התיישנות קצבת ילדים


1. התובעת קיבלה בעבר מהנתבע קצבת ילדים. בשנת 2004, הגיע הנתבע למסקנה שהתובעת קיבלה קצבת ילדים מעבר למגיע לה. על כן, במכתבו מיום 26/10/04, כתב הנתבע לתובעת כי נצבר לחובתה חוב בסך 20,744 ₪ נכון ליום 26/10/04, וכי התובעת מתבקשת לפנות לסניף הנתבע כדי להסדיר את תשלום החוב. עוד נאמר במכתב כי בהעדר הסדר של תשלום החוב, יקזז הנתבע את החוב הנטען מקצת הילדים המשולמת לה, ואף מגמלאות אחרות.

2. בתובענה שבפני, אשר הוגשה ביום 19/9/07, עותרת התובעת כנגד החלטה זו. לטענת התובעת, החלטת הנתבע על כך ששולמה לתובעת קצבת ילדים מעבר למגיע לה, מבוססת על עמדת הנתבע שלפיה לא הגיעה קצבת ילדים בעבור בתה של התובעת, סוכיינה, אשר התחתנה (בהיותה קטינה) ביום 30/11/99.

3. הנתבע התגונן כנגד התביעה בטענה שאכן היה מוצדק להפסיק את קצבת הילדים בעבור הבת סוכיינה, אך יחד עם זאת - העלה הנתבע טענה שלפיה יש לדחות את התביעה, מחמת התיישנותה, שכן לטענת הנתבע, היה על התובעת להגיש את התובענה תוך 12 חודשים מאז שידעה על החלטתו של הנתבע.

4. החלטה זו מתייחסת לטענת הנתבע בענין ההתיישנות. לדעתי, את הטענה האמורה יש לדחות בשל מגוון סיבות.

פירוט על כך יובא בסעיפים שלהלן.

5. הנתבע מבלבל בין שיהוי לבין התיישנות

בסעיף 6 לכתב ההגנה, טען הנתבע כי על "התובע" (משום מה התייחס הנתבע לתביעת התובעת כאילו היא תביעתו של בעלה), להגיש את התביעה תוך 12 חודשים מהמועד שבו ידע על החלטתו של הנתבע לקזז את ה"חוב".

התקופה של 12 חודשים היא תקופה שנקבעה בסעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (שייקרא להלן: "החוק"). הסעיף עוסק בתקופה מאז היווצרות עילת התביעה ועד להגשת התביעה לנתבע ואין לו כל קשר עם המועדים להגשת תובענות. התיישנותה של תובענה המוגשת לבית הדין כנגד המוסד לביטוח לאומי נבחנת על פי תקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות),התש"ל-1969 (שתיקראנה להלן: "תקנות המועדים"). שם מדובר עד 6 חודשים (ולהלן עוד אתייחס לתקנות המועדים והעולה מכך).

שיהוי, לפי סעיף 296 לחוק, הוא ענין שאמור להידון על ידי פקיד התביעות, ואת החלטתו בענין זה ניתן לתקוף בבית הדין לעבודה. אולם טענת "שיהוי" אשר לא הוחלט בה על ידי פקיד התביעות, אינה אמורה לשמש, בפני עצמה, טענת הגנה של המוסד לביטוח לאומי, בתובענה המוגשת נגדו.

טענת התיישנות, היתה יכולה להיות טענת הגנה מפני תובענה, אלא שטענה זו אמורה להיות מבוססת על תקנות המועדים, ובענין זה - הנתבע הבין, כנראה, שאין הוא יכול להתבסס על אותן תקנות (כפי שעוד יוסבר להלן), ולכן בחר לטעון טענה של "התיישנות", אף שהוא נקט תקופה המתאימה לטענת שיהוי.

6. הנתבע לא הוכיח מתי התקבל אצל התובעת מכתבו של הנתבע מיום 26/10/04

כפי הנראה, אין חולק שהמכתב של הנתבע מיום 26/10/04, הגיע לתובעת והתובעת אינה חולקת על כך. עם זאת, אין כל ראיה בשאלה מתי הגיע המכתב האמור אל התובעת. (בהתאם להחלטה מיום 6/3/08, הודעת הנתבע מיום 19/3/08 אמורה היתה לכלול את כל העובדות שהנתבע נסמך עליהן, ואשר לא נזכרו בסעיפים 1 עד 7 לכתב ההגנה. אין בכתב ההגנה ובהודעת הנתבע מיום 19/3/08, אזכור לראיה כלשהי לגבי המועד שבו הגיע מכתב הנתבע אל התובעת).

הנתבע, כהרגלו, לא שלח את המכתב בדואר רשום, משלוח אשר היה מאפשר לנתבע לדעת ולהוכיח מתי התקבל
המכתב אצל התובעת.

טענת הנתבע על כך שעם תחילת קיזוז ה"חוב" מקצבת הילדים, היתה התובעת מודעת לעמדתו של הנתבע, היא אמנם סבירה, אך גם בה אין משום הסבר לשאלה מתי הומצא מכתב הנתבע מיום 26/10/04 אל התובעת.

7. משמעות תקנות המועדים

כאמור כבר בסעיף 5 לעיל, התיישנותה של תובענה המוגשת כנגד המוסד לביטוח לאומי נבחנת על פי תקנות המועדים.


בתקנה 1(ב) לתקנות המועדים נאמר:

"החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה לבית הדין לעבודה תוך שישה חדשים מיום מסירת ההודעה לתובע...".

מכאן שכדי לבדוק האם התיישנה תובענה מעין זו שהוגשה על ידי התובע, על הנתבע להראות שהחלטתו נמסרה לתובע למעלה משישה חודשים לפני הגשת התובענה.

בענייננו, הנתבע שלח (כנראה) לתובעת מכתב ביום 5/6/01, אלא שכאמור כבר בסעיף 6 לעיל, אין כל ראיה מתי המכתב התקבל אצל התובעת.

8. המכתב מיום 26/10/04, אינו בגדר "החלטה בתביעה"

כמצוטט בסעיף 7 לעיל, תקנה 1(ב) לתקנות המועדים קובעת שיש להגיש תובענה תוך 6 חודשים מהיום שבו נמסרה לתובע הודעה על החלטת הנתבע בתביעה.

בחינת המכתב שהנתבע הפיק ביום 26/10/04, מעלה כי אין מדובר בהודעה על "החלטה בתביעה". ה"תביעה" עליה מדובר, היא תביעה לתשלום קצבת ילדים שהוגשה לנתבע שנים לפני כן ובגינה שולמה לתובעת קצבת ילדים בעבור בתה סוכיינה. כפי הנראה, בשנת 2004, החליט הנתבע החלטה מחודשת באותה תביעה, והחליט לשלול את הזכאות לקצבת ילדים, אלא שגם במכתבו מיום 26/10/04, הנתבע לא הודיע על כך לתובעת.

במכתב מיום 26/10/04, נאמר:

"גברת נכבדה / אדון נכבד
הנדון: חוב בקצבת ילדים
הריני להודיעך כי בבדיקה שערכנו ברישומינו מצאנו, כי בעבר שולמו לך תשלומים עבור קצבת ילדים, שלא הגיעו לך ע"פ חוק הביטוח הלאומי.

  1. החוב לתשלום שצברת מגיע לסך של 20744 ₪ נכון לתאריך 26/10/04. חוב זה כולל הפרשי הצמדה בסך 1364 ₪.
  2. אופן החזר החוב

א.אנא פנה/פני בהקדם לפקיד התביעות בסניף הביטוח הלאומי, לשם קביעת הסדר תשלומים לפרעון החוב.
ב.כל עוד לא הגעת להסדר תשלומים, ינוכה חוב זה מקצבת הילדים המשולמת לך, בשיעור 50% מגובה הקיצבה. ....
3. מידע נוסף
בכל בירור בקשר לחוב - אנא פנה / פני לסניף הביטוח הלאומי ... לנוחותך ניתן לבצע את הבירור גם בטלפון.".


גם קריאה מדוקדקת ביותר של המכתב מיום 26/10/04, אינה יכולה ללמד שהנתבע החליט החלטה מחודשת בתביעה לקצבת ילדים ושכנגד החלטה זו ניתן לפנות בתובענה לבית הדין. כל שניתן ללמוד ממכתבו של הנתבע, הוא שנעשתה בדיקה ברישומי הנתבע, ונמצא כי שולמו, כביכול, תשלומי יתר.

בהעדר הודעה על החלטה חדשה בתביעה (אלא רק הודעה על בדיקה שנערכה), אין מדובר במכתב שבו נמסרה לתובעת הודעה על החלטת הנתבע בתביעתה לקצבת ילדים, ולפיכך, גם אם היה מוכח מתי התובעת קיבלה את המכתב מיום 26/10/04, לא היה מועד זה מביא לתחילת מרוץ ההתיישנות על פי תקנה 1(ב) לתקנות המועדים. מרוץ זה מתחיל עם מסירת ההודעה על החלטה בתביעה.

בדב"ע נה/38-0 פשס - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כח 269, 275-274, נקבע על ידי בית הדין הארצי לעבודה, בין השאר, כך:

"לא כל פנייה של מבוטח אל המוסד היא בגדר 'תביעה' לגימלה, המחייבת החלטה של 'פקיד תביעות'. בהוראות שונות של החוק והתקנות לפיו ישנן סוגי פניות אשר על-פי
אופיין אינן בגדר תביעות לגימלה. כך, לדוגמה, מבוטח אשר נתחייב בתשלום הפרש דמי ביטוח, קנס וריבית, רשאי להגיש 'בקשה' מנומקת לוותר לו על התשלומים האמורים ...

כך גם בקשתו של מבוטח שהוא עובד ביותר ממקום עבודה אחד, להחזיר לו דמי ביטוח לאומי שנוכו ממשכורותיו, בשיעורים העולים על המקסימום.

אין אנו נדרשים בהליך זה למיין את כל סוגי הפניות של מבוטחים למוסד, ולקבוע אלו מהן הן בגדר 'תביעות' ואלו מהן אינן בגדר 'תביעות'. נציין - כקו מנחה - כי הדבר תלוי לא רק בכינוי הפנייה ('תביעה' או 'בקשה' וכיו"ב), אלא בעיקר בסוג הפנייה, במהותה ובתכליתה ...

מחוקק המשנה קבע בתקנות להגשת תובענות את מסגרת הזמן הקצרה מאוד (שישה חודשים) להגשת 'תובענות' לבית הדין. תקופה קצרה זו נקבעה בהתחשב באופי תובענות אלה, המחייב דיון בהן בבית הדין בסמוך, ככל האפשר, לאירוע המזכה בגימלה וכן בסמוך, למתן החלטת פקיד התביעות. מטעם זה, בחר מתקין התקנות להשתמש במילים 'החליט המוסד בתביעה', שהוא המונח אשר קבע המחוקק בסעיף 128 לחוק, בהקשר של 'תביעה לגימלת כסף'. בחירת מינוח זה נעשתה, לדעתנו, מתוך כוונה ברורה, בהתחשב במהותה של התביעה האמורה.

פירושו של דבר הוא כי ככל שפנייה למוסד - על-פי סוגה, מהותה ותכליתה - אינה מחייבת דיון בה בסמוך, בכל האפשר, לאירוע ולמתן החלטה, אין להתייחס אליה כאל 'תביעה' שלגביה נקבע מועד מוגדר וקצר להגשת 'תובענה' בבית הדין. לגבי פנייה כאמור יחולו הוראות התיישנות אשר בחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958.

פנייה של מבוטח למוסד שנושאה היחיד הוא החזרת תשלומי יתר ותוספות הכרוכות בכך, מחייבת, כמובן, החלטה, תשובה או פעולה של המוסד. יחד עם זאת, פנייה כזו אינה פנייה אשר על-פי סוגה, מהותה ותכליתה, היא מחייבת דיון ומתן החלטה בה בסמוך, ככל האפשר, לאירוע מסוים, דוגמת אירוע של פגיעה בעבודה. לפיכך, היא איננה בגדר 'תביעה' כאמור בתקנה 1(ב) לתקנות להגשת תובענות.".

אם כך הדבר לגבי האבחנה בין "תביעה" המוגשת לנתבע, לבין פניה של מבוטח לנתבע אשר אינה בגדר "תביעה", הרי שבדרך של קל וחומר ניתן לקבוע שכאשר היוזמה של השינוי אינה של המבוטח אלא של הנתבע עצמו, והנתבע הוא זה שדורש החזר של מה שלטענתו שולם ביתר, וזאת - לא בדרך של הודעה על החלטה בתביעה, אלא בדרך של הודעה על כך שנעשתה "בדיקה" ונמצא שקיים חוב - הרי שאין מקום להכפיף תובענה המוגשת כנגד ממצאיה של אותה "בדיקה" למועד שנקצב בתקנה 1(ב) לתקנות המועדים.

9. אשר על כן, אני דוחה את טענת הנתבע בענין התיישנות.

10. אני סבור שתוצאת החלטה זו, לא רק שהיא מתחייבת מהדין המצוי, כפי שאני מבין אותו וכמפורט לעיל, אלא שהיא אף מתיישבת היטב עם הדין הרצוי.

בענין זה, מופנית תשומת לב הנתבע לאמור להלן:

א.לצערי, המצב המשפטי הנוכחי הוא כזה שלפיו בית הדין אינו מוסמך להאריך את המועד להגשת תובענות או ערעורים על החלטות שונות הניתנות בעניינם של מבוטחים. (ראו: דב"ע לו/11-0 בר-אילן - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ז 340, דב"ע מא/98-9 זיסרמן - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יב 237, דב"ע מח/104-0 סבאג - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ 127 וכן דב"ע נה/280-0 אייזנשטיין - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כט 421).

מצב זה איננו מניח את הדעת, גם על פי דעתו של בית הדין הארצי לעבודה, אשר קבע את ההלכה הפסוקה ובית הדין הארצי כבר המליץ בפני המחוקק לשנותו.

יתרה מכך, בית הדין הארצי לעבודה אף קבע כי יש מקום לשקול מחדש את ההלכה הפסוקה, נוכח העדר שינוי חקיקתי בענין (ראו: עב"ל 31/98 סולן - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם)).

ב. ענין נוסף שיש להביא בחשבון מבחינת הדין הרצוי, מצוי בעובדה שכבר לפני שנים רבות, פסק בית הדין הארצי לעבודה כי מצפים מהמוסד, שהינו גוף ממלכתי (ועוד כזה הפועל בתחום הבטחון הסוציאלי), שלא להעלות טענות התיישנות, לפחות לא בכל מקרה ובכל מצב.

ג. בעב"ל 75/99 פריזט - המוסד לביטוח לאומי, נדון עניינה של מבוטחת אשר עתרה לבית הדין לשם קבלת גמלה, לאחר שחלפה תקופת השיהוי וחלפה גם תקופת ההתיישנות. בפסק דינו, דחה בית הדין הארצי לעבודה את טענות הנתבע בענין השיהוי ובענין ההתיישנות, ואמר:


"המוסד לביטוח לאומי נועד, ככל גוף ציבורי, לשרת את הציבור. כאשר אין ספק שהמערערת זכאית לגמלה, עליו לשלמה לה.".

אמנם, בעניינו של התובעת כאן, לא ניתן לקבוע ש"אין ספק" שהיא צודקת, אך ניתן לקבוע שלא יהיה זה צודק שהנתבע ינסה בטענות של התיישנות, למנוע מהתובעת את האפשרות לברר האם היא צודקת.

11. אני שב וממליץ לנתבע (כפי שעשיתי פעמים רבות בעבר) לבחון היטב את מדיניותו בענין העלאת טענות התיישנות. אמנם, ההתיישנות נקבעה על ידי המחוקק (ובענייננו - מחוקק המשנה), אך העובדה שהנתבע זכאי להשתמש בטענת הגנה מעין זו - אינה מחייבת אותו להשתמש בה. הנסיון המצטבר בבית הדין מעלה כי הנתבע איננו מהסס לטעון טענות התיישנות כמעט בכל מקרה שבו הדבר ניתן (אם כי יש מקרים שבהם הוא חוזר בו מטענות אלה, לאחר מכן. דווקא העובדה שהנתבע טוען תחילה טענת התיישנות ואחר כך, לעתים, חוזר בו ממנה, ממחישה את העדר הקריטריונים הברורים להעלאת הטענה).

התנהגות מעין זו איננה הולמת מוסד ממלכתי הפועל בתחום הבטחון הסוציאלי. הנתבע אמור לדאוג לכך שכל מבוטח הזכאי לקבל ממנו גמלה - אכן יקבל אותה, גם אם היה מצד המבוטח מחדל פרוצדורלי בענין המועד שבו הוא פנה לבית הדין. העובדה שהנתבע מנסה להתגונן בטענה של התיישנות, יוצרת את הרושם שהוא מנסה להתחמק מתשלום גמלאות המגיעות למבוטחים, על פי טעמים שבפרוצדורה, שכן אלמלא היה רוצה להתחמק, הוא לא היה מהסס מלהתמודד עם טענות המבוטחים לגופן.

12. לסיכום - אני דוחה את טענת ההתיישנות שהנתבע העלה.

לפיכך, התובענה תידון לגופה.

13. בגין ההליכים בענין טענת ההתיישנות, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 1,000 ₪ בתוספת מע"מ, אשר יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/5/08, אם לא ישולמו לפני כן.

14. כל אחד מהצדדים זכאי לבקש, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, רשות לערער על החלטה זו, תוך 15 ימים מיום שההחלטה תומצא לו.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון