התיישנות עבירת תכנון ובניה

בפסק הדין בע"פ 6070/04 שיח נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(6) 76 [2005] השווה כב' השופט חשין את התארכות ההליכים המשפטיים ל"חִימֶרָה" – אותה מפלצת אגדית בעלת ראש אריה, גוף של תיש וזנב נחש, שנשימת-פיה – אש; וכתב: "דומה כי מיפלצת זו - החימרה - לא חיתה אך במיתולוגיה. כי אין היא מיפלצת אגדית כלל-ועיקר. החימרה חיה עימנו כהיום הזה, וכבימי קדם מאַכֶּלֶת היא את סביבותיה. הנה-כי-כן, בענייננו-שלנו נמצאה לנו החִימֶרָה רובצת לפיתחנו ... וברושפה אש על סביבותינו איכלה וחיסלה זמן שיפוט יקר מן הרזרווה שנותרה לנו, רזרווה שכלתה כמעט ואיננה".
לצערי דברים אלה יפים גם למקרה שלפני – כתב אישום בשל עבירות תכנון ובניה שהוגש בשנת 2005 ומסיבות שונות, בעיקר התנהלות הנאשם, ההליכים בו נמשכו כשבע שנים, העסיקו חמישה שופטים של בית-המשפט לעניינים מקומיים (כב' השופט מועלם, כב' השופטת ערקובי, כב' השופט אטיאס, כב' השופט מאור והח"מ) ואת ערכאת הערעור (עפ"א 31783-12-10); והניבו עוד הליכים רבים נוספים לרבות הליכים מנהליים, הליכים פליליים, בקשות פסילה ועוד. בנוסף פתח הנאשם בהליכים אזרחיים ומנהליים כנגד המאשימה בשל האירועים נושא כתב האישום. תביעתם האזרחית ועתירתם המנהלית של הנאשם ואחיו נדחו, ברם ערעורו המנהלי תלוי ועומד כיום בבית-המשפט העליון (עע"מ 7260/11). עוד אציין כי כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בגין בניה אחרת באותו בניין ובית-המשפט זיכה אותו בטענת הגנה מן הצדק (עמ"ק 845/06)
מכל מקום עתה הגענו אל קו הסיום וניתן, סוף סוף, להביא את ההליך לסופו (בערכאה זו לפחות).
בפתח הכרעת הדין, ובהתאם לסעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, אני מודיע כי אף שהנאשם הורשע בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, הוא זוכה מעבירות הבניה בסטייה מהיתר שיוחסו לו בסעיפים 2, 9, 10 וסיפא סעיף 1 לעמוד הראשון בכתב האישום.
כתב האישום

  1. כנגד הנאשם, קבלן בניין במקצועו, הוגש כתב אישום בשל בניה בסטייה מהיתר ובניה ללא היתר, עבירות לפי סעיפים 145(א)(2) ו-204(א) ו-(ב), ביחד עם סעיפים 205, 206 ו-208(א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (החוק או חוק התכנון והבניה).
  2. בתמצית נאמר כי מר עמרם כוכבי, אחיו של הנאשם, הוא בעלים רשום של דירה בבניין שברחוב טרומן 8 רמת-גן (הדירה ו-הבניין). ב-11/5/03 קיבל האח היתר מס' 2003025 לביצוע העבודות הבאות בנכס: "להגדיל מטבח וחדרי שירותים בשטח 46.60 מ"ר בדירה קיימת בקומה א' ולהוסיף ממ"ד בשטח 7.50 מ"ר ושינויים פנימיים, להוסיף מדרגות פנימיות מהדירה לקומת הגג בשטח 2.84 מ"ר ולהקים מעליהן 3 חדשים ושירותים בשטח 43.72 מ"ר, מרפסת גג בשטח 53.61 מ"ר ופרגולה בשטח 15.83 מ"ר" (ההיתר; ת/4).
  3. הנאשם הוא שביצע את עבודות הבניה בפועל. על-פי הנטען בכתב האישום הנאשם ביצע עבודות בסטייה מהיתר ובלא היתר, ובכלל זה: פתיחת דלת, הריסת מעקות שהפרידו בין מרפסת הדירה לבין הגג המשותף, יציקת קירות בשטח המשותף, יציקת אדניות מבטון בחדר המדרגות ובחזית הדירה, פתיחת חלון, הקמת ממ"ד שני, בנוסף לממ"ד שאושר בהיתר, והריסה והקמה מחדש של מדרגות. במקור הוגש כתב האישום כנגד שלושה נאשמים – הנאשם, אחיו והמהנדס יעקב ליבני (עמ"ק 660/05), אולם בהחלטת כב' השופט מועלם מ-17/5/06, הופרדו כתבי האישום, וכתב האישום כנגד הנאשמים הנוספים נותר תלוי ועומד עד להכרעה בעניינו של הנאשם.
  4. בבית-המשפט נשמעו מספר ישיבות הוכחות, חלקן לפני מותבים קודמים שנבצר מהם להמשיך ולשמוע את ההליך וכן הוצגו מוצגים רבים. מטעם המאשימה העידו מר רון גבאי, מהנדס; ומר יוסי מזרחי, מפקח בניה; ומטעם הנאשם העידו הוא עצמו והשכנה, גב' נעמי רולבנט.

כפירת הנאשם
5. הנאשם כופר באשמתו ובפיו טענות לרוב. בתמצית נאמר כי הנאשם מודה בביצוע מרבית העבודות שפורטו בכתב האישום, אולם הוא סבור שאלו אינן מגבשות עבירות לפי חוק התכנון והבניה מטעמים שונים כגון התרתם בהיתר והיותם זוטי דברים. בנוסף הוא טוען טענת "הגנה מן הצדק" וכאן עיקר הגנתו. לטעמו הגשת כתב האישום נבעה מסכסוך בינו לבין אחד השכנים המקורב לראש עיריית רמת-גן. הוא טוען למניעים פסולים בהגשת כתב האישום וכן לאכיפה בררנית שכן, לטענתו, העיריה נמנעה מלאכוף עבירות תכנון ובניה שבוצעו על ידי השכנים בבניין ובבניינים סמוכים. הנאשם מוסיף וטוען כי כל הסטיות מן ההיתר בוצעו בתיאום עם מהנדס העיר ובאישורו, ובהתבסס על תוספת להיתר המקורי שאושרה על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובניה אך לא זכתה להיתר הפורמאלי ממניעים פסולים.
6. בהקשר זה אעיר כי הליך הבניה היה כרוך בהליכים רבים נוספים, לרבות צווי הפסקת בניה מנהליים ושיפוטיים; בקשות שונות בפני בית-המשפט לעניינים מקומיים; ערר לוועדת הערר לתכנון ובניה, שנדחה (ערר 5508/06 כוכבי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ר"ג [20/3/08]); הליך אזרחי שבו תבעו הנאשם ואחיו את העירייה אך תביעתם נדחתה (ת.א. (ת"א) 28912/08 כוכבי נ' עיריית רמת גן [2/1/11]); ועתירות מנהליות שהגישו הנאשם ואחיו כנגד העירייה שנדחו בהסכמה (עת"מ 188/1/05) ולגוף העניין (עת"מ (ת"א) 2840/08 [18/8/11]). ערעור על פסק הדין בעת"מ 2840/08 תלוי ועומד בבית-המשפט העליון (עע"מ 7260/11).
הוכחת סעיפי האישום
7. הנאשם הודה בזיקתו למקרקעין ואין על כך חולק (סעיף 87 לסיכומיו).
8. נפנה לבחינת סעיפי האישום, ואעיר כי טענות ההגנה של הנאשם, לרבות טענתו כי הסתמך על דברי מהנדס העיר ועל תכנית שלא אושרה מטעמים פסולים, יבחנו בנפרד.
בניה בסטייה מהיתר (10 סעיפי אישום)
סעיף 1: "בקומת הגג בחזית המערבית קבעו דלת במקום חלון, כמו כן הרסו חלק ממעקה, וע"י כך קיבלו גישה לגג המשותף ולגג השכן".
9. בניית דלת במקום חלון: הוכח כי ההיתר מתיר בניית חלון [ת/4] וכי הנאשם אכן קבע דלת ולא חלון [עדות רון גבאי, מ-19/5/08, עמ' 3; ת/2; תמונות ת/3 (1א)].
10. הנאשם טוען שאין מדובר בדלת אלא בחלון שחלקו התחתון לא נבנה, ובלשונו: "היא לא דלת. החלק התחתון של החלון לא נבנה" [עדותו מ-15/11/10, עמ' 11, 11; עדותו מ-7/12/09, עמ' 12; סעיף 100 לסכומיו]. אינני מקבל טענה זו. עיון בתמונות ת/3 מעלה בבירור כי מדובר בדלת שמובילה למרפסת ולא בחלון שלא הושלם. נראה בבירור כי הקיר כולו מושלם למעט דלת מלבנית, שאף נקבע לה משקוף מתכת. כאמור, מיקום הדלת אינו מקרי שכן היא מובילה מן המבנה למרפסת.
הוכח כי הנאשם בנה דלת במקום חלון בסטייה מן ההיתר.
11. הריסת חלק ממעקה: אישום זה לא הוכח. הוכח אמנם שהנאשם בנה מעקה שבו יש פתח [ת/3, 1/ב] וכך יצר גישה לגג המשותף. כן הוכח כי פתיחת הפתח היא בסטייה מן ההיתר. עם זאת, כתב האישום נוקט במילה "הרס" ואין ספק שהנאשם לא הרס את המעקה [עדות רון גבאי, עמ' 6, 11]. הואיל ואנו בהליך פלילי יש להיצמד לעובדות כתב האישום, ואין מקום להיעתר לבקשת המאשימה ולהרשיע את הנאשם בעבירה שלא פורטה בכתב האישום.
יש לזכות הנאשם מעבירה של "הריסת" מעקה.
סעיף 2: "בקומת הגג בחזית מערבית הרסו חלק ממעקה משותף וע"י כך קיבלו גישה מהמרפסת הדרומית לגג המשותף"
12. אישום זה לא הוכח מאותם טעמים שפורטו בסעיף הקודם. המאשימה הוכיחה אמנם שהנאשם הותיר פתח במעקה שבנה ושאי-בנייתו היא בסטייה מהיתר ונועדה להפיק לבעלי הדירה הטבה בשל הגישה הישירה לגג המשותף. עם זאת, גם במקרה זה אין מקום להרשיע את הנאשם בעובדות שלא פורטו בכתב האישום.
יש לזכות את הנאשם מעבירה של "הריסת" מעקה.
סעיף 3: "בקומת הקרקע, בחזית צפונית ודרומית, יצקו במקום עמודים שני קירות בטון באורך 2.00 מ' כל אחד".
13. היתר הבניה ת/4 מתיר בניית עמודים צרים כתמיכה בבניה שבקומה הראשונה. הוכח כי בפועל יצק הנאשם קירות רחבים במקום העמודים הצרים [עדות רון גבאי מ-19/5/08, עמ' 3, 16; עדות יוסי מזרחי מ-19/5/08, עמ' 11-12; ת/1 סע' 4; ת/2 (התשריט) ותמונות ת/3 (4)]. ניתן לראות כי אחד הקירות חוצץ בין גרם המדרגות שעולה לדירה לבין השטח המשותף. מר יוסי מזרחי אף העיד כי סגירת הקירות – וכמוה פרטי בניה נוספים שבכתב האישום – יצרה כניסה נוחה ופרטית לדירה על חשבון השטח הציבורי ותוך פגיעה בדיירים אחרים, וכדבריו:
"סגירת חדר מדרגות, באופן שהוא ביטל את העמודים בחדר המדרגות ובמקומם יצק קירות, וביטל את מהלך המדרגות ויצר כניסה לדירה בקומת הקרקע, כניסה מאוד צרה וחשוכה וכמעט בלתי נגישה. אין ספק כי מבחינת נוחיותו של מר כוכבי הוא הקים לו בית יפה נוח ונגיש [פרוטוקול מ-19/5/08, עמ' 12, 28 ואילך]
עדות זו נתמכת בבירור בתמונות ובשרטוטים שצורפו.
14. הנאשם מודה כי יצק את הקירות וכי ביצע שינויים ביחס להיתר התקף אך טוען שאין מדובר בקירות אלא ב"עמודים מחוזקים" שנבנו על פי דרישתו של מהנדס קונסטרוקציה כדי להבטיח את יציבות המבנה [עדותו מ-7/12/09, 42-43; עדותו מ-15/11/10, עמ' 17; סעיף 122 לסיכומיו].
15. איני מקבל את טענות הנאשם. עיון בתמונות ת/3 מעלה שאין מדובר בעמודים אלא בקירות של ממש באורך של כשני מטרים, והפער בין הבניה בפועל לבין העמודים ששורטטו בהיתר ניכר לעין. הנאשם לא הציג ראיה שתתמוך בטענה שהבניין נזקק דווקא לקירות תומכים כה גדולים במקום עמודים, וטענה זו מאבדת מאמינותה גם נוכח מיקום אחד העמודים שלמעשה מסתיר את מדרגות הכניסה לדירה והופך אותה לכניסה פרטית. יתר מכך, גם אם הנאשם היה מוכיח שקיבל חוו"ד דעת הנדסית המצביעה על צורך בביצוע חיזוקים אין בכך לפטור אותו מן החובה לקבל היתר של רשויות התכנון לביצוע השינויים, בוודאי כשמדובר בשינוי כה מהותי שמשפיע על השטח המשותף. הפניית הנאשם לתקנה 5(3) לתקנות התכנון והבניה (פיקוח עליון על הבניה), תשנ"ב-1992, אינה ממין העניין, שכן תקנות אלו עוסקות בפיקוח על הבניה ואינן מתירות שינויים חיצוניים ללא היתר כדין.
הוכח כי הנאשם בנה את הקירות בסטייה מן ההיתר.
סעיף 4: "בגבולות המגרש בחזית הצפונית והדרומית יצקו קירות הפרדה מבטון, בגובה של מטר ובאורך של 20 מ'".
16. מדובר בגדרות שנבנו בקצה המגרש. המאשימה הוכיחה כי היתר הבניה [ת/4] אינו מתיר את ביצוע העבודות וכן הביאה ראיות לביצוען בפועל [19/5/08, עמ' 4, 1-2 ועמ' 12, 14; ת/3 (5)].
17. הנאשם מודה בהריסת קיר תומך קיים ובניית קיר חדש תחתיו: "היה קיר תומך קיים אבל היו עליו כל מיני זבלה. כשאנחנו באנו באנו לשקם את האיזור. כשאתה מתחיל את הבניה אי אפשר להשאיר את הזבל שהיה שם. הוצאנו את הקירות הישנים עם הטרקטור, מחקנו את הכל והחזרנו קירות תמך תקניים חזקים" [עדותו מ-15/11/10, עמ' 18, 19]. חוק התכנון והבניה הריסת גדר והקמתה בשנית מחייבת היתר בניה (סעיפים 145(א)(2) והגדרת "בניין" בסעיף 1), ומשנמצא כי הנאשם – גם לגרסתו – הרס והקים את הקירות מחדש התגבשה עבירה של עבודה בסטייה מהיתר.
הנאשם עצמו מודה בביצוע העבודה ואינו טוען כי פעל מכוח ההיתר. טענתו היא שבגין בניה זו הועמד לדין בכתב אישום אחר וזוכה (עמ"ק 845/06 [27/2/12]). אינני מקבל טענה זו. כתב האישום בעמ"ק 245/06 עוסק אמנם באותו בניין אך בבניה שונה שבוצעה בשנת 2005 בחזית המערבית של הבניין. אכן קיימת התייחסות גם לחזיתות צפונית ודרומית, אולם מדובר בו על הקמת גדר עץ ועמודי ברזל על גבי גדר הבטון שבה עוסק כתב האישום כאן.
הוכח כי הנאשם בנה קירות הפרדה בסטייה מן ההיתר.



סעיף 5: "בחדר המדרגות שבקומה א' יצקו אדנית מבטון במידות של כ-2.0*1.0 מ'"
18. המאשימה הוכיחה את בניית האדנית [עדויות מ-19/5/08, ת/1 ותמונות ת/3 (6)] והראתה כי היתר הבניה [ת/4] אינו מתיר את בנייתה.
19. הנאשם מודה בבניית האדנית אך טוען שיש לזכותו משום ש"אין חולק כי הנאשם יכול להניח בתוך הנישה כל חפץ שיבחר, ארון נעלים, ארון דלי לרצפה ו/או עציץ עם צמחייה. הנאשם בחר לחסום את הנישה בקיר באורך 0.5 מ' ובגובה 50 ס"מ, יצר עציץ/אדנית קבועה ומנע את הפיכת הנישה כמקום אחסון" [סעיף 133 לסיכומיו, ההדגשה במקור]. אינני מקבל טענת הנאשם. ראשית, היתר הבניה אינו מתיר בניית אדנית ואין כל בסיס חוקי לטענות הנאשם; שנית, מדובר בשטח ציבורי ששייך לכל דיירי הבניין והנאשם אינו יכול לבנות בו כבתוך שלו; ושלישית, לוּ היה מדובר בעבירה בודדת של בניית אדנית או-אז היה מקום לשקול אם מדובר ב"זוטי דברים", ברם כשמדובר במכלול שלם של עבירות בניה שבוצעו במקשה אחת, אין להתייחס לכל עבירה בנפרד ויש לראותן בתוך המכלול כולו. בהקשר זה אעיר כי עיון בתמונות ובשרטוטים מעלה כי בניית המדרגות, הקיר החוצץ והאדנית הינם למעשה מהלך אחד שיצר כניסה נפרדת ופרטית לדירה.
הוכח כי הנאשם בנה אדנית יצוקה בחדר המדרגות בסטייה מן ההיתר.
סעיף 6: "בחזית הדרומית בקומה א' יצקו אדנית במידות 4.0 מ' * 0.5 מ'"
20. המאשימה הוכיחה כי ההיתר [ת/4] אינו מתיר את בניית האדנית, וכן הביאה ראיות לבנייתה בפועל [עדויות מיום 19/5/08; ת/2 (7); תמונות ת/3(7)]).
21. הנאשם מודה בביצוע הבניה אך טוען כי מדובר ב"אדנית קבועה במקום אדנית תלויה על גבי מעקה, שהנחתה אינה דורשת היתר בניה" [סעיף 140 לסיכומיו, ההדגשה במקור]. לכן הוא סבור שיש לזכותו.
22. אין לקבל את טענת הנאשם. בניית אדנית קבועה – להבדיל מאדנית תלויה שניתן להסירה בכל עת – מחייבת היתר בניה. במקרה זה ההיתר היה נדרש במיוחד משום שבניית האדנית בוצעה בחזית הבניין ובחריגה מקיר הבניין ולמעשה הגדילה את שטח הבניה בפועל [השוו השרטוט שבהיתר ת/4 לבניה בפועל ת/1].
הוכח כי הנאשם בנה את האדנית בחזית הבניין בסטייה מן ההיתר.
סעיף 7: "בקומה ב' בחדר צפון מזרחי פתחו חלון נוסף במידות של כ-1.20מ'*1.0 מ'"
23. המאשימה הוכיחה כי היתר הבניה [ת/4] אינו מתיר את פתיחת החלון, והביאה ראיות המעידות על פתיחתו בפועל [עדויות מ-19/5/08; ת/2 (8); תמונות ת/3(8)].
24. הנאשם מודה כי פתח את החלון "שבטעות לא סומן בבקשה המקורית" [סע' 145 לסיכומיו].
הוכח כי הנאשם פתח חלון בסטייה מן ההיתר.
סעיף 8: "בקומה ב' שטח של כ-3.0*1.0 מ' המיועד לאדניות רוצף וצורף למרפסת"
25. המאשימה הוכיחה כי היתר הבניה [ת/4] קובע כי יש לבנות אדנית וכי בפועל לא נבנתה אדנית וכתוצאה מכך הרחיב הנאשם את שטח המרפסת [עדויות מ-19/5/08; ת/2 (9); תמונות ת/3 (9)].
26. הנאשם מודה כי לא בנה אדנית. לטענתו הואיל ואדנית בנויה הייתה עלולה לגרום לבעיות איטום הוא הניח במקומה אדניות ניידות [15/11/10, עמ' 21, 28; סעיף 151-158 לסיכומיו]. אין לקבל את טענת הנאשם. גם אם מבחינה מקצועית קיים טעם בדבריו, בפועל ביטול האדנית הבנויה פירושו הגדלת שטח המרפסת באופן קבוע והוא אינו רשאי לבצע זאת על דעת עצמו וחייב לקבל היתר מתאים. העובדה שהניח (לטענתו) אדנית ניידת אינה שוללת את ביצוע עבירת הבניה משום שניתן להעבירה מן המקום בכל עת.
הוכח כי הנאשם ביטל את האדנית והגדיל את המרפסת בסטייה מן ההיתר.
סעיף 9: "בניגוד לאמור בהיתר האמור לא פתחו פתח יציאה לגג המשותף בקומה ב'"
27. היתר הבניה [ת/4] מחייב את הנאשם לפתוח פתח עלייה לגג המשותף שבו נמצאות מערכות חיוניות השייכות לבניין. הוכח כי הנאשם לא פתח פתח לגג המשותף [19/5/08 עמ' 4, 17; ת/2 (10)].
28. הנאשם הודה כי לא פתח את הפתח עד היום [עדותו מ-15/11/10, עמ' 22 משורה 9 ועמ' 23], אך לטענתו היתר הבניה לא חייב אותו לפתוח את הפתח במהלך הבניה דווקא, והואיל וטרם קיבל תעודת גמר לא ניתן להרשיעו בעבירה זו [שם, וראו גם סעיף 159 לסיכומיו]. כמו כן טען כי גם שכניו לא פתחו פתח שכזה ולכן יש לזכותו בטענת אכיפה סלקטיבית.
אף שהוכח כי הנאשם לא פתח את הפתח האמור שאמור לשרת את כל הדיירים, קיים ספק, גם אם קלוש, שהתכוון לפתוח אותו בהמשך הבניה. נוכח קיומו של ספק זה אני מזכה את הנאשם מפרט זה, אולם רק בכל הנוגע לתקופת הבנייה, ואין בזיכוי זה כדי לחסום את המאשימה מהגשת כתב אישום אם ימצא שגם לאחר סיום הבניה לא נפתח פתח זה שאמור לשרת את כל דיירי הבניין.

סעיף 10: בקומת הקרקע בחזיתות צפונית ומזרחית יצקו שביל מבטון ברוחב של כמטר ובאורך של כולל של כ-37 מ'"
29. הוכח כי הנאשם ביצע את הבניה והנאשם אינו כופר בכך. עם זאת, לא הוכח כי הבניה מנוגדת להיתר שכן עיון בהיתר הבניה מעלה כי הותר לנאשם לבצע "שיקום שביל" קיים בחזיתות הצפונית והמזרחית. לטענת הנאשם הריסת השביל הישן ובניית שביל חדש מהוות שיקום השביל [15/11/10, עמ' 24]. המאשימה טוענת כי הואיל והשביל לא סומן בצבעים אין בקשה גראפית לשיקום השביל. אף שקיים טעם בדברי המאשימה כי הסימון מתייחס למצב קיים, הוספת המילה "שיקום" יוצרת ספק סביר בנוגע לכוונת ההיתר. ספק זה מתחזק נוכח העובדה שהשביל משרת את כל הדיירים ולא רק את הנאשם.
נוכח קיומו של ספק אני מזכה את הנאשם מפרט זה שבכתב האישום.
בניה בניגוד להיתר (2 סעיפי אישום)
סעיף 1: "בקומת הקרקע הקימו ממ"ד והתקינו בו חלון ודלת במידות של כ-2.8 * 3.5 מ'"
30. הנאשם מודה בביצוע הבניה. כמו כן מודה כי לא החזיק היתר כדין לביצוע הבניה, וכדבריו: "לשאלה אם יש לי היתר לבניית ממ"ד – הם לא רצו לתת לי. הבאתי להם אישור הג"א והם לא רצו לתת לי" [עמ' 26, 21]).
31. אלא שלטענת הנאשם למרות שבנה את הממ"ד ללא היתר אין להרשיעו שכן מדובר בממ"ד שנבנה בדירת השכנה, גב' נעמי רולבנט, שאותה עת היתה מבוגרת וסיעודית (ובית-המשפט נדרש ללכת לביתה על מנת לשמוע את עדותה). לטענתו גב' רולבנט התנגדה לבניית הממ"ד בדירה שבקומה שמעליה (אותו ממ"ד שהותר בהיתר), ולכן כדי להסיר את התנגדותה בנה את הממ"ד בביתה על חשבונו, וכדבריו: " כשהתחלנו עם הממ"ד היתה השכנה למטה גב' רולבנט. היא היתה המזכירה האישית של אדון אייזנברג שהוא ניהל את המדינה, החב' לישראל זה שלו. היא הביאה מהנדס מאיפה שהיא עבדה, המהנדס בא והביא מכתב מעו"ד לי ולעירייה ואמר שאסור לבנות כך. ניגשתי לחיים כהן [מהנדס העיר] אמרתי לו או שנרוץ לבתי משפט והוא יעצור לי את העבודה או שאני אבנה לה את הממ"ד על חשבוני. חיים כהן אמר או.קיי. לך תבנה לה את הממ"ד תגיש בקשה לרשיון ותקבל היתר על המקום" [עמ' 25, 26].
גב' רולבנט לא תמכה בגרסת הנאשם ואף העידה כי גיסתו של הנאשם אמרה לה שהקרקע דווקא שייכת לנאשם ואחיו, וכדבריה: "שאלתי למה בונים מקלט ואמרה לי שהאדמה שייכת לה" [עדותה מ-7/7/08 , עמ' 7, 5]. כמו כן לא הוכח כי הממ"ד הנוסף משרת דווקא אותה ואת יורשיה, ואינו משמש לצרכים אחרים.
יתרה מכך, גם אם הבניה בוצעה בתיאום עם גב' רולבנט ואפוטרופסיה, עדיין נדרש היתר בניה כדין לבנייתו של הממ"ד, והנאשם אינו יכול לבצע בנייה זו ממניעיו – גם בדירה שאינה שלו – כדי לאפשר את בניית דירתו.
32. טענה נוספת של הנאשם שעלתה בעדותו (אך לא בסיכומיו) היתה כי החוק והתקנות חייבו אותו לבנות את הממ"ד כפי שנבנה [15/11/10, 26]. אלא שטענה זו נסתרה מניה וביה בעדותו של הנאשם עצמו, שכן על-פי ההיתר בקומת הקרקע קיימים שלושה קירות שיכלו לתמוך בממ"ד שמעל וגם גרסת הנאשם אינה מסבירה מהו הבסיס החוקי או התכנוני לבניית הקיר הרביעי, שהפך את החלל הפתוח לחדר, ולכך שבקירות החדר נקבעו חלון ודלת.
הוכח כי הנאשם בנה ממ"ד ללא היתר.
סעיף 2: "הרסו מהלך מדרגות ובנו מהלך מדרגות חדש במידות 1.00*11.00 = 11 מ"ר, פודסט (משטח מנוחה) ומהלך מדרגות נוסף 2.0*1.2 = 2.4 מ"ר"
33. המאשימה הוכיחה את ביצוע הבניה. העד רון גבאי העיד עליה ב-19/5/08 [עמ' 5, שורה 7] ודבריו אושרו בדו"ח [ת/1 ו-ת/2] ובתמונות [ת/3 (10, 11)]. גם העד יוסי מזרחי העיד כי "בחדר המדרגות הרס משטח בטון פודסט וכן הרס את המדרגות הקיימות ובמקומן הקים שני גרמי מדרגות חדשים" [19/5/08, עמ' 11, 24].
34. הנאשם אינו כופר בעצם בניית המדרגות אך טוען כי מדובר בעבודה שהותרה בהיתר. אין לקבל טענה זו. בחלקו המילולי של ההיתר [ת/4] אין כל אזכור להריסה ובניה של מדרגות חיצוניות אלא רק לבניית מדרגות פנימיות בדירה. הנאשם מבקש להסתמך על התשריט שצורף להיתר הבניה שבו משורטטות המדרגות, אלא שעיון באותו תשריט מעלה כי שרטוט המדרגות הוא כחלק מתיאור המצב הקיים, ולא סומנה לגבי המדרגות כל פעולה לביצוע. לעניין זה מקובלת עלי עדותו של העד יוסי מזרחי שהעיד כי: " כאשר מוגשת בקשה הבקשה חייבת להיות צבועה בצבעים המקובלים על ידי מחלקת הרישוי היינו ירוק – בניית עץ, צהוב – הריסה, אדום – בלוקים, כחול – בטון ... כאשר מסמנים משהו בשחור זה מוצג כמצב קיים" [19/5/08, עמ' 13, 13].
ברי כי ההיתר לא התיר ולא התכוון להתיר הריסה והקמה של המדרגות, דבר שלא נרשם בו, ובפועל הנאשם אכן ביקש את התיקון אך רק במסגרת בקשותיו המאוחרות לתיקון ההיתר [ת/16].
הוכח כי הנאשם הרס ובנה את המדרגות ללא היתר.

סיכום ביניים לעניין הוכחת פרטי האישום
35. הוכח כי הנאשם בנה בסטיה מהיתר את הפרטים שבסעיפים 1 (חלקי), 3 – 8 לכתב האישום וכן בנה ללא היתר את הפרטים שבסעיפים 1-2 לכתב האישום.
טענות הנאשם להסתמכות ול"הגנה מן הצדק"
36. עיקר טענותיו של הנאשם נוגעות להתנהלות המאשימה ומבססות, לטעמו, "הגנה מן הצדק". בכלל זה ניתן למנות שלוש טענות מרכזיות – האחת, כי הסתמך על הסכמות על-פה עם מהנדס העיר ועל בקשות לתיקון ההיתר שאושרו בוועדה המקומית אך ממניעים פסולים לא התגבשו לכדי היתר; השנייה, טענת אכיפה בררנית, שכן לטענתו המאשימה אינה אוכפת עבירות תכנון ובניה של דיירים אחרים באותו בניין ובבניינים סמוכים; והשלישית, שמסבירה למעשה את התנהלות העירייה – כי המאשימה מתעמרת בו, סירבה לתת לו את היתר הבניה ואף הגישה את כתב האישום בשל סכסוך בינו לבין אחד השכנים בבניין שהוא חברו ומקורבו של ראש העיר.
37. הגנת הצדק וההגינות נדונה ונבחנה פעמים רבות בפסיקה, בספרות המשפטית ואף עוגנה בחוק, ואין צורך להאריך במקום שנחרש לאורכו, לרוחבו ולעומקו. עניינה של הגנה זו בהבטחת קיומו של הליך פלילי ראוי, צודק והוגן, והיא עשויה לקום במקרה בו קיום ההליך הפלילי עומד בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית (סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982; (ע"פ 4844/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ', פ"ד נט (6) 776, 806-809 [2005]; ע"פ 1224/07 בלדב נ' מדינת ישראל [10/2/10]; הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 51) (הגנה מן הצדק), התשס"ז-2007, ה"ח הכנסת 143). הפסיקה קבעה שלושה שלבים לבחינת קיומה של ההגנה: אחד – זיהוי הפגמים שנפלו בהליכים כנגד הנאשם ומידת עוצמתם; שני – בחינת השאלה האם הפגמים מביאים לפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות ואיזון בין האינטרסים השונים; שלישי – בחינת האפשרות לרפא את הפגמים באמצעים מתונים יותר מאשר ביטולו של כתב האישום. הליך הבחינה כולו כרוך מעצם טיבו וטבעו באיזון בין אינטרס אכיפת החוק ומיצוי הדין עם עבריינים לבין שורת אינטרסים נוגדים ובהם ההגנה על זכויות הנאשמים, פסילת מהלכים נפסדים של רשויות אכיפת החוק, ושמירה על אמון הציבור במערכת השיפוטית. מובן כי הליך הבדיקה והאיזון נעשה על יסוד עובדותיו הספציפיות של כל מקרה.
38. אפתח ואומר כי אינני מקבל את טענות הנאשם ומצאתי של לא עלה בידי הנאשם להוכיח התעמרות, רדיפה אישית או דיכוי מצדה של הרשות המקומית. הקשר זה מסקנתי וממצאי דומים לממצאיו של חברי, כב' השופט צחי עוזיאל, שדן בכתב אישום אחר שהוגש כנגד הנאשם בשל בניה מאוחרת יותר במבנה (תע"מ 845/06 עיריית רמת גן נ' כוכבי [27/2/12]). באותו מקרה זוכה אמנם הנאשם נוכח היקף הבניה הפעוט והנסיבות המיוחדות שפורטו בו (המאשימה היא שמנעה מן הנאשם להרוס את הבניה), אולם ענייננו שונה בתכלית הן נוכח ריבוי עבירות הבניה והן בנסיבותיו. יתרה מכך, משקלם של האינטרסים הציבוריים מחייב את הרשעת הנאשם, ולטעמי דווקא זיכויו גורם לפגיעה בתחושת הצדק.
39. טענת הנאשם כי הסתמך על שיחות עם מהנדס העיר: טענה זו לא הוכחה. בנסיבות העניין אניח כי הנאשם אכן שוחח עם מהנדס העיר וסבר, מנקודת מבטו, כי הגיע עמו להבנות מסוימות. אולם גם אם נקבל עובדה זו עדיין אין בכך כדי לפטור את הנאשם מקבלת היתר בניה ממוסדות התכנון והבניה. היתר בניה ניתן על ידי הוועדה המתאימה, בהתאם לפרוצדורה שנקבעה בדין. ההליך המסודר של הגשת בקשה, קבלת התנגדויות ודיון פומבי בוועדה, נועד להבטיח את מכלול האינטרסים הציבוריים הנוגעים לבניה, לרבות צרכי השכנים. מהנדס העיר, אף שהוא גורם בעל משקל בתכנון העירוני, אינו מוסמך להתיר בניה בניגוד להיתר, בוודאי כאשר הבניה משפיעה על דיירים אחרים שזכאים להתנגד לה. יתרה מכך, קבלת היתר ברור בכתב מונעת אי הבנות הנובעות משיחות ומסיכומים על-פה. שיחה על-פה עם מהנדס העיר אינה בעל תוקף חוקי כלשהו והנאשם לא היה רשאי להסתמך על הבנות שיחותיו עם מהנדס העיר ועל הבנות שסבר כי הגיעו אליהן. הנאשם היה ער לכך היטב ולכן הגיש בהמשך שתי בקשות לשינוי ההיתר שנדחו.
40. טענת הנאשם כי הסתמך על אישור הוועדה המקומית שהתירה את שינוי ההיתר: קיים היתר תקף אחד בלבד, הוא ההיתר המקורי [ת/4]. מהלך הבניה, לאחר שהוצאו צווים מנהליים ומשפטיים המורים על עצירת העבודות שבוצעו בחריגה ובסטייה מההיתר, הגיש אחיו של הנאשם בקשה לשינוי ההיתר. ב-8/3/04 דנה הוועדה המקומית לתכנון ובניה בבקשה ואישרה את הבקשה בתנאים מסוימים, לרבות יידוע הדיירים האחרים [נ/17]. בשל קיומם של התנאים לא ניתן היתר בניה חדש עד לקיומם. בפועל הוגשו התנגדויות של השכנים שבעקבותיהן דחתה הוועדה המקומית את בקשת הנאשם לשינוי ההיתר [ת/14, החלטה מ-5/5/04]. הנאשם מתייחס להחלטת הוועדה מ-8/3/04 כתקפה, אולם הוא מודה שפועל מעולם לא הוצא לו היתר בניה [סעיפים 35, 36 לסיכומיו]. בהמשך אף הוגשה בקשה נוספת לשינוי ההיתר [ת/15], והוועדה המקומית אישרה גם אותה בתנאים שנקבעו בשל התנגדויות השכנים [ת/16, החלטה מ-28/9/06]. הנאשם ואחיו חלקו על תנאים אלה והאח הגיש ערר לוועדת הערר לתכנון ובניה. ערעורו נדחה ברובו תוך שהוועדה מציינת כי "העורר פועל על דעת עצמו, כולל בשינויים ברכוש המשותף, תוך התנגדות בעלי שאר הזכויות בבית המשותף" (ערר 5508/06 כוכבי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה רמת גן [20/3/08]; [ת/17]).

41. הנאשם מבקש להסתמך על החלטת הוועדה המקומית מ-8/3/04 וטוען כי החלטה זו מחייבת ומתירה לו לבצע את השינויים שהתבקשו. אלא שכאמור לעיל, החלטה זו הותנתה בתנאים ובפועל לא התגבשה לכדי היתר בניה שכן התנאים לא קוימו והדיירים התנגדו. מכלול ההחלטות וההליכים שפורטו למעלה מעלה כי הנאשם לא אחז בידו היתר בניה המתיר לו לבצע את השינויים שביקש, כאשר גם ועדת הערר – שאינה גוף השייך לעיריית רמת גן – דחתה את בקשתו.
42. לשיטת הנאשם הוועדה המקומית וועדת הערר פעלו שלא כדין כשדחו את בקשותיו, הן משום שהמציא את הבקשה המקורית להיתר לשכנים ואלו לא התנגדו מבעוד מועד והן משום שגורמי העירייה הם ש"הזמינו" את ההתנגדויות במסגרת עסקה עם השכנים (סעיפים 25, 36 לסיכומיו). מקומה של טענה זו, המתייחסת להחלטות הרשות המבצעת, בבית-המשפט לעניינים מנהליים ולא בבית-המשפט לעניינים מקומיים שבוחן האם הנאשם קיים את דרישות חוק התכנון והבניה והחזיק בהיתר. משנמצא כי לא החזיק בהיתר, ובפועל אף ביצע את חריגות הבניה עוד טרם הגיש את הבקשה לשינוי, גובשה עבירה לפי החוק. למען הסדר הטוב אוסיף כי הנאשם ואחיו אכן הגישו שתי עתירות מנהליות לבית-המשפט המחוזי בת"א ושתיהן נדחו. עת"מ 1881/05 נדחתה בהסכמה, ועת"מ 2480/08 נדחתה לגופה בידי כב' השופטת שרה גדות שאף ציינה כי: "לטעמי, יש גם ממש בטענות המשיבות לפיהן לוקים העותרים בחוסר ניקיון כפיים כאשר ביצעו עבודות בנייה בבית המשותף בניגוד להיתרי בניה, הוצא כנגד העותרים צו הריסה מנהלי כאשר הערכאות השיפוטיות קבעו, לרבות ביהמ"ש העליון, כי עבודות הבנייה בוצעו בניגוד להיתר בנייה" (פסק דין מ-18/8/11). ערעור על פסק דין זה תלוי ועומד כיום בבית-המשפט העליון (עע"מ 7260/11).
הנה כי-כן, עולה כי הנאשם ביצע את הבניה ללא היתר ובסטיה מהיתר וכי לא יכול היה להסתמך על שיחות על-פה עם מהנדס העיר או על החלטת מותנית של הוועדה המקומית לתכנון ובניה מ-8/3/04, שכן אין מדובר בהתחייבויות מחייבות של הרשות.
43. טענת הנאשם לאכיפה בררנית: הנאשם העלה טענת אכיפה בררנית והציג ראיות לפיהן, לכאורה, שכניו באותו בניין ובבניינים סמוכים ביצעו עבירות תכנון ובניה שלא נאכפו [נ/35 – ת/41]. במסגרת זו טען כי הוא עצמו הגיש תלונות כנגד השכנים אולם העירייה לא התייחסה לטיעוניו. המאשימה מצדה הציגה ראיות להליכי בירור ואכיפה כנגד השכנים, וטענה כי אי העמדת השכנים לדין נבעה מטעמים ענייניים, למשל התיישנות העבירות [ת/18 – ת/23].
44. אין צורך להפליג בסוגיית האכיפה הבררנית, שכן מבחינה עובדתית לא הוכחו טענות הנאשם. מן הראיות שהציגו עולה כי תלונת הנאשם לגבי מחסן שהוקם בחצר הבניין ע"י משפחת כדורי נבדקה, אך נמצא שהעבירה התיישנה [נ/35; ת/18; ת/23]; תלונתו כנגד בניה לא חוקית של משפחת שחר נבדקה ונמצא כי הבניה בוצעה בהתאם להיתר וכי חלק מפרטי התלונה (סככה) כלל אינם קיימים [ת/19]; תלונה נוספת בנוגע להקמת מרתף בדירת משפחת שחר נבדקה ונמצא כי בדירה אין מרתף [ת/20]; תלונתו כי השכנים צרפתי ובן דוד בנו מחסן נבדקה ונמצאה מוצדקת, אולם הואיל והשכנים הרסו את המחסן לא הוגש כתב אישום [ת/21]; כנגד שכנו, מר צוברי, הוגש כתב אישום (יחד עם הנאשם) והוא אף הורשע במסגרת תע"מ 845/06 [ראו גם ת/22]. עוד אוסיף כי טענתו בנוגע לבניה חריגה של משפחת עזריה [נ/36] לא הוכחה.
הנה-כי-כן, עולה כי הנאשם לא הציג עבירת בניה של השכנים שלא נבדקה בידי המאשימה, וניתן לראות כי ככל שהוגשה תלונה היא נבדקה לגופה. בנסיבות אלו יש לדחות את טענת האכיפה הבררנית.
45. טענת הנאשם להתעמרות ולפעולה ממניעים פסולים: הנאשם סבור כי התנהלות המאשימה כלפיו נבעה מסכסוך בינו לבין אחד משכניו, מר אבנר שלו, המקורב לראש העיר, מר צבי בר. הנאשם טוען כי מר שלו ביקש לספח לעצמו חלקים מן הרכוש המשותף לדירתו והנאשם סרב, דבר שהסב למר שלו נזק כלכלי. בעקבות זאת החלה העירייה מתנכלת לנאשם, ולדבריו אחד מחבריו שנפטר בינתיים סיפר לו כי ראש העיר החליט "לכופף" את הנאשם. הנאשם אף מאשים את גורמי העירייה כי עשו יד אחת עם שכנים אחרים כדי שאלו יתלוננו נגד הנאשם והבניה שביצע [סעיף 36 לסיכומיו]. המאשימה טוענת כי פעלה ממניעים לגיטימיים וכי הנאשם לא הוכיח את טענת הקנוניה שנמסרה לו מכלי שני בלבד. הנאשם מלין על כך שהעירייה לא הזמינה עד רלוונטי שיוכל לסתור את טענותיו וכן מתייחס בהרחבה לעובדה שבית-המשפט לא נתן לו לזמן לעדות את ראש העיר, את היועץ המשפטי של העירייה וגורמים נוספים להוכיח את גרסתו.
46. אינני מקבל את טענת הנאשם. ראשית, בפועל הוכח כי הנאשם ביצע עבירות תכנון ובניה מרובות, תוך הפקת תועלת אישית ופגיעה בשטח המשותף בבניין ובחלל הציבורי. ברי כי בניה מסוג זה תניב תלונות של השכנים, ותמיהתו של הנאשם על כך שהשכנים התלוננו או כי העירייה בחרה לאכוף את החוק ולהגן על השכנים אינה במקומה. אציין כי הנאשם לא הביא איש מן השכנים כדי שיעיד לטובתו, למעט גב' רולבנט שעדותה דווקא לא תמכה בגרסתו. שנית, לא הוצגה כל ראיה שתתמוך בטענת הנאשם לאותה קנוניה שעירבה את ראש העיר, מהנדס העיר, היועץ המשפטי, עובדי עירייה, הפרקליטות ושכניו. מעדות הנאשם עולה כי המקור העיקרי לטענת הקנוניה הוא הנאשם עצמו, שמאן להכיר באחריותו לאירועים, ואכן, עם התפתחות עדותו נמצא כי לטעמו גם גורמים אחרים שאינם כרוכים בעירייה ולא קיבלו את טענותיו פועלים ממניעים פסולים. כך, למשל, יו"ר ועדת הערר לתכנון ובניה (שאינה קשורה לעירייה) כונתה "נוכלת" [15/11/10, 33, 26], וגם מותבים שונים של בית-משפט זה זכו להתייחסות מזלזלת ונקשרו לעירייה [סעיף 4.2 לסיכומיו והערת שולים 2, וסעיף 6 לסיכומים].
47. אבקש להבהיר כי שקלתי את טענותיו של הנאשם בכובד ראש, ונתתי משקל ממשי לעובדה שלא לא הותר להזמין גורמים שונים בעירייה שאותם ביקש להעיד (ראו החלטת כב' השופט עודד מאור מ-26/10/09 המדברת בעד עצמה). עם זאת מצאתי שאין די בהעלאת האשמות כלליות בנוגע להתנהלות ראש העיר וגורמי העירייה כדי להצדיק את זימונם לעדות או קביעה כי נעשתה קנוניה כנגד הנאשם, ובמקרה זה לא הוצגה ולוּ ראשית ראיה שתצדיק קביעה כי אכן הייתה התנהלות בלתי תקינה של או קנוניה שתצדיק את זיכויו של הנאשם ותקנה לו הגנה מן הצדק.
סיכום ביניים לעניין טענות הגנה
48. נוכח כל האמור לעיל מצאתי כי לא קמה לנאשם הגנה מן הצדק. הנאשם לא הוכיח את טענותיו, גם אם היה מוכיחן עדיין היה מוצדק להרשיעו, שכן במקרה הנוכחי האינטרס הנוגע לאכיפת החוק ומיצוי הדין הוא בעל משקל מכריע. נשוב ונזכור כי נמצא שהנאשם, שהוא קבלן בניין במקצועו, ביצע שורה ארוכה של עבירות של בנייה בסטיה ובחריגה מהיתר, לתועלת הדירה ותוך פגיעה בחלל הציבורי. אכן, עבירות תכנון ובניה אינן ברף העליון של הפשיעה, אולם בית-המשפט העליון כבר הבהיר לא אחת כי מדובר ב"מכת מדינה, שיש להתייחס אליה בחומרה, ולמצות עם העבריינים את הדין (ר"ע 1/84 דוויק נ' ראש העיר ירושלים, פ"ד לח(1) 494 (1984); רע"פ 5584/03 פינטו נ' עיריית חיפה, פ"ד נט(3) 577 (2004)). בענייננו נמצא אמנם כי מדובר בשורה של עבירות שכל אחת מהן אינה בעלת משקל גדול, אולם משקלן הכולל מצביע על חריגה בהיקף גדול, כל זאת תוך הפגיעה בשכנים ולטובת הנאשם. בנסיבות אלו, דווקא זיכויו של הנאשם יפגע בתחושת הצדק ובהרתעה מפני ביצוע עבירות דומות. בעניין זה יש להוסיף למשקל כי הנאשם הוא קבלן, שחובת קיום החוק מוטלת עליו באופן מוגבר.
סוף דבר
49. נוכח כל האמור לעיל מצאתי להרשיע את הנאשם בעבירה של בניה בסטייה מהיתר בשל ביצוע העבודות המפורטות בסעיפים 1 רישא, 3, 4, 5, 6, 7, ו-8 לכתב האישום ובעבירה של בניה ללא היתר, בשל ביצוע העבירות המפורטות בסעיפים 1 ו-2 לכתב האישום.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אי הרשעה תכנון ובניה

  2. התיישנות תכנון ובניה

  3. פרה רולינג תכנון ובניה

  4. אכיפה בררנית תכנון ובניה

  5. הפקעה חוק התכנון והבניה

  6. בחירות לועדה לתכנון ובניה

  7. הגנה מן הצדק תכנון ובניה

  8. איחור בהגשת ערר תכנון ובניה

  9. התיישנות עבירת תכנון ובניה

  10. התיישנות בדיני תכנון ובניה

  11. ביטול כתב אישום תכנון ובניה

  12. סעיף 47 לחוק התכנון והבניה

  13. הגדרת "מגרש" (תכנון ובניה)

  14. סעיף 112 לחוק התכנון והבניה

  15. הפקעה מכוח חוק התכנון והבניה

  16. סעיף 157א לחוק התכנון והבניה

  17. היטל השבחה חוק התכנון והבניה

  18. סעיף 145(א) לחוק התכנון והבניה

  19. הגנה מן הצדק בעבירות תכנון ובניה

  20. ביטול החלטת ועדת ערר לתכנון ובניה

  21. סעיף 62א(א)(8) לחוק התכנון והבניה

  22. איחוד יחידות דיור

  23. אי התאמה במפרט הטכני

  24. הקלה במרווח בין חדר הגג למעקה הגג

  25. ניצול "תקנות שבס" להוספת יחידות דיור

  26. ביטול החלטת הועדה המחוזית לתכנון ובניה

  27. אי התייחסות לטענות וועדת ערר לתכנון ובניה

  28. ביטול כתב אישום הגנה מן הצדק תכנון ובניה

  29. ההבחנה בין הליכי תכנון לבין הליכי הרישוי

  30. סעיף 111 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה – 1965

  31. אחריות בנזיקין של הוועדה המקומית לתכנון ובניה

  32. קיימת הבחנה מהותית בין "מלאכה" לבין "תעשייה"

  33. שימוש בשטח שירות לשטח עיקרי מהווה סטיה ניכרת

  34. ערר על החלטת הועדה המקומית לתכנון ובניה נתניה

  35. סמכות הועדה המקומית בתקנה 16 לתקנות התכנון והבניה

  36. שימוש במבנה המורכב משני מבנים יבילים המחוברים ביניהם

  37. העדר החלטה במועד - ערר על פי סעיף 157 לחוק התכנון והבניה

  38. הפסיקה בישראל הכירה באופן חד משמעי בקולנוע כאומנות וכתרבות

  39. חוות דעת לפי סעיף 61א(ג)(1) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה 1965

  40. ערר על החלטת הועדה המקומית לתכנון ובניה לדחות הקמת בית מגורים

  41. הדרכים לאישור חלוקה במקרקעין מבחינה תכנונית בחוק התכנון והבנייה

  42. כתב אישום המייחס עבירות אי קיום צווי בית משפט לפי חוק התכנון והבניה

  43. באזורים פתוחים עדיף להתמקד במספר קטן של אנטנות גבוהות ומרוחקות זו מזו

  44. עתירה לביטול החלטת ראש העיר שביטל את סמכות יו"ר ועדת המשנה לתכנון ולבנייה

  45. הכללים לחידוש היתר בניה מוסדרים בתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות)

  46. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון