התיישנות פוליסה

רקע

1. זוהי תביעת השתתפות בין חברות ביטוח בהתבסס על עילת כפל ביטוח.

2. נמארנה עאהד (להלן: "הנפגע"), עובד של חברת מליבו ישראל בע"מ (להלן: "מליבו"), נפגע בתאונת עבודה במהלך עבודתו עבור מליבו בפרוייקט הבניה באתר "המשתלה" בתל אביב, ביום 19.11.96 (להלן: "התאונה").

3. הנפגע הגיש תביעת פיצויים בבית המשפט המחוזי בחיפה במסגרת ת"א 10017/97 (להלן: "תביעת הפיצויים"). תביעת הפיצויים הוגשה במקורה כנגד מליבו וכנגד ציון חברה לביטוח בע"מ (להלן: "ציון" או "הנתבעת"; ציון אוחדה לימים עם חברת הביטוח סהר). בשלב מאוחר יותר תיקן הנפגע את כתב תביעתו, מחק את ציון, ותבע במקומה את מנורה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "מנורה" או "התובעת").

4. תביעת הפיצויים התקבלה; סכום הפיצויים אף הוגדל על ידי בית המשפט העליון, בפסק דין סופי, שניתן ביום 12.3.02. מנורה נשאה בתשלומים העולים על שני מיליון ₪. התשלומים בוצעו במועדים שונים בין 19.4.01 ל- 5.6.02. כאמור, מכוח העיקרון של כפל ביטוח, דורשת מנורה השתתפות מהנתבעת.


5. התביעה הוגשה ביום 23.9.03, בסדר דין מקוצר; בהסכמת הצדדים ניתנה לנתבעת רשות להתגונן, זאת בטענות של התיישנות, העדר כפל ביטוח, סייגים בפוליסה השוללים את חלותה ובמידה וכל הטענות הללו תדחנה – העדר חובה להשתתף בהוצאות ניהול ההתדיינות.

התיישנות

6. הנתבעת טוענת, ראש וראשון לטיעוניה, כי תביעתה של התובעת התיישנה. היא נסמכת על הוראת סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"ה – 1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח" או "החוק"). לפי הוראה זו, כידוע, "תקופת התיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח". לשיטתה של הנתבעת, הדיבור "תביעה לתגמולי ביטוח" איננו מתייחד אך לתביעתו של מבוטח, אלא רלוונטי גם לתביעת מבטח כנגד משנהו. בנוסף – מירוץ ההתיישנות מתחיל ביום קרות מקרה הביטוח ולא במועד תשלום תגמולי הביטוח למבוטח.

7. התובעת גורסת כי אין המדובר בתביעה ל"תגמולי ביטוח" וכי תקופת ההתיישנות לתביעה מעין זו היא התקופה הרגילה של שבע שנים, בהתאם לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). לחלופין, יש למנות את התקופה מיום ביצוע התשלומים שבהם נשאה.

8. הנתבעת מפנה בעיקר לפסק דינו של כב' השופט אילן שילה, סגן הנשיא (כתוארו אז), בת"א (ראשל"צ) 6336/01 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' חתמי לוידס חברה לביטוח (ניתן ביום 13.5.02; להלן: "עניין המגן"). כב' השופט שילה דן בהרחבה בשאלה הפרשנית, מהם אותם "תגמולי ביטוח" שסעיף 31 דן בהם. הוא קובע, כי "על פי לשונו המונח 'תגמולי ביטוח' כולל כל תשלום שמשלם מבטח בקרות מקרה ביטוח, בשל התחייבותו שבחוזה הביטוח, ואין זהותו של הזכאי לתשלום תנאי הכרחי למשמעות שיש לייחס למונח זה... יכול הוא לכלול גם את תביעת המבטח נגד רעהו להשתתפות בתגמולי ביטוח ששילם התובע ושהנתבע חב אף הוא בתשלומם" (סעיף 4 לפסק הדין). ההסבר העיקרי לכך הוא, שהרציונל העומד בבסיס תקופת ההתיישנות המקוצרת, שלא לחייב את חברות הביטוח לשמור רזרבות לאורך זמן רב מדי, חל גם בתביעות בין מבטחים (על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב – ע"א 2286/02 – שטרם הוכרע). יצוין, כי כב' השופט שילה לא נדרש להכרעה בסוגיה השנייה, של מועד תחילת אותה תקופת התיישנות מקוצרת, מאחר ובנסיבות אותה פרשה חלפו ממילא יותר משלוש שנים בכל אחת מהחלופות האפשריות.


9. אני מוכן לצאת מנקודת הנחה, מבלי להכריע בסוגיה, כי סעיף 31 חל גם על תביעת מבטח אחד כנגד מבטח אחר, מטעמיו ומנימוקיו של כב' השופט שילה (וגם זאת, כך דומה, לא בתביעות אחריות).


אלא שבענייננו נדרשת הכרעה גם בשאלה הנוספת, של מועד תחילת מירוץ ההתיישנות. להשקפתי, מאחר ולא חלפו שלוש שנים בין ביצועם של התשלומים על ידי התובעת לבין הגשת תביעתה דכאן, לא התיישנה תביעתה בכל מקרה.

כל תקופת התיישנות, בין אם "רגילה" ובין אם "מקוצרת", כפופה להוראותיו הכלליות של חוק ההתיישנות. למעשה, עדיפותה של הוראת ההתיישנות של סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח נובעת לא רק מהיותה דין ספציפי – Lex Specialis - אלא גם מהוראת סעיף 27 לחוק ההתיישנות, שלפיה "אין חוק זה בא לפגוע בתקופת-התיישנות הקבועה לענין פלוני בדין אחר, אלא אם נאמר כך במפורש בחוק זה...". ואכן, "דין אחר", הוא חוק חוזה הביטוח. כבר נפסק, בע"א 3812/91 ג'רייס נ' אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, מח (3) 441, 449-450, מפי כב' השופט אור, כי "דיני ההתיישנות הכלליים יחולו לגבי אותה תקופת התיישנות מיוחדת שבדין המיוחד. כותב על כך חברי, השופט ברק, בד"נ 36/84 טייכנר נ' אייר פרנס נתיבי אויר צרפתיים (פ"ד מא(1) 589): 'הגישה היא איפוא, כי חוק ההתיישנות חל גם במקום שדין קובע תקופת התיישנות פלונית, השונה מהתקופה הבסיסית הקבועה בחוק ההתיישנות. הטעם לגישה זו הוא כפול, מעשי ועיוני גם יחד. הטעם המעשי הוא זה: כל הסדר של התיישנות מעלה רשימה ארוכה של שאלות, שהן טבעיות לעצם ההסדר. חוק ההתיישנות עוסק בשאלות אלה. אם תימנע תחולתו של חוק ההתיישנות, יהא על המחוקק ליתן תשובה על שאלות אלה בכל חוק בנפרד. כך, למשל, על מי מוטל הנטל לטעון התיישנות, ומה השפעתה של תרמית מצד הנתבע על תקופת ההתיישנות, והאם רשאים הצדדים להסכים על תקופת התיישנות שונה מזו הקבועה בחוק? כדי למנוע את הצורך בחזרה על עקרונות אלה בכל חוק וחוק הקובע תקופת התיישנות מיוחדת, עדיף הוא, מהבחינה המעשית, לראות בחוק ההתיישנות 'מסגרת כוללת של דנים', מעין 'מטריית התיישנות', החלה בכל מקרה בו נקבעת תקופת התיישנות, אלא אם כן תחולתו נדחית מכוח הסדריו של החוק המיוחד' (בעמוד 601, וראו גם ר"ע 166/83 בן הלל נ' קצין התגמולים, פ"ד לח(3) 13, 16). דרך זו של קביעת תקופת התיישנות מיוחדת, כשהכוונה לכך שפרט לעניין התקופה דיני ההתיישנות הכלליים אשר מצאו את ביטויים בחוק ההתיישנות יחולו, היא מקובלת".

אותה "מטריית התיישנות" כוללת גם את הוראת סעיף 6 לחוק ההתיישנות, שלפיה "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". עילת התובענה בתביעת מבטח אחד כנגד אחר כוללת, בין יתר יסודותיה, את עצם התשלום למבוטח; כל עוד לא שולם דבר למבוטח, לא קמה עילת תביעה על בסיס טענה של ביטוח כפל. אמנם, מנורה יכולה הייתה להחזיר את ציון כצד לדיון בתביעת הפיצויים בדרך של הודעה לצד שלישי; משמעותה ההודעה אז הייתה, שאם תקבע אחריות מנורה כלפי הנפגע, תהיה היא זכאית לשיפוי מאת ציון. אלא שמיצוי זכויות על דרך של הודעה לצד ג', על כל יתרונותיה, איננה חובה; נתבע יכול להמתין לחיובו בפסק דין ולחזור אז אל האחר בתביעה נפרדת. ודוק – אין עסקינן בתביעת תחלוף; בידי התובעת עילת תביעה עצמאית, בין אם מכוח סעיף 59 (ד) לחוק חוזה הביטוח ובין אם מכוח עקרונות כלליים של השתתפות.

10 .התביעה, אם כך, לא התיישנה.

שאלת תחולתה של פוליסת הנתבעת – "עובד בניה"

11 .אין חולק כי הנתבעת הנפיקה למליבו פוליסה לביטוח חבויות, מס' 9501648/96, שתחולתה מיום 1.1.96 עד ליום 31.10.97 (נספח א' לתצהירו של יוסי לוי). זוהי פוליסה לביטוח בית העסק של מליבו, במשרדיה. לפיכך הוגדר מקצוע העובד מלכתחילה כ"פקיד". הכיסוי הורחב לכל עובדי מליבו, שאינם עובדי בניה (סעיף א) 10 (1)), תוך הוראה מפורשת למבוטח להוציא פוליסה נפרדת לעבודות קבלניות (סעיף א) 10 (2)).

12. האם הנפגע היה "עובד בניה", וככזה לא זכאי היה להסתופף תחת כנפיה של הפוליסה? דומה, כי הנפגע עצמו סבר כך, שהרי חזר בו מתביעתו המקורית כנגד ציון. עוד דומה כי גם המבוטח, מליבו, סבר כך, שכן לא ביקש, במסגרת תביעת הפיצויים, לצרף את ציון כצד שלישי (אם כי יוער, כי מכוח העיקרון של חבות ביחד ולחוד כלפיו, לא חייב היה לעשות כן, ברגע שמנורה התייצבה לצידו). בשאלה מעין זו, של פרשנות פוליסה, קראנו זה לא מכבר את דבריו של כב' השופט ריבלין, בע"א 5775/02 נווה גן (א.כ.) בניה פיתוח והשקעות בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח (2) 307, 315-316, כי: "פרשנותה של פוליסת הביטוח נעשית, כעיקרון, על-פי הכללים הרגילים החלים ביחס לפרשנות חוזים, קרי באמצעות עמידה על אומד-דעתם של הצדדים... עם זאת חוזה הביטוח כולל מאפיינים ייחודיים, המבדילים אותו מחוזים אחרים. מבין המאפיינים הללו ניתן להזכיר, בלי למצות, את היותו של מושא הביטוח – "הממכר הביטוחי" – מוצר שאינו מוחשי, את פערי הכוחות המקצועיים והכלכליים בין המבטח למבוטח, את היכולת המוגבלת של המבוטח לעמוד על מכלול הוראותיו ומשמעויותיו של חוזה הביטוח ולהשפיע על עיצובו של חוזה זה – שהוא על-פי-רוב חוזה אחיד – ואת האינטרס הציבורי בעידוד רכישת ביטוחים... בשל המאפיינים האלה הותוו בפסיקה בארץ ובשיטות משפט אחרות כללים מסוימים לפרשנות פוליסת ביטוח, ובהם הכלל שלפיו מקום שבו נוסח הפוליסה אינו בהיר וברור די צורכו, יש לפרשה כנגד מנסחה (בדרך-כלל המבטח), או הכלל שלפיו בפירוש הפוליסה יש לשאוף לכיבוד ציפיותיו הסבירות של המבוטח. כלל אחר המושמע לעתים ביחס לפרשנות פוליסת ביטוח, הוא כי 'במקרה של ספק יש להעדיף את הפירוש התומך בזכאותו של המבוטח'... בענייננו אין לנו צורך לקבוע מסמרות ביחס למידת תחולתם של כללי הפרשנות האלה, שכן אין בהם כדי להשפיע על התוצאה המתחייבת מן
הפוליסה והיא כי הנזקים שנגרמו למערערים אינם באים תחת הכיסוי הביטוחי". ראו גם: שוורץ ושלזינגר, "פרשנות חוזה הביטוח -פרשנות נגד המנסח ומבחן הציפיות הסבירה של המבוטח", קרית המשפט ג', 345. אך מעל הכל, כנקודת מוצא, במיוחד שעה שאין ראיות בדבר מחלוקת פרשנית בין הצדדים הישירים לחוזה הביטוח – המבוטח והמבטח - על הפרשן לנסות ולאתר את אומד דעתם של הצדדים, דהיינו התכלית הסובייקטיבית של הצדדים, ואם זאת אינה ניתנת לאיתור, תפורש הפוליסה על פי תכליתה האובייקטיבית, דהיינו התכלית שצדדים סבירים והוגנים היו מבקשים להגשים באמצעות הפוליסה (ראו ע"א 4688/02 כהן נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, דינים עליון, עמ' 544, פסקה 13).

13. הראיות באשר לתפקידו ולמעמדו של הנפגע מוגבלות, שהרי הנפגע ואנשי מליבו לא נקראו, כאמור, להעיד בהליך הנוכחי. עם זאת, די בהן כדי לגבש קביעה ברורה. תביעת הפיצויים, המקורית והמתוקנת, הוגשה כראיה (נספחים א', ג' לתצהירה של עוה"ד גב' הלפרין). בסעיף 1 לתביעת הפיצויים נרשם כי "התובע שהינו יליד שנת 1964, עובד של הנתבעת מס' 1, איש אחזקה העובד בפירוק והרכבת מנופים". בסעיף 5 לאותה תביעה נטען כי התאונה ארעה שעה שהנפגע "ביקש להוריד כלפי מטה שרשראות וחומרי עבודה ששמשו לעבודה". בית המשפט העליון, בדונו בערעורים שהוגשו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתביעת הפיצויים (נספח ה' לתצהירה של עוה"ד הלפרין), קבע, כי "ביום 29.11.96, בעת שעבד מר נמארה עאהד... באתר עבודה של מעבידתו, המשיבה הראשונה, מליבו ישראל בע"מ... נפגע בתאונת עבודה בה נפל מגובה של 4 מ'" (ע"א 2656/01, נספח ו' לתצהירה של עוה"ד הלפרין, סעיף 1 לפסק הדין). עוד נקבע, כי "... פעל התובע בנסיבות המקרה על פי הוראות ושיטת העבודה שהנהיגה הנתבעת. התאונה ארעה לא בשל התרשלות מצד התובע, אלא בשל אי נקיטת אמצעי זהירות מצד הנתבעת. היא נמנעה מלדאוג למשטח עבודה בטוח של התובע, שעה שעבד בגובה של 4 מטר על משקולות המנוף, ולא מנעה מעבר עובדים מתחת למשקולות המנוף עליהן עבד התובע. כל "חטאו" של התובע היה, שניסה למנוע פגיעה בעובד אחר שעבר מתחת למשקולות, כפי שסביר היה שיעשה בנסיבות המקרה. דבר זה גרם למעידה ונפילה שלו בשל העדר אמצעים למניעת נפילה. כפי שהסביר בית המשפט המחוזי, לא רק שהנתבעת התרשלה באי נקיטת אמצעי זהירות, אלא שהיא גם הפרה את החובות המוטלות עליה בתקנות הדין המיועדות להבטחה מפני נפילה מגובה העולה על שני מטר" (סעיף 3 לפסק הדין).

14. אכן, פוליסת הנתבעת לא כוללת הגדרה ל"עובד בניה". עם זאת, בעיניי, מי שמוריד מגובה רב שרשראות וחומרי עבודה ששמשו לעבודה, לא עוסק בעבודות מנהלה, אלא משתלב באופן אינטגרלי בעבודות הבניה המבוצעות באתר הבניה. אין לגזור גזירה שווה בינו לבין מנכ"ל המגיע לביקור באתר, נהג שמסיע פועלים לאתר או מזכירה שיושבת בקרוואן הממוקם באתר. אין לצמצם את הדיבור "עובד בניה" אך לבעלי מקצועות כטפסן, בנאי, טייח, רצף וכיוצ"ב. מר יוסי לוי, העד מטעם הנתבעת, לא תמך בפרשנות מצמצמת כזו (עמ' 12 לפרוטוקול). מהפוליסות הרלוונטיות עצמן ניתן לחלץ את כוונת הצדדים. מליבו דאגה לרכוש שתי פוליסות; האחת, זו של הנתבעת, פוליסה לביטוח חבויות, מכסה את משרדי מליבו, תוך הרחבה לעובדיה של מליבו גם מחוץ למשרדים, ובלבד שאין הם עובדי בניה. השנייה, זו של מנורה, פוליסת חבות מעבידים, מכסה גם מכסה את העבודות הקבלניות ואת עובדי הבניה. כפי שציינו, מליבו עצמה לא פנתה לציון בדרישה להפעלת הפוליסה, אלא למנורה. ציון, מהעבר השני של חוזה הביטוח, מפרשת את הפוליסה במובהק כמחוסרת תחולה בנסיבות העניין. השתלשלות זו מעידה כי מדובר בתכלית סובייקטיבית משותפת.

גם אם נבקש לפנות לתכלית האובייקטיבית, זו שצדדים סבירים היו מבקשים להגשים באמצעות פוליסה מסוג זה, בנוסח הזה, נגיע למסקנה זהה.

15. במצב דברים כזה, לא ניתן לדבר על ביטוח כפל. הרציונל של חובת ההשתתפות חל שעה שמדובר בפוליסות אשר מכסות אינטרס זהה (רע"א 3948/97 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה (3) 769, 790). ראו גם מ' יפרח, ר' חרל"פ, ששון – דיני ביטוח (מהדורה שניה, תשס"א – 2001), עמ' 334: "אם פטור אחד המבטחים מחבותו לפי תנאי הפוליסה שלו, לא ניתן לומר שהנכס בוטח בביטוח כפל". וכן: י' אליאס, דיני ביטוח (כרך ב', תשס"ב – 2002), עמ' 644-645: "שאלת קיומו או היעדרו של ביטוח כפל צריכה להיבחן לאור תנאיהן של הפוליסות החופפות. אין די בעובדה שהפוליסות השונות מכסות אותו סיכון כדי ליצור ביטוח כפל. יש להראות כי האירוע הביטוחי מכוסה על ידי שתי הפוליסות".

אמנם, בע"א 206/99 א. דורי חברה לעבודות הנדסיות בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה (5) 266, נשלל תוקפה של הוראת הרחבה, שנאמר כי לא תחול מקום שיש כיסוי בפוליסה אחרת. אך אנו נעצרים שלב אחד קודם לכן. "... בכך [בהלכת דורי – א.ז.] אין כדי לגרוע מתוקפה של ההלכה הכללית לפיה אין לדבר על כפל ביטוח במקום בו אחד המבטחים פטור מחבות על פי תנאי הפוליסה" (אליאס, לעיל, עמ' 645, ה"ש 23). אעיר, כי לעצם קיומו של סעיף מסוג זה בפוליסה נשוא דיוננו (סעיף שבפני עצמו אין להכיר בתוקפו כאמור) אין לייחס משמעות פרשנית, שלפיה מכסה הפוליסה גם עובדי בניה, אלא, אם בכלל, ניתן להסיק את ההיפך.

סוף דבר

16. הנפגע היה "עובד בניה"; אין תחולה לפוליסה אשר הונפקה על ידי הנתבעת במקרה דנן.

התביעה נדחית.

התובעת תשא בהוצאות הנתבעת בסכום כולל של 40,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום.




לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אי המצאת הפוליסה

  2. התיישנות פוליסה

  3. ביטול גורם פוליסה

  4. ביטול פוליסה כדין

  5. בקשה לסילוק פוליסה

  6. פרשנות פוליסת ביטוח

  7. אי חידוש פוליסת ביטוח

  8. ביטול פוליסה לפי ימים

  9. ביטול הפוליסה משועבדת

  10. ביטול פוליסה באמצע תקופה

  11. אי מתן תשובה לשאלה מהותית

  12. ביטול פוליסה עקב אי תשלום

  13. בקשה לשינוי פוליסת ביטוח

  14. ביטול פוליסה פיגור בתשלום

  15. אי ידיעה על קיומה של פוליסה

  16. ביטול פוליסת עבודות קבלניות

  17. בקשה לשינוי מוטבים בפוליסה

  18. התנאים לביטול פוליסת ביטוח

  19. ביטול הוראת קבע פוליסת ביטוח

  20. מכתב התראה ביטול פוליסת ביטוח

  21. אי התראה לפני סיום מועד פוליסה

  22. ביטול הפוליסה לפני מקרה הביטוח

  23. ביטול פוליסת ביטוח אבדן רווחים

  24. בקשה לשינוי מוטב בפוליסת ביטוח

  25. אי ידיעה על תנאים בפוליסת ביטוח

  26. ביטול פוליסה בשל אי תשלום פרמיות

  27. אי צירוף פוליסת ביטוח לכתב תביעה

  28. ביטוח תכשיטים פוליסה כל הסיכונים

  29. אי ידיעה על קיומה של פוליסת ביטוח

  30. התיישנות פוליסת ביטוח נכות מתאונה

  31. איחור בהעברת כספי פדיון פוליסת חיים

  32. אי חידוש פוליסת ביטוח אחריות מקצועית

  33. אי התקנת אזעקה לרכב בניגוד לתנאי הפוליסה

  34. התיישנות בפוליסה הכוללת כיסוי ביטוחי לנכות

  35. מכירת הרכב על ידי המבוטח מביאה לפקיעת הפוליסה

  36. הוראה ספציפית בפוליסה לעניין תחילת מרוץ ההתיישנות

  37. פוליסה לביטוח דירה בשם "פוליסה לביטוח משלים לבית"

  38. פוליסת ביטוח שמשות: תביעה בגין פיצוץ שמשה אחורית ברכב

  39. חובת חברת הביטוח להוכיח כי המציאה את פוליסת הביטוח למבוטח

  40. על פי תנאי הפוליסה קביעות ביטוח לאומי לגבי שיעור נכות של המבוטח יחייבו

  41. זכאות להחזר רק בגין תיקון נקודתי של מקור הפיצוץ על פי פוליסת ביטוח נזקי מים

  42. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון