התיישנות פטנט

השופטת ש' נתניהו: ערעור ברשות על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו(סגן הנשיא ד"ר א' וינוגרד כתוארו אז) בע"ש 195/85 בערעור על החלטת רשם הפטנטים (להלן - הרשם) בבקשת ביטול פטנט בתיק מס' 46123.

השאלות עליהן נחלקו הצדדים הן, אם בקשה לביטולו של פטנט נתונה להתיישנות על-פי הוראות חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, ואם אמנם כך, האם התיישנה בקשתו של המערער לביטולו של הפטנט שניתן למשיבים.

המשיבים הגישו לרשם בקשה לרישום הפטנט ביום 25.11.74. הפטנט ניתן להם ביום 1.9.77, לאחר שהבקשה קובלה והקיבול פורסם ביום 31.5.77. המערער הגיש בקשתו לביטול הפטנט ביום 20.2.84.

עד להגשתה של בקשת הביטול עברו יותר מ-7 שנים - תקופת ההתיישנות בשאינו מקרקעין (סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות) - מיום הגשת הבקשה למתן הפטנט, אך לא עברו שבע שנים מיום פירסומו של הקיבול וגם, כמובן, לא מיום מתן הפטנט.

2. בקשת הביטול הוגשה לרשם על-פי הוראות סעיף 73 לחוק הפטנטים, תשכ"ז-197, לפיו:
"הרשם רשאי, על פי בקשת כל אדם, לבטל פטנט, אם קיימת עילה שעל פיה ניתן להתנגד למתן פטנט".

העילות ששימשו יסוד לבקשת המערער הן, כי אין חידוש ואין התקדמות המצאתית באמצאה שעליה ניתן הפטנט. אלה הן עילות היורדות לעצם כשירותה של אמצאה לקבלת פטנט, כאמור בסעיף 3 של חוק הפטנטים:

"אמצאה, בין שהיא מוצר ובין שהיא תהליך, שהיא חדשה, מועילה, ניתנת לשימוש בה בתעשיה או בחקלאות ויש בה התקדמות המצאתית - היא אמצאה כשירת פטנט".

אלה הן עילות להתנגדות למתן פטנט לפי סעיף 31(1) ו-(2) ולכן גם עילות לבקשת ביטול. העילה השלישית, זו שבסעיף 31(3), כי "המתנגד, ולא המבקש, הוא בעל האמצאה", אינה פוגעת בעצם הכשירות של האמצאה אלא נוגעת ליחסים בין המבקש למתנגד או למבקש הביטול. היא לא היוותה עילה לבקשת הביטול.

המשיבים עוררו טענת התיישנות של בקשת הביטול, כשהם מונים את תחילת מרוץ ההתיישנות מיום הגשת הבקשה לקבלת הפטנט.

הרשם קבע, כי הוא הינו "בית-משפט", וכי בקשת הביטול היא "תובענה" לצורך חוק ההתיישנות, אשר משיקולי מדיניות יש מקום להחילו על בקשה לביטול פטנט. אך על-אף שקבע שחוק ההתיישנות חל, דחה את טענת ההתיישנות, מהנימוק שיש למנות את התקופה מיום מתן הפטנט (ולא כטענות בא-כוח המשיבים, מיום הגשתה של הבקשה לפטנט) ומאז, כאמור, לא עברו 7 שנים.

בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורם של המשיבים. הוא ניתח את השאלה, אם בקשת הביטול היא "תביעה לקיום זכות" (שהיא הנתונה להתיישנות לפי סעיף 2 לחוק) על-פי הסיווג של "זכות" "חובה" ו"כוח" לפי הופלד
(ראה: ‎W.N. HOHFELD, "SOME FUNDAMENTAL LEGAL
.CONCEPTIONS AS APPLIED IN JUDICIAL REASONING" 23 YALE L.J
A.L. CORBIN, "LEGAL ANALYSIS AND TERMINOLOGY" 29 ;16 )1914-1913)
,YALE L.. (1919-1920) 163; J. SALMOND, ON JURISPRUDENCE (LONDON
12TH ED. BY P.J.FITZGERALD, 1966) 224. הוא הגיע למסקנה, שבקשת הביטול "זכות" היא ולא "כוח". לפיכך, כך החליט, חל עליה חוק ההתיישנות. את מרוץ ההתיישנות, החליט, יש למנות מיום הגשת בקשת הפטנט; מאז חלפו יותר משבע שנים, ולכן התיישנה הבקשה.

3. אינני סבורה שעלינו לבחון את שאלת תחולתו של חוק ההתיישנות על בקשת הביטול דווקא לאור הסיווג של הופלר, שאינו נקי מקשיים
(ראה, למשל ‎A.K.W. HALPIN, "HOHFELD'S CONCEPTIONS: FROM EIGHT
TO TWO" 44 CAMBRIDGE L.J. (1985) 435). ניתן לענות על הבעיות המתעוררות בערעור זה גם מבלי להזדקק לסיווג זה. אך תחילה אפנה לשאלה דיונית שהועלתה בבית המשפט המחוזי מטעם המשיבים, והיא חוזרת שוב לפנינו. הטענה היא, כי באין ערעור שכנגד לבית המשפט המחוזי לא היה המערער (המשיב שם) רשאי לתקוף את החלטת הרשם בשאלת תחולתו של חוק ההתיישנות על בקשת הביטול. בית המשפט המחוזי הסכים עם נכונו הטענה, אך החליט, שמאחר שהשאלה היא מרחיקת לכת וחשובה והיא הועלתה בעיקרי הטיעון של המערער, הרי ניתן לראות בעיקרי הטיעון ערעור שכנגד ולדון בשאלה. עם זאת, חייב את המערער בהוצאות בסך 1,500 ש"ח ללא קשר עם התוצאה.

צודק בא-כוח המערער, כי נפלה טעות מלפני בית המשפט המחוזי.
המערער לא היה חייב להגיש ערעור שכנגד. הוא לא ביקש לשנות את החלטתו של הרשם כי הבקשה לא התיישנה. הוא רק ביקש לתקוף את נימוקו של הרשם שהביא אותו להחלטה זו. הוא ביקש לשכנע את בית המשפט בערעור, כי אפילו טעה הרשם בשאלת תחילת מרוץ ההתיישנות, עדיין יש לדחות את ערעורם של המשיבים בשאלה האחרת - שאלת תחולתו של חוק ההתיישנות על בקשת ביטול פטנט. לשם כך אין צורך בערעור נגדי. ראה:
ע"א 206/57 [1], בעמ' 1301; ע"א 619/66 [2], בעמ' 429; ע"א 376/76 [3], בעמ' 443; ע"א 53/74 [4], בעמ' 377; ע"א 140/82 [5], בעמ' 764.

לא הייתה לכן הצדקה לחייב את מערער בהוצאות בשל אי-הגשתו של ערעור שכנגד.

4. ולגופו של עניין - אצא מההנחה, שחוק ההתיישנות חל על בקשה לביטול פטנט. מתעוררות אז שתי שאלות. האחת - מה טיבה של ה"תביעה לקיום זכות כל שהיא" (שהיא המתיישנת על-פי סעיף 2 לחוק ההתיישנות) בהקשר לבקשת ביטול של פטנט. השנייה - מתי נולדת על-פי חוק הפטנטים "עילת התובענה" (שאז מתחילה תקופת ההתיישנות לפי סעיף 6 לחוק ההתיישנות).

תשובה לשתי שאלות אלה מצריכה דיון במשמעותה ובמטרתה של בקשת הביטול לפי חוק הפטנטים.

א) משהוגשה בקשת פטנט, בוחן הרשם, אם האמצאה כשירה לפטנט לפי סעיף 3 ואם הבקשה ממלאה אחרי הוראות החוק. נוכח כי אכן כך, יקבל את הבקשה (סעיף 17) ויפרסם את קיבולה (סעיף 26). תוך שלושה חודשים מיום הפירסום רשאי כל אדם להגיש לרשם התנגדות למתן הפטנט. גם לאחר מתן הפטנט (מאין התנגדות או לאחר דחייתה) רשאי עדיין כל אדם לבקש ביטולו של הפטנט לפי סעיף 73.

בנוסף לשתי דרכים אלה, המאפשרות תקיפה ישירה של הפטנט, פתוח הפטנט גם לתקיפה עקיפה, בדרך של הגנה מפני תביעת הפרה של בעל הפטנט (סעיף 182). בכל אחת משלוש דרכים אלה ניתן הפטנט לתקיפה באותן עילות, והן מנויות בסעיף 31:

"1) קיימת סיבה שלפיה היה הרשם מוסמך לסרב לקיבול בקשת הפטנט;

2) האמצאה אינה כשירת פטנט לפי סעיף 4 (2);

3) המתנגד, ולא המבקש, הוא בעל האמצאה".


העילות שבסעיף 31(1) ו-(2) באות לענות על העניין הצבורי, שלא יינתן פטנט לאמצאה שאינה כשירה לפטנט או על-פי בקשה שאינה עונה על הוראת החוק, בין היתר בדבר גילוי מלא של פרטי האמצאה, ובכלל זה דרכי הביצוע שעל פיהן יוכל בעל מקצוע לבצעה (סעיף 12). על החשיבות של עניין זה אעמוד להלן.

העילה שבסעיף 31(3), לעומת זאת, באה לענות על העניין הפרטי כביכול של המתנגד (או מבקש הביטול או המתגונן), הטוען, כי הוא ולא מבקש הפטנט הוא בעל האמצאה. אמרתי "כביכול", כי גם המתנגד בעל העניין הפרטי משרת בבקשתו את העניין הציבורי. הרשות לפנות נתונה לכל אדם גם בעילה זו, ולא רק לצד נפגע או מעוניין (השווה הרשות הניתנת לנפגע או חבר בחברה לבקש תיקון פנקס החברים של חברה בע"מ, סעיפים 61 ו-70 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983) או הרשות הניתנת לחברה (אך גם ליועץ המשפטי לממשלה) לנקוט צעדים למניעת השימוש בשמה על-ידי אחרים (סעיף 36 לפקודת החברות [נוסח חדש]) או הרשות הניתנת לאדם מעוניין או לאדם נפגע לבקש תיקון הרישום בפנקס סימני המסחר (סעיפים 38 ו-41 לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], תשל"ב -1972, וראה בג"צ 144/85 [6], בעמ' 316-317).

ב) הטעם לאפשרות שפותח החוק לכל אדם לתקוף את הפטנט, הן בשאלת כשירות הבקשה והאמצאה והן בשאלת הבעלות באמצאה, הוא באינטרס הציבורי שביסודה של שיטת הפטנטים.

האינטרס הציבורי הוא לעודד אמצאות וחידושים המועילים לחברה.
הגנת הפטנט הניתן לבעל האמצאה והמקנה לו מונופול מוגבל בזמן (בחוק שלנו - עשרים שנה) לא נועדה רק לטובתו הוא אלא בעיקר לטובת הציבור.
בתמורה להגנה זו, המאפשרת לבעל האמצאה לפתח אותה ולנצלה לטובת הציבור, חייב הוא לגלות את פרטי האמצאה ודרכי הביצוע שלה, על-מנת שבתום תקופת המונופול תהפוך האמצאה לנחלת הציבור.

ראה ‎35 HALSBURY, LAWS OF ENGLAND (LONDON, 4TH ED., BY LORD
HAILSHAM 1981) 130:

THE BASIC PURPOSE OF THE PATENT SYSTEM IS TO ENCOURAGE"
.INNOVATION AND THE IMPROVEMENT OF INDUSTRIAL TECHNIQUES
IN RETURN FOR THE DISCLOSURE OF HIS INVENTION THE INVENTOR
IS GIVEN A MONOPOLY IN THE USE OF IT FOR A PERIOD OF TWENTY
."YEARS AFTER WHICH TIME IT PASSES INTO THE PUBLIC DOMAIN

וראה בג"צ 280/60 [7], בעמ' 1336-1337:

"...מאחורי המוסד המשפטי הזה עומדת המגמה (ההדגשה שלי - ש' נ') הציבורית הרחבה לחדש שיטות ייצור ולשפרן, כדי שהאינטרסים הכלכליים והחברתיים של המדינה יוטבו וישגשגו. האמצעי של הענקת פטנט - קרי: זכות מונופולין - לבעל המצאה תעשייתית אין לו הצדקה כלשהי אילולא נועד לסייע בהשגת המגמה הנ"ל. ובלשון קונקרטית יותר, ייעודה המשולש של שיטת הפטנטים הוא: (1) לעודד בני-אדם, המחוננים בכשרון ההמצאה, להפעיל את כשרונם זה בכיוון האמור; (2) להמריצם לגלות את הידיעות הסובבות את המצאתם לאגף הפטנטים, כדי שתהיינה, בתום תקופת הפטנט, לנחלת הרבים; (3) ולהביא בהקדם האפשרי לידי ניצול מעשי של ההמצאה, אם על-ידי בעל הפטנט בעצמו, ואם על-ידי אנשים אחרים, הנכונים לשלם לו תגמולים תמורת הרשאה ממנו לנצלה................

.......

עוד בשנת 1858 נאמר על ידי בית המשפט העליון של ארצות הברית
מפי השופט דניאל (‎:(DANIEL

IT IS UNDENIABLY TRUE, THAT THE LIMITED AND TEMPORARY"
MONOPOLY GRANTED TO INVENTORS WAS NEVER DESIGNED FOR THEIR
EXCLUSIVE PROFIT OR ADVANTAGE; THE BENEFIT TO THE PUBLIC
OR TO THE COMMUNITY AT LARGE WAS ANOTHER AND DOUBTLESS THE
PRIMARY OBJECT IN GRANITING AND SECURING THAT MONOPOLY
.(KENDALL V. WINSOR; (1858), 16 L. ED. 165, 167)

וכן דברי הסיכום בספר AMERICAN JURISPRUDENCE, כרך 40, ע' 535, סעיף 5:

THE SOURCE OF THE POWER TO GRANT PATENTS AND THE"
CONSIDERATION FOR GRANTING THEM ARE THE ADVANTAGES WHICH THE
PUBLIC WILL DERIVE FROM THEM, ESPECIALLY AFTER THE
EXPIRATION OF THE PATENT MONOPOLY, WHEN THE DISCOVERRIES
EBODIED IN THEM SHALL BECOME A PART OF THE PUBLIC STOCK OF
."KNOWLEDGE


הדברים הללו מלמדים, כי ההפרה של פטנט בר-תוקף משמעותה, פגיעה גם באינטרס הציבורי הרחב - ולא רק באינטרס הפרטי - אשר לשם קידומו נועד דבר ההענקה של זכות היתר שנפגעה".

ראה גם ע"א 665/84 [8], בעמ' 742-743:

"הפטנט הוא זכות בלעדית הניתנת לממציא. מטרתו האחת של הפטנט לעודד ולקדם את המחקר. מטרתו השנייה להבטיח לציבור את טובת ההנאה לניצול האמצאה, פרי מחקריו, עמלו וכישרונותיו של הממציא, בתום תקופת הפטנט.........

...מטרת הפטנט אינה רק מתן תגמול לממציא כתמורה לאמצאתו שתביא תועלת לציבור. המטרה היא גם לעודד מחקר. חילופי דעות, מידע ומחשבה הכרחיים הם להפרייתו ולקידומו של המחקר. אך כל עוד לא הוקנתה לממציא הגנת הבלעדיות, אך טבעי הדבר שיבקש לשמור את אמצאתו בסוד, תוך חיפוש אחרי השימוש היעיל בה. הכרה מוקדמת באמצאה אינה חייבת דווקא לרפות את ידיהם של חוקרים אחרים ולהביא לכך שימשכו ידם מהנושא. להיפך, בהעדר הגנת פטנט יש חשש של הסתפקות בחיקויים של אמצאה קיימת. הגנה, המונעת חיקוי, יש בה כדי להמריץ למחקר נוסף, לחיפוש אחרי שימושים אחרים, לקידום, חידוש ושכלול מעבר לקיים והמוגן. כך מציעה שיטת הפטנטים תגמול למקוריות, תעוזה ודמיון יוצר. פרסום מוקדם (וממנו יימנע ממציא כל עוד לא ייהנה מהגנת פטנט) יעורר עניין בקהילה המדעית, יעודד עבודת צוות וידרבן למחקר עצמאי נוסף, בבחינת 'קנאת סופרים תרבה חכמה'".

זהו הפן האחד של האינטרס הציבורי - לתת הגנה על אמצאה שיש בה תועלת לחברה, זו שיש בה חידוש, תועלת והתקדמות המצאתית, ובשל כך היא כשירה למתן פטנט.

ג. הפן השני, ולו המשמעות החשובה לענייננו, הוא למנוע הגנה מאמצאה שאינה ראוה וכשירה לפטנט, על-מנת למנוע פגיעה בתחרות. ראה בג"צ 280/60 [7], בעמ' 1338:

"הצד האחר הוא: כשם שלציבור ענין רב לתת הגנה ראויה לזכות היתר הקנויה למי שמחזיק, באשר להמצאתו, בפטנט בר-תוקף - ובפרט אם ההמצאה הנדונה הינה בעלת ערך - כך חשוב לציבור גם לשלול הגנה מפטנט חסר תוקף, על מנת שלא יהווה אבן-נגף בדרך
ההתחרות המסחרית. במשפט ‎POPE MANUFACTURING
CO. V. GORMULLY; (1891) 36 L.ED. 414 ,418, אמר בית-המשפט העליון בארצות-הברית:

IT IS AS IMPORTANT TO THE PUBLIC THAT COMPETITION SHOULD"
NOT BE REPRESSED BY WORTHLESS PATENTS, AS THAT THE PATENTEE
OF A REALLY VALUABLE INVENTION SHOULD BE PROTECTED IN HIS
."MONOPOLY

לעניין זה הועיד המחוקק תפקיד מכריע לכל אדם, אבהיר:

בדיקתה של בקשה לתן פטנט הנעשית על-ידי הרשם, כחובתו על-פי סעיף 17 או בהליך ההתנגדות על-פי סעיף 30 (אם הוגשה התנגדות), אינה יכולה להיעשות ואינה נעשית בצורה יסודית ומעמיקה כל צורכה.
כתוצאה מכך מסתננות לפנקס הפטנטים אמצאות רבות שאינן כשירות למתן פטנט. כך לא רק אצלנו כך אלא גם באנגליה. מ"מ הנשיא אגרנט (כתוארו אז) עמד על כך בבג"צ 280/60 [7], בעמ' 1338-1340:

"...הבדיקה הנערכת על ידי רשם הפטנטים בשאלה אם ההמצאה נשוא בקשת הפטנט ממלאה את תנאי החוק.... איננה יכולה להיות, מקום שלא הוגשה התנגדות, בדיקה יסודית או ממצה............

......

...גם אין תימה בכך, אם צדק בא-כוח המבקשת בהצביעו בפנינו על העובדה, כי בישראל רשומים היום לא פחות מ- 16,000 פטנטים בקירוב. מכאן גם ההסבר להוראה המצויה בסעיף 4(2) לפקודה והקובעת שכל הענקה של פטנט נעשית על סיכון האדם שזכה בו וללא ערובה או אחריות טעם הממשלה בנוגע לחידוש ההמצאה, תועלתה, תכונותיה או התאמתה לתוכן הכתוב בספציפיקציה.

עד כאן יצאתי מתוך ההנחה, שלא הוגשה התנגדות לבקשת הפטנט וקבעתי, כי צורת הבדיקה הנערכת בנסיבות כאלה, מן ההכרח שתוביל, במקרים שונים, לתוצאה של הענקת פטנט חסר תוקף. לדעתי, העובדה, כי החוק מאפשר להגיש התנגדות לבקשה כנ"ל (סעיף 11 לפקודה) ואף לערער בפני בית-המשפט המחוזי על החלטת הרשם לדחות את ההתנגדות (סעיף 51 (ד)) - עובדה זו עשויה אמנם לחייב עריכת ביקורת יותר מעמיקה של נתוני ההמצאה מזו הנעשית בהעדר הליכים כאלה; אך אין בה כדי להרחיק את הסכנה האמורה אלא במידה מצומצמת למדי. ראשית, קיימת האפשרות שתוחמץ ההזדמנות להגיש התנגדות לבקשת הפטנט ואזי לא תיערך הביקורת "היסודית" הנעוצה בהליכים האמורים. שנית, הנסיון האנגלי מלמד, כי ערכה של תרופת ההתנגדות, כאמצאי לוודא את כשרו ההמצאה למלא את תנאי החוק, הוא מוגבל. ראה דברי בלנקו ווייט (ע' 173):

...THE VALUE OF THIS RIGHT OF OPPOSITION IS VERY LIMITED"
THE BENEFIT OF ANY DOUBT MUST BE GIVEN TO THE APPLICANT FOR
..A PATENT.... THUS IT IS VERY UNUSUAL FOR REFUSAL OF GRANT
"TO RESULT

..........

העולה מן האמור, כי ההליכים המוקדמים, המתקיימים סביב לבקשת פטנט, אין בכוחם להביא על סיפוקו את האינטרס הציבורי, כי לא יוענקו פטנטים חסרי ערך חוקי ולפיכך משליכה המדינה את יהבה, באשר למגמה זו, על תוצאת ההתדיינות העשויה להתקיים בבית-המשפט לאחר (ההדגשות במקור - ש' נ') שנרשם הפטנט, ואשר בה תעמוד להכרעה השאלה, אם הוא בעל תוקף ואם לאו. במלים אחרות, המדינה שמה את מבטחה, באשר לשלילת ההגנה מהמצאה שלא מילאה את תנאי החוק - ולכן מהפנט שנרשם בגינה - בבירור המשפטי שיתקיים לכשתוגש בקשה לביטול הפטנט..." (ההדגשות שלי - ש' נ').

גם בארצות-הברית, שבה נעשית הבדיקה באופן יסודי יותר על-ידי מומחים בעלי ניסיון, אין המצב שונה. ראה בג"צ 280/60 [7], בעמ'
1340,-1341 המביא קטעים מהמאמר של המלומד ,‎WM.R. WOODWARD
RECONSIDERATION OF THE PATENT SYSTEM AS A PROBLEM OF"
ADMINISTRATION LAW" 55 HARV. L.R. (1941-42) 950:

UNDER AMERICAN LAW THE JUDICIAL RE-EXAMINATION OF ISSUED"
.(ע' ‎PATENTS IS LEFT TO PRIVATE LITIGATION...." (956

ALTHOUGH THERE IS ELABORATE PROVISION FOR EXAMINATION ..."
OF PATENTS BY TECHNICALLY EXPERT EXAMINERS WHO HAVE ACCESS
TO A VAST LIBRARY OF INFORMATION THE GREATER DECISION IS
LEFT TO A JUDGE OF A COURT OF GENERAL JURISDICTION. IT IS
NOT GENERALLY APPREIATED THAT A JUDGE IS COMPETENT TO
DECLARE INVALID A PATENT APPROVED BY EXPERTS... BECAUSE HE
HAS THE ADVANTAGE OF HINDSIGHT AND OF THE RESEARCH OF
INDUSTRIOUS COUNSEL WHO USUALLY SPEND FAR MORE TIME ON
SEARCHING THE ART THAN THE PATENT OFFICE
CAN AFFORD TO DEVOTE TO ANY ONE APPLICATION... THE JUDICIAL
DETERMINATION OF THE VALIDITY OF PATENTS IS NOT A MERE
CHECK" OR "BRAKE" ON THE ACCURACY OR GOOD JUDGMENT OF AN"
ADMINISTRATIVE TRIBUNAL, BUT IS ITSELF A FUNDAMENTAL PART
."(עמ' ‎OF THE MACHINERY OF THE PATENT SYSTEM" (959

ראה גם דברי השופט ויתקון בע"א 244/72 [9], בעמ' 46, בהתייחסו לחוק הפטנטים האנגלי:

"מתן הפטנט כשלעצמו, אינו דורש בדיקה סופית ויסודית בעניין כשירות הפטנט וחוקיותו. בדיקה כזו תגיע שעתה כשיותקף הפנט בהליכים לביטולו או בתביעה על הפרתו. יש להדגיש נקודה זו, שכן בצדק טען ד"ר זליגסון בשם המערערות לפנינו, שאין לייחס חשיבות מוגזמת לאותם פסקי-דין אנגליים שבהם החליטו הבוחן או בית הדין לערעורי פטנטים לקבל פטנט לרישום. בשלב זה הכלל הוא לתת לפטנט 'ליהנות מהספק'".

עמדתי על כך בע"א 665/84 [8] הנ"ל, בעמ' 736-737:

"אצלנו, להבדיל מהמצב בארצות-הברית, בחינת הבקשה ומתן הפטנט אינם משמשים ערובה, שהפטנט הוא בר-תוקף (סעיף 37 של החוק).
הבדיקה שהרשם עורך לפי סעיף 17 לחוק איננה נעשית בצורה מעמיקה ויסודית על-פי הוכחות. העיר על כך המחבר א' ח' זליגסון, יסודות דיני זכות יוצרים, סמני מסחר, פטנטים ומדגמים (מפעל השכפול, תשכ"ג) 160:

'לשכת הפטנטים אינה ערבה לכך שהפטנט, אם יתקבל, יהיה בעל תוקף... ולפיכך יכולה הלשכה גם לוותר על בחינה בכלל'.

וכך גם מורה תקנה 5(ג) מתקנות הפטנטים (נוהלי הלשכה, סדרי דין, מסמכים ואגרות), תשכ"ח-1968.

ראה גם ד' פריימן, פטנטים (1979) 8-9:


'כדי להגשים את העניו הציבורי שבהענקת פטנטים ברי-תוקף עד כמה שניתן, נהוגה שיטת בחינה על ידי רשם הפטנטים. אך, כידוע, מיגבלותיה רבות, וניתן לומר שרוב הפטנטים הניתנים הנם מחוסרי תוקף מלכתחילה - כך באנגליה, ויש להניח שגם בישראל...

כאשר מתנהלים הליכי התנגדות משתפר אמנם הסיכוי שבקשה בגין פטנט חסר-תוקף תסורב בשלב זה, או בשלב הערעור על החלטת הרשם בהתנגדות, אך עדיין אין בכך די, שהרי התקופה להגשת התנגדות מוגבלת ביותר (...שלושה חודשים).

מכאן ברור, שהאינטרס הצבורי שבמתן רק פטנטים ברי-תוקף רחוק מלהיות מובטח בשיטה הקיימת, והשאלה נשארת למעשה פתוחה עד



להכרעה שיפוטית בגורל הפטנט, לאחר הענקתו, במסגרת תביעת ביטול או תביעת הפרה כתוצאה מהתדיינות פרטית בין שני צדדים לסכסוך בקשר אליו.

צד כזה לתביעה מסוגל ומעונין להקדיש מאמץ בבדיקה וחיפוש חומר בקשר לתקפות הפטנט פי כמה וכמה יותר משיכול משרד הפטנטים לעשות; וכך הוא אפילו בארה"ב שבה הבוחנים הינם אנשי מקצוע מובהקים ועומדים לרשותם כלים משוכללים למטרה זו'".

לשם שמירה על האינטרס הציבורי הזה, של טיהור הפנקס מאמצאות שאינן כשירות לרישום, מעודד המחוקק הן פניות ציבוריות (של כל אדם) בדרך של בקשות ביטול והן פניות פרטיות בדרך של תקיפה עקיפה על-ידי הגנה מפני תביעת הפרה. אלה כאלה משרתות אינטרס ציבורי.

למען הדיוק יש לציין, כי הדברים שהובאו לעיל מבג"צ 280/60 [7] הנ"ל וממאמרו הנ"ל של המלומד וודוורד בדבר חשיבותה של בקשת ביטול לשם תקיפתו של פטנט, מתייחסים להליך בבית-משפט, כפי שהיה ההליך אצלנו בעת מתן בג"צ 280/60 [7] על-פי סעיף 22 של פקודת הפטנטים והמדגמים. עתה, לפי סעיף 73 של חוק הפטנטים, נדונה בקשת ביטול על -ידי הרשם, ובית המשפט דן בה בערעור ממנו. שינוי זה, שלא ניתנה לו תשומת לב בע"א 244/72 [9] ובע"א 665/84 [8] הנ"ל, אינו מלמד על שינוי במדיניות החקיקתית לעודד העמדתו מחדש של הפטנט לבדיקה בכל אחת מהדרכים שהותוו בחוק - ההתנגדות, בקשת הביטול וההגנה מפני תביעת הפרה - ואינו גורע מחשיבותה של בקשת הביטול ככלי יעיל לסינונם ולסילוקם מהפנקס של פטנטים שאינם כשירים לרישום.

יש להדגיש, שגם עילת הביטול שיסודה כביכול באינטרס פרטי, זו שבסעיף 31(3) - כי המתנגד ולא המבקש הוא בעל האמצאה - גם היא משרתת אינטרס ציבורי מובהק, שלא לתת מונופול, המונע תחרות, למי שלא תרם במאומה לחברה, ולנקות את הפנקס מהפטנט שניתן לו (אך במקרה שלפנינו לא זו עילת הביטול של המערער).

עינינו הרואות - המדיניות של המחוקק היא להישען על הציבור וגם על הפרט המעוניין, יותר מאשר על בדיקתו של הרשם, בכל הנוגע לצעדים המביאים לטיהור הפנקס. התנגדויות, בקשות ביטול ותקיפות עקיפות של הפטנט על-ידי המתגונן מפני תביעת הפרה הן חלק מהמנגנון של השיטה.

5. נוכל לחזור עתה לחוק ההתיישנות ולשתי השאלות שהצגתי לעיל, כשנקודת המוצא היא, שחוק ההתיישנות פורש רשתו על בקשות לביטול פטנט.

א) "הזכות" במובן סעיף 2 של חוק ההתיישנות, שהתביעה לקיומה נתונה להתיישנות, היא, אם כן, הזכות לביטול הפטנט. התביעה לקיומה היא בקשת הביטול, בין בקשה של "כל אדם" ובין בקשתו של הפרט המשתמש ברשות הנתונה לו בסעיף 73 ונענה להזמנתו של המחוקק לשרת מטרה ציבורית. הבקשה לביטול יכולה לבוא גם מצד המעוניין בניצול האמצאה, אשר לטענתו אינה ראויה וכשירה למתן פטנט. גם הוא משרת אגב זאת מטרה ציבורית (השווה ע"א 30/77 [10] בדבר האינטרס הציבורי שבתביעת הפרט למחוק מפנקס החברות שם של חברה שהוא שמו הוא, וזאת כדי למנוע הטעיית הציבור. לפי סעיף 36 לפקודת החברות [נוסח חדש] הרשות לנקוט בצעדים נתונה במקרה זה ליועץ המשפטי לממשלה או לבעל השם ולא ל"כל אדם").

בהנחתנו, כי ה"תביעה לקיום זכות" היא בקשת הביטול, נתקלים אנו בקושי להשיב על השאלה השנייה שהצבנו לנו - מתי מתחיל מרוץ ההתיישנות של תביעה זו, כלומר: מתי נולדה "עילת התובענה"?

ב) "עילת תובענה" היא מונח מסגרת, שתוכנו משתנה על-פי המטרה שלשמה נזקקים להגדרתו. ראה ע"א 167/63 [11], בעמ' 2624-2625:

"הדיבור 'עילת התביעה' (CAUSE OF ACTION) אינו חד-משמעי, ומשהוגדר, אין כוח ההגדרה יפה אלא לענין פלוני בלבד. מקובלת עלינו ההגדרה, כי מסכת העובדות המעמידה את זכות התובע לקבל את הסעד המבוקש - היא עילת התביעה. אך אין זו אלא הגדרה לענין התקנה 21(א), כשאנו דנים בשאלה, אם גילה כתב-התביעה עילה או לא. טול עכשיו תקנה 286, המדברת על סכום כסף ששולם לקופת בית -המשפט 'לסילוק עילת התביעה'. אי אתה יכול לשלם כסף לסילוק עובדה פלונית, וכוונת התקנה, הנוקטת לשון 'עילת התביעה' ממש, היא לעיסקה המשמשת יסוד לתביעה או לזכות שנתבעה. והרי דוגמה אחרת: ראובן תובע משמעון דמי-נזק בעילה של רשלנות, וסומך את תביעתו על עובדה פלונית המגלה, לטענתו, את רשלנות הנתבע. זו היא 'עילת התביעה' שהובאה לדיון, ובית-המשפט לא יפסוק לתובע דמי-נזק על יסוד עובדה אחרת המצביעה על רשלנותו והיא לא נטענה..... כדי לזכות בעילה שונה שכזאת, חייב התובע תחילה להשיג רשות לתקן את כתב-התביעה ולתקנו: ע"א 41/59. אך אם יגיש אותו תובע תביעת נזיקין אחרת ויבססה על פרטי הרשלנות שלא טענם במשפט הראשון, תעמוד לנתבע הטענה שהיה מעשה-בית-דין, על אף
העובדה שעילות התביעות היו שונות: עיין FREEMAN, שם, סעיף 682. נמצאנו למדים: 'עילת התביעה' לענין חובתו וכוחו של בית -המשפט לפסוק בתובענה אינה כ'עילת התביעה' לענין מעשה-בית-דין".

וראה גם ע"א 246/66, 247 [12], בעמ' 592-593 וכן ע"א 203/66 [13], בו הוגדרה עילת התביעה המוגנת בטענת התיישנות לצורך מתן רשות לתקן כתב התביעה כך, בעמ' 312:

"...עילת התובענה לצורך תקנה 125 הנ"ל (כיום תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, - ש' נ')... פירושה, העיסקה או המעשה המובא לדיון".


הניסיונות להגדיר את המושג "עילת תובענה" יכולים לקדם אותנו בקביעת יום הולדת העילה בתביעתו של הפרט המעוניין, בעל האינטרס הפרטי בסילוק הפטנט מהפנקס, בין מטענה שהוא, ולא בעל הפטנט, הוא בעל האמצאה, ובין משום שגיבש עניין בניצולה של האמצאה, לטענתו אינה כשירת הגנה, והפטנט שניתן לה עומד לו למכשול. הוא מעדיף לא להסתכן בתביעת הפרה של הבעלים הרשום של הפטנט (כשמפניה יוכל אמנם להתגונן באותה טענה עצמה), אלא להביא את הטענה להכרעה מראש, לפני שיסתבך. אך עד שנוצר לו אינטרס פרטי והוא עדיין בבחינת "כל אדם", מתי נולדת לו עילת התובענה לביטולו של הפטנט? ההגדרות הנ"ל של עילת תובענה אין בהן עזר רב בבואנו לזהות את יום היווצרה של עילת תובענה שהיא זכות ביטול הניתנת לאדם כדי לשרת מטרה ציבורית, כמו זו של טיהור הפנקס. מתי ניתן לומר שבא הרגע בו נולדה לאדם כזה עילה? אמת, רשאי הוא להגיש את בקשת הביטול כבר החל מהמועד הקובע (בין שהוא יום הגשת הבקשה למתן פטנט, ובין מועד פירסום הקיבול או יום מתן הפטנט, ועל כך להלן), אך האם תיחסם על-ידי התיישנות בקשה של אדם מן הציבור, שטרם התגבש לו כל עניין בפטנט ואין לו כל אינטרס להתנגד לו, והוא החל להתעניין בניצול האמצאה רק לאחר עבור שבע שים מהמועד הקובע? האם ייתכן שעצם האפשרות הפתוחה לו בחוק לשרת מטרה ציבורית ולבקש ביטולו של הפטנט, כשעדיין אין לו כל עניין באמצאה המוגנת על פיו, היא המקנה לו את "עילת התובענה" במובן סעיף 6 של חוק ההתיישנות, שעמה מתחיל מרוץ ההתיישנות? או אולי אפשרות זו, שהיא ה"תביעה לקיום זכות" במובן סעיף 2 של החוק, עד שלא גובשה לאינטרס ממשי אין היא מולידה "עילת תובענה"? מה היא הנקודה בה הרשות לתבוע קיומה של זכות הופכת לעילת תובענה? אם אשתמש בלשון ציורית, מהו רגע החיכוך בו מתגבש גרגיר החול שבצדף והופך לפנינה?

בבואנו לתרגם את התמונה הזאת לנושא שלפנינו ולהשיב על השאלה, מתי הופכת אותה אפשרות הנתונה בחוק לבקש ביטול הפטנט לעילת תובענה המתחילה את מרוץ ההתיישנות, נראה שכל תשובה מחייבת הבחנה בין הזכות המושגית לבין עילת התובענה הקונקרטית. על-פי הבחנה זו אין מרוץ ההתיישנות בבקשת הביטול מתחיל, אלא כאשר עילתו של המבקש מתגבשת מבחינת העניין הפרטי שלו בסילוקו של הפטנט מהפנקס (ואשר, כפי שראינו, משרת גם את העניין הצבורי). ביטוי לרעיון זה נמצא בספרו של
המחבר M. FRANKS, LIMITATION OF ACTIONS (LONDON, 1959) 14, בעקבות ניתוחו, בעמ' 13, את הפסיקה האנגלית הנמנעת מלהחיל את ההתיישנות במצבים שהתובע והנתבע הפוטנציאליים הם אחד, בין שהתלכדותם לאחד נוצרה בטרם נולדה העילה בין אחריה:

IT MAY BE DOUBTED WHETHER THESE CASES CAN BE LINKED BY ANY"
SATISFACTORY PRINCIPLE. THE EXPLANATION OF THE RESULTS
ARRIVED AT SEEMS SIMPLY TO BE THAT THE COURTS FEEL IT
INCONGRUOUS THAT RIGHTS SHOULD BE LOST BY LAPSE OF TIME
WHERE IT CANNOT BE SAID IN ANY REAL SENSE THAT ANYONE'S
."RIGHTS HAVE EVER BEEN INFRINGED

נקודת אחיזה להבחנה זו בין התביעה המושגית לבין העילה הקונקרטית ניתן למצוא אצלנו בלשונו של חוק ההתיישנות, המבחין בין ה"זכות" שבסעיף 2, שהתביעה לקיומה היא הנתונה להתיישנות ושבה רואה אני את הזכות המושגית, לבין "עילת התובענה" שבסעיף 6, שעמה מתחיל מרוץ ההתיישנות ושבה רואה אני את הגיבוש הקונקרטי של הזכות.

דוגמה בהירה ושכיחה להבחנה שאני מבקשת לעשות היא של חוב המגיע לתובע, אך הוא אינו רשאי לתובעו עד שנתן לחייב דרישה לתשלום. הזכות המושגית לתבוע את החוב קיימת לו, אך עילת התובענה שלו אינה מתגבשת עד ששלח דרישה לחייב, ומניין ההתיישנות מתחיל רק ממנה. ראה: ע"א 251/62 [14], בעמ' 79-80; ע"א 776/80 [15], בו נדחתה אצלנו (בדעת הרוב) ההבחנה, שנעשתה לעניין זה בפסיקה האנגלית, בין חשבון עובר ושב העומד ביתרת זכות ובעל החשבון הוא התובע לבין חשבון עובר ושב העומד ביתרת חובה והבנק הוא התובע, וכך גם בדיון הנוסף - ד"נ 32/84 [16]. בשני המקרים אין מרוץ ההתיישנות מתחיל לפני הדרישה (אכן, כדי למנוע מצב בו נושה יעכב את דרישתו על-מנת להאריך את תקופת ההתיישנות, נפסק בארצות-הברית כי דרישה שלא ניתנה תוך זמן סביר רואים אותה כאילו ניתנה תוך אותו זמן. ראה
NOTE, "DEVELOPMENTS IN THE LAW - STATUTE OF LIMITATION" 63
HARV. L.REV. (1949-1950) 1177 ,1211.

דוגמה אחרת, שהייתה שכיחה בשעתו, היא של בעל נכס שנתן לאחר רישיון ארעי לשימוש בנכס שלו, וזכאי היה לסלקו כ"הרף עין". על-אף זאת לא התגבשה עילתו לסילוק ידו של המחזיק, עד שנתן לו הודעת ביטול.

ראה ע"א 96/50 [17], בעמ' 479:

"כאן לא נעשה שום הסכם בין הצדדים, כי רשיון הניתן חינם, ללא כל תמורה, איננו 'הסכם' במובן החוקי של המלה. רשיון כזה מתפרנס מדי רגע ברגע מרצונו החפשי של המרשה, והוא מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של זה, כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרשיון. אלא מאי? אפילו ברשיון 'ערטילאי' שכזה, אין נותן הרשיון יכול לסלק מיניה וביה את המחזיק מחזקתו, וגם לאחר שבוטל הרשיון - רשאי הלה להשאר במקום זמן המתקבל על הדעת....
אין צורך, כי נותן הרשיון יתן למקבל הרשיון זמן המתקבל על הדעת לפינוי המקום, אלא יש צורך כי יעבור זמן המתקבל על הדעת, בין הרגע בו בוטל הרשיון לבין הרגע בו מותר לדרוש את הפינוי המידי. מטעם זה, ומטעם זה בלבד, תכשל תביעת סילוק-היד, אם הוגשה לפני עבור הזמן הנ"ל....".

אף שזכות מושגית קיימת בשתי דוגמאות אלה גם ללא מתן הודעת דרישה או ביטול, באחת - זכות לתשלום החוב, בשנייה - זכות לסילוק יד, הזכות אינה מתגבשת לעילה קונקרטית עד מתן ההודעה.

רעיון קרוב במידת מה מעלה ד"ר י' גלעד במאמרו "התיישנות בנזיקין - הצעה לשינוי החוק" משפטים יט (תשמ"ט-תש"ן) 81, בו הוא
עושה שימוש בהבחנה בין עילת תביעה מופשטת (IN ABSTRACTO) לעילת
תביעה מסוימת (IN CONCRETO) כבסיס להצעה לפתור את בעית הפיצול של הסדרי ההתיישנות בין קבוצת העילות שבהן הנזק הוא מיסודות העוולה, וההתיישנות מתחילה לרוץ רק מעת גילויו, לבין הקבוצה שבה הנזק אינו יסוד מיסודות העוולה, וההתיישנות מתחילה עם ביצועה של העוולה.
הצעתו היא לפרש את המונח "עילת תובענה" בחוק ההתיישנות לא כיסודות האחריות בעוולה, אשר בעוולות מהקבוצה השנייה אינן כוללות את הנזק, והן העילה המופשטת, אלא כיסודות שעליהן נשענת עילת התביעה המסוימת, אשר כוללות גם את יסוד הנזק, והן העילה הקונקרטית:

"...ניתן לקבוע הסדר התיישנות אחיד לכל העוולות בפקודה ומחוצה לה, מבלי לערער את המיון הנתון של העוולות על-פי דרישת הנזק. הדרך לכך קצרה ופשוטה: את המושג 'עילת תובענה' בהקשר ההתיישנות יש להבין לא כ'יסודות האחריות בעוולה' (עילת
תובענה IN ABSTRACTO). אלא כיסודות שעליהן נשענת עילת התביעה
המסוימת (עילת תובענה IN CONCEETO). אילו פורש המונח 'עילת תובענה' מלכתחילה באורח זה, היינו מגיעים על נקלה לדין הרצוי לשיטתנו, דהיינו: לקביעת נושא ההתיישנות לא על-פי הגדרתה הכללית של העוולה אלא על-פי הזכות הקונקרטית שאת מימושה התובע מבקש" (שם, בעמ' 94).

רעיון מעין זה שונה מההבחנה, שאני עושה, בין הזכות המושגית לבין העילה הקונקרטית. הוא בנוי כולו על הגדרתה על עילת תובענה בסעיף 6 של חוק ההתיישנות, ואילו אני מבחינה גם בין הזכות שקיומה הוא ביסוד התביעה הנתונה להתיישנות לפי סעיף 2 לבין עילת התובענה שהיוולדה מתחיל את מרוץ ההתיישנות, לפי סעיף 6.

דרכי זו, המבחינה בין הזכות המושגית לעילת התביעה הקונקרטית, מובילה למסקנה הבאה: זכות הביטול של פטנט, הזכות העומדת ל"כל אדם", היא העומדת ביסוד ה"תביעה לקיום הזכות", כלומר ביסוד בקשת הביטול. זכות זו היא זכות היולית, מושגית. היא נשארת בגדר המופשט, עד אשר היא מתגבשת והופכת לעילת תובענה קונקרטית, כשלמבקש הביטול נוצר עניין בנושא הבקשה. רק אז מתחיל מרוץ ההתיישנות. אכן, כשעילת הביטול היא הטענה שהמבקש, ולא בעל הפטנט, הוא בעל האמצאה, מתלכדת התביעה הציבורית, הנובעת מהזכות המושגית, מבחינת מועד היווצרותה, עם העילה הפרטית, הקונקרטית. אך לא זו עילת הבקשה של המערער.
בקשתו היא בעילה הציבורית - שהאמצאה אינה כשירת פטנט. עד שלא גובשה לו עילת תביעה פרטית קונקרטית בשימוש באמצאה נושא הפטנט, לא החל מרוץ ההתיישנות. כעניינו של המערער לא הוברר מתי קרה הדבר, מתי הפכה זכות הביטול המושגית לעילת תובענה קונקרטית, ואם הושלמה מאז תקופת ההתיישנות. לא היה לכן מקום למסקנה כי בקשתו התיישנה.

6. אך ליבון בעיית יום הולדתה של עילת תובענה שהיא בקשה לביטול פטנט ומיקודה בהבחנות שבין התביעה הציבורית לפרטית ובין העילה המושגית לקונקרטית, מביאים אותי למסקנה מרחיקת לכת יותר, והא, שחוק ההתיישנות כלל אינו יכול לחול על בקשה לביטול פטנט.


למסקנתי זו אני מגיעה לא על-פי טענתו של בא-כוח המערער, המבוססת (בעקבות השקפתו של סגן הנשיא המלומד כתוארו אז) על הסיווג של הופלד, כי בקשת הביטול הינה "כוח" ולא "זכות" הניתנת להתיישנות.

למסקנה זו אני מגיעה על-פי שיקולי מדיניות שביסודם של שני החוקים הרלוואנטיים - חוק הפטנטים מחד וחוק ההתיישנות מאידך.

חוק ההתיישנות הוא חוק מסגרת, המחיל את ההתיישנות ומסדיר את תחולתה על "תביעה לקיום זכות". החוק אינו מבחין בין זכויות שונות, עליהן הוא אמור לפרוש את כנפיו, אף לא בין מקורות הדין השונים היוצרים אותן. החוק מדבר בסעיף 2 על "זכות כל שהיא". אך דברים אלה אינם שוללים אפשרות, שחוק ספציפי, המקים זכות ועילה לתבוע קיומה, יבחר ויקבע, משיקולי מדיניות משלו, הסדר שונה מזה של חוק ההתיישנות, בין בשאלת עצם תחולתה של ההתיישנות על הזכות שהוא מקים, בין בשלת תקופתה של ההתיישנות, בין בשאלת העילות לעיכוב מניין התקופה - הארכתה והפסקתה.

אך חוק ההתיישנות אינו מכיל הוראה הקובעת את היחס בין הפתרון שלו לזה של חוק אחר הבוחר בהסדרים שונים משלו, להוציא ההוראה שבסעיף 27:

"אין חוק זה בא לפגוע בתקופת התיישנות הקבועה לענין פלוני בדין אחר, אלא אם נאמר כך במפורש בחוק זה; ואין חוק זה בא לפגוע בכל סמכות, לפי כל דין, לדחות תובענה או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי" (ההדגשות שלי - ש' נ').

הוראה זו מוגבלת היא לעניין אורך תקופת ההתיישנות בלבד. היא אינה חלה על פתרונות אחרים הניתנים בחוקים אחרים. (ראה ע"א 69/85 [18], בעמ' 630-631), כגון דחיית תחילת ההתיישנות או עיכובה מעילות ההארכה וההפסקה (היחס בין פתרונות כאלה לבין הפתרון של חוק ההתיישנות נדון בר"ע 166/83 [19] ובד"נ 36/84 [20]).

אין, על-כן, מניעה לפרש חוק ספציפי, המבוסס על מדיניות משפטית שונה מזו של חוק ההתיישנות, כקובע הסדר שונה או אף הסדר שלילי של ההתיישנות, גם כשהוא אינו עושה זאת במפורש כהוראה שבסעיף 27 הנ"ל.
די בכך שההתיישנות אינה מתיישבת עם רוחו של אותו חוק ועם תפיסתו (השווה הטענה ע"א 69/85 [18] הנ"ל, בעמ' 631 מול אות השוליים ו).
די שניתן ללמוד על כך במשתמע. השווה ר"ע 166/83 [19] הנ"ל, בעמ' 16-17:

"...אך יש שרשת הוראותיו של החוק הספציפי הולכת ומתרחבת, והיא כוללת בחובה מספר הסדרים בענייני התיישנות. במצב דברים זה קמה ועולה השאלה: האם יש להניח כי בשל הסדריו הנרחבים של ההסדר הספציפי נדחה תחולתו של חוק ההתיישנות מכול וכול? או שמא יש להניח, כי ההסדר הספציפי חל במסגרת הוראותיו המפורשות, ולצדו ומעליו ממשיכים לחול הסדריו הכלליים של חוק ההתיישנות, עד כמה שלא נדחו במפורש על-ידי ההסדר הספציפי? או שמא הפתרון הוא במצב ביניים, שבו ההסדר הספציפי חל בגזרה המיוחדת, בה הוא דן (בין בצורה מפורשת ובין על-פי הסדרים שליליים), ואילו הדין הכללי חל על יתר השאלות, שבהן לא דן כלל החוק הספציפי? אכן, התשובה על שאלות אלה לא תמיד קלה היא. מתחייבות על-פיה בחינת מהותו של ההסדר הספציפי ונקיטת עמדה בשאלה, מהו תחום ההתפרסות של הסדר זה, ועד כמה יש ללמוד מהסדריו היווצרותו של תחום המוסדר על-ידיו (בין במפורש, בין במשתמע, בין בהסדר חיובי ובין בהסדר שלילי) והדוחק את תחולתם של דיני ההתיישנות הכלליים. אך טבעי הוא, שכל הסדר ובחינתו שלו, וזאת על רקע הוראותיו שלו, כפי שהן מפורשות על רקע המטרה החקיקתית העומדת ביסודו" (ההדגשה שלי - ש' נ').

דברים אלה, שנאמרו שם לגבי עילות העיכוב, יפים הם כמובן גם לגבי עצם החלתה של ההתיישנות.

7. מבחינת המדיניות של חוק הפטנטים אין, לדעתי, מקום ספק, שהליכי ביטולו של פטנט על-פי החוק אינם מתיישבים עם התיישנות.

כבר עמדתי לעיל על התפיסה שביסוד שיטת הפטנטים ועל העניין הציבורי שיש לשיטה בשמירה על טוהר פנקס הפטנטים. התעכבתי גם על כך, שעקב יכולתו המוגבלת של הרשם לבדוק את חוקיות הפטנט וכשירותו, סומכת השיטה בעניין זה על פניות מהציבור ומעודדת הגשתן. אך היעילה מכל היא פנייתו של אדם מעוניין, בין שעניינו הוא מטענה שהוא בעל האמצאה ובין שעניינו הוא בניצולה של אמצאה, שלדעתו אינה כשירה להגנת הפטנט, ובין שהוא תוקף את הפטנט בתקיפה ישירה ובין בתקיפה עקיפה - כמתגונן נגד תביעת הפרה. איש לא ישקיע את המאמץ ולא יוציא את ההוצאה לבירור יסודי של השאלות המתעוררות, לעתים בעיות קשות וסבוכות המצריכות עדויות מומחים, כפי שיעשה זאת אדם שיש לו אינטרס כלכלי באמצאה.

מכאן המדיניות של חוק הפטנטים לחשוף את הפטנט ולעודד את תקיפתו. החוק עושה זאת בדרכים שונות:

א) בהוראה כי "בחינת הבקשה (על-ידי הרשם - ש' נ') ומתן הפטנט אינם משמשים ערובה שהפטנט הוא בר תוקף..." (סעיף 37);

ב) ברשות הניתנת ל"כל אדם" להתנגד למתן הפטנט תוך שלושה חודשים מפירסום קיבולה של הבקשה, מהעילות שבסעיף 31 שפורטו לעיל (סעיף 30);

ג) ברשות הניתנת ל"כל אדם" לבקש ביטול של פטנט שכבר ניתן, מאותן עילות (סעיף 73);

ד) באפשרות הניתנת לנתבע בתביעת הפרה של הפטנט להתגונן באותן עילות (סעיף 182).

הגבלת זמן קובע החוק רק להתנגדות - 3 חודשים מיום פירסום הקיבול (סעיף 30). לבקשת הביטול לא נקצב זמן. גם באשר לתקיפה העקיפה, אין בחוק הוראה המגבילה את הזמן, אך זו מטבעה פתוחה לתקופה של עשרים ושבע שנים ומעט מעבר לזה! - עשרים שנות הפטנט ועוד שבע שנות ההתיישנות להגשת תביעה בגין הפרה שבוצעה ביומו האחרון של הפטנט, ועוד הזמן להגשת ההגנה אחרי קבלת התביעה.

באנגליה נפסק, כי הפטנט חשוף לבקשת ביטול גם לאחר שפקע (ראה:
;TERRELL, ON THE LAW OF PATENTS (LONDON, 13TH ED., 1982) 337-338
W.R. CORNISH, INTELLECTUAL PROPERTY: PATENTS, COPYRIGHIS, TRADE
MARKS AND ALLIED RIGHTS (LONDON, 2ND ED., NORTH EASTERN MARINE
ופסקי הדין המובאים שם: ‎ENGINEERING COMPANY
.V. LEEDS FORGE COMPANY (1906) [28]; JOHN SUMMERS & SONS LTD. V
.THE COLD METAL PROCESS CO. LTD. (1948) [29], AT 95

כל אלה מבטאים את מדיניותו של חוק הפטנטים, המטביע חותם של ארעיות על הפטנט ומקנה לממציא הגנה רק על-תנאי, שמתקיימים באמצאה ובממציא התנאים, שיסודם בטובת הציבור, כי האמצאה אכן כשירת פטנט וכי בעל הפטנט הוא אמנם בעליה.

חסימת האפשרות לתקוף את הפטנט בשל התיישנות תביא לתוצאה שבתום תקופת ההתיישנות יהפוך הפטנט למוחלט - תוצאה הנוגדת את מדיניותו ואת רוחו שלחוק הפטנטים. אין גם כל טעם שבמדיניות אף לא שבהיגיון להגביל לשבע שנות ההתיישנות את התקופה בה ניתן לתקוף את הפטנט במישרין - על-ידי בקשת ביטול - כאשר תקיפתו העקיפה, מאותם נימוקים עצמם, אפשרית במשך תקופה של עשרים ושבע שנים ומעלה. מה טעם להקשות דווקא עם האדם האחראי והזהיר המבקש לברר לאשורו את מצב הפטנט מראש ולהקל עם האדם המוכן להסתכן בתביעת הפרה ולהתגונן לאחר מעשה?

המסקנה המתבקשת מבחינתו של חוק הפטנטים היא, כי החוק דוחה את התפיסה של התיישנות בקשת ביטול פטנט ואינו מתיישב עמה.

8. מנימוקים שאפרט הגעתי למסקנה, שגם מבחינתו של חוק ההתיישנות אין מקום לתחולתו על בקשה לביטול פטנט.

ההתיישנות חוסמת את דרכו של תובע למימוש זכותו המהותית.
מבחינה זאת היא בלתי צודקת ואף בלתי מוסרית. מטעם זה אין טענת התיישנות אהודה על בתי המשפט. ראה: ע"א 169/65 [21], בעמ' 598;
ע"א 611/77 [22], בעמ' 73-74; ע"א 244/81 [3], בעמ' 678; ד"נ 36/84 [20], בעמ' 608).

חייבת להימצא להתיישנות הצדקה בטעמים של מדיניות, המטים את הכף לכיוון העדפת האינטרס של הנתבע ושל הציבור על האינטרס של התובע. על טעמים אלה נאמר ונכתב רבות. אוכל לכן לקצר ולהביא רק את תמציתם של שיקולים אלה, כדי להסביר, בהמשך, מדוע לא יכירם מקומם בבקשות לביטול פטנט.


למדיניות ההתיישנות שלושה היבטים - ההיבט של התובע, ההיבט של הנתבע וההיבט הציבורי. כדברי השופט ברק בע"א 165/83 [24], בעמ' 558:

"דיני ההתיישנות באים ליצור איזון עדין בין האינטרס של המזיק הפוטנציאלי לבין האינטרס של הניזוק הפוטנציאלי, תוך שמירה על אינטרס הציבור כולו".

מנקודת מבטו של הנתבע - שיקול אחד הוא להגביל ולהגדיר את התקופה שבה יוכל לראות עצמו משוחרר מסכנתה של תביעה. אין לדרוש ממנו שמירת ראיות לזמן בלתי מוגבל, שהרי במשך הזמן הדברים אובדים ונשכחים. שיקול שני הוא לאפשר לו לדעת "במהירות התנועה והחיים של התקופה החדשה..." מה הן זכויותיו מה הן חובותיו (מדברי השופט זילברג בע"א 158/54 [25], בעמ' 625, שאומצו בדברי ההסדר להצעת חוק ההתישנות, תשי"ז-1957, בעמ' 283).

הרעיון הוא, שאין להעמיד את הנתבע במצב גרוע יותר מזה בו היה נמצא לו הוגשה נגדו התביעה תוך זמן ההתיישנות (השופט עציוני, בע"א 552/77 [26], בעמ' 25), כך שאובדן ראיות או שינוי לרעה במצבו כתוצאה משיהוי של התובע, שייתן לו יסוד להניח שהלה אינו עומד עוד על תביעתו, לא יהיו בעוכריו.

מנקודת מבטו של התובע ניתן לראות את ההצדקה בחסימת תביעתו על-ידי התיישנות שתקופתה ארוכה דיה, בכך ש"השהיה, ארוכה מידי, בהגשת התביעה, יש בה ריח של מחילה וויתור" שהנתבע רשאי להסתמך עליה (השופט זילברג בע"א 158/54 [25] הנ"ל, בעמ' 695). יתרה מכך, הימנעות מלתבוע במשך תקופה ארוכה מעלה חשש שהיא נשית מתוך כוונה להפחית מיכולת ההתגוננות של הנתבע. נימוקי הצדק פועלים אז נגד
התובע. ראה: ‎G.H. NEWSOM AND C.H.S. PRESTON, LIMITATION OF
ACTIONS (LONDON, 3RD ED., 1953) 2. דברי השופט ‎:BEST

LONG DORMANT CLAIMS HAVE OFTEN MORE OF CRUELTY THAN OF JUSTICE"
.IN THEM" - A "COURT V. CROSS (1825) [30], AT 541

ומנקודת מבטו של הציבור - האינטרס הציבורי הוא, שבית-משפט לא יעסוק בהתדיינויות שאבד עליהן הכלח (ראה השופט ברק בע"א 165/83 [24], בעמ' 559) מה גם שתביעות "חלודות" מציבות קושי ראייתי בפני
בית המשפט (ראה: גלעד, במאמרו הנ"ל, בעמ' ‎63 HARV. L. REV. :84
SUPRA, AT 1185 ).

ועוד: החזקתו של אדם בנכס לאורך שנים יוצרת מצג כלפי הציבור שהוא בעליו. אין זו מדיניות רצויה לחייב רוכש פוטנציאלי לבדוק את זכויותיו של המוכר למשך תקופה בלתי מוגבלת בזמן (ראה י' ויסמן, "ההתיישנות והמדינה" משפים יד (תשמ"ד-מ"ה) 3, 4).

אף אחד משיקולי מדיניות אלה אינו תופס בבקשה לביטול פטנט.
בנוגע לשיקולים מנקודת מבטו של הנתבע - השיקול הראייתי איננו רלוואנטי. ראיותיו של הנתבע שהביאו למתן הפטנט שמורות אצל רשם הפטנטים, וממילא על בעל פטנט לשמור את ראיותיו במשך כל תקופת חיי הפטנט מחשש שהפטנט יותקף בתקיפה עקיפה (לפי סעיף 182). כך גם השיקול, שהנתבע זכאי לדעת בוודאות מה זכויותיו, איננו רלוואנטי בפטנט, שכן, כאמור, הפטנט חשוף לתקיפה עקיפה כל תקופת חייו, וממילא אין לבעל הפטנט ודאות, שהפטנט לא יותקף בהצלחה. והרי גם החוק קובע בסעיף 37, שמתן הפטנט איננו ערובה לכך שהפטנט הוא בר -תוקף. מאותו נימוק אין גם רלוואנטיות לשיקול של שיהוי. הגשת בקשה לביטול פטנט לאחר חלוף תקופת ההתיישנות אינה מעמידה לכן את בעל הפטנט במצב גרוע יותר מזה שהיה נמצא בו אילו הוגשה לפני תום תקופת ההתיישנות.

מנקודת המבט של התובע - השיקול שעבור זמן יוצר נגדו חזקה של ויתור ושל אי-יושר אין לו תחולה בנושא הנדון. אין כאן רק עניין שבין שני צדדים לסכסוך אלא עניין של אינטרס הציבור להביא לתיקון הרישום בפנקס המתנהל על-פי דין כמקור מידע מוסמך לציבור. טענת ויתור כלל אינה תופסת במצב זה. השווה ע"א 30/77 [10] הנ"ל, בו נדונה בקשה על-פי סעיף 24 לפקודת החברות (כיום סעיף 36 לפקודת החברות [נוסח חדש]) לאסור על חברה שימוש בשם של החברה המבקשת.
הזכות לפנות נתונה על-פי הסעיף ליועץ המשפטי לממשלה ולחברה, לשותפות או לאגודה שנטלו את שמם (כלומר צד מעוניין), להבדיל מהזכות לביטול פטנט הנתונה ל"כל אדם". טענת הסכמה לשימוש בשם ומניעות שהעלו שם מטעם המשיבה נדחו, מהטעם שהאיסור על השימוש בשם בא לא רק להגנתו של בעל הזכות הקודמת אלא גם להגנת הציבור הרחב, כדי שלא יוטעה:

"סעיף 24 לפקודת החברות נועד לא רק להגנתו של בעל זכות קודמת לשימוש בשם, בין זכות רשומה ובין זכות שאיננה רשומה הכל כמפורט בסעיף. הוראת חוק זו באה גם להגן על הציבור הרחב, כדי שלא יוטעה על-ידי שמות זהים או דומים. מכאן גם מדוע נמסרה לרשם החברות, בין היתר, הסמכות שתחומיה הותוו בסעיף 24(3), ואשר אינה מותנית בפנייתה הקודמת של החברה, שהיא בעלת זכות קודמת לשם הזהה. זאת ועוד, בשל טעמים של הגנה על הציבור הרחב, אין להסכמה של מי שקנויה לו זכות לשימוש בשם, אלא אותה משמעות ואותו היקף שהוענקה לה על-פי החוק החרות" (שם, [10], בעמ' 189).

אין אנו נדרשים במקרה זה לדון בשאלה, כיצד יש לשלב את מדיניותו של חוק ספציפי והפתרון שלו עם מדיניותו ופתרונו של חוק ההתיישנות. בנושא זה שני החוקים, חוק הפטנטים וחוק ההתיישנות רואים את הדברים עין בעין. זה אף זה אינו אומר להחיל תקופת התיישנות על הבקשה.

המסקנה העולה מכך היא, כי דין הערעור להתקבל.

9. לפני סיום אוסיף הערה: השאלות העקרוניות שהצריכו דיון בערעור זה - ההבחנה בין תביעת זכות ציבורית לבין תביעת זכות פרטית, ההבחנה בין תביעת זכות מושגית לבין עילת תביעה קונקרטית, השאלה אם חוק הפטנטים דוחה את תחולת חוק ההתיישנות על בקשה לביטול פטנט, כל אלה שאלות יפות הן, ונאה הייתה ההזדמנות לקבוע לגביהן תקדים לרשם הפטנטים ולבתי המשפט המחוזיים, מה גם שנמצאה מחלוקת בין הרשם לבין בית המשפט המחוזי. אך בערעור זה ניתן היה בעצם לפסוק על -פי עובדותיו, בלי צורך להתעמק בשאלות נכבדות אלה.

בין הצדדים נטושה הייתה מחלוקת (חלופית למחלוקת בשאלת תחולתו של חוק ההתיישנות) בשאלה, אם מרוץ ההתיישנות מתחיל ביום הגשת הבקשה לפטנט או ביום מתן הפטנט. בשאלה זו נפלה ההכרעה של בית המשפט המחוזי לקבל את הערעור.

עם כל החשיבות של יום הגשת הבקשה והמשמעות המיוחדת הניתנת לו בחוק הפטנטים (ראה סעיפים 1 (המונח "תאיך הבקשה"), 4, 5, 9, 10, 15, 52, 53, 76 של חוק הפטנטים), אין זה היום שבו יכול מרוץ ההתיישנות להתחיל. ביום זה אין לכל אדם (להוציא מבקש הפטנט עצמו ואלה הפועלים בשמו, והרשם ועובדי לשכתו המפורטים בסעיף 165 לחוק) כל יכולת לדעת דבר על תוכנם של הבקשה ושל עיקרי האמצאה. הפירסום הראשון הניתן לדברים אלה הוא עם קיבולה של הבקשה (סעיף 26).
הפירסום הקודם (שעליו מורה סעיף 16), הנעשה בסמוך ממש לאחר הגשת הבקשה, מודיע רק על עצם הגשת הבקשה, שם ההמצאה, שם המבקש ותאריך הבקשה (ואם נתבע דין קדימה, גם פרטים על כך). אך אין בפירסום זה (המכונה בהערת השוליים לסעיף "פרסום דבר הגשת הבקשה" (ההדגשה שלי - ש' נ')) כל פרטים אחרים, ובעיקר לא תיאור עיקרי האמצאה. עד לפירסום הקיבול, המכיל לראשונה את תיאור האמצאה, חלה חובת סודיות על כל פרטי הבקשה, כמצוות סעיף 165 לחוק:

"(א) הרשם וכל עובד אחר בלשכה, וכן כל אדם אחר שנמסרה לו ידיעה מכוח הסעיפים 18(א)(1), 95, 96, 100, 101 או 109 ישמרו בסוד כל בקשת פטנט כל עוד לא פורסמה לפי סעיף 26, והוא כשאין הוראה אחרת בחוק זה.

(ב) לא יגלה אדם כל ידיעה שהגיעה אליו אגב ביצוע חוק זה ואשר אינה פתוחה לעיון הציבור, זולת אם הדבר דרוש למילוי הוראות חוק זה או לשם הגשת תביעה פלילית לפיו".

עד לפירסום נעלמים מכל אדם, מסיבות שאינן תלויות בו ולא בידיו למונען, כל אותם פרטים, שמתוכם יוכל לדעת אם יש מקום להתנגד למתן הפטנט. מבחינה נורמאטיבית חלות כאן לכן הוראות סעיף 8 של חוק

ההתיישנות, לפיו לא יתחיל מרוץ ההתיישנות עד אשר תיוודענה העובדות לתובע (או למבקש). כשזו הנורמה שהחוק מורה עליה, אין המבקש חייב להוכיח את קיומן של הנסיבות הנדרשות לתחולתו של סעיף 8 של חוק ההתיישנות.

המועד המוקדם ביותר האפשרי להלכה לתחילת תקופת התיישנות הוא יום פירסום קיבולה של הבקשה. על-פי עובדות המקרה שלנו, לא עברו שבע שנים מאותו יום ועד להגשת בקשת הביטול. אין אני קובעת, שיום זה, ולא יום מתן הפטנט, הוא אכן היום הקובע. עניין זה אינו דורש הכרעה, שהרי לדעתי אין כלל התיישנות בביטול פטנט.


10. לסיכום - מהנימוקים שפורטו, אין בקשת ביטול פטנט נתונה להתיישנות. צדק רשם הפטנטים בהחלטתו, אם כי לא מטעמו, שהבקשה לא התיישנה.

אשר להוצאות - לא היה מקום לחייב את המערער בהוצאות בבית המשפט המחוזי בשל אי-הגשת ערעור שכנגד.

אני מציעה לחבריי לקבל את הערעור ולחייב את המשיבים בהוצאות המערער בשתי הערכאות בסך כולל של 8,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום.

השופט ש' לוין: 1. גם דעתי היא שיש לקבל את הערעור, אך הגעתי למסקנה זו בדרך שונה מדרכה של חברתי הנכבדה, השופטת נתניהו. אפרט אותה בקצרה.

2. סעיף 2 לחוק ההתיישנות קובע, שלא יזדקק בית המשפט תובענה על "תביעה שהתיישנה" "לקיום זכות כל שהיא". לדעתי, למרות ההבחנות העיוניות של טבלת הופלד, עדיין עשויה היא, במקרה שלפנינו, להיות לנו להועיל. לדעתי, מדבר הסעיף האמור אך על התיישנות ה"כוח" להגיש תובענה שהנתבע כפוף לה, במובן דיבור זה בע"פ 95/51, 99 [27], אך הדיבור "זכות כל שהיא" באותו סעיף מחייב מלות הגבלה, באופן שאינו כולל את זכויות ה"חופש" או ההיתרים מתחום המשפט הציבורי והקונסטיטוציוני הנזכרות באותה טבלה. כך, למשל, לא יעלה על הדעת, שחופש הביטוי, חופש התנועה וחופש העיסוק ייחשבו כ"זכויות", שהפגיעה בהן תהיה ניתנת להתיישנות, וזאת מן הטעם שמדובר בהן בזכויות חוקתיות, שאינטרס היחיד נדחה בהן מפני אינטרס הציבור.

כפי שהסבירה הסבר היטב חברתי הנכבדה, השופטת נתניהו, בפסק -דינה, קיים אינטרס ציבורי לאפשר לפרט לתקוף את הפטנט שרישומו אינו מוצדק, אך לדידי מוטב להשתית את המסקנה בדבר אי-היותה של "זכות" מבקש הביטול ניתנת להתיישנות שלא על שיקולים של הדין הרצוי אלא על פרשנות חוק ההתיישנות עצמו.

אמת נכון הדבר, שה"כוח" להגיש תובענה נתון להתיישנות, אך לדעתי פרשנותו הנכונה של סעיף 2 הנ"ל היא, שהכוח הנ"ל נתון להתיישנות רק כשהוא בא להגן על זכות שאיננה שייכת לזכויות החופש וההיתרים שמתחום המשפט הקונסטיטוציוני, ובמקרה שלפנינו - "הזכות" לחופש העיסוק.

לפיכך גם דעתי היא, שיש לקבל את הערעור, כאמור במסקנתה האופראטיבית של חברתי הנכבדה, השופטת נתניהו.

השופט מ' בייסקי: נהניתי מאוד למקרא חוות-דעתה של חברתי המכובדת, השופטת נתניהו, אשר מצאה שעת כושר לצלול לעומקה של סוגיה מורכבת ומסובכת למדיי. גם התעמקות בהשלכות הנכבדות שבסוגיה מעוררת מבחינה ציבורית ופרטית מחד והפרשנות הנכונה לתיאום החוקים הנוגעים בדבר מאידך - עדיין מותירות מחשבות לגבי מדיניות משפטית ראויה ליישובם. אך, כפי שכותבת חברתי המכבדת בפיסקה 9 מחוות-דעתה, במחלוקת אשר לפנינו ניתן להכריע על בסיס הרקע העובדתי של המקרה, ומהנימוקים המפורטים בפיסקה זו - המקובלים עלי - ניתן לקבוע החלטית, כי מרוץ ההתיישנות מתחיל לכל המוקדם ביום פירסום קיבולה של הבקשה ולא ביום הגשת הבקשה לרישום הפטנט. על הכול מקובל, כי ממועד זה טרם חלפו שבע שנים עד להגשת בקשת ביטול הפטנט, ומכאן שעדיין לא חלפה תקופת ההתיישנות.

בנסיבות אלה, דינו של הערעור להתקבל, ולכך די בנימוקים אשר בפיסקה 9 של חוות-דעתה של חברתי המכובדת, אליהם אני מצטרף.

השופט ת' אור: כמו חברי המכובד, השופט בייסקי, גם לדעתי די באמור בפיסקה 9 של חוות-דעתה של חברתי המכובדת, השופטת נתניהו, כדי שהערעור יתקבל. מטעם זה מעדיף אני להשאיר בצריך עיון את הסוגיה, אם חלה התיישנות לפי חוק ההתיישנות על בקשה לביטולו של פטנט, כמו גם את השיקולים והנימוקים הראויים שיש בהם כדי להכריע בסוגיה זו.

השופט ג' בך: שותף אני לעמדתם של חבריי הנכבדים, השופטים בייסקי ואור, לפיה יש לקבל את הערעור ולקבוע, שלא חלה התיישנות על בקשתו של המערער לביטולו של הפטנט שניתן למשיבים, וזאת על סמך ההנמקה המפורטת בפיסקה 9 לחוות-דעתה של חברתי הנכבדה, השופטת נתניהו.

גם דעתי היא, כי רצוי להשאיר בצריך עיון את יתר הסוגיות הנכבדות אליהן התייחסו חבריי הנכבדים, השופטת נתניהו והשופט ש' לוין, ואשר לאור מסקנתנו הנ"ל אין מחובתנו להכריע בהן במסגרת ערעור זה.

הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת נתניהו.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון