התיישנות פסק דין פלילי


השופטת ד' ביניש

1. המערער הורשע בבית-הדין למשמעת של עובדי המדינה בחיפה בעבירת משמעת לפי סעיפים 17(2) ו-17(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963 (להלן - החוק או חוק המשמעת) עם סעיף 4(1) להודעה על שינויים בהחלת החוק של עובדי הוראה. על המערער הוטלו אמצעי משמעת של נזיפה חמורה, הורדה בדרגה אחת (דרגת שכר) למשך שנתיים והעברה מתפקיד לפרק זמן של שלוש שנים. בפניי ערעור כנגד ההרשעה, ולחלופין כנגד חומרת העונש.

2. ביום 24.5.2001 הוגש נגד המערער כתב-אישום לבית-משפט השלום בעכו. על-פי האמור בכתב-האישום, ביום 16.11.1997 תקף המערער, שהיה אז מורה בבית הספר בחטיבת הביניים ע"ש אבן חלדון, את אחד מתלמידיו על-ידי זריקת כיסא לעברו. עוד נכתב בכתב-האישום כי הכיסא פגע בגופו של התלמיד, שהיה אותה עת בן 14, וגרם לו חבלות שבעטיין נזקק לטיפול רפואי. ביום 8.7.2001 גזר בית-המשפט את דינו של המערער והטיל עליו עונש ללא הרשעה, לאחר שהמערער הודה בעובדות שהן יסודות העבירה.

לאחר סיום ההליכים הפלילים נגד המערער הוגשה ביום 10.4.2002 קובלנה לתובע, וביום 7.5.2002 הגיש האחרון תובענה לבית-הדין המשמעתי. ביום 30.9.2002 הרשיע בית-הדין את המערער. את ההרשעה ביסס בית-הדין על סעיף 61ג לחוק, המאפשר לבית-הדין לראות במימצאים ובמסקנות מפסק-הדין במשפט הפלילי כמוכחים בדיון בפניו.


3. בערעורו תוקף המערער את פסק-דינו של בית-הדין למשמעת בשלושה ראשים:
ראשית, טוען הוא כי על המקרה חלה התיישנות. שנית, טוען הוא כי שגה בית-הדין כשהרשיע את המערער על יסוד הוראת סעיף 61ג לחוק בלי לברר את התובענה לגופה לאחר שמיעת הראיות ושלישית, יוצא הוא נגד חומרת העונש. אדון בטענות אלה לפי סדרן.

טענת ההתיישנות

4. ההסדר הנוגע להתיישנות עבירות משמעת קבוע בסעיף 64 לחוק, אשר קובע כהאי לישנא:



"התיישנות 64. לא יינקטו אמצעי משמעת לפי חוק זה נגד עובד המדינה על עבירות משמעת שנודעו לשר, למנהל הכללי או לסגנו לעניני מינהל, למנהל יחידת הסמך, לנציב השירות או ליועץ המשפטי לממשלה שנתיים או יותר לפני הגשת הקובלנה לתובע או לפני מועד הגשת תלונה לפי סעיף 22; אלא שבחישוב תקופה זו לא יבוא במנין הזמן שבו נמשכו במשטרה או בבית המשפט חקירה או דיון פלילי בשל אותם מעשה או מחדל. לענין סעיף זה רואים דיון כנגמר כאשר אין עוד ערעור עליו".

כאמור, העבירה בוצעה ביום 16.11.1997, חקירת המשטרה נסתיימה בסוף 1997, ואילו כתב-האישום נגד המערער הוגש לבית-המשפט רק ביום 24.5.2001. הדיון הפלילי בבית-המשפט הסתיים ביום 8.7.2001, והקובלנה הוגשה לתובע ביום 10.4.2002, דהיינו פחות משנתיים מאז סיום ההליך הפלילי בבית-המשפט.

טענת ההתיישנות של בא-כוח המערער נשענת על שני אדנים: האחד הוא הטענה שהידיעה הנדרשת ברישה של סעיף 64 התקיימה מאז 21.12.1997; השני הוא הטענה שיש לפרש את הסיפה של סעיף 64 כך שבתקופת הביניים שבין תום החקירה המשטרתית לבין פתיחת ההליך הפלילי בבית-המשפט ממשיך מירוץ ההתיישנות המשמעתית. אם אכן כך הוא, הרי שהתקופה שבין תום החקירה לבין הגשת כתב-האישום היא מעל שנתיים, והעניין אכן התיישן. מנגד חולק בא-כוח המדינה הן על הטענה שהתגבשה ידיעה כמשמעותה בסעיף 64 כבר ביום 21.12.1997, הן על הטענה שמירוץ ההתיישנות נמשך בתקופת הביניים האמורה. עוד טוען הוא כי טענת ההתיישנות עלתה לראשונה בערעור, ועל-כן יש לראות במערער כמי שוויתר עליה.

כפי שיובהר להלן, דין טענת ההתיישנות, על שני אדניה, להידחות.

5. על-פי הוראת סעיף 64, מתחיל מירוץ ההתיישנות מרגע שנודע לאחד מבעלי התפקידים המנויים בסעיף על עבירות המשמעת שבוצעו על-ידי עובד המדינה. את הטענה שהידיעה הנדרשת בסעיף התקיימה מאז 21.12.1997 מבסס בא-כוח המערער על כך שביום 21.12.1997 העבירה המשטרה לתובע והחוקר הראשי של נציבות שירות המדינה ולסמנכ"ל משרד החינוך דיווח על כך שנפתחה חקירה פלילית כנגד המערער. דא עקא, שהודעה כזו אינה יוצרת ידיעה כמשמעותה בסעיף 64. בעש"מ 1/89 בראונר נ' מדינת ישראל (להלן - פרשת בראונר [1]), בעמ' 339 נקבע במפורש כי "הידיעה, שנערכה חקירה משטרתית וכי העניין הועבר לפרקליטות, לא די בה לצורך זה [לצורך יצירת ידיעה כמשמעותה בסעיף 64 - ד' ב']". מכך ניתן ללמוד מקל וחומר שהידיעה כי נפתחה חקירה משטרתית נגד המערער אין בה כדי ליצור ידיעה לצורך הסעיף האמור. לעניין טיב הידיעה הנדרשת בסעיף 64 נקבע בפסיקה כי ההתיישנות המשמעתית מתחילה לרוץ מהמועד שבו היו בידי מי מן האנשים המנויים בסעיף 64 ". ..ידיעות העשויות לשמש בסיס להגשת קובלנה..." נגד איש מסוים בעשיית עבירה משמעתית (ראו למשל עש"מ 3841/90 מדינת ישראל נ' תרזה (להלן - פרשת תרזה [2], בעמ' 62).
בעש"מ 3871/96 רביד נ' נציב שירות המדינה (להלן - פרשת רביד [3]), בעמ' 277 עמד השופט זמיר על כך שאין דומה הגשת קובלנה לתובע, לפי חוק המשמעת, להגשת תלונה למשטרה. תלונה למשטרה יכולה להיות מוגשת על-ידי כל אדם ועל יסוד כל חשד, ואילו קובלנה נגד עובד מדינה מוגשת על- ידי רשות מינהלית, שחייבת לנהוג בכל מעשיה באחריות ובהגינות, ובייחוד כך במעשה שיש בו כדי לגרום פגיעה של ממש, כמו הגשת קובלנה. אכן, בשל רגישות ההליך של הגשת קובלנה כנגד עובד נקבע כי יש לבחון את החשדות היטב בטרם הגשת קובלנה, וכי רק לאחר בדיקה רצינית ומקיפה יהיה ניתן להתייחס למידע הנמסר בעקבותיה כ"ידיעה העשויה לשמש בסיס להגשת קובלנה" (פרשת תרזה [2], בעמ' 63). על-כן עצם הידיעה שנפתחה חקירה משטרתית אין בה בדרך-כלל כדי להוות "ידיעה" לצורך סעיף 64.

6. סעיף 64 סיפה קובע כי בחישוב תקופת ההתיישנות "...לא יבוא במנין הזמן שבו נמשכו במשטרה או בבית המשפט חקירה או דיון פלילי בשל אותם מעשה או מחדל".
טענתו של בא-כוח המערער היא כי יש לפרש את הסיפה של סעיף 64 כך שבתקופת הביניים שבין תום החקירה המשטרתית לבין פתיחת ההליך הפלילי בבית-המשפט ממשיך מירוץ ההתיישנות המשמעתית, ועל-כן טוען הוא כי בפרק הזמן שבין סיום חקירת המשטרה לבין פתיחת ההליך הפלילי נתגבשה והושלמה ההתיישנות על-פי סעיף 64.
טענה כזו כבר נדונה ונדחתה בפרשת בראונר [1], בעמ' 339. באותה פרשה כתב השופט מלץ:


"מלשון הסעיף ברור, שהמחוקק ביקש לכרוך יחדיו את תקופת החקירה במשטרה ואת תקופת הדיון הפלילי בבית המשפט. הפירוש, המבקש להקנות לכל אחד מאלה קיום עצמאי ונפרד, ללא קשר ביניהם, הוא פירוש בלתי סביר ובלתי מתקבל על הדעת".

ההלכה שיצאה מלפני בית-משפט זה בבג"ץ 6972/96 התנועה למען איכות השלטון נ' היועץ המשפטי לממשלה [4] לעניין ההתיישנות בפלילים, אף היא אינה מועילה למערער. באותה פרשה נדונה שאלה דומה לעניין התיישנות בדין הפלילי, ונפסק כי התקופה שבין תום חקירת המשטרה לבין הגשת כתב-אישום אינה נכללת בתקופה המפסיקה את מירוץ ההתיישנות הפלילית. בלי להביע עמדה לגבי הלכה זו, ככל שהיא נוגעת לדין הפלילי, דעתי היא כי אין מקום להחילה על ההתיישנות המשמעתית.

בבג"ץ 6972/96 [4] האמור הגיע בית-המשפט למסקנה כי התקופה שבין תום החקירה להגשת כתב-האישום אינה נכללת בתקופה המפסיקה את מירוץ ההתיישנות, בעיקר על בסיס הרציונלים של מוסד ההתיישנות הפלילית. אולם הרציונלים העומדים בבסיס ההתיישנות הפלילית אינם חופפים לרציונלים העומדים בבסיס ההתיישנות המשמעתית.
בבסיס ההתיישנות הפלילית עומדים האינטרס הציבורי של השכחה והמחילה והאינטרס הפרטי של העבריין לסיים את ההליך הפלילי והתפיסה כי אין זה ראוי להשאיר את העבריין בחשש הנצחי כי ביום מן הימים תבוא עמו החברה חשבון על מעשיו. לכך מצטרף האינטרס בבירור האמת בהתחשב בחשש כי בחלוף הזמן תאבדנה ראיות, ויעומעם זיכרונם של עדים, ובתפיסה כי אין לדרוש מהנאשם לשמור על ראיותיו לעולם או לאוספן זמן רב לאחר ביצוע העבירה. לכל אלה ניתן אף להוסיף את הרציונל שההתיישנות ממריצה את רשויות האכיפה לעשות את מלאכתן במהירות הראויה (על הרציונלים העומדים בבסיס ההתיישנות הפלילית עמד בית-המשפט בבג"ץ 6972/96 הנ"ל [4], בעמ' 769-774). לעומת זאת על הרציונלים העומדים בבסיס ההתיישנות המשמעתית אמר מ"מ הנשיא זילברג בבג"ץ 184/65 פרקליט המדינה נ' בית-הדין למשמעת של עובדי המדינה [5], בעמ' 223 שדומים הם יותר לרציונלים של השיהוי:

"ציינו לעיל את העובדה כי כותרת השוליים [של סעיף 64 - ד' ב'] היא 'התיישנות'. לכאורה היה המחוקק מיטיב לעשות אילו קרא לסעיף זה בשם 'שיהוי'... ה'רציו לגיס' של סעיף 64 היא בכך, כי מכיון שהשר (או האנשים האחרים הנזכרים באותו סעיף) ראו לטוב לפניהם להשהות במשך שנה [כיום שנתיים - ד' ב'] את הקובלנה או התלונה נגד עובד המדינה שחטא בפגיעה משמעתית, אות וסימן הוא כי מעשהו של עובד המדינה פגיעתו לא היתה רעה כל כך, או שריחה וטעמה פגו במשך התקופה ההיא, ולכן מוטב שתתיישן ולא תשמש עוד עילה לפעולה נגד העובד" (גישה זו צוטטה בהסכמה אף בפסיקה מאוחרת יותר. ראו למשל: פרשת תרזה [2], בעמ' 61-62; פרשת רביד [3], בעמ' 275).

ההבדל בין הרציונלים העומדים בבסיס ההתיישנות המשמעתית לבין אלה שבבסיס ההתיישנות הפלילית, ובעיקר קיומו של רציונל השיהוי בהתיישנות המשמעתית באים לידי ביטוי בכך שבניגוד לדין הפלילי מתחיל מירוץ ההתיישנות בדין המשמעתי לא מיום ביצוע העבירה, אלא מהיום שהגיעה הידיעה על העבירה לנושאי התפקיד המוגדרים בסעיף 64 (ראו בג"ץ 184/65 הנ"ל [5], בעמ' 223-224). אגב אורחא נעיר כי בדין המשמעתי של מקצועות מסוימים כגון עריכת-דין אין קיימת התיישנות כלל, ואף הבדל זה בינם לבין ההסדר בדין הפלילי מוסבר על רקע ההבדל בין הרציונלים של ההתיישנות בדין הפלילי לבין הרציונלים באותם דינים משמעתיים (ראו על"ע 18/84 כרמי נ' פרקליט המדינה [6]).

מן המקובץ עולה כי אין להחיל על ההתיישנות בדין המשמעתי את ההלכה שנקבעה בבג"ץ 6972/96 הנ"ל [4], אשר נקבעה לעניין ההתיישנות בפלילים ועל רקע הרציונלים של ההתיישנות בפלילים, להבדיל מההתיישנות המשמעתית. יתרה מזאת, קיים טעם נוסף לאי-החלתה של הפרשנות שנקבעה בבג"ץ 6972/96 הנ"ל [4] על הדין המשמעתי. על-פי הפרשנות שמירוץ ההתיישנות נמשך בתקופת הביניים שבין תום חקירת המשטרה לבין תחילת ההליך בבית-המשפט (קרי, בשלב שהעניין מצוי בטיפול התביעה), השליטה על השאלה אם תחול התיישנות על מקרה מסוים מצויה בידי המופקדים על התביעה הפלילית, והשאלה תלויה במהירות טיפולה של התביעה בתיק עד לשלב הגשת כתב-האישום. על- כן לגבי הדין הפלילי יש טעם בכלל האומר שאם התביעה השתהתה בטיפול בתיק יתר על המידה, היא תהיה מנועה מלהעמיד את החשוד לדין. כלל זה, ככל שהוא נוגע להתיישנות הפלילית, אכן עולה בקנה אחד עם הרציונלים של ההתיישנות הפלילית ונראה כי אף עם הרציונלים של ההתיישנות המשמעתית. אולם כאשר כלל זה מוחל על הדין המשמעתי, השאלה אם תחול התיישנות על מקרה מסוים (קרי, אם יחלפו שנתיים בין תום חקירת המשטרה לבין הגשת כתב-אישום פלילי), אינה בשליטתם של הגופים המוסמכים להגיש קובלנה משמעתית. אם הרציונל של ההתיישנות המשמעתית הוא אכן רציונל השיהוי, הרי שאין לכלול במירוץ ההתיישנות תקופה שאינה בשליטת הגופים המנויים בסעיף 64, שהשתהותם היא אשר יוצרת את ההתיישנות המשמעתית.

זאת ועוד, אם מחילים את הפרשנות שמירוץ ההתיישנות נמשך בתקופת הביניים שבין תום חקירת המשטרה לבין תחילת ההליך בבית-המשפט, על הדין המשמעתי, הרי שכדי למנוע את ההתיישנות המשמעתית במקרים שבהם התביעה הפלילית משתהה בהגשת כתב-אישום, על הגורמים המנויים בסעיף 64 להגיש קובלנה עוד בטרם נפתח ההליך הפלילי בבית-המשפט. מצב זה אינו רצוי, והוא עומד בסתירה לכלל המנחה בדין המשמעתי שלפיו אין לקיים בדרך-כלל הליכים משמעתיים עד לגמר ההליכים הפליליים בגין אותו מעשה או מחדל. כלל זה, אשר זכה לעיגון בסעיף 61א לחוק, יסוכל אם תאומץ הפרשנות שמציע בא-כוח המערער, וכבר נקבע כי שיקול זה יש בו כדי להשפיע על הפרשנות שתינתן לסיפה של סעיף 64 (ראו: בג"ץ 13/75 לוי נ' בית-הדין למשמעת של עובדי המדינה [7], בעמ' 56; פרשת בראונר [1], בעמ' 339).

לסיכום, ניתן לקבוע כי לעניין התיישנות בדין המשמעתי מבחין המחוקק בין הליך משמעתי אשר נלווים לו הליכים פליליים לבין הליך משמעתי שאינו מלווה בהליך פלילי. כאשר מדובר בעבירת משמעת מובהקת, יש חשיבות לכך שהתגובה המשמעתית תבוא ככל האפשר בסמוך להתנהגות הפסולה שבגינה נפתחו הליכי המשמעת, ומשום כך, בין היתר, אף נקבעה תקופת התיישנות קצרה יחסית. אולם כאשר ההליך המשמעתי מתקיים נוסף על ההליך הפלילי, ייסוג הדין המשמעתי מפני קדימותו של ההליך הפלילי, אשר במסגרתו מתבררת שאלת אשמתו או חפותו של עובד המדינה. סדר עניינים זה מאפשר לעובד להתמודד עם הסיכונים הצפויים לו בהליך הפלילי ולנהל את הגנתו במלואה בלי שנחשפה תחילה בהליך משמעתי. מה גם שלמימצאים של הליך פלילי מרשיע יש משקל מכריע בהליך המשמעתי, ובנסיבות מסוימות ההרשעה עצמה היא העילה להליך המשמעתי, כמו בנסיבות של עבירה לפי סעיף 17(6) לחוק המשמעת.
אשר-על-כן הוציא המחוקק ממירוץ ההתיישנות את פרק הזמן שבו תלויים ועומדים ההליכים הפליליים החל מפתיחת החקירה ועד לסיום המשפט הפלילי.

בהתייחסו לשאלת ההתיישנות בהליך המשמעתי עמד הנשיא שמגר על פרשנותו של סעיף 64 לחוק, המבחין בין הליך משמעתי רגיל, שבו הכלל הוא כי ראוי שהתגובה המשמעתית תבוא ככל האפשר בסמוך להתנהגות הפסולה, לבין הנסיבות הקבועות בסיפה של הסעיף. וכך אמר הנשיא שמגר בעש"מ 5/85 מדינת ישראל נ' מגדלני [8], בעמ' 335:

"הוראת חוק זו קובעת איפוא תקופת התיישנות קצרה יותר מזו המקובלת על-פי דיני העונשין הכלליים, כאשר אמת המידה, מבחינת תחילת מרוץ הזמן, היא מסירת הידיעה על העבירה למישהו מבין נושאי תפקיד מוגדרים, והכול בכפיפות לקביעות בדבר התקופות הבלתי נמנות, המפורטות בסיפא לסעיף 64.
הוראה כגון זו אינה יוצאת דופן בתחומי הדין המשמעתי לסוגיו. המשמעת נשכרת בדרך כלל מצעדים, הננקטים תוך זמן קצר יחסית אחרי אירוע עבירת המשמעת, ועם חלוף הזמן מעבר למידה הראויה הופכת התגובה המשמעתית למעשה מיותר או, לעתים, אף לבעלת תוצאות הפוכות מאלו אשר להן מקווים.

במלים אחרות, חלוף הזמן הקבוע בחוק אינו משקף דווקא את המסקנה, שהרשות, אשר קיבלה ידיעה על העבירה, שקלה את העניין ומחלה עליו, אלא את ההכרה בכך, שאין להביא אדם לערכאה משמעתית על דבר שנוגע לעניין שחלף זה מכבר" )ההדגשה שלי - ד' ב').

מהטעמים שפורטו נדחית אפוא הטענה כי יש לפרש את הסיפה של סעיף 64 כך שבתקופת הביניים שבין תום החקירה המשטרתית לבין פתיחת ההליך הפלילי בבית- המשפט ממשיך מירוץ ההתיישנות המשמעתית. משדחיתי את טענת ההתיישנות של בא- כוח המערער על שני אדניה, אין צורך לדון בטענת בא-כוח המדינה כי יש לראות במערער כמי שוויתר על טענת ההתיישנות בשל העובדה שהוא מעלה אותה לראשונה בערעור.

ההרשעה על יסוד הוראת סעיף 61ג לחוק

7. סעיף 61ג קובע כי "המימצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי שנוהל נגד אדם יראו אותם כמוכחים בדיון נגד אותו אדם לפני בית הדין למשמעת".
בא-כוח המערער טוען כי שגה בית-הדין כשהרשיע את המערער על יסוד הוראת סעיף 61ג לחוק בלי לברר את התובענה לגופה לאחר שמיעת הראיות, משום שבית-משפט השלום בעכו לא נתן הכרעת-דין, אלא גזר את דינו של המערער והטיל עליו עונש ללא הרשעה. טענתו של בא-כוח המערער היא כי בהיעדר הכרעת-דין גזר-הדין כשלעצמו אינו בגדר פסק-דין, ומכאן שלא התקיימה דרישת סעיף 61ג לחוק ל"פסק דין" במשפט פלילי. בטענה זו אין ממש. בפסק-דינו של בית-הדין למשמעת נאמר כי ההגנה לא הסתייגה מבקשת התביעה לפסוק לפי סעיף 61ג האמור. כמו כן נקבע בפסק-דינו של בית-הדין כי המערער הודה בעובדות המהוות את יסודות העבירה הן בפני בית-המשפט הן בפני בית-הדין המשמעתי, ואף בערעור לבית-משפט זה לא עלתה טענה שהמערער לא ביצע את שיוחס לו בכתב- האישום הפלילי. על-כן אין ממש בטענת בא-כוח המערער כי לא היה מקום להרשיע את המערער בלי לשמוע ראיות המוכיחות את אשמתו.

אשר-על-כן הערעור על ההרשעה נדחה.

הערעור על העונש

8. על המערער הוטלו כאמור אמצעי משמעת של נזיפה חמורה; הורדה בדרגה אחת (דרגת שכר) למשך שנתיים והעברה מתפקידו כמחנך וכסגן מנהל בית הספר "אבן חלדון" לתפקיד של מחנך בבית ספר אחר, שבו לא יכהן כסגן מנהל לפרק זמן של שלוש שנים. מהודעת המדינה מיום 22.12.2002 עולה כי המערער כבר עבר מבית הספר שבו בוצעה העבירה לבית ספר אחר שבו אין לו מינוי רשמי כסגן מנהל, עם זאת נמצא כי המערער מועסק בבית ספר זה שעתיים שבועיות בניהול, והוא ממלא בשעתיים הללו תפקידים המוטלים עליו על-ידי מנהל בית הספר. עוד הודיעה המדינה כי נוכח המעבר שביצע המערער מבית הספר שבו בוצעה העבירה אין היא רואה עוד צורך להורות על העברתו של המערער לבית ספר אחר והוסיפה המדינה כי אין היא מבקשת לפגוע במעמדו הנוכחי של המערער ולשלול ממנו את השעתיים השבועיות שבמסגרתן הוא ממלא תפקיד ניהולי. עם זאת הודיעה המדינה כי עמדתה היא כי אין להתערב בגזר-הדין בכל הנוגע ליתר אמצעי המשמעת שהוטלו על המערער, וכי אין לוותר על אמצעי המשמעת שעניינו הקפאת קידום עתידי לתפקיד סגן מנהל בית ספר למשך שלוש שנים.

מעשהו של המערער - השלכת כיסא על תלמידו - הוא מעשה חמור ביותר. בית-משפט זה כבר חזר והדגיש לא פעם כי אין להשלים עם תפיסה חינוכית המבוססת על נקיטת אמצעי אלימות כלפי קטינים, וכי ענישה גופנית של הילד פוגעת בגופו, ברגשותיו, בכבודו ובהתפתחותו התקינה, ויש בה כדי לערער את אמון הציבור המפקיד את התלמידים בידי המורה (ראו למשל: עש"מ 4503/00 אמין נ' מדינת ישראל [9];
עש"מ 1682/02 עבד אל ווהב נ' מדינת ישראל [10]; עש"מ 3362/02 מדינת ישראל נ' אבו-עסבה [11], בעמ' 10-11). עם זאת במקרה דנן מדובר באירוע חד-פעמי שקרה לפני למעלה מחמש שנים. מדובר במורה בעל ותק של 23 שנים, ללא עבר פלילי או משמעתי, אשר מבין את חומרת המעשה ומביע חרטה. בית-הדין התייחס לכל השיקולים הללו והתרשם כי מדובר באיבוד שליטה חד-פעמי, וסביר להניח כי לא יחזור על עצמו. בנסיבות אלה נראה שהעונש שהוטל על-ידי בית-הדין למשמעת הולם את נסיבות המקרה, ועל-כן אין מקום להתערב בגזר-דינו, למעט לגבי האמצעים המשמעתיים שהמדינה הסכימה לוותר עליהם.

אשר-על-כן הערעור על העונש מתקבל חלקית רק במובן זה שהמערער יוכל להמשיך ללמד בבית הספר הנוכחי שהוא מועסק בו ויוכל להמשיך למלא את התפקיד הניהולי המוגבל שהוא ממלא כיום. עם זאת האיסור על קידומו של המערער לתפקיד סגן מנהל בית ספר למשך שלוש שנים יעמוד בתוקפו, וכך גם אמצעי המשמעת של נזיפה חמורה והורדה בדרגה אחת (דרגת שכר) למשך שנתיים יישארו על כנם.

סיכומו של דבר, הערעור על ההרשעה נדחה, ואילו הערעור על העונש מתקבל חלקית כמפורט לעיל.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תנאים להסגרה

  2. ביטול רישום פלילי

  3. בטלות יחסית פלילי

  4. התיישנות בפלילים

  5. העברת דיון פלילי

  6. התיישנות תיק פלילי

  7. הגנה מן הצדק פלילי

  8. התיישנות דין פלילי

  9. אחריות פלילית שילוחית

  10. התיישנות משפט פלילי

  11. התיישנות מרשם פלילי

  12. זכות עיון בתיק פלילי

  13. התיישנות רישום פלילי

  14. אחריות פלילית אי שפיות

  15. ביטול צו הסגרה לרוסיה

  16. בקשה למחיקת תיק פלילי

  17. התליית הליכים פליליים

  18. התיישנות פסק דין פלילי

  19. התיישנות סדר דין פלילי

  20. חוזה אזרחי במשפט פלילי

  21. המועד להגשת ערעור פלילי

  22. זכות העיון במרשם הפלילי

  23. בקשה למחיקה רישום פלילי

  24. ביטול רישום פלילי עריקות

  25. הגנה מן הצדק בהליך פלילי

  26. אחריות פלילית על משחק מסוכן

  27. חובת ההנמקה פסק דין פלילי

  28. בדיקת מסוכנות ללא עבר פלילי

  29. אין להשיב לאשמה בהליך פלילי

  30. טענות מקדמיות סדר דין פלילי

  31. הארכת מועד להגשת ערעור פלילי

  32. סעיף 2 לפקודת הפרוצדורה הפלילית

  33. בקשה להארכת מועד להגשת ערעור פלילי

  34. אחריות פלילית של דירקטורים על מעשי החברה

  35. הגדרת מפגר - חוק הסעד וכשירות לעמוד לדין פלילי

  36. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון