התיישנות תאונת דרכים בשטחים

העובדות

1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל -אביב - יפו (כב' השופטת שושנה אלמגור), אשר ניתן ביום 21.8.00 בת.א. 42271/99, כאשר אוחדו עימו 29 תיקים נוספים, שעניינם תביעות לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו למערערים (התובעים בערכאה הראשונה) כתוצאה מתאונות דרכים, האיחוד נעשה לצורך דיון בשאלת ההתישנות.

2. המערערים (התובעים בערכאה הראשונה) כולם תושבי רצועת עזה, טענו כי נפגעו בשטח רצועת עזה בתאונות דרכים שאירעו בין השנים 1993 - 1994, תקופה בה שלטה מדינת ישראל בשטח רצועת עזה. עוד טענו כי המשיבה היתה המבטחת של הרכבים שהיו מעורבים בתאונות. הם הגישו תביעותיהם על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפיצויים" או "חוק הפלת"ד"), והשאלה שהתעוררה בפני בית המשפט קמא היתה מהו הדין החל על התביעה, מהי מידת תוקפו, מהו מעמדו ומהי מידת סבירותו.

3.המשיבה (הנתבעת בערכאה הראשונה) טענה בפני בית המשפט כי העילה לתביעות המערערים בגין נזקי גוף, שנגרמו להם כתוצאה מתאונות הדרכים מקורה בצו מפקד האיזור, צו בדבר פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (רצועת עזה) (מס' 544) תשל"ז - 1976 (להלן: "צו הפיצויים"). בהתאם לסעיף 4 לצו הפיצויים, המפנה, בין השאר, לסעיף 68 לפקודת הנזיקים האזרחיים 1944, תקופת ההתישנות היא בת שנתיים, ומשהוגשו התביעות לאחר חלוף תקופה זו הן התיישנו.

עוד טענה המשיבה כי העובדה שחברת ביטוח ישראלית ביטחה את כלי הרכב שגרמו לתאונות ברצועת עזה אינה כשלעצמה עילה להחלת החוק הישראלי וכי יש להחיל דווקא את דין המקום לאור סעיף 3(ג) לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש) התש"ל-1970.


4. המערערים מצידם טענו בפני בית המשפט קמא כי צו הפיצויים אינו בגדר "דין" אלא בבחינת "דין זר", ומשהמשיבה לא הוכיחה את קיומו בדרך הקבועה להוכחת דין זר נשמט הבסיס לבקשתה לדחיית התביעה על הסף. בהמשך לכך נטען, כי אף אם יוכח צו הפיצויים כנדרש או אם ייקבע כי הצו הינו בגדר "דין", הרי שככל שהדבר נוגע להוראות דיוניות כהתיישנות, על בית המשפט להיזקק לדין הפורום - חוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). עוד נטען כי המשיבה מנועה מלהעלות טענת התיישנות מכח השתק ולחילופין, מחמת העדר תום לב, הואיל ובתביעות רבות אחרות ובנסיבות דומות נמנעה מלטעון להתיישנות. לבסוף נטען כי צו הפיצויים הינו צו בלתי סביר ובלתי צודק ולפיכך אינו חוקי.

פסק-הדין של בית-משפט השלום

5. בית משפט השלום מצא לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות בשל מספר נימוקים:

הנימוק הראשון הוא כי חוק הפיצויים חל על תאונת דרכים שאירעה במדינת ישראל בלבד. אמנם לכלל האמור חריג הקבוע בסעיף 2 (א)(1) לחוק, לפיו "הנוהג ברכב ישראלי חייב לפצות נפגע שהוא ישראלי או תייר חוץ על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב אף אם התאונה אירעה באזור או בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית או באזורים ויראו את התאונה כאילו אירעה בישראל". דא עקא שאין חולק כי כלי הרכב המעורבים בתאונות נשוא התביעות לא היו כלי רכב ישראליים וכך גם כל המעורבים – הנפגעים שאף אחד מהם לא היה לא ישראלי ולא תייר חוץ (ראה הגדרת "תייר חוץ" - "כמשמעותו בחוק שירותי תיירות, התשל"ו-1976, למעט תושב האזור או תושב שטחי האחריות האזרחית הפלסטינית"). אשר על כן אין תחולה לחריג האמור.

הנימוק השני נסמך על סעיף 3 (ג) לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש) התש"ל - 1970 הקובע כי על תאונת דרכים שאירעה בשטחי הרשות הפלסטינית יחול דין המקום. המסקנה הנובעת מכך הינה כי זכותם של המערערים לפיצוי נובעת מצו הפיצויים, שהותקן על ידי מפקד האיזור מכוח תקנות שעת חירום. סעיף 4 לצו קובע את תחולתם של מספר סעיפים מפקודת הנזיקין האזרחיים 1944 וביניהם גם סעיף 68, הקובע כי יש לתבוע פיצויים בתוך שנתיים מיום קרות האירוע (התאונה) שבגינו קמה זכות התביעה. אשר על כן ובהתחשב בכך שתביעת המערערים הוגשה בחלוף שנתיים ממועד אירוע התאונה אין ספק כי התביעה התיישנה.

אשר לטענת המערערים, כי צו הפיצויים הינו בבחינת דין זר, קבע בית המשפט הנכבד כי דין הטענה להידחות, שכן פקודת הפרשנות (נוסח חדש) כוללת בסעיף 1 תחת המושג "דין" גם תקנה המוגדרת בפקודה כדלקמן: "צו הוראה… שנתנו מאת כל רשות בארץ ישראל או בישראל". מכאן שצו הפיצויים, אשר הותקן על ידי מפקד האזור, הינו צו שניתן על ידי רשות ישראלית מוסמכת, ועל כן הינו דין אשר אינו דורש הוכחה.

בכל הנוגע לטענה כי קיצור תקופת ההתישנות אינו בלתי סביר, בלתי צודק ובשל כך בלתי חוקי מוצא בית המשפט להפנות לסעיף 27 לחוק ההתישנות על פיו אם בדין כלשהו נקבעה תקופת התישנות ייחודית, יש להעדיפה על פני הקבוע בחוק ההתיישנות, שהוראתו כללית. מה גם כי בחינת ושקילת זכויות הנפגע בתאונה מחד גיסא אל מול יכולת ההתגוננות של הנתבע מאידך גיסא מביאה למסקנה, כי תקופת התיישנות בת שנתיים אינה בלתי סבירה או בלתי צודקת. על כך הוסיפה השופטת המלומדת אף שיקולים נוספים שהנחו את מתקין הצו לקצר את תקופת ההתיישנות.

לסיום ציין בית המשפט כי המערערים העלו טענת מניעות שדינה להידחות מן הטעם שהתבססה כולה על העלאת עובדות שלא נטענו בכתב התשובה כל שכן לא הוכחו בפניו. למעלה מן הצורך ציין בית המשפט כי עצם העובדה שנתבע לא טען להתיישנות בתביעה אחרת אינה חוסמת דרכו להעלותה בתביעה דנן.

הערעור:

6. המערערים משיגים על פסק דינו של בית המשפט השלום, אשר, לגישתם, שגה עת דחה את תביעותיהם על הסף מחמת התיישנות.

עיקר טענות המערערים הן כי שגה בית המשפט בקובעו כי סעיף 68 לפקודת הנזיקין האזרחיים 1944 קובע תקופת התיישנות קצרה בת שנתיים שתחילתה ביום אירוע התאונה נשוא התובענה. כן שגה בית המשפט בקובעו כי צו הפיצויים הינו "דין" לפי פקודת הפרשנות. עוד נטען כי שגה בית המשפט בהעדיפו את הוראת סעיף 4 (א) לצו הפיצויים על פני הוראת סעיף 5 לחוק ההתיישנות.

המערערים הוסיפו וטענו כי היתה הצדקה מליאה לקבלת טיעונם לענין דחיית טענת ההתיישנות מחמת מניעות, השתק והעדר תום לב. לבסוף נטען כי שגה בית המשפט בקובעו כי תקופת ההתישנות שקובע הצו (שנתיים) הינה תקופה סבירה. לגישת המערערים, לא נעשה כל איזון בין האינטרסים השונים ולפיכך אף אם מדובר ב"דין" עדיין התקופה הקבועה בו אינה סבירה.

7. המשיבה מצידה תומכת בפסק הדין שדחה את התביעה מחמת התיישנות, ומדגישה את מקום התרחשות התאונות - עזה ואת המועד שחלף מאז - כמעט 7 שנים לאחר המועד שארעו, כאשר מטבע הדברים אין אישור משטרה ואין
קצה של חוט בקשר לנסיבות התרחשותן.

לגופו של עניין, קרי לסוגיית ההתישנות, נטענו בקליפת אגוז שתי טענות מהותיות נפרדות. ראשית - נטען כי סעיף 27 לחוק ההתיישנות קובע עדיפות להוראות ההתיישנות הקבועות "בכל דין" ולעניין חוק ההתיישנות הגדרת "דין" היא זו המופיעה בפקודת הפרשנות (ולא בחוק הפרשנות), הגדרה שממנה עולה כי צו המושל הצבאי הינו "דין" וככזה אינו דורש ראיה.
שנית - המשיבה מדגישה כי מאחר ובית המשפט קמא קיבל את הטענה האמורה היה פטור מלדון בטענה החלופית המדברת "בדין זר". עם זאת, מתייחסת המשיבה גם לסוגיה זו וטוענת כי אף אם נראה בצו הפיצויים ברצועה "דין זר" הרי לאור כללי המשפט הבינלאומי הפרטי על בית המשפט ליישם את כל הוראותיו של הדין הזר, כולל אלו שעניינם בהתיישנות, כל עוד הוראות ההתיישנות הן חלק בלתי נפרד מגוף הדין הזר.

דיון


8. בטרם נפתח בדיון נציין כי ב"כ המערערים הגיש בקשה לעכב את מתן פסק הדין (בש"א 17181/02). העיכוב התבקש עד להכרעתו של בית המשפט העליון בשאלה זהה בבקשת רשות ערעור (רע"א 7901/02 בושנאק נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב,הפול), שהוגשה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, אשר פסק ברוב דיעות בסוגיה (ע"א (ח"י) 2147/01 בושנאק נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב "הפול"). ביקשנו את תגובת המשיבה אשר השאירה את ההחלטה לשיקול דעתנו. סברנו כי אין מניעה ליתן את פסק-הדין, בלא צורך להמתין עד להכרעתו של בית-משפט העליון, שהיא אשר תקבע את הדין בסופו של דבר, אך לא תהא כל פגיעה אם נפעל כך.

9. עניינו של הערעור בשאלה משפטית אחת ויחידה היא שאלת התיישנות תביעות בגין נזקי גוף שנגרמו למערערים בתאונות דרכים, שאירעו כולן בעזה, כאשר המשיבה היא זו שביטחה, בביטוח חובה, את כל הרכבים שהיו מעורבים בתאונות אלה. יש לבחון האם צדקה הערכאה הראשונה, כאשר דחתה את תביעת המערערים כנגד המשיבה - המבטחת, מחמת התיישנות.

אקדים ואציין כי על פי השקפתי היה מקום לקבל את טענת ההתישנות, כפי שפסק בית המשפט קמא, הגם שמטעמים שונים במקצת. להלן יפורטו הטעמים לכך:

א. צו הפיצויים "דין" או "דין זר"?
הדיון בשאלת ההתיישנות מחייב דיון מקדים "במעמדו" של הצו, האם הוא דין מקומי או "דין זר". המערערים טענו, כאמור, כי צו הפיצויים הינו בבחינת "דין זר" שיש להוכיחו כעניין שבעובדה (ראה לעניין זה: בג"צ 4562/94 אבו דקה נ' בית הדין הצבאי בלוד ואח', פ"ד מח (4) 742, 748, ת"א (ים) 210/93 עזבון נאצר נ' מ"י, (לא פורסם) וכן מיכאיל קרייני: "השפעת הליך ברירת הדין על סמכות השיפוט הבינלאומית" (הוצאת סאקר- תשס"ב), עמ' 154)). מכיוון שמדובר בדין זר, יש להחיל על הוראה דיונית בדין הזר, כמו "התיישנות", את הדין של הפורום הדן בתביעה. בישראל תקופת ההתיישנות היא 7 שנים, וברור שאם תתקבל עמדה זו, טענת ההתיישנות נופלת. לעומת זאת אם התשובה היא שלילית והצו אינו נחשב ל"דין זר" אלא לחלק מהמשפט הישראלי, הרי מדובר בתקופת התיישנות מיוחדת וצריך לפעול על פיה, מה גם שחוק ההתיישנות מכיר בתקופות התיישנות מיוחדות ואף יותר קצרות. במקרה זה תיבחן השאלה אם ההוראה בצו בעניין ההתיישנות הינה הוראה סבירה או שמא היא בטלה בהיותה בלתי סבירה ונוגדת את מטרת הצו.

ייאמר כי בסוגיה הספציפית שלפנינו חלוקות הדעות בין בתי המשפט השונים ולכן נוכל למצוא הלכות שנפסקו, לכאן ולכאן (ראו למשל: ת"א (ת"א) 14783/91 ראשד נ' קרנית (לא פורסם), ת"א (י"ם) 10094/98 נאצר אבו לבדה נ' המאגר (טרם פורסם) ת"א (נ"צ) 1624/00 אבולחיה נ' המאגר (טרם פורסם), ת"א (ת"א) 14781/91 ראשד א טור נ' קרנית, (לא פורסם) וכן פסקי דין מחוזיים ת"א (ת"א) 1359/97 עבד אל רחמן מוסא חמאדה אצרף נ' המאגר ואבנר (טרם פורסם) ות"א 2482/86 קרנית נ' מחמוד עלי (לא פורסם) ומנגד: ת.א. (י"ם) 17576/00 אחמד מוחמד נ' מוחמד, המאגר ואבנר (טרם פורסם) ות"א (י"ם) 19346/00 מוחמד נ' המאגר (טרם פורסם) ).
למרבה הצער, הסוגיה טרם נידונה באופן ישיר בבית המשפט העליון. אולם, בפסק הדין שניתן בע"פ 8019/96 יגאל עמיר נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ג (4) 459 (להלן: "פס"ד או עניין עמיר"), יש בכדי לסייע במתן תשובה לסוגיה שבפנינו ועוד נתייחס לכך בהמשך.

תביעת המערערים הוגשה לפי חוק הפיצויים. תחולת החוק על פי סעיף 2(א1) היא על נפגע שהוא ישראלי או תייר חוץ. המערערים במקרה זה הינם תושבי השטחים, הם אינם תיירים, אינם ישראלים ועל כן אין חוק הפיצויים חל עליהם. זאת ועוד, על פי סעיף 3(ג) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970, על תאונת דרכים, אשר ארעה בשטחים או בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית, חל דין המקום.

לאור המצב החוקי דלעיל יכולה להיות למערערים עילת תביעה רק על בסיס צו הפיצויים. סעיף 4(א) לצו הפיצויים מפנה, בין השאר, לסעיף 68 לפקודת הנזיקין האזרחים - 1944.

סעיף 68 לפקודה זו קובע לאמור:

'No action shall be brought in respect of any civil wrong unless such action be commenced - (a) within
two years next after the act; neglect or default of which complaint is made or (b) where the civil wrong causes fresh damage continuing from day to day; within two years next after the ceasing thereof...

נראה כי פתרון לשאלת ההתייחסות הנכונה אל צו הפיצויים של המושל הצבאי, אם כאל דין זר אם כאל דין מקומי - ישראלי מצויה בעניין יגאל עמיר שם, מציין כב' השופט קדמי כי:

"לעניין הוכחתה דין תחיקת הביטחון באזור, כדין חקיקה ישראלית שאינה צריכה ראיה. ה"מחוקק" באזור הינו זרוע של הרשות המבצעת הישראלית, והיותו "ממלא מקום" של ה"ריבון" באזור אינו נוטל ממעשי החקיקה שלו את "אופיים" הישראלי כפי שאינו משחרר אותו - כזרוע של הרשות המבצעת הישראלית - מכפיפותו לביקורת בג"צ. אכן, תחיקת הביטחון באיזור אינה חלק של החקיקה הישראלית הפנימית, ואין היא מהווה "דין" כמשמעותו בפקודת הפרשנות (נוסח חדש) ובחוק הפרשנות, תשמ"א-1981. ברם, בהתחשב במעמדו כפול הפנים של המחוקק באזור - ישראלי מצד אחד ומקומי מצד אחר - רשאים בתי המשפט שלנו להתיחס אל תחיקת הביטחון כאילו היתה חקיקה פנימית - המחייבת באזור בלבד - ככל שמדובר בהוכחתה" (שם, בע' 477. כן ראו: עמ' 472 - 473 סעיפים 16-17 לפסק דינו של כב' השופט מצא).

הדברים נאמרו, כמצוטט לעיל, "לעניין הוכחתה" של תחיקת הביטחון באזור. אך נראה כי מדברים אלה ניתן להסיק, שיש להתייחס אל צו המושל הצבאי, כאל חקיקת משנה פנימית של מדינת ישראל, חקיקה שנחקקה לצורך יישום הדין הנוגע לתאונות דרכים בשטחים, על-פי, במסגרת, ובהתאם לתכליתו של הצו (השוה לגישת הרוב, המקובלת עלי, בפסק דינו, של בית המשפט המחוזי בחיפה, שנסיבותיו זהות לנסיבות העניין שלפנינו, הוא ע"א (ח"י) 47/01 חאלד בושנאק נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב "הפול" (טרם פורסם, פסק הדין מיום 2.9.02) (להלן: "עניין בושנאק"). למסקנה זו יש להגיע גם לאור ההוראות שבחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו - 1955 (להלן: "חש"צ"):

סעיף 480 לחש"צ מורה כי -
"טופס מודפס של פקודות הצבא וכל טופס מודפס של פרסום אחר, שהוצא על ידי הרמטכ"ל או מטעם הצבא ואושר על ידי הרמטכ"ל כפרסום רשמי לעניין סעיף זה, המכילים פקודה, צו, הוראה או מינוי, ישמשו ראיה לכאורה למתן הפקודה, הצו, ההוראה או המינוי ולתוכנם".

סעיף 486 לחש"צ מורה כי -

"הסעיפים 480 עד 486 יחולו גם על דיון לפני כל בית משפט או בית דין אחר במדינה."

לכך מתווספת הוראת הפיקוד העליון מס' 5.0115 (מיום 27.6.97), אשר קובעת כי -

"בתוקף סמכותי על פי סעיף 480 לחוק השיפוט הצבאי... הנני מאשר בזאת כי הפרסומים המפורטים להלן הם פרסומים רשמיים לעניין הסעיף האמור לחוק: מינשר, צו, הודעה או מינוי שניתן על ידי מפקד כוחות צבא הגנה לישראל באזור המוחזק על ידי צבא הגנה לישראל."

לפיכך קשה לקבל את טענת המערערים וגישתם, כאילו הוראת ההתיישנות שבצו הפיצויים, המפקיעה את האפשרות לתבוע לאחר עבור שנתיים מיום התאונה, הינה בגדר "דין זר", או הוראה דיונית שבדין זר, החלה רק על הערכאות הפועלות בשטחים, ואין להתחשב בה, בדיון בבתי המשפט בישראל, עליהם חלות ההוראות הדיוניות הקבועות כאן. לאור הקביעה לפיה יש לראות את כל הוראותיו של הצו כחקיקת משנה של מדינת ישראל, אין מקום לאבחן את הוראת ההתיישנות שבצו כהוראה דיונית שבדין זר, שאין להחיל אותה על דיון במדינת ישראל. כל הוראה שבדין יש לבחון על פי טיבה, הקשרה ותכליתה. יש להבחין בין תקנות סדרי דין, למשל, לבין הוראת התיישנות מיוחדת כבעניננו, שהיא מהותית לצורך תביעת מי שנפגע בתאונת דרכים בשטחים. אין זה הגיוני ליצור בקשר לכך דיסהרמוניה, בין נפגע בשטחים המגיש תביעתו בישראל, לבין נפגע בשטחים המגיש תביעתו בשטחים, הכל כמובן כשמדובר בנפגע בתאונת דרכים בשטחים שאינו תושב, אזרח ישראלי או תושב חוץ או תייר בה. אין זה חריג שמחילים על תביעתו של נפגע, הוראה הקוצבת זמן למימוש תביעתו (השוה: ד"נ 36/84 טייכנר נ' איר-פרנס, פ"ד מא (1) 589). בית משפט ישראלי, לא יחיל על עצמו תקנות סדרי דין מן השטחים, אולם, הוא יתחשב, כבדין מהותי, בהוראת התיישנות מיוחדת, החלה על תביעת פיצויים המיוסדת על הצו, שיש לראותו כחקיקה ישראלית, הקוצב גם תקופת התיישנות כתנאי למימוש זכות הנפגע (השוה ענין בושנאק, עמ' 7 לפסה"ד במקור).


יש לציין כי כב' השופט ג'רג'ורה שהיה במיעוט בעניין בושנאק לא הסכים למסקנה אליה הגיעו עמיתיו בסברו כי הדברים שנקבעו בעניין יגאל עמיר נאמרו כאמרת אגב אורחא ולפיכך לדידו, לא ניתן להסיק מהם שחקיקת הממשל הצבאי בשטחים מהווה או יכולה להוות חלק מחקיקת המשנה. יותר מכך, אף אם תתקבל ההנחה בדבר מעמדו הכפול של השלטון הצבאי, עדיין עמדתו של כב' השופט קדמי מתייחסת רק לעניין הוכחתו של אותו דין והרצון להקל את נטל ההוכחה.


מהטעמים האמורים היה אכן מקום לקבלת טענת ההתיישנות. אך עדיין יש לבחון את הטענות הנוספות שבפי המערערים.

ב. שאלת הפגמים בהתנהגות המשיבה:
בפתח הדברים יש לומר כי רבות נאמר ונכתב בעת האחרונה על מעמדן המיוחד של חברות או תאגידי ענק המצויים במסדרון שבין התחום הפרטי לבין התחום הציבורי. מדובר בעיקר בבנקים, תאגידי התקשורת והעתונות, וכן חברות הביטוח, אשר בעניינן כבר אמר בית משפט זה, בהרכב מעט שונה, כי העת בו תוחלנה על חברות אלה ועל שכאלה חובות מן המשפט הציבורי כבר הולכת וקרבה (ע"א (ת"א) 77/96 קאפי נ' מנורה חב' לביטוח בע"מ, דינים מחוזי, כרך כו (8) 363, לתחולתם של עקרונות מן המשפט הציבורי במשפט הפרטי ראו: א. ברק "פרשנות במשפט - פרשנות חוקתית" (תשנ"ד - כרך שלישי) ע' 649 ואילך - "מודל התחולה העקיפה").

הדברים האמורים הובאו על שום שלסיווגה של המשיבה יכול שיהיה חשיבות לעניין הכללים שיחולו עליה בכל הקשור לחובת תום הלב המצופה ממנה ובכל הנוגע לבחינתה של טענת המניעות מחמת השתק.

ב (1) השתק
נטען כי המשיבה מנועה מלהעלות את טענת ההתיישנות מחמת השתק על פיה מי שהציג בפני הזולת מצג עובדתי בהתנהגות, בדיבור או במחדל המתבטא באי גילוי, בנסיבות בהן ניתן היה לצפות שהזולת יפעל על סמך המצג, והלה אכן עשה זאת, ושינה מצבו לרעה, יהיה מנוע מלכפור בנכונות העובדות שהציג. אכן תורת ההשתק או המניעות () רואה בהסתמכות של אדם על המצג של זולתו בסיס לזכויות ולחובות משפטיות (ראו: ג. שלו "חוזים ומכרזים של הרשות הציבורית" (דין 1999) ע' 124 וכן ד. פרידמן ונ. כהן "חוזים" ע' 88 - 89).

ז' יהודאי בספרו דיני ההתיישנות בישראל - כרך א' בע' 231 מציין כי -
"..בית המשפט לא יזקק לטענת התישנות מצד הנתבע, כאשר זה האחרון בהודעה או בשתיקה, לפי המקרה, נטע בלבו של התובע את האמונה, שאין בכוונתו לעורר טענת התישנות.."

עוד נוסיף כי מחברת ביטוח מצופה אף רמת תום לב מוגברת. המערערים סוברים כי הואיל ובתביעות רבות אחרות ובנסיבות דומות נמנעה המשיבה מלטעון להתיישנות היא מנועה מלטעון זאת כלפיהם ואם היא עושה כך, הרי שהיא נוהגת שלא בתום לב. האמנם בנסיבות אלה ניתן להעלות טענה של מניעות או השתק? ובאותו עניין, האם בהעלאת טענת התיישנות ניתן לדבר בכלל בהתנהגות שלא בתום לב מצד המשיבה?

נראה לנו שהתשובה לכך היא שלילית ושניים הם הטעמים למסקנה זו: ראשית, טענה מסוג זה מחייבת תשתית ראייתית מבוססת ומקיפה, שכן על מנת ללבן טענה זו יש צורך בבירור עובדתי מקיף, שאין ערכאת הערעור יכולה לעסוק בו. שנית, הגם שמחברות ביטוח מצופה סטנדרט התנהגות גבוה מן המקובל, עדיין הטקטיקה המשפטית הדיונית בה נוקטת חברת ביטוח, בעצת יועציה המשפטיים ובאי כוחה, הינה בבחינת פררוגטיבה שלה ולא על נקלה יתערבו בתי המשפט בפררורגטיבה זו. צריך שיבואו בפני בית המשפט נסיבות מיוחדות על מנת שניתן יהא להיכנס לשיקוליה המשפטיים הדיוניים של החברה ולפוסלם בצורה זו או אחרת.

ב (2) העדר תום לב
לחילופין, נטען כי המשיבה מנועה מלהעלות את הטענה מחמת התנהגות שלא בתום לב. על כך ייאמר כי כל הדברים שפורטו לעיל בסוגיית ההשתק, יפה כוחם אף לגבי סוגיית תום הלב (לקשר שבין תורת ההשתק לעקרון תום הלב, ראה פרופ' ג. שלו דיני חוזים, מהדורה שניה (דין, 1996) 70 – 74).

ג. סבירותו של צו הפיצויים:
אמנם שאלת סבירותו של אקט מינהלי הינה שאלה מתחום המשפט המינהלי, אך אין כל מניעה, שבחוק או בפסיקה, כי גם בית משפט זה, בשבתו כבית משפט לערעורים, יתן דעתו בדבר סבירותו של אקט שכזה (פרופ' י. זמיר "השפיטה בעניינים מנהליים" (הוצאת סאקר) עמ' 1-2, 9).

שאלת סבירות צו הפיצויים מתיחסת לתקופה שנקבעה בו - שנתיים. השאלה הינה האם תקופה של שנתיים עומדת במבחן הסבירות וההגיון, שאם לא אין מנוס מביטול צו הפיצויים מדעיקרא.

נראה כי התשובה לשאלת סבירותו של צו הפיצויים מצויה בחוק חוזה הביטוח אשר עם חקיקתו שינה את תקופת ההתיישנות בתביעות ביטוח לשלוש שנים במקום שבע שנים שנהגו קודם לכן מכוח חוק ההתיישנות (מ. יפרח ור. חרל"פ "ששון - דיני ביטוח" מהדורה שנייה (הוצאת פ"ג) ע' 93). אשר על כן, אם בתקופה של שלוש שנים הכיר המחוקק הישראלי כתקופה ראויה וסבירה, האם ניתן לראות בתקופה של שנתיים תקופה שאינה סבירה? יותר מכך, הן בצד התקופה בת השנתיים והן בצד התקופה של שלוש השנים עומדים נימוקים כבדי משקל, אשר עליהם עמד לאחרונה בית המשפט העליון בע"א 3812/91 ג'רייס ברבארה ואח' נ' "אריה" חב' ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד מח (3) 441, שם נפסק כי -


"יש לקרוא את סעיף 31 על רקע המצב שקדם לו בכל הנוגע לתקופת ההתיישנות. השוואה כזו מלמדת, שהמחוקק בחוק חוזה הביטוח ערך, למעשה, איזון בין האינטרסים של הצדדים לחוזה הביטוח בכל הנוגע לתקופת ההתיישנות. תקופת ההתיישנות לתביעת מבוטח היתה שבע שנים על פי הוראות סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות. אך לפי סעיף 19 לחוק ההתיישנות, ניתן היה להתנות על תקופה זו. המבטחים נהגו להתנות על התקופה ונהוג היה לקבוע בחלק גדול מפוליסות הביטוח תקופה קצרה יותר של התיישנות, למשל, תקופה של שנים עשר חודשים (לדוגמאות של התנאה כזו בפוליסות ביטוח ראו בע"א 278/61 "בחן" חברה לביטוח בע"מ נ' לנדה, פ"ד טו 2505, 2508 וכן ע"א 270/75 רמד בע"מ נ' חברת וסטצ'סטר בע"מ, פ"ד כט(2) 813, 817). אכן, החוק בסעיף 31 קיצר את תקופת ההתיישנות של תביעות לתגמולי ביטוח משבע שנים לשלוש שנים. אך בסעיף 39(ב) לחוק [454] נקבעה הוראה, על פיה אין להתנות על סעיף 31, כמו על סעיפים אחרים הנזכרים בסעיף, אלא לטובת המבוטח או המוטב. כלומר, הצדדים לחוזה הביטוח אינם רשאים לקבוע תקופת התיישנות קצרה משלוש שנים. מצד אחד החוק קובע תקופת התיישנות קצרה יותר מזו הקבועה בחוק ההתיישנות. מצד שני, תקופה זו לא ניתן לקצר אלא רק להאריך, בעוד שעל התקופה הקבועה בחוק ההתיישנות ניתן להתנות לשני הכיוונים. במובן זה, הוראות החוק מטיבות עם המבוטח והמוטב לעומת אלו שהיו קיימות קודם חקיקתו.."

ובהמשך מציין בית המשפט כי -

"לא ניתן לקבל את הגישה הגורפת, לפיה בכל מקרה יש לפרש הוראות התיישנות באופן מצמצם. מאחורי מוסד ההתיישנות עומדים שיקולים והצדקות מסויימים. אכן, כאשר במקרה נתון לא מתקיימים שיקולים והצדקות אלו, ניתן להתייחס אל טענת ההתיישנות המועלית בו כאל טענה דיונית, טכנית, ולנסות לצמצם היקפה ככל שניתן. לא כן כאשר השיקולים וההצדקות שמאחורי מוסד ההתיישנות תקפים ורלבנטיים. במקרים כאלו יש ליתן להוראות ההתיישנות את מלוא תוקפן.".

אכן, זהו המקרה שלפנינו, שבו שיקולי מדיניות הצדיקו תקופת התיישנות קצרה יחסית של תביעות מבוטחים, תושבי השטחים, כנגד חברות ביטוח.

התייחסות ספציפית לצו מצויה בת.א. (שלום תל אביב) 24392/00 חאתם נ' סאלח והמאגר, מיום 5.9.00, בו הסביר כב' השופט גורפינקל כי -

"הצו הינו דין ספציפי במקרים ספציפים ובאזור ספציפי, ומטרתו לקצר את תקופת ההתיישנות מפאת הרצון להתחקות אחר העובדות נשוא תאונות הדרכים שהתרחשו בעזה במשך תקופה של שנתיים ימים. הצו הינו כורח המציאות מאחר שתקופת התיישנות רגילה של 7 שנים באיזור עזה מקשה על תובעים ו/או נתבעים עד כמעט בלתי אפשרי להתחקות אחר מסמכים ועדויות להוכחת התביעה ו/או הגנת הנתבעים".

במאמר מוסגר יש לציין כי גם תקופת התיישנות בת 3 שנים לא היה בה כדי לסייע למערערים בנסיבות המקרה.

ה. על ההתיישנות
חרף חוסר האהדה הטבעי לטענת התיישנות החוסמת דרכו של תובע בבית-המשפט, אי אפשר להתעלם ממטרתה ומחשיבותה. לא בכדי חקוקה סוגיה זו בספר החוקים..

על הטעמים העומדים בבסיסה של ההתיישנות עמד בית-המשפט העליון בפירוט רב בע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב פ"ד נד (2) 535, שם מצינת כב' השופטת שטרסברג כהן, והדברים יפים לענייננו, כי -

"ההתיישנות הדיונית המהווה מחסום המונע מן התובע לממש זכות מהותית, מצריכה טעמים טובים וחזקים כדי להצדיקה. ארבעה טעמים מרכזיים עומדים בבסיס מוסד ההתיישנות: הראשון, עניינו בשיקולים ראייתיים הקשורים בקושי של הנתבע לשמור על ראיותיו לאורך זמן. השני, עניינו בצורך להקנות ודאות לנתבע בדבר זכויותיו וחובותיו ולהבטיח כי יוכל לכלכל צעדיו ולהיערך כלכלית לסיכוני תביעות צפויות ולא להיות חשוף לסיכון להיתבע לפרק זמן בלתי מוגבל. השלישי, נעוץ בהנחה לפיה תובע אשר "ישן על זכויותיו" ונמנע מהגשת תביעה במשך תקופה ארוכה, ויתר ומחל על זכותו (ראו: דברי ההסבר להצעת חוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958- וכן ז' יהודאי דיני התיישנות בישראל (1991, כרך א' 10-5). והרביעי, האינטרס הציבורי שהמערכת המשפטית תקדיש זמנה לטיפול בבעיות ההווה ולא תעסוק בבירור זכויות שהורתן בעבר הרחוק (ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ ואח', פ"ד לח(4) 554). אל מול טעמים אלו, עומדת זכותו המהותית של התובע, הדורשת סעד ומרפא. אף שיש טעם רב באינטרסים עליהם באה
ההתיישנות להגן, לא בכל מקרה הטעמים הנ"ל או איזה מהם, רלבנטיים. האיזון הראוי בין האינטרסים המתעמתים בזירה, הוא שמתווה את גישתנו לטענת ההתיישנות, וליישומה במקרה נתון.

(לזיקה שבין התיישנות חיוב לבין דרישת תום הלב ראו: ג. פרוקצ'יה "האם חייב תום הלב להיות מתמשך" עיוני משפט טז (תשנ"א) 1).

בשולי הדברים אי אפשר שלא לתמוה מדוע המערערים לא פנו מיד לאחר התרחשות התאונות לחברות הביטוח ו/או לבית המשפט, ואז יש להניח כי היו זוכים לתרופה. התמהמהותם בהגשת התביעה היא שפגעה ביכולתם להביא לבירורה, ואין להם להלין אלא על עצמם.

ו. סיכום
לאור הטעמים שפורטו לעיל המסקנה היא כי צדק בית-משפט השלום בקבלו את טענת ההתיישנות שהעלתה המשיבה ולפיכך דין הערעורים להידחות..



יהושע גרוס, אב"ד
סגן נשיא

השופטת אסתר קובו:

השאלה העומדת בפתח עיניים היא האם הדין החל בשטחים (בענייננו - עזה) הוא בבחינת דין זר. התשובה לשאלה זו תתן מענה גם לשאלת ה"התיישנות" שעלתה על יד הצדדים לפני הערכאה הדיונית. השופטת הנכבדה קבעה בפסק דינה כי תקופת ההתיישנות החלה בעזה לעניין תאונת דרכים היא שנתיים. זאת, בהסתמך על צו בדבר פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (רצועת עזה) (מס' 544) תשל"ז - 1976 (להלן: "צו הפיצויים").

הצו האמור הוצא על ידי המושל הצבאי באזור וקבע, בין היתר, כי על זכותו של נפגע לפיצוי על נזק גוף יחולו גם הוראות סעיף 68 לפקודת הנזיקין האזרחיים- 1944. סעיף 68 לפקודה קובע תקופת התיישנות של שנתיים על פי פרשנות המשיבים, המערערים חולקים גם על כך. אם אכן הצו הנ"ל ובהתאמה או לחלופין, סעיף 68 ופקודת הנזיקין האזרחיים 1944, הם בבחינת דין זר, מעבר לשאלת ההוכחה, יש לכך משמעות מכרעת בענייננו. שכן, אחד מאבני היסוד של המשפט הבינ"ל הפרטי הוא הקביעה כי שאלה שבפרוצדורה נדונה על פי דין הפורום ושאלות שבמהות נדונות על פי הדין הזר. (ראו למשל: ת"א 2244/81 (ת"א) קומפוני פריזיין נ' פלאטו שרון, דינים מחוזי, כרך לב(1), 854,; המפנה ל - Dicey-Morris, The Conflict of Laws (12 th. ed., 1993), 171-172). מכאן, שאם הצו מהווה דין זר, אזי כל העניינים שבפרוצדורה, ידונו לפי דין הפורום היינו לפי הדין הישראלי ולא לפי הוראות צו הפיצויים. בבג"צ 69,493/81 אבו עטיה ואח' נ' מפקד אזור יהודה ושומרון ואח', וכן קנזיל ואח' נ' הממונה על המכס (מפקדת אזור עזה ואח'), פ"ד לז(2) 197, 230 מצינו מפי מ"מ הנשיא מ' שמגר (כתוארו אז) "... נכנס הממשל הצבאי בנעלי השלטון המרכזי ורשויותיו שחלשו על השטח עובר לכינונו של הממשל האמור והוא אוסף לידיו ומרכז באופן מלא ובלעדי כל סמכות, חובה וזכות של השלטון המרכזי לפי הדין הקיים באזור (בג"צ 97/79 (4) בעמוד 316), וזאת בכפיפות לשינויים הנובעים מכינונו של השלטון הצבאי, ולסייגים העולים מהוראותיהם של דיני המלחמה. במילים אחרות, סייג, שביטויו בדיני המלחמה, יש בו כדי לגרוע מהפעלת מלוא סמכות השלטון והחקיקה שהייתה בידי השלטון הקודם" וכן ראה בג"צ 2977/91 עבדל קאדר סאלב נ' מפקד כוחות צה"ל, פ"ד מו(5) 467.

בהתאמה נפסק בע"פ 8019/93 יגאל עמיר נ' מ"י, פ"ד נג(4) 459, 477 מפי כב' השופט קדמי "... תחיקת הביטחון באזור (יהודה ושומרון במקרה הנדון, א.ק) אינה חלק של החקיקה הישראלית הפנימית ואין היא מהווה דין כמשמעותו בפקודת הפרשנות (נוסח חדש) ובחוק הפרשנות התשמ"א - 1981".

והלאה מזה למדנו בע"א 300/84 אבו עטיה נ' עריבטיסי, פ"ד לט(1) 365 מפי כב' השופטת ט' שטרסברג כהן כי "אם נושא היריבות הוא עניין שבמהות, חל הדין הזר, קרי הדין החל באזור (קרי יהודה ושומרון, א.ק) ולפיו קיימת יריבות בין המערערים לבין חברת הביטוח ... מאידך גיסא אם היריבות היא שאלה שבסדרי דין יחול הדין הישראלי" (עמוד 371)

לאור דברים אלה, נראה לי כי יש לקבוע כי הצו החל כאן הינו בבחינת דין זר, וככזה יש להחילו רק לגבי עניינים שבמהות להבדיל מסדרי הדין. ספק לי אם היה בכלל מקום לפנות לפקודת הפרשנות לצורך בירור מקור סמכותו של המפקד הצבאי בהוצאת הצו ובהמשך להזקק לפקודת הפרשנות לצורך הקביעה כי הצו הוא בבחינת דין ישראלי. מעמדו של ה"מחוקק" באזור הוא מעמד כפול פנים בלשונו של כב' השופט קדמי בע"פ 8019/96 הנ"ל. אבל וברור כי בעניין מהותו של דבר החקיקה ומקור הסמכות הפנים הן פנים מקומיות, קרי, אזור יהודה ושומרון וחבל עזה, היינו דין זר ולא דין ישראלי.

כעת יש אפוא לבחון כיצד מוגדרת ההתיישנות בדין הישראלי. האם הינה בתחום שבסדרי דין, או שמא הינה עניין שבמהות. טענת ההתיישנות, מסווגת בדין הישראלי כטענה דיונית הן במישור המשפט הפנימי, והן במסגרת המשפט הבינלאומי הפרטי (ראו: ת"א 2244/81 (ת"א) קומפוני פריזיין נ' פלאטו שרון, דינים מחוזי, כרך לב(1), 854, המפנה לע"א 419/71 מנורה נ' נומיקוס, פ"ד כו(2) 527, 531 ; וכן ד"נ 36/84 טייכנר נ' אייר פרנס, פ"ד מא(1) 589, 600).


בעניין זה יש לציין כי החריג היחיד לכלל הקובע כי שאלות שבסדר דין יוכרעו לפי דין הפורום בשונה מהדין המהותי החל על הצדדים, הוא עת התיישנות בדין הזר מוגדרת כהתיישנות מהותית, המפקיעה את הזכות להבדיל מהתיישנות דיונית המונעת מהתובע לממש זכות מהותית (ראו לעניין זה עניין פלאטו שרון, המפנה לע"א 419/71 מנורה נ' נומיקוס, פ"ד כו(2) 527, 531).

כיוון שההתיישנות בשטחים מסווגת אף היא כדיונית (שכן מקורה בפקודת הנזיקין האזרחיים, 1944), הרי שיש לקבוע כי טענת ההתיישנות במקרה שלפנינו, הינה בתחום סדרי הדין וממילא לעניין זה, יש להחיל על העניין דנן, את הוראות דין הפורום, קרי - הוראות חוק ההתיישנות.

מסקנה זו עולה בבירור גם מע"א 2705/91 אבו ג'חלה נ' חברת החשמל מזרח י-ם בע"מ, פ"ד מח(1) 554, 579-580. באותו העניין דן בית המשפט העליון בסוגיית ההתיישנות, קודם שמחק את התביעה בשל היות הפורום הישראלי פורום לא נאות. שם נקבע כי בעוד שתקופת ההתיישנות בשטחים היא של שנתיים (זאת על סמך סעיף 68 לפקודת הנזיקין האזרחיים), הרי שבאם התביעה הייתה נדונה בבית משפט בישראל הייתה חלה עליה תקופת ההתיישנות הישראלית של שבע שנים.

מכל המקובץ מסקנתי היא כי למרות שתקופת ההתיישנות הרלבנטית החלה בשטחים היא שנתיים, הרי שבענייננו חלה תקופת התיישנות של שבע שנים.

אשר על כן, לו דעתי תשמע הייתי מקבלת את הערעור ומורה על דחיית טענת ההתיישנות.



אסתר קובו, שופטת

השופטת נורית אחיטוב:

במחלוקת שנפלה בין חברי באשר לשאלה המרכזית בערעור זה, האם צו מס. 544 "צו פיצויים לנפגעי תאונת דרכים" הוא דין זר או דין מקומי. דעתי כדעתו של חברי כב' השופט גרוס.

כפי שצוטט על ידי חברי מפי כב' השופט קדמי , בענין יגאל עמיר נקבע מפורשות כי: "בהתחשב במעמדו כפול הפנים של המחוקק באזור ישראלי מצד אחד ומקומי מצד אחר, רשאים בתי המשפט שלנו להתייחס אל תחוקת הביטחון כאילו היתה חקיקה פנימית המחייבת באזור בלבד, ככל שמדובר בהוכחתה".

יתרה מזו, הצו הוצא בתאריך 25.9.76, לאחר שחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "הפלת"ד) כבר היה בתוקף. חרף זאת מפנה הצו לתרופות שעל פי פקודת הנזיקין האזרחיים-1944 (להלן: "הפקודה") ומפנה בין השאר לסע' 68 בפקודה הקובע תקופת התיישנות של שנתיים ימים. גם מכך ניתן ללמוד על תכלית הצו שביקש להחיל במפורש תקופה קצרה יותר, מזו הנוהגת על פי הפלת"ד.

על הרציונל לקיצור שמצא מוציא הצו לקצר את התקופה דיבר חברי בעת שדן בסבירות צו הפיצויים, ואין לי אלא להצטרף לדבריו.

אינני סבורה, כדעת חברתי כב' השופטת קובו, כי אין מקום לפנות לפקודת הפרשנות. למרות מעמדו "כפול הפנים" של הצו, כהגדרת כב' השופט קדמי, עדיין מקור הסמכות להחלת הצו הוא המחוקק הישראלי. ומשקבע אותו מחוקק בפקודת הפרשנות כי דין הוא:
"(3) צווים, תקנות, כללים, חוקי עזר, מנשרים הוראות, והודעות וכל מסמך אחר שנתנו מכח 'דין' כמשמעותו בפסקה (2) של הגדרה זו, בין לפני תחילת תוקפה של פקודה זו ובין לאחריה, ואינם בגדר חיקוקים...".
כי אז יחסה גם הצו האמור, בצילה של ההגדרה "דין".
"דין" ולא דין זר".

הנני מצטרפת גם לכל שאר נימוקיו של חברי כב' השופט גרוס.



נורית אחיטוב, שופטת

לפיכך הוחלט ברוב דעות לדחות את הערעור.

בנסיבות הענין אין צו להוצאות.

הערבויות יוחזרו למפקידיהן.




לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אחריות לתאונת דרכים

  2. אי הכרה בתאונת דרכים

  3. הפסדי השתכרות לעבר

  4. התיישנות תאונת דרכים

  5. החזר אגרה תאונת דרכים

  6. חובת דיווח תאונת דרכים

  7. חזרה לעבודה תאונת דרכים

  8. תאונת דרכים ברחוב בן צבי

  9. אי שיתוף פעולה מצד המבוטח

  10. הפסד השתכרות תאונת דרכים

  11. בעיות לב לאחר תאונת דרכים

  12. תביעה שעניינה בתאונת דרכים

  13. ביטוח תאונת דרכים גורר נגרר

  14. בעיה קוגניטיבית תאונת דרכים

  15. התיישנות תאונת דרכים בשטחים

  16. אי הגשת עזרה לאחר תאונת דרכים

  17. תביעת רכוש בגין תאונת דרכים

  18. ביטוח תאונת דרכים בזמן שלילה

  19. אחריות נהג אופנוע לתאונת דרכים

  20. אי חזרה לעבודה לאחר תאונת דרכים

  21. תביעה רכושית בגין תאונת דרכים

  22. התנצלות לאחר קרות תאונת דרכים

  23. אחריות פלילית תאונת דרכים קטלנית

  24. ביטוח נסיעות לחו''ל תאונת דרכים

  25. תאונת דרכים עקב נסיעה לא זהירה

  26. אובדן קואורדינציה עקב תאונת דרכים

  27. תאונת דרכים בין טרנזיט לבין ג'יפ

  28. תאונת דרכים בדרך חזרה מבילוי בים

  29. ההתיישנות להגשת תביעה תאונת דרכים

  30. תביעה על נזקים עקיפים בתאונת דרכים

  31. תאונת דרכים בגלל סטייה מנתיב נסיעה

  32. תאונת דרכים עקב בלימה "מאוחרת מדי"

  33. תאונת דרכים ברחוב ברקוביץ' בתל אביב

  34. תאונת דרכים במהלך ביצוע פניית הפרסה

  35. אפילפסיה פוסט טראומטית עקב תאונת דרכים

  36. תאונת דרכים ברחוב דרך מנחם בגין בתל אביב

  37. תאונת דרכים עם אוטובוס בכיכר – מי אשם ?

  38. תאונת דרכים: הסיטרואן התנגשה במזדה מאחור

  39. האם האירוע "תאונת דרכים" או מעשה התאבדות ?

  40. תאונת דרכים: תסמונת צווארית בגובה C7-T1 מימין

  41. תביעה בגין נזקים והפסדים שונים בשל תאונת דרכים

  42. תאונת דרכים בגלל סטיה מהנתיב הימני לנתיב השמאלי

  43. שאלת האחריות לתאונת דרכים כאשר יש גרסאות סותרות

  44. תאונת דרכים בכיכר אשר לא מסומנים בה נתיבי נסיעה

  45. גרסות שונות לגבי סטייה מהנתיב שגרמה לתאונת דרכים

  46. תאונת דרכים: הג'יפ סטה בחוסר זהירות מהנתיב השמאלי

  47. תאונת דרכים בה שני הנהגים גם יחד אשמים בקרות התאונה

  48. תאונת דרכים עקב סטיה מנתיב אשר קיצרה את מרחק הבלימה

  49. אי פניית הנהג למשטרת ישראל מיד בסמוך לאחר תאונת דרכים

  50. תאונת דרכים בדרך מנחם בגין במעבר מנתיב ימני לנתיב שמאלי

  51. תאונת דרכים - פגיעה בשלולית ענק שהיתה בדרך בכיוון הנסיעה

  52. תאונת דרכים בשעת חשכה בקטע הכביש שאין בו תאורה בכביש רטוב

  53. תאונת דרכים: הנהג המשיך נסיעתו, ככל הנראה מבלי משים לתאונה

  54. תאונת דרכים בכביש דו סטרי שבו יותר מנתיב נסיעה אחד בכל כיוון

  55. תאונת דרכים במהלך ביצוע פניית פרסה שמאלה במגמה להמשיך בנסיעה

  56. עברה תאונת דרכים ביום וכתוצאה ממנה סבלה מכאבי גב לפני ההיריון

  57. תאונת דרכים - ניסיון לטעון כי היתה חתונה במקום והכביש היה חסום

  58. תאונת דרכים: פנתה לראשונה לטיפול רפואי רק יומיים לאחר קרות התאונה

  59. תאונת דרכים: 15% בגין הגבלת תנועות בעמ"ש מותני בצורה קלה עד בינונית

  60. האם מדובר בהתאבדות המוחרגת על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ?

  61. האם תאונת דרכים ? נפלה ונחבלה במרחק כחצי מטר מהדלת הסמוכה למושב הנהג

  62. תאונת דרכים: מהגבלת תנועות מזערית, המלווה בספזם שרירים ורגישות ממוקמת

  63. תאונת דרכים באזור "הקניותר" בנס ציונה, מכיוון צפון לכיוון דרום של העיר

  64. תאונת דרכים: סי.טי בטן הדגים קרע בלבלב עם נוזל סביבו - הוחלט על התערבות כירורגית

  65. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון