התיישנות על רצח


בית-המשפט המחוזי בירושלים, מפי השופט י' ענבר, הכריז על המערער להיותו בר-הסגרה לצרפת, ובלבד שאם יקבע בית-משפט בצרפת כי עליו לשאת בעונש מאסר או להתאשפז, כי-אז יוחזר המערער לישראל לריצוי עונש המאסר או לאשפוז, לפי העניין. על-החלטה זו הערעור שלפנינו.

עיקרי העובדות שלעניין

2. המערער, משה (ז'אן פייר) בזק (בוזגלו), נולד בצרפת בשנת 1953, ובעודו ילד עלה עם משפחתו ארצה וזכה באזרחות ישראל בשנת 1959. באזרחות זו מחזיק הוא עד עצם היום הזה. במהלך השנים נדד המערער בין צרפת לבין ישראל, ובעת האירועים שלעניין היה – לטענת רשויות התביעה הצרפתיות – במקום האירועים בצרפת.

3. ביום 17.4.1980 יצא מלפני בית-המשפט המחוזי של נאנטר שבצרפת צו מעצר נגד המערער בחשד כי כשלושה שבועות קודם לכן, ביום 23.3.1980, רצח בכוונה תחילה את חברתו לחיים, נאדין ווג'נג'ר (נאדין), ופצע את אמה של נאדין, קלאוס מרסל ווג'נג'ר (מרסל). למרות מאמציהן לא הצליחו הרשויות בצרפת לאתר את המערער. כשנה לאחר הרצח, בחודש מארס 1981, הודיעו הרשויות בישראל לצרפת כי המערער חי עם משפחתו בישראל, כי שינה את שמו למשה בזק, וכי עקב היותו אזרח ישראלי לא ניתן על-פי חוק להסגירו לצרפת.

4. ביום 5.10.1982 החליטה לשכת התביעה של בית-המשפט לערעורים של ורסאי להצהיר על אישומו של המערער ולהעמידו לדין לפני בית-משפט של מושבעים. ואלה היו עיקרי הדברים כפי שעלו מההצהרה על האישום: באביב 1979 הכיר המערער את נאדין, אישה גרושה ואם לשלושה ילדים קטנים בני כ-4, 7 ו-8. השניים היו לזוג ואף חיו יחדיו תקופה מסוימת. מערכת היחסים בין השניים הייתה מלווה באלימות פיזית ומילולית, ובין השאר איים המערער על נאדין ואף כלא אותה זמנית בדירתם. בעקבות אירועים אלה נסעה נאדין לבית אמה מרסל למקום הימצאם של ילדיה. המערער ניסה להשיב אליו את נאדין, אך ללא הצלחה. ביום 23.3.1980 הגיע המערער לביתה של מרסל בעת שהיה שם אירוע משפחתי, ונכנס אל הבית. בינו לבין נאדין התפתח ויכוח קולני, ובמהלכו ירה המערער לעברה של נאדין. מרסל התנפלה על המערער, ובעשותה כן נפגעה באצבעה מכדור נוסף שנורה. נאדין, אשר ברחה לכיוון חדר הילדים, נפגעה מכדור בגבה, וכדור נוסף חדר דרך זרועה הימנית. נאדין התמוטטה על מיטה בחדר הילדים ונפטרה סמוך לאחר מכן בזרועות אמה כתוצאה מפגיעת כדור בלבה. המערער נס על נפשו.

5. לשכת התביעה מצאה כי נאספו די ראיות כדי להצהיר על אישומו של המערער ולהעברת האישום לבית-משפט של מושבעים. במסגרת החלטה זו אף הוצא צו מעצר נגד המערער. כהילכות המשפט בצרפת נשפט המערער בהיעדרו על-ידי בית-משפט של מושבעים בנאנטר. ביום 19.4.1983 הורשע המערער בעבירות רצח, תקיפה ופציעה במכוון בעזרת נשק, על-פי סעיפים 295, 296, 297, 302, 309 של החוק הפלילי הצרפתי כנוסחו דאז, ונגזר עליו עונש מאסר עולם. מעשה הרצח אשר בגינו נתבקשה ההסגרה מהווה גם כיום עבירה על-פי הסעיפים 221-1 ו-221-3 לחוק הפלילי הצרפתי.

6. לעת הרשעתו, בשנת 1983 קבע חוק ההסגרה, תשי"ד-1954 (חוק ההסגרה או החוק) כי "לא יוסגר אזרח ישראלי אלא בשל עבירה שעבר לפני שהיה לאזרח ישראלי". הואיל ואותה עת היה המערער אזרח ישראל, לא היה ניתן להסגירו לצרפת. בשנת 1999 שונה חוק ההסגרה, והותרה, בסייגים מסוימים, הסגרתם של אזרחי ישראל למדינות חוץ. שינוי זה של החוק בישראל פתח את הדרך להגשת בקשת ההסגרה בענייננו.

7. ביום 6.2.2003 הגישה צרפת בקשת להסגיר לידיה את המערער בגין עבירת רצח. ביום 6.4.2003 נעצר המערער בישראל, ולמחרת היום, ביום 7.4.2003, הגיש היועץ המשפטי לממשלה לבית-המשפט המחוזי בירושלים עתירה להכרזתו של המערער להיותו בר-הסגרה.

8. בפסק-דין ארוך, מפורט ומנומק היטב החליט בית-המשפט המחוזי לדחות את כל טיעוניו של המערער, ובהיעתרו לעתירתו של היועץ המשפטי לממשלה הכריז כי המערער הוא בר-הסגרה. בה-בעת, וכהתחייבותו של שר המשפטים, התנה בית-המשפט את הסגרתו של המערער לצרפת בקבלת התחייבות מצרפת שהמערער יוכל – אם יורשע בדינו ואם אך יבקש על כך – לרצות בישראל עונש מאסר או חיוב אשפוז כי יוטלו עליו.

9. על רקע אירועים אלה הבה נעבור לבירור הדין החל.

מסגרת נורמטיבית כללית

10. המסגרת הנורמטיבית הכללית תימצא לנו בחוק ההסגרה, בדוקטרינות ובעיקרי היסוד שניטוו בתוככי משפט ההסגרה, והכול על תשתית עקרונות היסוד של

שיטת המשפט בישראל. כהוראת סעיף 1 לחוק ההסגרה: "לא יוסגר אדם הנמצא בישראל לידי מדינה אחרת אלא לפי חוק זה". החוק בגופו קובע תנאים מוקדמים – תנאי-מהות ותנאי פרוצדורה למיניהם – עד שיותר לה לישראל (מדינה מתבקשת) להסגיר אדם למדינה אחרת (מדינה מבקשת), ועיקריהם של תנאים אלה מתנקזים אל-הליך הכרזתו של מבוקש להיותו "בר-הסגרה". הליך זה נערך לפני בית-המשפט המחוזי בירושלים (סעיף 3 שלחוק), ומשמוכרז מבוקש בר-הסגרה, ניתן להסגירו למדינה שביקשה את הסגרתו לידיה. בענייננו חלק המערער לפני בית-המשפט המחוזי – ומוסיף וחולק הוא גם לפנינו – על קיומם של תנאים מוקדמים אלה ואחרים להכרזתו בר-הסגרה לצרפת, ובחוות-דעתנו שלהלן נידרש לטיעונים שהועלו לפנינו ונכריע בהם אחד לאחד.

תשתית ראיות מספקת לבקשת הסגרה

11. קובע ומורה אותנו סעיף 9(א) לחוק ההסגרה כי עד שבית-משפט יכריז כי פלוני הוא בר-הסגרה, שומה עליו להשתכנע:

...כי המבוקש נתחייב בדין על עבירת הסגרה במדינה המבקשת, או כי יש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל...

בענייננו, כפי שראינו, נתקיים התנאי החלופי הראשון, שהרי המערער הורשע – בהיעדרו – בעבירת רצח, ועונשו נגזר למאסר עולם. אלא שרשויות צרפת הודיעונו כי על-פי הדין בצרפת, משייעצר המערער יתבטל מאליו פסק-הדין המרשיע, ויהא עליהן על הרשויות לפתוח במשפט מתחילתו. פירוש הדברים הוא שההסגרה מתבקשת לשם העמדתו של המערער לדין, ומכאן שחייב הוא בית-המשפט להשתכנע – כהוראת סעיף9(א) שלחוק – כי "יש ראיות שהיו מספיקות" להעמיד את המערער לדין רצח בישראל.

12. נוסחה זו של "ראיות מספיקות" להעמדה לדין עברה בכור המַצְרֵף של ההלכה כמה וכמה פעמים, והועמדו בצדה נוסחאות הסבר וביאור נוספות. כך למשל נקבע כי תכלית הדיון בבית-המשפט בישראל היא לקבוע "...אם יש בחומר הראָיות אחיזה לאישום" (ע"פ 308/75 פסחוביץ נ' מדינת ישראל [1], בעמ' 460); כי מטרת הדיון היא לקבוע עמדה בשאלה אם "החומר המצוי בידי התביעה הכללית מצדיק בירור אישומו של הנאשם בבית-משפט מוסמך" (ע"פ 131/67 קמיאר נ' מדינת ישראל [2], בעמ' 99); "...אם חומר הראיות מצביע על כך כי יש מקום לנהל משפט אשר בו תוכרע אשמתו או חפותו של הנאשם" (ע"פ 318/79 אנגל נ' מדינת ישראל [3], בעמ' 105); אם "...יש בידי
התביעה הכללית ראיות קבילות... אשר יש בהן כדי להצדיק העמדה לדין ובירור אשמתו או חפותו של הנאשם" (שם, שם); כי מטרת ההליך היא "...לקבוע קיומן של ראיות, אשר אינן חסרות ערך, אשר יש בהן כדי להצדיק העמדה לדין" (שם, בעמ' 108); ועוד. ראו עוד והשוו: ש"ז פלר דיני ההסגרה [15], בעמ' 355; ע"פ 2998/91 מנינג נ' היועץ המשפטי לממשלה (פרשת מנינג [4]), בעמ' 579; ע"פ 4388/00 וייץ נ' היועץ המשפטי לממשלה [5], פיסקה 5 לפסק-דינו של השופט לוי; ע"פ 7569/00 יגודייב נ' מדינת ישראל (פרשת יגודייב [6]), בעמ' 542-541; ע"פ 7303/02 הקש נ' היועץ המשפטי לממשלה [7], בעמ' 504-503. על דרך השלילה נוסיף כי הליך של הסגרה שונה ונבדל הוא במהותו מהליך של משפט, שלסופו נקבעת אשמתו או חפותו של נאשם. הליך של הסגרה אינו הליך של משפט. תכליתו אינה לקבוע מהימנות של עדים ואמיתותן של ראיות, אין מקום לשקילת משקלן של הראיות – למעט מקרים שבהם על פניהן נעדרות הן הראיות כל משקל – וסתירות בעדויות אינן מהוות נושא לבירור מעמיק.

13. טוען המערער כי המבחן הראוי לענייננו הוא אם נאספו אל התיק ראיות שבמשקלן המצטבר מצדיקות הן מעצרו של אדם עד תום ההליכים, הכול כהילכת זאדה (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל [8]). לגירסתו, הסגרה כמוה כמעצר – שהרי שני ההליכים פוגעים בחירותו של אדם – וכמסקנה נדרשת מכאן, המבחן לשלילת החופש חייב שיהא אף הוא זהה בשני ההליכים. טענה זו אינה מקובלת עלינו. החוק וההלכה קבעו מבחנים ברורים לעניינן של ראיות בהליך של הסגרה, והשאלה אינה אלא אם בענייננו עומדות אותן ראיות במבחנים שנקבעו.

14. בשאלה זו נוכל לקצר. בית-משפט קמא בחן ביסודיות ובקפדנות את הראיות שצרפת העבירה לישראל, ומסקנתו הנחרצת והחד-משמעית הייתה כי המדינה עמדה בחובה זו המוטלת עליה. בחנו את הדברים אף-אנו, ודעתנו כדעתו של השופט ענבר. אכן, יש תשתית ראיות מספיקה להכריז על המערער להיותו בר-הסגרה, וטענות שהועלו לפנינו בנושא הראיות מקומן הראוי יהיה לעת המשפט שייערך בצרפת.

פגיעה בתקנת הציבור

15. דוקטרינה אוניברסלית היא שאין מסגירים אדם אם מעשה ההסגרה יפגע בתקנת הציבור של המדינה המסגירה. כך הוא דין אף בחוק ההסגרה, וכלשון סעיף 2ב(א)(8) שבו:

סייגים להסגרה 2ב. (א) לא יוסגר מבוקש למדינה
המבקשת באחד מאלה:

...

(8) היענות לבקשת ההסגרה
עלולה לפגוע בתקנת
הציבור או באינטרס
חיוני של מדינת ישראל.

תקנת הציבור שבהוראת סעיף 2ב(א)(8) שלחוק ההסגרה, תקנת ציבור "חיצונית" היא (ordre public externe) – להבדילה מתקנת ציבור "פנימית" (ordre public interne) – ועניינה "בעקרונות-יסוד, בהשקפות-עומק ובאינטרסים נעלים של החברה והמדינה, עקרונות, השקפות ואינטרסים שהם כה עקרוניים וכה בסיסיים עד שראויים הם כי נדחה מפניהם מעשה של הסגרה" (ע"פ 2521/03 סירקיס נ' מדינת ישראל (פרשת סירקיס [9]), בעמ' 346). במקום אחר דיבר בית-המשפט על "...ערכי יסוד של מדינה ושל חברה, במוסר, בצדק ובהגינות..." (ע"א 1137/93 אשכר נ' היימס [10], בעמ' 652). שני כוחות הם המושכים לצדדים, כל אחד מהם לצדו-שלו: מעבר מזה, התחייבותה של המדינה וחיובו של החוק להסגיר את פלוני למדינה המבקשת, ומעבר מזה, אותם עקרונות-יסוד, השקפות-עומק, אינטרסים נעלים וכו', שבכוחם המוסרי, הציבורי והחברתי מבקשים למנוע הסגרה. וכפי שנאמר בפרשת סירקיס [9] (שם, בעמ' 346):

הנה-כי-כן, תקנת הציבור היא עקרון-על, שיקול-גג לעניין הסגרתו או אי-הסגרתו של פלוני מישראל לידיה של מדינה מבקשת. הנחת היסוד היא כי מכל בחינה אחרת ראוי להסגיר את פלוני למדינה המבקשת את הסגרתו. בא סייג זה של תקנת הציבור ומודיענו כי חרף זאת, ומשיתגלה כי מעשה ההסגרה יפגע בהשקפה מהשקפותיה העקרוניות של המדינה, בעיקר מעיקרי המוסר, בצדק, בהגינות או בערך מערכיה של ישראל, לא ייתן בית-המשפט ידו להסגרה.

ראו עוד והשוו פרשת יגודייב [6], שם, בעמ' 585.

16. עד כאן – לדינא. ולענייננו? טוען העותר כי הסגרתו לצרפת נוגדת את תקנת הציבור בישראל אך באשר אירועים שהיו בשנת 1983 בצרפת – מעשה העמדתו לדין בצרפת, הרשעתו וגזירת דינו למאסר עולם – כל אלה נעשו בהיעדרו ושעה שלא היה מיוצג. הליך מעין זה, על-פי עצם מהותו, נוגד הוא את תקנת הציבור בישראל, וזה דינה של ההסגרה האמורה לבוא בעקבות הליכים אלה.

טענה זו אין בה ממש. עם מעצרו של המערער בצרפת, כך הודיעונו הרשויות של צרפת, יבוטלו מאליהם ההליכים שנערכו במעמד התביעה בלבד, וייפתחו הליכים חדשים מתחילתם. הגנתו של המערער לא תיפגע אפוא כלל, והסגרתו אינה נתקלת כלל במחסום תקנת הציבור. יתר-על-כן, לעתים יכיר בית-משפט בישראל בהרשעה שהורשע פלוני בארץ אחרת – ויסגיר את פלוני לאותה ארץ עקב אותה הרשעה – אף שמפאת הימלטות מן הדין נתקיימו מקצת ההליכים שלא בנוכחותו. ראו והשוו ע"פ 4863/94 מסילתי נ' מדינת ישראל (פרשת מסילתי [11]), בעמ' 348-346. אלא שסוגיה זו כאמור אינה מתעוררת בענייננו.

17. מוסיף המערער וטוען הוא כך: משהמתינה צרפת שנים רבות עד שהגישה את בקשתה להסגרה, ניגעה בקשת ההסגרה בשיהוי כבד, ואם על יסוד בקשה זו יוסגר הוא לצרפת, כי-אז תפגע ההסגרה קשות בתקנת הציבור בישראל. היעלה על הדעת, כך טוען המערער, כי יוסגר עתה, בשנת 2004, בגין עבירה שבוצעה בשנת 1980, לפני כעשרים וארבע שנים?


אכן, מדינה שלא ביקשה הסגרה במהלך עשרים שנה מחדלה הוא כה חריג וכה יוצא-דופן, עד שהיענות לה עתה יכול שיהא בה כדי לפגוע בתחושת הצדק הבסיסית ובתקנת הציבור של החברה בישראל. על מערכת מעין-זו נאמרו דברים בפרשת סירקיס [9] (בעמ' 347-346) והם לענייננו עתה:

השאלה שלענייננו אינה אלא אם הסגרתו של פלוני אשר שינה מצבו לרעה בשל שיהוי שנשתהו רשויות התביעה במדינה המבקשת את הסגרתו, פוקדת עצמה עם תקנת הציבור החיצונית של ישראל. על כך נֹאמר שניתן להניח כי בנסיבות שבהן תהא הסגרתו של פלוני – אך בשל השיהוי שהיה כרוך בהגשתה של בקשת ההסגרה – בגדר מעשה בלתי צודק בעליל, או במקום שבו תעלה הסגרתו לכדי מעשה התעמרות קשה, לא ייעתר בית-המשפט לבקשת המדינה ולא יכריז על פלוני להיותו בר-הסגרה. אלא שבדברנו על תוצאה בלתי צודקת בעליל או על התעמרות קשה אין אנו מכוונים לכך שהמבוקש עלול לשאת בסבל של הליכי שפיטה ומאסר. סבלם של נאשם, של עציר ושל אסיר בא בגדרן של התוצאות הטבעיות והרגילות הנלוות להליך של הסגרה, ואין הוא נוגד – באשר הוא – ערכי יסוד של המדינה והחברה בישראל, אותם ערכים שלשמירה עליהם נועדה הדוקטרינה של תקנת הציבור... הנה-כי-כן, הסגרתו של פלוני למדינה המבקשת את הסגרתו – מדינה אשר השתהתה באורח ניכר ובלתי סביר בהגשת הבקשה להסגרה – עלולה לפגוע בתקנת הציבור בישראל, אם בשל השיהוי נוצרו נסיבות יוצאות-דופן כדי כך שהסגרתו של פלוני באותן נסיבות תהא שקולה כנגד פגיעה מהותית ברגשי הצדק והמוסר של הציבור בישראל.

נקרא את הדברים וידענו כי אין די בהשתהות בבקשת הסגרה. שומה על המבוקש להוסיף ולהראות כי הסגרה באותן נסיבות של שיהוי תעלה כדי היותה מעשה בלתי צודק בעליל "...אם בשל השיהוי נוצרו נסיבות יוצאות-דופן כדי כך שהסגרתו של פלוני באותן נסיבות תהא שקולה כנגד פגיעה מהותית ברגשי הצדק והמוסר של הציבור בישראל" (שם). הנתקיימו תנאים אלה בעניינו של המערער? טוען המערער כי נסיבות יוצאות-דופן מעין-אלו נתקיימו בעניינו. הנה זה ביני-לביני נשא אישה, לזוג נולדו ילדים, והמשפחה בנתה לה חיים חדשים בישראל. יתר-על-כן, תקופת השנים הארוכה שעברה היה בה כדי לטשטש ראיות, להשכיח מעדים אירועים שאירעו, וכמסקנה נדרשת מכך לא ייעשה לו צדק אם משפטו יתנהל כיום כדרך המשפטים. האומנם אלה הם פני הדברים?

18. נתבונן בדברים מקרוב ונלמד כי השתהותה של ממשלת צרפת בבקשת ההסגרה לא הייתה כפי שנחזית היא על פניה. נזכור כי לפי דין ישראל – עד לחודש אפריל לשנת 1999 – לא היה ניתן להסגיר אדם שהוא אזרח ישראל, והמערער היה – והינו – אזרח ישראל. ממשלת צרפת לא נשתהתה אפוא מאז שנת 1980 ועד שנת 1999. בקשת ההסגרה הוגשה לישראל ביום 6.2.2003, ומכאן שענייננו הוא בתקופה שבין חודש אפריל 1999 לבין יום 6.2.2003, יום בקשת ההסגרה. האומנם שיהוי זה – אם שיהוי הוא – מביא עצמו בגדרי תקנת הציבור החיצונית המהווה מחסום להסגרתו של המערער לצרפת? תשובתנו לשאלה היא בשלילה. אם כך ככלל, לא-כל-שכן שבמהלך אותן ארבע שנים עשו שלטונות צרפת מעשים ואף עמדו בקשרים עם משטרת ישראל. ועל כל אלה נזכור שמדברים אנו בעבירת רצח שהמערער יעמוד עליה לדין. בנסיבות אלו כולן לא נוכל לראות בהסגרתו של המערער לצרפת "מעשה בלתי צודק בעליל" או "מעשה התעמרות קשה" (פרשת סירקיס [9], בעמ' 346), ולא נותר לנו אלא לדחות את טענת השיהוי.

19. ומעניין לעניין באותו עניין. מעלה המערער טענה נוספת בהקשר דברינו עתה, שלגירסתו אי-הגשתה של בקשת הסגרה שנים כה רבות שקולה כנגד מחילה מצדה של ממשלת צרפת. ובהיותה מחילה מונעת היא ממילא הסגרה. וכלשונה של הוראת סעיף2ב(א)(7) לחוק:

סייגים להסגרה 2ב. (א) לא יוסגר מבוקש למדינה
המבקשת באחד מאלה:

...

(7) בקשת ההסגרה הוגשה בשל
מעשה עבירה שבשלו קיבל
המבוקש חנינה או מחילה
במדינה המבקשת;

טענה זו, דומה, אינה אלא טענת שיהוי המתכסה באדרת של מחילה. לגופה של הטענה אומר כי נתקשיתי למצוא בראיות שלפנינו ולו רמז לחנינה או למחילה בין במישרין בין בעקיפין, בין במפורש בין במשתמע. שלטונות צרפת עשו כיכולתם כדי להניח ידם על המערער, להביאו לדין ולשופטו כסדר. היה זה המערער שסיכל את מעגלי הצדק, ומה לו כי יעלה טענת מחילה.

התיישנות

20. טענת התיישנות טענה חוסמת הסגרה היא. כיצד כך? בחוק ההסגרה במקורו, כך ציוותה אותנו הוראת סעיף 8(2):

דחיית העתירה 8. בית משפט ידחה עתירה שהוגשה
מעיקרה לו לפי סעיף 4 [עתירה להכריז על
מבוקש שהוא בר-הסגרה – מ' ח'],
אם –

(1) ...

(2) נתיישנה אותה עבירה או נתיישן
העונש שהוטל עליו בגללה לפי
דיני המדינה המבקשת או לפי
דיני מדינת ישראל;

התיישנות אפוא היוותה אותה עת מחסום בין שהייתה זו התיישנות לפי דיני המדינה המבקשת בין שהייתה זו התיישנות לפי דין ישראל. הוראת-חוק זו בוטלה, ובחוק ההסגרה (תיקון מס' 7), תשס"א-2001, נקבע דין חדש:

סייגים להסגרה 2ב. (א) לא יוסגר מבוקש למדינה
המבקשת באחד מאלה:

...

(6) בקשת ההסגרה הוגשה בשל
עבירה שנתיישנה או עונש
שנתיישן לפי דיניה של


מדינת ישראל;

...

הנה-כי-כן, הושמט עתה הצורך להידרש להתיישנות לפי דין המדינה המבקשת (בענייננו – צרפת), ונותרה אך סוגיית ההתיישנות שלפי דין ישראל. ואלה דברי ההסבר לשינוי שנתחולל בענייננו (הצעת חוק ההסגרה (תיקון מס' 8), תשס"א-2000, ה"ח 154, בעמ' 158):

מוצע לקבוע שדיני ההתיישנות של מדינת ישראל בלבד, הם שימנעו את הסגרתו של מבוקש למדינה המבקשת; ההנחה המשפטית היא שמדינה מתוקנת אינה דורשת את הסגרתו של אדם אלא אם כן אין כל מניעה להפעיל עליו את דיניה לאחר שהוא הוסגר.

21. האם פירוש השינוי הוא שלא עוד נידרש להוראות התיישנות שבדין הזר? שאלה זו קשורה בטבורה לדוקטרינת הפליליות הכפולה שבמשפט ההסגרה ולשאלה הנגזרת ממנה אם פליליות המעשה לפי הדין הזר נסבה על פליליות המעשה אך באורח תאורטי (in abstracto), או אם נסבה היא על פליליות המעשה גם באורח קונקרטי (in concreto). פתרונה של שאלה משליך מאליו אף על טענות הגנה למיניהן הנשמעות מפי נאשם. שאלה זו עלתה בעבר לדיון, אך לא הוכרע בה. ראו והשוו: פרשת מנינג [4], בעמ' 584-583; דנ"פ 532/93 מנינג נ' היועץ המשפטי לממשלה [12]; פרשת מסילתי [11], בעמ' 347; פלר בספרו הנ"ל [15], בעמ' 216-167. גם אנו נעקוף את השאלה, הואיל ועל-פי הנתונים שלפנינו, ממילא לא סגרה התיישנות על מעשי המערער לא בישראל ולא בצרפת. נפתח את דיוננו בדין הישראלי ונעבור לדין בצרפת.

22. אשר לדין ישראל: השאלה היא – כהוראת סעיף 2ב(א)(6) לחוק ההסגרה – אם "בקשת ההסגרה הוגשה בשל עבירה שנתיישנה... לפי דיניה של מדינת ישראל". דין ישראל בנושא ההתיישנות בא בהוראת סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (חסד"פ), המורה אותנו כך (בחלקו שלענייננו):

התיישנות עבירות 9. (א) באין הוראה אחרת לענין זה
בחוק אחר, אין להעמיד אדם
לדין בשל עבירה אם עברו
מיום ביצועה –

(1) בפשע שדינו מיתה או
מאסר עולם – עשרים
שנים;
...

(ב) ...

(ג) בפשע או בעוון אשר תוך
התקופות האמורות בסעיף קטן
(א) נערכה לגביהם חקירה על
פי חיקוק או הוגש כתב אישום
או התקיים הליך מטעם בית
המשפט, יתחיל מנין התקופות
מיום ההליך האחרון בחקירה
או מיום הגשת כתב האישום או
מיום ההליך האחרון מטעם בית
המשפט, הכל לפי המאוחר
יותר.

(ד) הוראות סעיף קטן (ג) יחולו
על עבירת הסגרה שבשלה הוגשה
בקשת הסגרה למדינת ישראל
וכל פעולה מהפעולות
המפורטות באותו סעיף קטן,
שנעשתה במדינה המבקשת,
תאריך את מנין תקופת
ההתיישנות לאותה עבירה לפי
סעיף זה, כאילו נעשתה
בישראל.

לענייננו עתה נאמר כי התיישנות בעבירת רצח היא בת עשרים שנים, ואולם חקירות, הגשת כתב-אישום או הליך מטעם בית-המשפט פותחים מחדש את מניין ההתיישנות. הוא הדין באותם הליכים שנעשו במדינה המבקשת, שאף הם פותחים את מניין תקופת התיישנות מחדש.

23. ולענייננו: תחילת מועד ההתיישנות הייתה לעת הרשעתו של המערער בצרפת, ביום 19.4.1983. אכן, המערער טוען כי פסק-הדין המרשיע פסק בטל הוא, ולטענה זו נדרשנו בדברינו למעלה. אכן, פסק-הדין יבוטל לכשיעמוד המערער שוב לדין, אך אין ספק בדעתנו כי אותו הליך של הרשעה מקיים את האמירה שבסעיף 9(ג) לחסד"פ (המוחל כהוראת סעיף 9(ד) גם על המדינה המבקשת) כי "התקיים הליך מטעם בית המשפט".

24. ולעניין סיום מועד ההתיישנות. הוראת ההתיישנות שבסעיף 2ב(א)(6) שלחוק ההסגרה מדברת על בקשת הסגרה שהוגשה בשל עבירה שנתיישנה; פירוש: בקשת ההסגרה היא-היא המועד הקובע להפסקת מירוץ ההתיישנות, ורק עבירה שנתיישנה קודם אותה בקשה תמנע הסגרה. בקשת ההסגרה בענייננו הוגשה ביום 6.2.2003,


וביודענו כי תחילת מירוץ ההתיישנות הייתה ביום 19.4.1983, נוסיף ונדע כי לעת הגשת בקשת ההסגרה טרם עברו עשרים שנה. אכן, עוד מעט-קט – כחודשיים וחצי – והתיישנות הייתה סוגרת על ההסגרה (אלא-אם-כן הייתה מועלית טענה כי אותה תקופה שצרפת לא הייתה יכולה להגיש בקשת הסגרה אין להביאה במניין ההתיישנות). אלא שזה דינם של זמנים, של מידות, של משקלות, של מרחקים ושל עוד כיוצא באלה מושגים מְדִידִים, שבקצה קצהם גבולותיהם הם שרירותיים משהו. והדברים ידועים. עיינו ערך: ר' ירמיה (ועוד: פרופ' מ' זילברג כך דרכו של תלמוד [א], בעמ' 45, 47-46). על כל אלה נוסיף ונזכיר את יום 15.10.2002 – יום פניית צרפת לאינטרפול לאיתורו של המערער בישראל, ואת הימים 1.11.2002 ו-6.3.2003 – הניסיונות לאתר את המערער בישראל. כך אף מעצרו של המערער בישראל, ביום 6.4.2003; הגשת העתירה להכרזתו בר-הסגרה ביום 7.4.2003; הבאתו לפני בית-משפט למעצרו – ביום 8.4.2003. ניתן לטעון, ולא במעט שכנוע, כי פעילויות אלו אף-הן, למצער מקצתן, היה בהן כדי לעצור את ההתיישנות. אלא שאין צורך כי נכריע בכל אחד ממועדים אלה. אשר להימלטות של המערער מן הדין בצרפת ואצילתה של הימלטות זו על נושא ההתיישנות ראו והשוו בג"ץ 6972/96 התנועה למען איכות השלטון נ' היועץ המשפטי לממשלה [13], בעמ' 774.

25. משנמצא לנו כי לא חלה התיישנות לפי דין ישראל על בקשת ההסגרה, נעבור ונאמר מילים אחדות על הדין בצרפת. מוסכם כי יש בו בדין צרפת תקופת התיישנות בת עשרים שנה לעונשים ותקופת התיישנות בת עשר שנים לעבירות מסוג פשע. טוען המערער כי "אין המדובר בהתיישנות עונשים כי כאמור העונש בטל ומבוטל עם ההסגרה וזו באה לצורך העמדתו לדין בלבד", ומכאן מסיק הוא כי תקופת ההתיישנות היא בת עשר שנים בלבד. כנגדו עומד מכתב הבהרה, מיום 22.5.2003, בחתימת הגב' מרי-אן שפל, סגנית פרקליט המחוז בבית-המשפט לערעורים של ורסאי. נאמר בו באותו מכתב כי בהישפט אדם בהיעדרו תקופת ההתיישנות הרלוונטית לגביו הינה תקופת ההתיישנות על העונש, כלומר עשרים שנים (ולא תקופת ההתיישנות על העבירה, שהינה בת עשר שנים). הסבר זה מטעם רשויות צרפת מניח את דעתנו, וכך גם אם היה צורך בהוכחת תקופת ההתיישנות בהתאם לדין הצרפתי, נתמלאה דרישה זו, וההתיישנות על עונשו של המערער הינה בת עשרים שנים. אשר למועדי התחילה והסיום של ההתיישנות, גם שאלה זו הובהרה על-ידי שגרירות צרפת בישראל, במכתבה מיום 18.2.2003: "הצו שהרשיע את מר ז'אן-פייר בוזגלו הוצא ב-19 באפריל 1983. המאסר לשם הסגרה של הנוגע בדבר צריך אפוא להתבצע עד ה-19 באפריל 2003, התאריך בו תחול התיישנות העונש". כפי שראינו, המערער נעצר ביום 6.4.2003 והובא לפני שופטת להארכת מעצרו עד תום ההליכים ביום 8.4.2003. מכאן שעונשו של המערער טרם נתיישן על-פי הדין הצרפתי, ודי בכך כדי לחסום את טענת ההתיישנות.


מצבו הנפשי של המערער

26. מוסיף המערער וטוען כי בשל מצבו הנפשי אין הוא כשיר לעמוד לדין פלילי כהיום הזה, וכנובע מכך אין להסגירו לצרפת. מסתבר כי לפני בית-משפט קמא הוצגו חוות-דעת אחדות באשר למצבו הנפשי של המערער, ולאחר שנדרש לאותן חוות-דעת וניתח אותן לגופן, בא בית-משפט קמא לכלל מסקנה כי המערער כשיר לעמוד לדין. לא מצאתי כי יש הצדק להתערב במסקנה זו, וטענת המערער דינה דחייה. נזכיר בהקשר זה את מכתבה של הגב' מרי-אן שפל, סגנית פרקליט המחוז בבית-המשפט לערעורים בוורסאי, מיום 7.8.2003. נאמר בו באותו מכתב כי במקום שאדם עומד לדין בעבירות מסוג פשע, "נהוג באופן שיטתי לערוך בדיקה על ידי פסיכיאטר, וכן בדיקה על ידי פסיכולוג. אף נאשם אינו מתחייב בבית דין עם מושבעים מבלי לעבור בדיקות כאלה, המיועדות למנוע מצב בו יוטלו עונשי מאסר כבדים על אנשים שאינם אחראים לעצמם, אשר לא ביקשו ביוזמתם לעבור בדיקות כאלו". בדברים אלה יש כדי להבטיח כי טענותיו של המערער באשר למצבו הנפשי ייבדקו על-ידי בית-המשפט בצרפת.

27. עוד טוען המערער כי עומדת לו טענת אי-שפיות לעת ביצוע המעשה. כך למשל מצביע המערער על כי בשנים עובר למעשה הרצח היה מאושפז בבתי חולים פסיכיאטריים בצרפת, וכי היה מאושפז בשנת 1982 גם בבית החולים "באר יעקב" בישראל. לגירסתו, יש לבחון טענה זו של אי-שפיות לפני בית-המשפט בישראל.

טענה זו אינה מקובלת עליי. השאלה היא שאלה של ראיות, וכפי שראינו בראש דברינו, הליך של הסגרה לא נועד להיותו משפט זוטא לבירור אשמתו ואחריותו של מבוקש. הליך של הסגרה אינו אלא הליך מוקדם, ואילו המשפט גופו – בירור האשמה, הצגת ראיות ועדים, חקירת עדים וכו' – מקומם של כל אלה במדינה המבקשת. לו אחרת אמרנו, כי-אז סיכלנו במו-ידינו את הליך ההסגרה ופגענו בשיתוף הפעולה הכה-חיוני שבין מדינות העולם. כך על דרך הכלל וכך לעניינן של טענות הגנה אלו ואחרות.

טענות הגנה לפרטיהן מועלות דרך כלל בידי נאשמים לאחר פרשת התביעה, ואין כל היגיון של-מעשה בעריכת משפט זוטא לבירורן של אותן טענות לעת בירורה של בקשת ההסגרה במדינה המתבקשת. והרי טענות אלו תתבררנה לכל אורכן, רוחבן ועומקן לעת המשפט במדינה המבקשת. אמור אחרת, וחיסלת – כמעט חיסלת – את הליכי ההסגרה. אכן כן: נראה כי במקרים חריגים ויוצאי-דופן עשוי בית-משפט להידרש בכל-זאת לטענות הגנה גם בהליכי הסגרה. ואולם מקרים אלה יתמזגו, כעיקרון, בכלל הקבוע בסעיף 9(א) שלחוק ההסגרה, בשאלה אם "...יש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל...".


28. טענת המערער לאי-שפיות לעת ביצוע המעשה טענה היא הטעונה הוכחה, ועל-פי רוב שנויה היא במחלוקת בין המומחים. בית-המשפט שומע מומחים מכאן ומכאן, מוסיף הוא ובוחן ראיות ועדויות נוספות, ולאחר בדיקה מקיפה מכריע הוא כפי שהוא מכריע. בחינה זו, על-פי עצם טיבה, נועדה על דרך העיקרון לבית-משפט הדן באשמתו של הנאשם, ולא לבית-המשפט המתבקש להורות על הסגרה. ראו והשוו: Charlton v. Kelly (1913) [14], at pp. 949-950; J.G. Kester “Some Myths on United States Extradition Law” [16], at p. 1468 ff..

בענייננו-שלנו יש אי-בהירות רבה באשר למצבו הנפשי של המערער לעת ביצוע המעשה, והכרעה בשאלה זו צריכה בחינה ובדיקה יסודיות ומעמיקות. בחינה זו נכון וראוי כי תיערך בידי בית-המשפט שלפניו יעמוד המערער לדין. אכן, אם סומכת היא המדינה המתבקשת (בענייננו: ישראל) על המדינה המבקשת (בענייננו: צרפת) כי תערוך למבוקש משפט צדק, הלא נאמר כך גם על הראיות המרשיעות גם על הראיות שאפשר יש בהן למעט מן הראיות המרשיעות? על כל אלה נוסיף כי בכל חוות-הדעת שהוצגו לפני בית-המשפט קבעו המומחים – פה-אחד – כי אין ביכולתם לקבוע מה הייתה אחריותו של המערער למעשיו ביום המעשה, בשנת 1980. די בכך כדי לדחות את הטענה בנושא מצבו הנפשי של המערער לעת המעשה.

אחרית דבר

29. דעתי היא כדעתו של השופט ענבר בבית-משפט קמא, כי המערער בר-הסגרה הוא לצרפת. זאת כמובן בכפיפות להתחייבותה של ממשלת צרפת כי אם יורשע ודינו ייגזר למאסר, או אם יוחלט כי יש לאשפזו כאדם לוקה בנפשו, כי-אז יוחזר המערער לישראל לריצוי עונשו או לאשפוז.

השופטת ד' ביניש

אני מסכימה.

השופט ס' ג'ובראן

אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט מ' חשין.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון