בלא חתימה על אישור מסירה כאמור בסעיף 237, אף אם לא התקיימו הוראות סעיף 237(ג), זולת אם הוכיח הנאשם כי לא קיבל את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלה, ואם התקיימו כל אלה:
(1)חלפו 15 ימים מיום משלוח ההודעה;
(2)הנאשם הוזמן לדיון בבית משפט לפי סעיף 237 או בעל-פה לפי סעיף 97;
(3)ההזמנה לדיון כאמור בפסקה (2) כללה אזהרה, בכתב או בעל-פה, לפי העניין, שבמועד הדיון עשויה להתקבל החלטה בדבר פסילה, וכן הודעה בדבר תחולת החזקה לפי סעיף זה אם הנאשם לא יתייצב לדיון;
(4)הדיון בעניין כאמור בפסקה (2) הסתיים באותו מועד, או שמועד הדיון שונה לבקשת הנאשם;
(5)בטופס אישור המסירה של דבר הדואר שהוחזר מולאו פרטי מוסר ההודעה, המען והמועד שבהם היא נמסרה או הטעם לאי-ביצוע המסירה.
(הדגשות שלי א.כ.).

בית משפט קמא, קבע, כי סעיף 239ב לחסד"פ, קובע "חזקת ידיעה" הניתנת לסתירה במקרה של המשיב. ב"כ המשיב טען, כי המשיב הוכיח שלא קיבל את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו. גם בית משפט קמא, קבע, כי המשיב לא קיבל את ההודעה.

לא מצאתי, כי במקרה דנן, קיימות נסיבות שאינן תלויות במשיב. עורך דינו של המשיב, שלח את גזר הדין לכתובתו הנכונה בדואר רשום ואף שדבר הדואר "לא נדרש", יש לראות בו כאילו הומצא.

טענתו של המשיב, כי היה "בתקופה קשה" ולכן לא קיבל את דבר הדואר, אינה יכולה להיכלל בגדר כוונת המחוקק בסעיף 239ב " ...סיבות שאינן תלויות בו...". להיפך, מדובר במקרה ברור, של הימנעות המשיב מלקבל את דבר הדואר הרשום.

בנוסף, המשיב ידע, כי מתנהל דיון משפטי בעניינו. המשיב מצא לנכון לשכור עורך דין שייצגו וסביר להניח גם שילם לו בתמורה את שכרו. המשיב ידע, כי גזר הדין יינתן בהיעדרו ובנוכחות בא כוחו.

כפי שקבע כב' השופט ס. ג'ובראן, ברע"פ 9811/09 סמימי נ' מדינת ישראל [פורסם במאגרים 29/12/09], גם אלמלא היה המשיב מחליף את כתובתו, מוטלת עליו חובה כפולה ומכופלת לבדוק את הדואר שנשלח אליו.
" לכל אדם הזכות ליומו בבית המשפט, ואולם זכות זו אינה מוחלטת ואין לאפשר ניצולה לרעה. היעדר התייצבות של אדם מדיון אליו זומן כדין עלולה להוביל לתוצאה כי יורשע בדין ודינו ייגזר, כשם שארע בענייננו. משכך היה, הנטל הוא על המבקש לבטל את פסק הדין להראות כי הייתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או כי הביטול דרוש כדי למנוע עיוות דין כשם שמורה סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. בנסיבות הענין אין בטענת המבקש הצדקה לביטולו של פסק הדין. המבקש במודע לא שינה את כתובתו במשרד הפנים, על כן מוטלת עליו חובה כפולה ומכופלת לבדוק את הדואר אשר מגיע לכתובתו הרשומה במשרד הפנים, מי שלא עשה כן אין הוא יכול להלין על הוריו המבוגרים, והוא יכול להלין רק על עצמו, על כך שלא בדק האם הגיעו אליו דברי דואר (ראו רע"פ 10319/07 פדידה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.12.2007))"

נוספת לכך העובדה, שהמשיב לא טרח לברר את גזר דינו עם עורך דינו, וכידוע, על כך נאמר לא אחת:
"נאשם אשר איננו מתייצב במשפטו, כפי שמותר לו על-פי סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב- 1982(בעבר סעיף 214 לחוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה-1965), חזקה עליו, כי יתעניין בדיעבד במה שקרה במשפטו על-ידי פנייה למזכירות בית המשפט. על-כן -" אף אם לא הייתה לנאשם ידיעה ממשית על הפסילה על-תנאי, ידיעה 'קונסטרוקטיבית' הייתה לו מכל מקום" (ע"פ 73/81 [1] הנ"ל, בעמ' 834-835)...מבחינת הוראותיה של פקודת התעבורה [נוסח חדש] אין שוני, לצורך מניין תקופת הפסילה, בין פסילה-על-תנאי, שסעיף 36(ג) הנ"ל עוסק בה, לבין פסילה בפועל, כי גם לגבי פסילה בפועל נקבע בסעיף 42(א), שפסילה שהטיל בית המשפט תחל ביום מתן גזר הדין, אם לא הורה בית המשפט אחרת...מי שנידון שלא בפניו צריך להישלח לו פסק הדין הכולל פסילה, ועל ההודעה יחולו הוראותיו של סעיף 57ג לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א- .1971לעניין זה דין ההודעה שלפי סעיף 67כדין "ההמצאה", "הנתינה" או השליחה שבסעיף 57ג הנ"ל, שהרי סעיף זה מחיל הוראותיו הנ"ל גם על "לשון אחרת". מעבר לכך, לא יכול להיות כל ספק, כי מסירת הודעה על-ידי משרד הרישוי, ותהיה זו אף הודעה בעל-פה, או הודעה דומה על-ידי רשות משטרתית או על-ידי פקיד של בית המשפט, הן בגדר מילוי היסוד של מתן "הודעה", העולה מן האמור בסעיף 67הנ"ל. אשר-על-כן אין לגלות ממש בטענת המבקש, לפיה לא נמסרה לו הודעה על הפסילה ".
[כב' הנשיא מ. שמגר ברע"פ 729/92 שיטרית נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(1) 873 (1992)].

לכך יש להוסיף את העובדה, שעברו התעבורתי המכביד של המשיב, הצריך מצידו תשומת לב יתירה, אודות גזר דינו. לחובת המשיב 32 הרשעות קודמות, ביניהן, נהיגה במהירות מופרזת, עקיפה שלא כחוק, אי ציות לרמזור, נהיגה ללא חגורת בטיחות, נהיגה באור אדום-אי עצירה בקו עצירה, שימוש בטלפון בעת שהרכב נע ועוד.

אשר על כן, אני מקבל את הערעור, מרשיע את המשיב בעבירות של נהיגה בפסילה ונהיגה ללא ביטוח תקף, ומחזיר את התיק לבית משפט קמא לשמיעת טיעונים לעונש ומתן גזר דין.

יש לשלוח את פסק הדין לצדדים בדואר.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ביטול פסילה מנהלית

  2. הפקדת רישיון בשלילה

  3. ביטול צו פסילה מנהלית

  4. אי מסירת הודעה על פסילה

  5. אי ידיעה על הודעת הפסילה

  6. הפקדת רישיון לאחר פסילה

  7. בית דין צבאי פסילת רשיון

  8. אי ידיעה על שלילת רישיון

  9. הפקדת רישיון לאחר שלילה

  10. ביטול פסילה עד תום ההליכים

  11. אי הפקדת רישיון חישוב תקופת פסילה

  12. ביטול צו פסילה מנהלית ע''י קצין משטרה

  13. הרשעה לאחר חזרה מכפירה בעבירות של נהיגה בזמן פסילה

  14. בקשה לחפוף פסילה שהוטלה ע"י בית המשפט לפסילה שהטיל משרד הרישוי בשל שיטת הניקוד

  15. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון