התיישנות תובענה ייצוגית

הבקשה
1. לפניי בקשה לאישור תובענה מינהלית שהגיש המבקש, עו"ד שלמה שרשבסקי, נגד המשיבה, עיריית ירושלים, כתובענה ייצוגית, לפי סעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן – החוק או חוק תובענות ייצוגיות). במסגרת התובענה המינהלית טוען המבקש, כי המשיבה גבתה ממנו חוב בגין אי-תשלום ארנונה, אשר לדידו התיישן; ובנוסף עשתה כן תוך פגיעה בכבודו ובשמו הטוב, עת הטילה עיקול על חשבון הבנק שלו לצורך הגבייה, זאת בשעה שהיה פטור מתשלום החוב מחמת התיישנות, לטענתו. לפיכך עותר המבקש במסגרת התובענה להשבת הסכום שנגבה, וכן לפיצויים. במסגרת הבקשה טוען המבקש, על-יסוד האמור, כי המשיבה גובה מתושבי ירושלים חובות שהתיישנו כעניין שבשיטה, ולכן מתקיימים לדידו התנאים הנדרשים בחוק לצורך אישור התביעה כתובענה ייצוגית.

המסגרת הנורמטיבית – חוק תובענות ייצוגיות
2. סעיף 3 לחוק תובענות ייצוגיות וכן התוספת השנייה לחוק זה, קובעים את רשימת הנושאים שבעניינם ניתן להגיש תובענה ייצוגית; ובכלל זה, תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין – כמס, אגרה או תשלום חובה אחר (פריט 11 לתוספת השנייה). בנוסף, קובע החוק את התנאים להגשת תובענה ייצוגיות, וכן את הדרישות שעל התובע לעמוד בהן כדי לאשר את תביעתו כתובענה ייצוגית. כך, על-פי סעיף 4(א)(1) לחוק, רשאי להגיש תובענה ייצוגית אדם שיש לו עילה בתביעה או בעניין כאמור בסעיף 3 לחוק, המעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל החברים הנמנים עם קבוצת בני אדם – בשם אותה קבוצה. בנוסף לתנאי סף זה, על המבקש לאשר תביעה כתובענה ייצוגית לעמוד בארבעת התנאים המפורטים בסעיף 8(א) לחוק: ראשית, כי התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן תוכרענה בתובענה לטובת הקבוצה; שנית, כי תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין; שלישית, כי קיים יסוד סביר להניח שעניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת; ורביעית, כי קיים יסוד סביר להניח שעניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב.

בצד אלו קובע חוק תובענות ייצוגיות הוראות ייחודיות הנוגעות לאישור תובענה ייצוגית נגד רשות. כך למשל קובע סעיף 4(ב) לחוק, כי אם שוכנע בית-המשפט שהנזק אשר עלול להיגרם כתוצאה מניהול התובענה הייצוגית עולה על התועלת שעשויה לצמוח ממנו, ניתן להתחשב בכך בעת ההכרעה בבקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד המדינה או רשות מרשויותיה; ובנוסף קובע סעיף 9(ב) לחוק, כי בית-המשפט לא יאשר תובענה ייצוגית בתביעת השבה נגד רשות, אם האחרונה חדלה מהגבייה שבשלה הוגשה הבקשה לאישור בתוך 90 ימים מיום הגשת הבקשה.

3. בענייננו, מלין המבקש נגד פעולות גביית חוב ארנונה על-ידי עיריית ירושלים; וזאת בהתאם לפריט 11 לתוספת השנייה בחוק, כאמור, לפיו ניתן להגיש "תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר". אין חולק, כי הארנונה הִנה בגדר תשלום חובה שמטילה רשות מקומית, בגין נכסים המצויים בתחומה (ראו למשל: רע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית (20.6.10), בפסקה 10; ועע"מ 10372/08 עיריית בת-ים נ' שמואל אדוט ז"ל (4.1.11), בפסקה 7). סמכותה של המשיבה, כרשות מקומית, להטיל חיובים בארנונה, קבועה בסעיף 8(א) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג-1992, והתקנות שהותקנו מכוחו; זאת בהתאם לתעריפים מזעריים ומֵרביים שנקבעו על-ידי שר הפנים ושר האוצר. כן יוער, כי לרשות המינהלית סמכות לגבות מהנישומים חובות בגין אי-תשלום ארנונה באמצעות שני אפיקים: האחד, פנייה לבית-המשפט המוסמך בהליך גבייה משפטי, לפי סעיף 317 לפקודת העיריות [נוסח חדש]; והשני, הליך גבייה מינהלי – כפי שננקט בענייננו – שבגדרו מוסמכת הרשות המקומית לפעול לגביית חוב ארנונה מבלי שחוב זה אושר בפסק-דין, וזאת מכוח פקודת העיריות [נוסח חדש] וכן מכוח פקודת המסים (גבייה) (ראו: ענייו פקודת העיריות [נוסח חדש] וכן מכוח פקודת המסים (גבייה) (ראו: ענייו נסייר ועניין אדוט, לעיל).

רקע עובדתי
4. התובענה המינהלית שהגיש המבקש נסמכת על חוב שגבתה ממנו המשיבה בהליך גבייה מינהלי, באמצעות עיקול חשבון הבנק שלו; זאת בגין אי-תשלום ארנונה בתקופה בת כשנה וחצי, החל מחודש יוני 1999 ועד ליום 31.12.2000, עבור דירת מגורים בירושלים שהייתה בבעלות המבקש עד לשנת 2001, אז נמכרה על-ידו לצד שלישי (להלן – הנכס), כמפורט להלן.


במשך מספר שנים, עד לשנת 1999, השכיר המבקש את הנכס, והדיירת שהתגוררה במקום נשאה בתשלום הארנונה בגינו, כ"מחזיקה" (להלן – השוכרת). בתחילת שנת 2001 הודיע המבקש בכתב למשיבה, כי הוא הנושא בחובת תשלום הארנונה החל מיום 1.1.2001. אין חולק, כי במהלך שנת 2001 מכר המבקש את הנכס, ולצורך המכירה הנפיקה עבורו המשיבה אישור בדבר היעדר חובות כלפיה. בצד זאת, במשרדי המשיבה נרשם חוב על-שם הדיירת בגין אי-תשלום ארנונה עבור הנכס מחודש יוני 1999 ועד ליום 31.12.2000, קרי – עד רישום הנכס על שמו של המבקש לצורכי ארנונה, לפי הודעתו (להלן – החוב).

5. כפי שעולה מהתגובה לבקשה, במסגרת הליכי טיפול בחובות שנצברו, אשר ערכה המשיבה בשנת 2007, התברר לה – לראשונה לטענתה – כי השוכרת נפטרה ביום 17.5.1999, קרי – כשנה וחצי עובר להודעת המבקש לפיה הוא המחזיק בנכס לצורך תשלום הארנונה. או-אז הסיקה המשיבה, כי המבקש החזיק בנכס כבר ביום פטירת הדיירת, דהיינו – 17.5.1999, ולא החל מיום 1.1.2001 כפי שהודיע, כאמור. יוער כבר עתה, כי ברישומי המשיבה, שאותם הציג המבקש במסגרת ההליך דנן, מופיעה תרשומת מיום 15.4.2001, לפיה הדיירת ובן-זוגה נפטרו. יצוין בהקשר זה, כפי שעלה במסגרת הדיון בבקשה זו, כי התרשומת נערכה על-ידי פקיד אכיפה בעירייה, מר צבי פולטוב ז"ל; וכי הואיל והלה הלך לבית-עולמו, לא ניתן לדעת פרטים אודות מהות הרישום הנ"ל. בנסיבות אלו העיד בבית-המשפט, בין-היתר בעניין זה, מר משה לוי, מנהל הארנונה ואגף השומה והגבייה בעיריית ירושלים.

6. במכתב מיום 4.11.2007 מטעם המשיבה הודע למבקש אודות החוב, וכן נמסר לו כי בכוונת העירייה להעביר את החוב על-שמו, הואיל והדיירת נפטרה בחודש מאי 1999, והיות שעל המבקש חלה חובה להודיע למשיבה על חילופי דיירים בנכס. מכתב נוסף נשלח למבקש ביום 6.12.2007, וביום 19.12.2007 השיב הלה לעירייה, כי הנכס נמכר לפני שנים רבות והועבר לצד ג' לאחר שהמבקש קיבל "תעודת היעדר חובות", וכי לא ניתן לטעון כיום לחובות שהמבקש אינו מודה בהם. מרישומי המשיבה עולה, כי מכתב התראה ודרישה לתשלום נשלח למבקש ביום 13.1.2008 (אם כי לטענת המבקש, לא קיבל כל מכתב כאמור בשנת 2008); ואין חולק כי המבקש קיבל דרישת תשלום נוספת לתשלום החוב, בסך 9,476.65 ₪, אף ביום 23.5.2010. לפנייה זו השיב המבקש במכתב מיום 7.6.2010, ובו חזר על הטענות שהעלה בעבר ואף הוסיף כי מדובר בחוב שהתיישן. פניות טלפונית של המבקש לב"כ המשיבה – לא נענו.

ביום 5.10.2010 הטילה העירייה עיקול על חשבון הבנק של המבקש. העיקול מומש ביום 8.11.2010, ובגדרו נגבה סכום של 9,476.65 ₪. ביום 16.11.2010 הגיש המבקש את הבקשה דנן לאישורה של התביעה כתובענה ייצוגית.

תמצית טענות הצדדים
7. לטענת המבקש, המשיבה אינה רשאית לעשות שימוש בסמכותה לפי פקודת המסים (גבייה) לשם גביית חובות שהתיישנו; אך חרף האמור – עיקלה היא את חשבון הבנק שלו וגבתה ממנו חוב שהתיישן. בכך אף גרמה המשיבה למבקש, לטענתו, עוגמת נפש ופגיעה בשם הטוב, היות שהציגה אותו כמי שאינו משלם את חובותיו; וזאת תוך פגיעה באמינותו המקצועית, באופן העשוי להשפיע על ענייניו הכלכליים, כעורך-דין. על-יסוד האמור טוען המבקש, כי המשיבה דורשת מתושבי ירושלים לשלם את חובותיהם בארנונה, גם אם התיישנו, כעניין שבשיטה; כי אף אם התיישנו חובות כאמור, פועלת המשיבה כלפי החייבים לפי פקודת המסים (גביה), ובין היתר מטילה עיקולים על חשבונות הבנק שלהם; וכי בכך מסבה המשיבה פגיעה בלתי מוצדקת למי שאינו חייב בתשלום, תוך השמתו ללעג ולקלס בעיני עובדי הבנק ופגיעה בענייניו הכלכליים, והכל בניגוד להוראות חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן – חוק איסור לשון הרע). המבקש גורס, כי יש להגדיר את הקבוצה שבשמה תנוהל התובענה כ"תושבי ירושלים ששילמו או נאלצו לשלם חובות ארנונה שהתיישנו וזאת בשנתיים האחרונות"; וכי השאלות המשותפות לחברי הקבוצה הן – האם גבתה המשיבה מתושבי ירושלים חובות שהתיישנו, האם עשתה כן בדרך של עיקול חשבונות בנק, ממי נגבו כך חובות ארנונה בשנתיים האחרונות ומה סכום החובות שנגבו כאמור. לשיטת המבקש, תובענה ייצוגית הִנה הדרך הראויה שבה יעמדו חברי הקבוצה על זכויותיהם; זאת, בין-השאר, הואיל וכל אחד מחברי הקבוצה צפוי להוצאות רבות הכרוכות בניהול הליך פרטני אשר עולות על סכום העילה האישית, מה-גם שריבוי תביעות יביא לעומס מיותר על בית-המשפט ועלול לגרום להכרעות סותרות.

8. המשיבה טוענת, כי למבקש לא עומדת עילת תביעה אישית נגדה, בין-השאר, הואיל ולדידה מרוץ התיישנות החוב החל רק בשנת 2007; מה-גם, שההליך המתאים להעלאת טענת התיישנות חוב ארנונה הִנו הגשת עתירה מינהלית, וממילא נמנע המבקש מלהעלות את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה. עוד מוסיפה המשיבה בהקשר זה, כי טענת התיישנות הִנה טענת הגנה, ולפיכך אינה מהווה עילת תביעה, ומקל וחומר – אינה יכולה לשמש עילה לתביעת השבה. בנוסף, לעמדתה, אף עילת פיצויים בגין חוק לשון הרע אינה יכולה לשמש בסיס לתביעה ייצוגית נגד רשות, הואיל ואינה נכללת בפריט 11 לתוספת השנייה בחוק תובענות ייצוגיות. למעלה מזאת טוענת המשיבה, כי התובענה אינה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, הואיל ועניינו של כל נישום מבוסס על מסכת עובדתית שונה ואינדיבידואלית, אשר מחייבת – הן בחינה פרטנית ונפרדת לגבי תחולת הוראות חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן – חוק ההתיישנות), והן הבאת עדים וראיות להוכחת כל מקרה ומקרה. לאור האמור, ונוכח השונוּת שבין חברי הקבוצה, גורסת המשיבה כי תובענה ייצוגית אינה הדרך היעילה וההוגנת לבירור התובענה.

דיון והכרעה
9. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה לאישור התביעה כתובענה ייצוגית – להידחות.

כאמור בסקירת הרקע המשפטי, על-מנת שיכיר בית-המשפט בתביעה כתובענה ייצוגית, על המבקש להראות, בין-השאר, כי "התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה" (סעיף 8(א)(1) לחוק); וכן כי "תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין" (סעיף 8(א)(2) לחוק). בע"א 6887/03 חיים רזניק נ' ניר שיתופי אגודה ארצית שיתופית להתיישבות (20.7.2010), ציין בית-המשפט העליון, כי אמנם יתכן שלא כל השאלות המתעוררות בגדר התובענה תהיינה משותפות לכלל חברי הקבוצה, ודי בכך שיש שאלות "מהותיות" משותפות; אולם, שונוּת רבה מדי עלולה לחתור תחת הרציונאל הקבוע בסעיף 8(א)(2) לחוק (סעיפים 28-24 לפסק-הדין). נפסק, כי "כאשר בגדר התובענה הייצוגית או לאחריה יהיה צורך לקיים חקירה פרטנית בעניינו של כל אחד מחברי הקבוצה, הכוללת בירורים עובדתיים מורכבים, שמיעת עדים, הכרעות מהימנות וכדומה, כך שמבחינה מעשית מדובר בפיצול ההליך הייצוגי לסדרה של משפטים נפרדים, אין לאשר את התובענה הייצוגית" (פסקה 28).

10. בענייננו, הואיל והתביעה מבוססת על טענה בדבר גבייה מינהלית של חוב לאחר תקופת התיישנותו – הרי שנוכח מהותה של טענת ההתיישנות, לא ניתן להצביע על קבוצה בעלת שאלה משותפת; וממילא יידרשו חקירות ובירורים פרטניים לגבי כל אחד מהנישומים, כך שתובענה ייצוגית אינה הדרך היעילה לדון בטענותיהם.

הנה-כי-כן, כפי שציינה המשיבה בסיכומיה, רק בעניינו הפרטני של המבקש – חלוקים הצדדים לגבי מכלול סוגיות הכרוכות בטענת ההתיישנות שהעלה, אשר נוגעות אך ורק לתביעתו האישית. בכלל זה יש להכריע בשאלות – מתי החל מרוץ התיישנות החוב, וזאת הן בזיקה למחלוקת בדבר המועד שבו נודע למשיבה על פטירתה של הדיירת, והן בהתייחס לשאלה בדבר חובתו של המבקש להודיע על "חילופי מחזיקים בנכס" בנסיבות העניין; האם קיימת בענייננו "התיישנות שלא מדעת" מצד המשיבה, לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות; והאם העלה המבקש את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, כנדרש לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות. מטבע הדברים, היות שהתובענה מבוססת על טענת התיישנות, כאמור, שאלות מסוג זה תעלנה ביחס לכל אחד מהנישומים, ותדרושנה הכרעה נפרדת בעניינו של כל אחד; שכן, כל חוב אשר נישום פלוני יטען להתיישנותו – נוצר בהתבסס על תשתית עובדתית שונה, כאשר בנוגע לכל נישום התנהלו הליכים נפרדים באשר לדרישות תשלום החוב, מועדי המצאתן וכיוצא באלה. במובן זה, לכל נישום אשר המשיבה פעלה לגביית חובותיו, על-אף שלטענתו החוב תיישן, עשויה לכאורה לעמוד טענת התיישנות כמגן מפני גביית החוב – אולם נוכח השוּנות הברורה בין התשתית העובדתית העומדת ביסודו של כל חוב והליכי גבייתו – לא ניתן להצביע על שאלה המשותפת לכלל הנישומים האמורים. זאת ועוד, השוני האמור בין הנישומים משליך למעשה על זכותו של כל נישום לקבלת סעד מהמשיבה, ולא רק על גובה הפיצוי (ראו: עניין רזניק, בפסקה 25). כך, ייתכן שבירור פרטני ילמד כי לחלק מהנישומים כלל לא עומדת טענת התיישנות – בין אם משום שלא העלו טענה זו בהזדמנות הראשונה, ובין אם היות שנקטע בעניינם מרוץ ההתיישנות מסיבה פרטנית כלשהי. על-יסוד האמור, נהיר כי התובענה אינה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, כנדרש לפי סעיף 8(א)(1) לחוק.

11. מכל מקום, תובענה ייצוגית אף אינה הדרך היעילה לדון בנסיבות העניין, לפי סעיף 8(א)(2) לחוק; הואיל וטענת התיישנות שיעלה כל נישום תחייב בירור פרטני ונפרד, כפי שנדרש בעניינו של המבקש. כך למשל, לצורך בירור טענת ההתיישנות שהעלה המבקש, נדרשה חקירה באשר למועד שבו נודע למשיבה אודות פטירת הדיירת, וכן למועד שבו החל מרוץ ההתיישנות, שכן העירייה טענה ל"התיישנות שלא מדעת" לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות. המבקש גרס, על-יסוד מסמך שהנפיקה המשיבה, כי העירייה ידעה עוד ביום 15.4.2001 אודות פטירת הדיירת ובן זוגה, ולכן מרוץ ההתיישנות החל ממועד זה; ולשם כך הוגשו לבית-המשפט – בקשה להוספת המסמך האמור, תצהיר משלים מטעם המשיבה, תצהיר משלים מטעם המבקש בתשובה לתגובת המשיבה, ובקשה נוספת להשלמת מסמכים. כמו-כן, בשל חלוף הזמן, לא ניתן לברר את גרסתו של פקיד העירייה שערך את התרשומת ביום 15.4.2001, שכן הלה נפטר; ולכן, נוסף על המסמכים האמורים, זומן להעיד בבית-המשפט מר משה לוי, מטעם המשיבה. זאת ועוד, לצורך בירור טענת ההתיישנות שמעלה המבקש – יש צורך להכריע בשאלות הנוספות המצויות במחלוקת הפרטנית שבין המבקש למשיבה בעניין התיישנות החוב, כאמור לעיל, לרבות – מועד תחילת מרוץ ההתיישנות, קיומה של "התיישנות שלא מדעת" ושאלת העלאת טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה. מובן, כי חקירות, דיונים והכרעות כאמור, יידרשו לגבי כל נישום באופן פרטני, במנותק מיתר הנישומים; ולא מן הנמנע כי הליכים אלו אף ידרשו המצאות של מסמכים רבים, אשר ספק אם ניתן יהיה לאתרם בשל חלוף הזמן, וכן חקירת מצהירים, ביחס לכל נישום ונישום. בנסיבות אלו, נהיר שאין לדון בכל טענות ההתיישנות במשותף, ומכאן שתובענה ייצוגית אינה הדרך היעילה להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין, כנדרש בסעיף 8(א)(2) לחוק.

12. על-יסוד האמור, אין מקום לקבל את הבקשה לאישור התביעה כתובענה ייצוגית, וזאת אף מבלי להכריע בטענות הפרטניות שהעלה המבקש בדבר התיישנות החוב; ואף ללא צורך לדון בשאלה העקרונית, האם המשיבה אכן גובה כעניין שבשיטה חובות לאחר תקופת התיישנותם, ומה מקור סמכותה לעשות כן. כעולה מהמקובץ לעיל, אף שלכאורה מדובר בשאלה מהותית של משפט – היא אינה יכולה להיות משותפת לחברי קבוצה כלשהי, הואיל והיא מבוססת על טענת התיישנות, אשר הִנה תלוית נסיבות פרטניות ביחס לכל נישום ונישום.

13. בשולי הדברים אעיר, כי ספק אם ככלל ניתן לבסס תובענה ייצוגית על עילת השבה שמקורה בטענת התיישנות, בשל אופייה של טענת ההתיישנות. כבר צוין בפסיקה, לא אחת, כי טענת התיישנות הִנה "מגן ולא חרב", קרי – טענת הגנה אשר עומדת לנתבע בהליך משפטי (ראו: עניין אדוט, בפסקה 12 לפסק-הדין; עניין נסייר, בפִסקה 15 לפסק-דינה של כב' השופטת ברלינר; וכן ע"א 522/71 מוריס בנין נ' אלברט בנין, פ"מ כח(2) 309, 326 (1974)). בעניין נסייר (לעיל) אמנם הכיר בית-המשפט העליון ביכולתו של נישום לפתוח בהליך משפטי נגד רשות מינהלית על-יסוד טענת התיישנות, אך זאת במסגרת התגוננות; שכן, בגדר הליכי גבייה מינהליים, שבהם כאמור פועלת הרשות המינהלית לגביית החוב ללא אישורו בבית-משפט, "המסגרת היחידה בה ניתן להעלות טענת התיישנות... הינה בעתירה מינהלית או, בעבר, בתביעה לפסק דין הצהרתי" (שם, בפסקה 16 לפסק-הדין של כב' השופטת ברלינר). הווה אומר, בתביעות הנסמכות על טענת התיישנות בגין הליכי גבייה מינהליים, על-אף שהנישום הוא שפתח את ההליך המשפטי, הרי שהנישום הִנו המתגונן, ואילו הרשות, חרף היותה נתבעת בבית-המשפט, הִנה למעשה התובעת העומדת על תשלום החוב (עניין נסייר, פסקה 24 לפסק-הדין של כב' השופטת ברלינר). במובן זה, "מעמדו הפורמלי של הטוען טענת התיישנות, בין כתובע ובין כנתבע, אינו מעלה ואינו מוריד לענין זה, ובלבד שטענת ההתיישנות נותרת במהותה טענת הגנה בעלת אופי דיוני כלפי מי שתובע קיום זכות מהטוען" (עניין נסייר, פסקה 3 לפסק-דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה; ההדגשות אינן במקור). לאור זאת, לכאורה, בשל אופייה ה"הגנתי" של טענת ההתיישנות, היא אינה יכולה לשמש כבסיס לתובענה ייצוגית.

זאת ועוד, טענת התיישנות הִנה טענה דיונית, דהיינו – התיישנות החוב אין פירושה ביטולו של החוב (סעיף 2 לחוק ההתיישנות; על נפקות ההבחנה בין התיישנות חוב ארנונה לבין ביטולו, ראו: עע"מ 7878/10 עיריית רעננה נ' יגאל שמיע (31.1.12), פסקאות כ'-כ"ב לפסק-דינו של כב' השופט רובינשטיין). עמדה זו נלמדת אף מהוראות סעיף 3 לחוק ההתיישנות, הקובע כי יש להעלות טענת התיישנות בהזדמנות הראשונה, שאחרת – אין להזדקק לה. על-רקע זה, ספק אם עילת תביעה הנסמכת על טענת התיישנות יכולה לבסס עילה לתובענה ייצוגית.

ואולם, בענייננו אין צורך להכריע בשאלות אלו, משנקבע כי יש לדחות את הבקשה לאישור התובענה המינהלית כתובענה ייצוגית מהטעמים שאוזכרו לעיל.

14. הואיל וקבעתי, כי בנסיבות דנן תובענה ייצוגית אינה הדרך המתאימה לדון בטענות המבקש בדבר התיישנות החוב שגבתה המשיבה באמצעי גבייה מינהליים, וכן כי בענייננו לא ניתן להצביע על קבוצה בעלת שאלה משותפת שיש לדון בה בדרך של תובענה ייצוגית – הרי שמתייתר הצורך לדון בטענות המבקש לפי חוק איסור לשון הרע, או בשאלה האם ניתן להגיש תובענה ייצוגית נגד רשות בעילה לפי חוק זה. בענייננו, אף המבקש אינו טוען כי עילה זו עומדת בפני עצמה, ולדידו "התביעות משולבות" כך שהתביעה לפי חוק לשון הרע "היא חלק מתביעת ההשבה". משנדחתה הבקשה על-בסיס עילת ההשבה, כפועל יוצא נדחית הבקשה בנוגע לעילות לפי חוק איסור לשון הרע

התוצאה
15. על-יסוד האמור לעיל, הבקשה לאישור התובענה המינהלית כתובענה ייצוגית – נדחית.

המבקש ישא בתשלום הוצאות המשיבה בסך 5,000 ₪.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ביטול תביעה ייצוגית

  2. התיישנות תביעה ייצוגית

  3. הסתלקות מתובענה ייצוגית

  4. התיישנות תובענה ייצוגית

  5. הסכם פשרה בתביעה ייצוגית

  6. בקשה לתיקון תובענה ייצוגית

  7. חוסר תום לב בתביעה ייצוגית

  8. תנאים לאישור תביעה ייצוגית

  9. גילוי מסמכים תובענה ייצוגית

  10. התנגדות לביצוע תביעה ייצוגית

  11. אישור הסכם פשרה תביעה ייצוגית

  12. תביעה ייצוגית נגד זאפ דפי זהב

  13. דחיית בקשה לאישור תביעה ייצוגית

  14. תנאים לאישור פשרה תביעה ייצוגית

  15. אישור הסדר הסתלקות תביעה ייצוגית

  16. הגשת ראיות נוספות תביעה ייצוגית

  17. בקשה לסילוק תביעה ייצוגית על הסף

  18. דחיית בקשה לאישור תובענה ייצוגית

  19. על מה אפשר להגיש תביעה ייצוגית ?

  20. בקשה להוספת נתבעים תביעה ייצוגית

  21. בקשה לצירוף תובעים לתביעה ייצוגית

  22. חובת דיווח סביבתי - תביעה ייצוגית

  23. הסתלקות מבקשה לאישור תביעה ייצוגית

  24. סעיף 8(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות

  25. תביעה ייצוגית בסוגיית הסכם קיבוצי ?

  26. בקשה לקביעת שכר טרחה בתביעה ייצוגית

  27. בקשת רשות ערעור אישור תביעה ייצוגית

  28. חובת דיווח על תקלות - תביעה ייצוגית

  29. תביעה ייצוגית "מעוררת שאלות מהותיות"

  30. אובדן השקעה אלטרנטיבית - תביעה ייצוגית

  31. בקשה לאישור הסדר פשרה בתביעה ייצוגית

  32. גילוי מסמכים לפני אישור תביעה ייצוגית

  33. בקשה למחיקת בקשה לאישור תביעה ייצוגית

  34. אחוזי שומן במוצרי חלב תביעה ייצוגית על הטעיה

  35. כתב תביעה אישית ובקשה לאישור תובענה ייצוגית

  36. אישור הסדר פשרה בתביעה ייצוגית בבית הדין לעבודה

  37. תביעה ייצוגית: שירות תזכורת לסיום החניה "פנגו"

  38. תביעה ייצוגית נגד חברת סלולר על אי קבלת זיכויים

  39. בקשה לפי סעיף 9 של חוק תובענות ייצוגיות לאשר הודעת חדילה

  40. תביעה ייצוגית: סכומי הארנונה לא עודכנו בהתאם למדדים שליליים

  41. טענה כי לא פנו אליה על מנת לקבל את אישורה למשלוח דברי הפרסומת

  42. אזרח ותיק זכאי להנחה בשיעור של 50% מדמי הנסיעה בתחבורה ציבורית

  43. החריג בסעיף 10(3) המונע בירור תביעה כתביעה ייצוגית כשיש הסכם קיבוצי

  44. הודעת חדילה מוסכמת לפי סעיף 9(ב) של חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006

  45. תביעה ייצוגית: התברר כי מכשיר בו בוצעה בדיקה שימש קודם לבדיקת נשא איידס

  46. גביית ריבית בשיטת "ריבית דרבית" ולא בשיטת ה"ריבית הצמודה" - תביעה ייצוגית

  47. תביעה ייצוגית שענינה "החזר הוצאות" שמקבלת מכבי שירותי בריאות מכלל בריאות חברה לביטוח

  48. תביעה ייצוגית: סימון שטח חניה המצוי בבעלות פרטית ככזה המחייב בתשלום אגרת חניה (סימון כחול לבן)

  49. תביעה ייצוגית: הנגשת אוטובוסים בקווים עירוניים ותחנות קו לשימוש עיוורים וכבדי ראיה לפי חוק שוויון

  50. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון