התיישנות פדיון דמי הבראה


1. בפנינו בקשה לדחיית חלקים מן התובענה על הסף מחמת התיישנות, ולהורות על מחיקת המבקשת 2 מכתב התביעה.

2. ואלה הן העובדות הצריכות לעניין:

א. המשיבה טוענת כי עבדה אצל המבקש 1, מנזר השייך לכנסייה הקתולית, בעבודות מטבח וניקיון, במשך למעלה מ-40 שנה.
ב. המבקשת 2 הינה האחות הראשית והאחראית הנוכחית אצל המבקש 1 (להלן – המנזר).
ג. המשיבה הגישה תביעה זו לתשלום זכויות סוציאליות אשר לא שולמו לה, לטענתה, במשך כל שנות עבודתה.

3. המבקשים טוענים כי דין התביעה כנגד המבקשת 2 להידחות על הסף מחמת העדר יריבות. זאת, משום שהמנזר הינו אישיות משפטית, ושמו הוזכר כאחד הגופים המוכרים של הכנסיה הקתולית בישראל בהסכם שבין מדינת ישראל לבין הכס הקדוש (כתבי אמנה 1252 ע' 37). כמו כן בין המשיבה לבין המבקשת 2 לא התקיימו יחסי עובד-מעביד, מה גם שהיא אינה באה "במקום" המנזר לעניין הטלת חבות אישית. זאת ועוד, על פי הדין הכנסייתי אין למבקשת 2 כנזירה נכסים כלשהם, ועל כן הותרתה כבעלת דין בתובענה זו לא תועיל למשיבה במאומה. המבקשים שבו והדגישו כי המנזר יכבד כל חיוב שיוטל עליו בהליך זה, אם יוטל.

לגוף התובענה טענו המבקשים כי מחמת התיישנות מוגבלת המשיבה בתביעתה לתקופה שמיום 16.11.99 ואילך לעניין הפרשי שכר מינימום ותוספת גמול עבודה בשבתות ובחגים. התביעה לפדיון חופשה שנתית הינה לתקופה שמיום 16.11.03, וזו הנוגעת לדמי הבראה – לשתי שנות העבודה האחרונות בלבד.

4. מנגד טוענת המשיבה כי על המבקשת 2 להוכיח את טענותיה, ומשאלה טרם הוכחו, לא ניתן למחוק על בסיסן בעל דין. יתר על כן, לנוכח העובדה כי לטענת המבקשים עצמם המבקש 1 אינו אישיות משפטית מוגדרת על פי חוק, מחיקת המבקשת 2 מכתב התביעה עשוייה להעמיד את המשיבה בפני שוקת שבורה ומבלי שתוכל למצות את מלא זכויותיה.

מוסיפה המבקשת כי אין מקום להידרש לטענת ההתיישנות שבפי המבקשים: המשיבה הינה מוגבלת שכלית, אם כי באופן אשר אינו דורש כי תוכר כחסוייה או כפסולת דין, ומשכך יחול מניין ימי ההתיישנות מהיום שבו נודעו לה העובדות המהוות את עילת התובענה, כאמור בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 (להלן- חוק ההתיישנות). זאת ועוד, בנסיבות העניין, ומכוח ההלכה שנפסקה בע"א 3622/96 חכם נ' קופת חולים מכבי (ניתן ביום 17/6/98), חל בענייננו אף סעיף 11 לחוק האמור, על פיו לא יבוא במניין הזמן שבו היה התובע חולה נפש ולא היה עליו אפוטרופוס.
יש לאפשר לתובעת להוכיח בשלב ההוכחות כי הינה בעלת מוגבלות שכלית, מה גם שמטענות המבקשים עצמם, כפי שהובאו בכתב ההגנה, ניתן להסיק כי התקשתה לטפל בענייניה.

מוסיפה המשיבה וטוענת כי את דיני ההתיישנות יש להפעיל בתום לב. השימוש שעושים המבקשים בדינים אלו מהווה שימוש לרעה בזכות, בפרט לאור פרק ההעסקה הממושך שבו עסקינן. מדובר בכלי דיוני אשר הרציונלים העומדים ביסודו אינם רלבנטיים לתובענה נשוא הליך זה, והשימוש בו בנסיבות העניין מהווה פגיעה בזכות הגישה לערכאות.



5. דמי חופשה

הזכאות לפדיון חופשה נקבעה בחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להלן – חוק חופשה שנתית) כדלקמן:

”חדל עובד לעבוד לפני שניתנה לו החופשה המגיעה לו עד ליום שבו חדל לעבוד, ישלם המעביד פדיון חופשה בסכום השווה לדמי החופשה שהיו משתלמים לעובד אילו יצא לחופשה ביום שבו חדל לעבוד"

לצד זאת קובע סעיף 31 לחוק:

”תקופת ההתיישנות לכל תביעה על פי חוק זה, בין אזרחית ובין פלילית, היא שלוש שנים"

ובסעיף 7 לחוק נקבע:

”(א)אין החופשה ניתנת לצבירה; ואולם רשאי העובד בהסכמת המעביד, לקחת רק שבעה ימי חופשה לפחות ולצרף את היתרה לחופשה שתינתן בשתי שנות העבודה הבאות.

(ב)שר העבודה רשאי, בתקנות, לאסור צבירת חופשה אם לדעתו בריאות העובד או הנסיבות בהן העבודה נעשית מחייבים כי כל החופשה תינתן לעובד מדי שנה בשנה"

תביעה בגין פדיון חופשה, ניתן, אם כן, לתבוע, אם הועלתה טענת התיישנות, לתקופה של שלוש שנים בלבד (ע"ע (ארצי) 324/05 אצ'ילדייב ריבה - עמישב שירותים בע"מ, ניתן ביום 27.6.06). בפסק דין מהעת האחרונה חוזר ומורנו בית הדין הארצי כי:


”הוראתו של סעיף 7, ניתן לצבור חופשה לכל היותר בגין שלוש שנים. לפיכך, ובהתאם להוראת סעיף 7 לחוק, בעת שנסתיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים, נצברו לזכות המשיב לכל היותר ימי חופשה שהיה זכאי לקבל בשלוש השנים המלאות האחרונות להעסקתו בצירוף הימים שנצברו לזכותו בשנת העבודה השוטפת. נדגיש, כי לא נעלמה מעינינו פסיקתו של בית דין זה מן הזמן האחרון (ע"ע 324/05 ריבה אצ'ילדייב – עמישב שירותים בע"מ ,ניתן ביום 27.6.06, להלן- פסק דין עמישב), לפיה אפשרית צבירת ימי חופשה בגין שלוש שנות עבודה. קביעת בית הדין בפסק דין עמישב נסמכת על הוראתו של סעיף 7 לחוק חופשה שנתית התשי"א- 1951, הקובע מקסימום אפשרות צבירה של ימי חופשה. אין בהוראת הסעיף (כמו גם בפסק דין עמישב), התייחסות לימי חופשה שהצטברו לעובד בשנת העבודה השוטפת, עובר לסיום העסקתו. אלו ודאי עומדים לזכותו עם תום תקופת העסקתו" (בע"ע (ארצי) 547/06 כהן משה נ' ויליאם אנויה, ניתן ביום 8.10.07).

משכך ולאור האמור לעיל, זכאית התובעת לפדיון חופשה עבור 3 שנות עבודתה האחרונות, בכפוף לקביעה באשר למועד סיום העבודה, ובעניין זה קיימת מחלוקת בין הצדדים.

6. דמי הבראה

הזכות לדמי הבראה, הינה זכות נלווית, אך ניתן לפדותה לאחר סיום יחסי עובד- מעביד על פי הוראה מיוחדת בסעיף 7(א) לצו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש הקובע:

”עובד יהיה זכאי לדמי הבראה אף לאחר סיומם של יחסי עובד ומעביד, וזאת לגבי תקופה של עד שנתיים שלפני תום תקופת עבודתו, אם לא קיבל את דמי ההבראה בעבור אותה תקופה במהלך עבודתו".

משמעות הדבר הינה כי על אף סיום יחסי העבודה, אין מניעה לתבוע דמי הבראה עבור השנתיים האחרונות שלפני תום תקופת העבודה, ובלבד שנתבעו בתוך תקופת ההתיישנות לרכיב זה העומדת על 7 שנים.

אף לשיטת המבקשים, המעמידים את ניתוק יחסי העבודה בין הצדדים על יום 1.4.03, טרם חלפה תקופת ההתיישנות, אלא שלכל היותר יכולה המשיבה לתבוע פדיון דמי הבראה לשתי שנות עבודתה האחרונות בלבד. בהקשר זה נפסק כי :

”יש להבחין בין הוראה בדבר תקופת התיישנות לבין הוראה הקובעת מגבלה על פדיון הזכות לאחר סיום קשר העבודה, ואין זהות ביניהן. הוראת צו ההרחבה, הקובעת כי לאחר סיום קשר העבודה עובד זכאי לדמי הבראה בעד תקופה של שנתיים שלפני תום
תקופת העבודה, אינה קובעת תקופת התיישנות לתביעה לדמי הבראה אלא את היקף הזכות לפדיון דמי הבראה לאחר סיום קשר העבודה. בכל הנוגע להתיישנות הזכות לדמי הבראה אין הוראה מיוחדת, ולפיכך תקופת ההתיישנות לתביעה לדמי הבראה היא תקופת ההתיישנות הרגילה, דהיינו 7 שנים. לפיכך, אם מוגשת תביעה לתשלום דמי הבראה במהלך תקופת העבודה, העובד יכול לתבוע דמי הבראה לכל תקופת עבודתו, ואם מועלית טענת התיישנות - לתקופה של 7 שנים לפני הגשת התביעה. אם מוגשת תביעה לפדיון דמי הבראה לאחר תום קשר העבודה, העובד יכול לתבוע דמי הבראה בעד השנתיים האחרונות לעבודתו בלבד" (עב (אזורי ת"א) 300315/99 פואד ח'יר - עמישב שירותים בע"מ, לא פורסם, ניתן ביום 22.9.2005 (למרות שהוגש ערעור על פסק הדין נותרה הכרעת הדין בעניין זה על כנה - ראה ע"ע 636/05) וראו לעניין זה גם ע"ע (ארצי) 1423/04 עדנה קסטליו - יהודית ציטרינבאום, טרם פורסם, ניתן ביום 7.4.2005, ראה סעיף 24 לפסק דינה של כב' השופטת נילי ארד).

אין מדובר, אם כן, בטענת התיישנות אלא בהעדר זכות לפדיון דמי ההבראה בתקופה הקודמת לשנתיים האחרונות להעסקה. משכך מקובלת עליי טענת המבקשים בסעיף 17 לבקשתם, כי המשיבה זכאית לתבוע דמי הבראה עבור שתי שנות עבודתה האחרונות בלבד.

7. הפרשי שכר מינימום וגמול עבודה בשבתות וחגים

תביעה לתשלום הפרשי שכר וגמול עבודה בשבתות וחגים, מתיישנת לאחר 7 שנים. על כך אין המשיבה חולקת, אולם היא מפנה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן – חוק ההתיישנות) שכותרתו "התיישנות שלא מדעת", והקובע כי:

”נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה."

סעיף 11 לחוק ההתיישנות הקובע:

”בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן שבו היה התובע חולה נפש ולא היה עליו אפוטרופוס; היה עליו אפוטרופוס, לא יבוא במנין הזמן שבו טרם נודעו לאפוטרופוס העובדות המהוות את עילת התובענה".

טוען ב"כ המשיבה בסעיף 2 לתגובה מיום 7.1.08 כי "לית מאין דפליג שלתובעת מגבלה שכלית, אם כי באופן אשר אינו דורש כי תוכר כחסוייה או כפסולת דין". לעניין זה מפנה הוא לסעיפים 9, 11 לכתב ההגנה המציינים את העובדה כי עת הגעתה למנזר לא יכלה המשיבה לדבר, וכי הנזירות עזרו לה לפתח את יכולת הדיבור. לאור זאת, מבקש הוא לטעון בפנינו כי המשיבה הינה בבחינת מי שנעלמו ממנה העובדות המהוות את עילת התובענה כאמור בסעיף 8 לעיל, ומי ש"לוקה בשכלה" הבאה בגדרי סעיף 11 לעיל.

יש לדחות טענות אלה של המשיבה. הטוען להתיישנות שלא מדעת חייב להראות כי העובדות העומדות בבסיס התביעה שנעלמו מעיניו, לא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא היה בידו למנוע סיבות אלו (ע"ע 110/05 לינה דולגופולסקי נ. שרה חסון ואח', ניתן ביום 11/9/05). מלבד טענה בעלמא כי התובעת מוגבלת שכלית, עובדה שלטענת ב"כ המשיבה אינה שנוייה במחלוקת, לא הוצגו בפני בית הדין אסמכתאות רפואיות או אחרות כלשהן, המוכיחות טענה זו, ולו לכאורה. יתר על כן, ב"כ המשיבה מפנה לכתב ההגנה ואליו בלבד, שכן בכתב התביעה אין אזכור כלשהו של יכולותיה השכליות של המשיבה או כשירותה המשפטית. יש להניח כי מי שבפיו טענה של ממש מסוג זה, יעלה אותה בין כחלק מפרק העובדות של כתב טענותיו, ובין כחלק מן התשתית המשפטית שעליה הוא מבקש לסמוך. דבר זה לא נעשה בענייננו, והטענה הועלתה לראשונה רק בעקבות טענת ההתיישנות שהעלו המבקשים, מה גם שלא הוצגה בפנינו ולו ראשית ראיה התומכת בה.

8. אף בטענה לתחולתו של ע"א 3622/96 חכם אברהם נ' קופת חולים מכבי הנ"ל, לא מצאנו כל ממש בנסיבות העניין. פסק הדין עוסק במערער הסובל מפיגור ומפגיעה מוטורית קשה עם סימני שיתוק מוחין. המחלוקת שם היתה בשאלה אם אדם הלוקה בשכלו, אך אינו סובל ממחלת נפש, יכול לחסות בצל הוראות סעיף 11 לחוק ההתיישנות. לאור תכלית ההוראה קבע בית המשפט העליון כי אין כל היגיון ענייני לשלול מתובע שאינו יכול לדאוג לענייניו בשל ליקוי שכלי את עיכובה של תקופת ההתיישנות. בדנ"א 98\5033 , נקבע כי ביסוד הלכתו של פסק דין זה ניצבת ההנחה שבדומה לחולי נפש, גם הלוקים בשכלם סובלים ממגבלות מנטליות העלולות לשלול את יכולתם המנטאלית (ולא הפיסית) לדאוג לענייניהם.

משלא הוצגה בפנינו ולו ראשית ראיה בעניין מצבה הנפשי או השכלי של המשיבה, אין כל רלבנטיות לאמור בפסק דין זה לענייננו. יתר על כן, הטענות בדבר מוגבלות שכלית נטענו בחצי פה, ובזהירות, כדי שלא ייטען כי המשיבה כלל אינה כשירה לתבוע. תמוהה בעיניי טענתו של ב"כ המשיבה כי מחד גיסא מדובר במשיבה שהינה מוגבלת שכלית, אם כי לא באופן הדורש כי תוכר כחסוייה, ומאידך גיסא כי יש להחיל עליה דין סעיף 11, היוצא מתוך הנחה כי יש לעצור את מניין ימי תקופת ההתיישנות, משום שלא היה לחולה הנפש/הלוקה בשכלו אפוטרופוס.

9. ערים אנו לטענות ב"כ המשיבה כי ההתיישנות הינה כלי דיוני הבא לנעול את דלתות בית הדין בפני מי שתובע את
זכויותיו, ויש לנקוט זהירות בהחלתן. עם זאת, לא ניתן להתעלם מהוראות החוק. יפים לענייננו דבריו של בית הדין ארצי לעבודה בע"ע 210/99 מיכאל לוטן נ' מדאינווסט מרכז רפואי הרצליה בע"מ (עבודה ארצי כרך לג (33), 31) לאמור:

”אין לנעול את דלתות בית הדין בפני התובע את זכותו כדין מחמת התיישנות בלבד. מן הראוי הוא שזכויות הצדדים, החוק החל ומצבם המשפטי, יתבררו - במידת האפשר וככל הניתן - באופן המאריך את תקופת ההתיישנות. זאת, כמובן, מבלי שיפורש החוק בצורה מאולצת ומלאכותית, ומבלי שייגרם עיוות הכתוב בחוק או עיוות הדין" (ההדגשה הוספה ד.פ.).

נוסיף עוד כי לצד האמור יש הצדקה עניינית להעלאת טענת ההתיישנוות בנסיבות העניין גם מנקודת מבטם של המבקשים, בשל חלוף השנים, והקושי לשמור מסמכים במשך תקופה כה ארוכה.

באשר לטענות בדבר חוסר תום ליבם של המבקשים בהעלאת טענת ההתיישנות לא מצאתי כל ממש בטענה זו, עמידת צד על זכותו על פי דין אינה בגדר חוסר תום לב, ולא מצאתי כל מקום להרחיב בעניין זה.

משכך ולאור כל האמור יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות ברכיבים אלו עבור התקופה הקודמת ליום 16.11.99.

10. מחיקת המבקשת 2:

ב"כ המבקשים הבהיר כי המנזר הינו ישות משפטית, והצהיר כי המנזר יכבד כל חיוב שיחוייב בו. מנגד, לא הציגה המשיבה ולו ראשית ראיה לקיומים של יחסי עובד-מעביד בין המשיב לבין המבקשת 2. לפיכך יש למחוק את התביעה נגד המבקשת 2.

11. המשיבה תגיש כתב תביעה מתוקן, על פי האמור לעיל, תוך 30 יום. כתב הגנה מתוקן יוגש תוך 30 יום מיום שיוגש כתב התביעה המתוקן. לאחר הגשת כתבי הטענות תינתן החלטה על הגשת תצהירי עדות ראשית, והתיק ייקבע לקדם משפט.

מתוך התחשבות במשיבה – אין צו להוצאות.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. התפטרות הבראה

  2. חוב דמי הבראה

  3. התיישנות הבראה

  4. אישור תכנית הבראה

  5. התפטרות דמי הבראה

  6. התיישנות דמי הבראה

  7. חופשת לידה דמי הבראה

  8. הסכם קיבוצי דמי הבראה

  9. איחור בתשלום דמי הבראה

  10. חישוב דמי הבראה למטפלת

  11. חילופי מעבידים דמי הבראה

  12. התיישנות פדיון דמי הבראה

  13. התיישנות תשלום דמי הבראה

  14. הסכם קיבוצי תוכנית הבראה

  15. חופשה ללא תשלום דמי הבראה

  16. התיישנות זכאות לדמי הבראה

  17. הסכם קיבוצי כללי דמי הבראה

  18. הסכם קיבוצי בדבר דמי הבראה

  19. הסכם קיבוצי תשלום דמי הבראה

  20. הסכם קיבוצי בעניין דמי הבראה

  21. הסכם קיבוצי מיוחד תכנית הבראה

  22. תביעה לתשלום פיצויי פיטורין, דמי הבראה ופדיון חופשה שנתית

  23. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון