התיישנות קצין התגמולים

השופטת ש' וסרקרוג, ס' נשיאה:
1. הערעור הוא לאחר קבלת רשות ערעור, על החלטת בית משפט השלום בחיפה (ההרכב: ס' נשיא בדימוס, ר' חרסונסקי, פרופ' א' פלדי ומר ד' לוקוב) בתיק ע"נ 4523-01-09 מיום 3/6/09, לפיה נקבע כי יש לשמוע ראיות בבקשת המערער, בהתאם לסעיף 35 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: חוק הנכים), בעניין תביעתו המותנית, רק באשר לתקופה שבין השנים 2006-2005, שהיא תקופת שירות המילואים האחרונה, ולא עבור התקופה שבין השנים 2006-1988.

ההליכים הקודמים:
2. המערער שירת שירות סדיר בצה"ל החל מחודש פברואר 1988 ועד לשחרורו בשנת 1991.
ביום 14/2/05 הגיש המערער תביעה להכרת זכות על פי חוק הנכים, בגין כאבים נטענים בגב המותניים וטען לקשר סיבתי בינם לבין תנאי השירות הצבאי.
על פי התצהיר שהוגש על ידי המערער, לא הוזכר אירוע חבלה ספציפי בזמן שירותו הצבאי או בסמוך לאותו מועד.

על בסיס הנתונים האמורים, דחה קצין התגמולים את תביעתו של המערער מחמת התיישנות.

3. על החלטה זו הגיש המערער את ערעורו בתיק ע"נ 138/06 אשר התנהל בפני ועדת ערר לפי חוק הנכים. המשיב חזר והעלה טענת התיישנות וזו נתקבלה בפסק דין שניתן ע"י הוועדה ביום 14/5/07, שם נקבע (ס"ק (10) תחת הכותרת "המסגרת הנורמטיבית" לפסק הדין):
"מעיון בתיקו הרפואי והאישי של העורר וכן בתצהירו של העורר שצורף לערעור - נעדרת התביעה ו/או הערעור כל תיעוד או אירוע ו/או חבלה ממשית שגרמה למחלה. בשל כך אין לפנינו חבלה רשומה לפי המבחנים בפסיקה. לפי המבחנים דלעיל לא הוכחה חבלה רשומה במובן חוק הנכים, ולכן חלה התיישנות על התביעה עפ"י סעיף 32 לחוק הנכים ועל הערר להידחות".
(ההדגשה במקור - ש' ו').

הפועל היוצא כי הוועדה דחתה את הערעור, לאחר שקבעה כי אכן חלה התיישנות על התביעה, מאחר שהשירות הצבאי הסתיים ב-13/2/91 שעה שהתביעה הוגשה רק ביום 13/3/05 ( 14 שנים מיום השחרור). בנסיבות אלה קבעה הוועדה כי נדרש רישום על חבלה, לפי חוק הנכים, ומשלא הוכח קיום של רישום כזה, חלה התיישנות בתביעה, על פי סעיף 32 לחוק הנכים ועל הערר להידחות.

4. על פסק הדין של ועדת ערר מיום 14/5/07 הגיש המערער ערעור בתיק ענ"א 4574/07 לבית המשפט המחוזי בחיפה, אשר נשמע בפני הרכב בראשותו של ס' נשיאה, השופט גינת. במסגרת אותו דיון, הגיעו הצדדים לידי הסכמה לפיה:
"... יוחזר העניין לקצין התגמולים על מנת לאפשר למערער, אם רצונו בכך, להביא בפני קצין התגמולים ראיות רלוונטיות לנושא טענת ההתיישנות ולנושא זה בלבד. ברור שכל טענות וזכויות הצדדים שמורות. לאחר קבלת ראיות נוספות כאמור, יתן קצין התגמולים החלטה מחודשת על בסיס הנתונים המתאימים והוראות החוק..."


5. בהתאם להסכמה הדיונית האמורה שקיבלה תוקף של פסק דין בערעור, חזר המערער ופנה לקצין התגמולים בבקשה לחזור ולעיין בתביעתו, ובמסגרת הרשות שניתנה לו להביא ראיות נוספות, חזר המערער ופירט בפני קצין התגמולים את תנאי שירותו הנטענים, הן בנוגע לשירות הצבאי הסדיר, והן בתקופת המילואים, שנמשכה מאז סיום שירותו הסדיר ועד לשנת 2006, שאז הופטר משירות המילואים.

על בסיס האמור טען שאין כלל התיישנות, מאחר שיש לראות את "שירות המילואים" כנכנס לגדר המונח "שירות ביטחון" וכנחשב לשירות צבאי לכל דבר ועניין ולכן זכאי היה להגיש את תביעתו שלוש שנים מיום שחרורו משירות המילואים.
בפועל הוגשה התביעה רק ביום 28/1/05, לאחר שנודע לו מפי מומחה שהסביר לו את מקור הכאבים בגב, מהם סבל במהלך כל תקופת שירות המילואים.
לכן לא רק שמדובר בראייה חדשה אלא יש בה כדי לבסס רציפות בשירות הביטחון, וממילא לא עומדת עוד טענת ההתיישנות.

לעניין קיומו של קשר סיבתי טען המערער, כי בהסתמך על תצהיר שהוגש על-ידי חבריו ששירתו עמו במילואים, כי עקב השירות המתמשך האמור, נגרמה לו פגימה של מיקרוטראומה, כאשר הנכות הרפואית על פי חוות דעת מטעם המערער הועמדה על 10% נכות.

6. בהחלטה שניתנה על ידי קצין התגמולים ביום 24/12/08, החליט קצין התגמולים לראות בראיות שהוגשו מטעם המערער במסגרת פנייתו לעיון חוזר כ"ראיה חדשה" לפי סע' 35(א) לחוק הנכים. יחד עם זאת קבע שלאור תוכנם של התצהירים שהוגשו, אין לראות בחומר שצורף ראיה שיש בה כדי לבסס מסקנה כי ההחלטה הקודמת הייתה מוטעית.

7. על החלטה זו הגיש המערער ערר לוועדה במסגרת תיק ע"נ 4523-01-09.
7.1 בהעדר ראייה בדבר "רישום חבלה" בראיות החדשות שהוגשו - ומבלי שהמשיב חלק על עצם העובדה שמדובר בראיות חדשות - הגיש המשיב בקשה לדחייה על הסף.

במסגרת ההחלטה שניתנה ביום 3/6/09, קבעה הוועדה כי הראיות הנוספות שהוגשו בפני קצין התגמולים, אכן מהוות "ראייה חדשה" במובן סעיף 35 לחוק הנכים.

לאחר פירוט עמדת המשיב, הוסיפה הוועדה וקבעה כי יש להבחין בין ראייה חדשה בקשר לאירועים עובדתיים מסוימים, לבין ראייה חדשה לצורך הוכחת "חבלה רשומה", ובנושא האחרון בלבד התירה ערכאת הערעור הגשת ראיות נוספות. מאחר שערכאת הערעור לא התירה הרחבת חזית בנושאים הנוספים, אלא להביא ראיות לגבי טענת ההתיישנות בלבד, היה על המערער להציג ראייה חדשה לטענת "חבלה רשומה" (סע' 18 של ההחלטה).

בלשון ההחלטה:
"שוב נזכיר, כי בית המשפט לערעורים התווה את המסלול שעל העורר היה לצעוד בו. כלומר, להביא ראיה חדשה לטענת "חבלה רשומה", לפי הפסיקה המפורטת לעיל, לא קיים העורר את המשימה כלל וכלל, ואין בפנינו "ראייה חדשה" על "חבלה רשומה", ובעניין זה צדק קצין התגמולים כאשר קבע כי אין בחוו"ד משום "ראייה חדשה" ואנו מוסיפים - שאין "ראייה חדשה" לעניין "חבלה רשומה", וזוהי המשוכה הראשונה שעל (טענת ההתיישנות) העורר לעבור, לפני כניסה אל מסגרת התיק עצמו !".
(ההדגשות אינן במקור - ש' ו').

עוד הוסיפה הוועדה וקבעה כי נושא המיקרוטראומה שאותו העלה המערער אינו מעוגן ב"חבלה רשומה" לגבי התקופה שעד לשחרורו משירות סדיר.

7.2 יחד עם זאת, נכונה הייתה הוועדה, בשלב זה, לקבל את התצהירים הנוספים שהוגשו כ"ראייה חדשה" לעניין ההתיישנות, בתקופת המילואים, כאשר הראייה הובאה שהמערער שוחרר משירות מילואים ב-2006, ואילו התביעה הוגשה ב-2005. בנוגע לנתונים אלה בקשר ל"שאלת המיקרוטראומה בשירות מילואים" (ההדגשה במקור - ש' ו'), אין התיישנות (סעיף 24 של ההחלטה, פסקה ראשונה). ולעניין קביעת הקשר הסיבתי בין האירועים למצב הרפואי הנטען, תמשיך הוועדה ותידון בהמשך.


בסעיף 25 להחלטה הוסיפה הוועדה וקבעה:
"יש לכאורה הוכחות על מיקרטראומה בתקופת שירות המילואים, ולכן נדון בטענות המערער הנוגעות לתקופה שבין 2005 ועד לשחרור משירות המילואים".

8. לאור ההערה האמור בסעיף 25 של החלטת הועדה מיום 3/6/09, שעומדת לדעת המערער בסתירה לקביעה הקודמת של הוועדה, לפיה קיבלה את טענת המערער כי לא חלה התיישנות בכל הכרוך בשאלת המיקרוטראומה, ומאחר שחלו שינויים מינהליים בנוגע לשמיעת ההליכים בבית משפט השלום, עמד המערער על טענתו כי אין מקום להגבילו בנוגע לראיות לקיומו של קשר סיבתי לשנים 2006-2005 בלבד. לעומתו, עמד המשיב במסגרת דיון שהתקיים ביום 26/5/2010 על הטענה כי יש להגביל את הראיות הנוספות לקיומה של מיקרוטראומה, רק בנוגע לתקופה האחרונה או לחלופין לאפשר למערער להגיש ערעור.

משלא הסכים המערער להצעות אלה הוגשה בקשת רשות ערעור שהייתה לערעור.

טענות הצדדים בפנינו:
9. לעמדת המשיב אין בהחלטת הוועדה כדי לשנות בנושא ההתיישנות. בהעדר ראייה חדשה על "חבלה רשומה", לא חל שינוי כלשהו המצדיק שינוי בהחלטת הוועדה, ואין מקום לפתוח מחדש את החלטת בית המשפט המחוזי שהוגבלה להבאת ראיות נוספות בנושא ההתיישנות בלבד, וראייה כזו יכול שתהיה נוגעת לקיום של "חבלה רשומה".
לפיכך עותר המשיב על דחיית הערעור, וכן להורות לוועדה לקבל את בקשת הדחייה על הסף של המשיב. לחלופין מבקש המשיב לחזור ולאשר את ההחלטה של הוועדה מיום 3/6/09 ולקבוע כי טענותיו של המערער בגין המיקרוטראומה לכאורה ייבחנו אך ורק ביחס לתנאי שירותו הנטענים של המערער במהלך שירות מילואים, לכאורה בין השנים 2006-2005.

10. לטענת המערער, החלטת בית המשפט מיום 3/6/09 התכוונה לכך שהראיות החדשות ייבחנו לעניין טענת ההתיישנות בלבד, ואילו בשאלת הקשר הסיבתי, יעמדו מלוא תנאי השירות בסדיר ובמילואים להכרעת בית המשפט, כלומר כל שנות השרות עד שנת 2006.
לפיכך, נושא הערעור מצומצם בשאלה אחת והיא, אם יש לבחון את תנאי השירות אך ורק בתקופה שבין 2006-2005.

דיון ומסקנות:
11. נראה כי דין הערעור להידחות, ואין מקום להתערב בהחלטתה של הוועדה.
יש להבחין הבחן היטב, בין טענה הנוגעת לשאלת המיקרוטראומה עד למועד הגשת התביעה ב-2005, כמתייחסת לשירות הסדיר ולשירות המילואים עד לאותו מועד, ובקשר לכך עומדת בעינה קביעת ההתיישנות, בהעדר ראייה על "חבלה רשומה" (סעיפים 18-19 להחלטה); לבין שאלת המיקרוטראומה בתקופת המילואים, בהתייחס לשנים2006-2005. הדברים עולים בבירור מסעיף 24 של ההחלטה התוחם את המועדים לשנים הנ"ל, ועליה חזרה הוועדה בסעיף 25 של ההחלטה.

12. את טענות בעלי הדין ניתן לסכם באופן הבא: טענת המערער הייתה כי יכול הוא להתגבר על טענת ההתיישנות, לאור הפגימה הנטענת, ולצורך כך יש לראות את תקופת המילואים כהמשך לתקופת השירות הצבאי, באופן שאין עוד צורך להצביע על "חבלה רשומה".
טענת המערער התקבלה בחלקה בלבד, ככל שהיא נוגעת לתקופת המילואים שהוגבלה לשנים 2006-2005, וזאת מאחר שהאפשרות להציג ראייה חדשה בדבר "חבלה רשומה" - כפי שערכאת הערעור איפשרה לעשות - לא הוצגה.

לעומת זאת, לעמדת המשיב, בהעדר ראייה על "חבלה רשומה" לא ניתן להתגבר על טענת ההתיישנות. ואולם המשיב הסכים שאם אכן אירעה הנכות הנטענת של מיקרוטראומה עקב שירות המילואים עובר למועד הגשת התביעה, הרי שיש לראות באירוע כזה כתביעה עצמאית חדשה, שאינה נחסמת עקב טענת התיישנות המתייחסת עד לאותו מועד (בהעדר ראייה על "חבלה רשומה").
עמדה זו של המשיב נתקבלה במלואה.
(על הסדר ההתיישנות הפרטיקולרי בסע' 32א לחוק הנכים ראו בבג"צ 3410/07 העמותה לקידום נפגעי תגובות קרב נ' שר הבטחון. ניתן ביום 30/7/08; כן ראו ע"א 455/85 קצין התגמולים נ' כספי, פ"ד מב(1) 177, שם נקבע כי אין להאריך תקופת התיישנות אלא בדרך של הוכחת החבלה והוכחת רישומה בסמוך לארוע, וכי הסדרי התיישנות אחרים אינם משלימים להוראות חוק הנכים).

13. ערכאת הערעור, בפסק הדין שניתן בע"א 4574/07 (פסק הדין מיום 1/7/08), לא שינתה את הקביעה לקיומה של טענת התיישנות, אלא איפשרה למערער לבחון אם אכן קיימת "ראייה חדשה", כמתחייב לפי סעיף 32א' לחוק הנכים, אשר קובע באופן מפורש, כי אחד התנאים למתן ארכה להגשת תביעה כאמור, היא קיומה של ראייה על "חבלה רשומה".
14. אין חולק כי בראיות שהוצגו אין כל ראייה בדבר "חבלה רשומה". יתר על כן, אף בדיון בפנינו לא נטען לקיומה של ראייה כזו. בנסיבות כאלה עומדת בעינה קביעת ההתיישנות כאמור, וזאת בהתייחס לתקופה עד למועד הגשת התביעה.

יוצא איפוא כי ככל שמבקש המערער להתייחס לאירועים שאירעו בתקופת השירות הסדיר ועד למועד הגשת התביעה 2005, מנוע הוא מלהעלות טענות בנוגע לשאלת הקשר הסיבתי מכוח טענת ההתיישנות.
יחד עם זאת למערער שמורה הזכות לטעון לגבי נכות בהתייחס לשנים 2005-2006, וזאת בדרך של הגשת תביעה עצמאית.

התוצאה המוצעת:
15. אשר על כן, מוצע לדחות את הערעור. בנסיבות העניין, לא ייעשה צו להוצאות.


     
ש' וסרקרוג, ס' נשיאהאב"ד      


השופטת ב' טאובר:
אני מסכימה.

     
ב' טאובר, שופטת      

השופט א' טובי:
אני מסכים.

     
א' טובי, שופט      


אשר על כן, הוחלט לדחות את הערעור, ללא צו להוצאות.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון