התיישנות תשלום ביטוח לאומי

התובע, מר דוד שרם, הגיש תביעה זו להצהיר על בטלות הודעות הנתבע מיום 13.12.09 ו-14.2.10, על פיהן נדרש התובע להחזיר חוב בסך 73,484 ₪ בשל תשלום קצבת נכות לתובע שלא כדין בשנים 1996-2002.
ביום 30.3.11 ניתנה החלטת בית הדין לפיה על תביעת התובע להצהיר על בטלות הודעות הנתבע הנ"ל חלה התיישנה לפי תקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל-1969.
בשלב זה של ההליך מוטל עלי להכריע בטענת התובע כי עילת התביעה של הנתבע להשבת גמלאות היתר ששילם לתובע – התיישנה על פי חוק ההתיישנות או כי קיים "שיהוי מנהלי" החוסם את הנתבע מלגבות את החוב.

עובדות


העובדות שאינן במחלוקת הן כדלקמן:
התובע, יליד 1947, ניהל מוסך לתיקון כלי רכב משנת 1993.
לתובע שולמה קצבת נכות בשים 1995-2002.
ביום 2.4.03 הודיע הנתבע לתובע על דחיית תביעתו לקצבת נכות החל מיום 1.7.96 ועל יצירת חוב בסך 78,434 ₪, מהטעם שהתובע לא היה "נכה" בין השנים 1995-2002.
ביטול זכאות התובע לקצבת נכות בהחלטה מיום 2.4.03, נעשה לאור שומות מס הכנסה מתוקנות של התובע לשנים הרלוונטיות, שהגיעו לנתבע ב-2002. מכתבי דרישה נוספים בגין החוב הוצאו על ידי הנתבע לתובע בתאריכים 15.6.03 ו-21.7.04.
ביום 31.7.03 השיג התובע על קיומו של החוב לפני וועדה לביטול חובות. הנתבע הודיע לתובע ביום 21.7.04 על דחיית ההשגה אך לא צירף להודעתו את פרוטוקול הוועדה לביטול חובות ונימוקיה.
התובע פנה ללשכה לסיוע משפטי וזו פנתה בעניינו לנתבע ביום 22.11.04 וביקשה שיישלח לה החומר הרלוונטי. הנתבע שלח את החומר ללשכה לסיוע משפטי ביום 22.12.04.
במקביל, ביום 22.11.04 פנה התובע באמצעות בא כוחו לנתבע וביקש פירוט החוב וכן ביקש כי הנתבע יימנע מנקיטת הליכי גבייה בשל כוונת התובע לפנות לוועדה לביטול חובות.
ביום 11.1.05 שלח הנתבע לב"כ התובע פירוט של החוב.
ביום 16.1.05 פנה ב"כ התובע לנתבע וביקש שעניינו של התובע יועבר לוועדה לביטול חובות. הנתבע לא השיב למכתבו של ב"כ התובע.
ביום 13.12.09 שלח הנתבע לתובע דרישה להחזיר חובו בסך 73,484 ₪ בענף נכות כללית. כמו כן נדרש התובע להחזיר חוב בסך 11,209 ₪ בענף זקנה ושארים.
בין הצדדים התקיימה התכתבות שהחלה במכתב ב"כ התובע לנתבע מיום 6.1.10, שעניינה דרישת התובע להקפיא את החוב ולהעביר את בקשת התובע לביטול החוב לוועדה לביטול חובות. במסגרת ההתכתבות הודיע הנתבע כי עוד בחודש 7/04 הובאה לידיעת התובע החלטת הועדה לביטול חובות שלא להיעתר לבקשת התובע מיום 31.7.03 לביטול החוב. התובע ביקש מהנתבע להקפיא את החוב בין היתר בשים לב לכך שהנתבע לא פעל לגביית החוב עד למכתבו מיום 13.12.09. ביום 14.4.10 הודיע הנתבע לב"כ התובע כי "אכן בשנים האחרונות לא נגבה החוב, אך לאחרונה יצאו נהלים חדשים בנוגע לחובת והם אכן מיושמים. אי לכך נדרש מרשיך לתשלום חובו לאחר מספר שנים".
ביום 14.2.10 נשלחה לתובע אזהרה לפני ביצוע עיקול ובסמוך לתחילת חודש 5/10 הטיל הנתבע עיקול על חשבון בנק של התובע.



המחלוקות הטעונות הכרעה


המחלוקת הטעונה הכרעה בשלב זה של ההליך עניינה בשאלת התיישנות תביעת הנתבע להחזר החוב. שאלה זו מצריכה התייחסות לשאלות המשנה הבאות:
האם החוב של התובע כלפי הנתבע נתון להתיישנות לפי חוק ההתיישנות? בעניין זה הצדדים חלוקים בשאלה אם ההלכה שנפסקה על ידי בית המשפט העליון ברע"א 187/05 נעמה נסייר נ. עיריית נצרת עלית (מיום 20.6.10) משנה את "הלכת כרמלי" של בית הדין הארצי לעבודה משנות ה-70 (דב"ע לה/0-22 המוסד לביטוח לאומי נ. דבורה כרמלי, פד"ע ו' 371), לפיה חוב דמי ביטוח של מבוטח למוסד לביטוח לאומי אינו נתון להתיישנות.
ככל שתיתכן התיישנות של חוב התובע, במישור העקרוני, מהו המועד של תחילת מירוץ ההתיישנות של חוב התובע למוסד?
האם התובע העלה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה? אם לא – האם הוא מנוע מלטעון טענת התיישנות נגד גביית החוב?
ככל שהתובע אינו מנוע מלטעון להתיישנות - האם מכתבי הדרישה של הנתבע מיום 2.4.03, 15.6.03, 21.7.04 ו-13.12.09 עצרו את מירוץ ההתיישנות?
ככל שלא עומדת לתובע טענת התיישנות, האם עומדת לו טענת שיהוי (התיישנות מנהלית) החוסמת את הנתבע מלתבוע את החוב?
האם מוטל על הוועדה לביטול חובות לדון פעם נוספת בעניינו של התובע?


האם החוב של התובע כלפי הנתבע נתון להתיישנות?


החוב של התובע הינו חוב שנוצר בשל תשלום גמלאות שלא כחוק. הקביעה כי לתובע שולמו גמלאות שלא כדין בין השנים 1996-2002 נעשתה ביום 2.4.03 בעקבות מידע שהתקבל אצל הנתבע בשנת 2002, בדבר תיקוני שומה שביצע התובע. בעקבות המידע על תיקון שומות התובע, קבע הנתבע, בדיעבד, כי בתקופה בה קיבל הנתבע קצבת נכות החל מיום 1.7.96, הוא לא היה "נכה" בשל גובה הכנסותיו (כאמור, בהחלטת בית הדין מיום 30.3.11 נקבע כי תביעת התובע נגד החלטת הנתבע בדבר ביטול זכאותו של התובע לקצבת נכות ויצירת החוב – התיישנה על פי תקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות, התש"ל-1969).
מהות החוב הנדון, היא, אם כן, חוב בגין תשלומי גמלאות ששולמו לתובע שלא כדין. אין מדובר בחוב של דמי ביטוח, לגביו קיימת הוראה בסעיף 367 לחוק הביטוח הלאומי הקובעת שפקודת המסים (גביה) תחול על גביית דמי ביטוח. הוראה כזו אינה קיימת בחוק הביטוח הלאומילגבי חוב שמקורו בתשלומי גמלאות בטעות או שלא כדין.
עילת התביעה שקמה למוסד לקבלת כספי גמלאות ששילם בטעות או שלא כדין, מעוגנת בסעיף 315 לחוק הביטוח הלאומי, שכותרתה "החזרת גמלאות". סעיף 315 לחוק קובע כדלהלן:

"שילם המוסד, בטעות או שלא כדין, גמלת כסף או תשלום
אחר לפי חוק זה או לפי כל דין אחר, יחולו הוראות אלו:
(1) המוסד רשאי לנכות את הסכומים ששילם כאמור מכל
תשלום שיגיע ממנו, בין בבת אחת ובין בשיעורים, כפי
שייראה למוסד, בהתחשב במצבו של מקבל התשלום
ובנסיבות הענין.
(2) המוסד רשאי לתבוע החזרת כל סכום ששילם, בטעות
או שלא כדין, אם מקבל התשלום נהג בקבלת התשלום שלא
בתום לב".


הוראה נוספת קיימת בסעיף 312(ב)(1)(ג) לחוק, על פיה רשאי המוסד לקזז סכומים ששילם לזכאי בטעות או שלא כדין כנגד כל גמלת כסף שהוא משלם על פי חוק הביטוח הלאומי או כל דין אחר.
הוראות סעיפים 315 ו-312(ב) לחוק הביטוח הלאומי הן הוראות פרטניות המסדירות את מימוש זכות ההשבה של גמלאות ששולמו על ידי המוסד בטעות או שלא כדין. לזכות זו בסיס רעיוני במשפט הציבורי ובמשפט הפרטי כאחד: בסיסה הרעיוני במשפט הציבורי הינו עקרון חוקיות המינהל, על פיו למוסד, כגוף מינהלי הפועל על פי חוק, אין סמכות לשלם גמלאות אלא על פי חוק. בסיסה הרעיוני במשפט האזרחי הינו חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979.
זכות ההשבה של המוסד לגמלאות ששולמו על ידו בטעות או שלא כדין, כפופה למגבלות של ההסדר הפרטי שנקבע לגביה בחוק הביטוח הלאומי. כך, בהפעלת סמכות הניכוי של סכומים ששילם המוסד שלא כדין או בטעות מתשלומים המגיעים ממנו, עליו להפעיל שיקול דעת מינהלי "בהתחשב במצבו של מקבל התשלום ובנסיבות העניין". בהתאם לסעיף 315(2), תביעה להשבה כפופה לכך שמקבל התשלום נהג בקבלת התשלום שלא בתום לב. גם לעניין זה על המוסד להפעיל את שיקול דעתו.
לפנינו, אם כן, הסדר בדבר זכות המוסד להשבת כספים ששילם בטעות או שלא כדין, שעל עיצובו משפיעים עקרונות של המשפט האזרחי והמשפט הציבורי כאחד.
על רקע מסקנות אלה נעבור לדון בשאלה אם זכות המוסד להשבת כספים ששילם למבוטח שלא כדין נתונה להתיישנות. הנתבע טוען שהלכת כרמלי, שנקבעה על ידי בית הדין הארצי לעבודה עוד בשנות ה-70, מחייבת את המסקנה שהחוב הנדון אינו נתון להתיישנות. התובע טוען שהלכת נסייר של בית המשפט העליון שינתה את הלכת כרמלי.
הלכת כרמלי עניינה בחוב של דמי ביטוח. נקבע בפסק דין כרמלי כי מאחר שחובת תשלום דמי ביטוח למוסד מקורה במשפט הציבורי, קרי: בחוק הביטוח הלאומי, אזי חוק ההתיישנות כלל אינו חל על תביעת המוסד לתשלום דמי ביטוח, שכן תביעת המוסד לדמי ביטוח אינה בגדר "הליך אזרחי לפני בית משפט" כאמור בהגדרת "תובענה" בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958.חוק ההתיישנות כלל אינו חל על תביעת המוסד לתשלום דמי ביטוח, שכן תביעת המוסד לדמי ביטוח אינה בגדר "הליך אזרחי לפני בית משפט" כאמור בהגדרת "תובענה" בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958.
לטענת הנתבע, הלכה זו חלה גם על תביעה של המוסד להשבת גמלאות כסף ששולמו על ידו בטעות או שלא כדין. נראה שיש טעם בטענה זו, בשים לב לכך שזכות המוסד להשבת כספים ששולמו על ידו שלא כדין מעוגנת אף היא בעקרונות של המשפט הציבורי לפיהם תשלום ששולם ללא בסיס חוקי הינו תשלום ששולם ללא סמכות, ובשים לב להסדר בסעיף 315 לחוק אשר מסדיר את אופן מימוש הזכות להשבה. ואכן, פסיקת בית הדין הארצי לעבודה יישמה את הלכת כרמלי גם לגבי טענת התיישנות שהעלה מבוטח כלפי קיזוז של כספי גמלאות ששולמו שלא כדין עבל 233/99, 286 רגבי מאג'ר נ. המוסד לביטוח לאומי (מיום 17.10.02).
עלי לדון, אם כן, בטענת התובע לפיה הלכת נסייר שינתה את הלכת כרמלי. בעניין נסייר קבע בית המשפט העליון שתושב עירייה שהוטל עליו חיוב רטרואקטיבי של הפרשי ארנונה בגין 10 שנים שקדמו למועד הטלת החיוב, רשאי להעלות טענת התיישנות בתביעה שהוא מגיש לבית המשפט לביטול הליכי גביה מינהליים שנקטה העירייה לגביית אותם הפרשים, על פי פקודת המסים (גביה). ההלכה העולה מפסק הדין היא כי נקיטת הליך גביה מינהלי על ידי רשות מקומית לפי פקודת המסים (גביה) היא בגדר "תביעה לקיום זכות" של הרשות המקומית, לעניין חוק ההתיישנות מן הטעם שבשל מעמדה כרשות שלטונית ראה המחוקק להקל עליה במימוש חוב ארנונה על ידי הסמכתה לנקוט הליכי גביה מנהליים ללא אישור שיפוטי לקיומו של חוב.
משנקבע בהלכת נסייר שנקיטת הליכי גביה מנהליים לפי פקודת המסים (גביה) היא בגדר "תביעה לקיום זכות" של הרשות המקומית, נקבע שהנישום רשאי להעלות טענת התיישנות נגד הליכי גביה כאלה בתביעה שהוא יוזם לביטול הליכי הגבייה. לעניין זה נקבע כי העובדה שהנישום יוזם הליך במסגרתו הוא מבקש סעד של ביטול הליכי הגביה, אין משמעותה שההתיישנות הופכת ל"חרב" בניגוד לייעודה, שהינו להוות "מגן" מפני "תביעה לקיום זכות".
עוד אציין שהלכת פסק דין נסייר מצויה בחוות דעתה של כב' השופטת ברלינר, אליה הצטרפה כב' השופטת חיות. אף כב' השופטת פרוקצ'יה הצטרפה לתוצאה אליה הגיעה כב' השופטת ברלינר, אך זאת לאחר שהגיעה למסקנה שבתביעות של רשויות מקומיות בענייני ארנונה מתקיימים הרציונלים העיקריים של דיני ההתיישנות וכי אין מקום להחיל על העניין אך את דיני השיהוי של המשפט המינהלי.
הצדדים היפנו אותנו לפסקי דין של בתי הדין האזוריים בהם הגיעו בתי דין למסקנות שונות בדבר תחולת הלכת נסייר על חוב למוסד לביטוח לאומי. כך, בפסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בנצרת בבל 3142/09 לבנה חג'ג' נ. המוסד לביטוח לאומי (מיום 8.7.10), קיבל בית הדין טענת התיישנות שהעלתה מבוטחת נגד תביעת המוסד לדמי ביטוח במסגרת תביעת המבוטחת לביטול החוב עליו הודיע המוסד. בית הדין קבע כי הלכת נסייר משנה את המצב המשפטי על פי הלכת כרמלי, בשל כך שהמוסד מוסמך על פי סעיף 367 לחוק הביטוח הלאומי לגבות דמי ביטוח על פי פקודת המסים (גביה). בכך ראה בית הדין דמיון לעניין שנפסק בהלכת נסייר שגם בו הליכי גביית הארנונה ננקטו על פי פקודת המסים (גביה).
מנגד, בשני פסקי דין של בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב (יפו) נקבע כי הלכת נסייר אינה חלה על חובות למוסד לביטוח לאומי, אשר אינם נתונים להתיישנות (בל 3610/09 אמנון אורנשטיין נ. המוסד לביטוח לאומי (מיום 22.2.11, בל 3225/08 מוריס ניסן נ. המוסד לביטוח לאומי (מיום 17.1.11).
מסיכומי הנתבע עולה שפסק הדין בעניין לבנה חג'ג' תלוי ועומד בערעור שהוגש לבית הדין הארצי לעבודה. המוסד לביטוח לאומי מבקש במסגרת ערעורו, כמו גם במסגרת הליך זה, לאבחן את הלכת נסייר לעניין יישומה על חובות של מבוטחים כלפי המוסד לביטוח לאומי. טענות המוסד לעניין זה הן:
כל עוד לא שינה בית הדין הארצי לעבודה את הלכת כרמלי, שומה על בית דין זה לפסוק על פיו.
אין להשוות גביית חובות לפי פקודת המסים (גביה) להפעלת סמכות הקיזוז או הניכוי לפי סעיפים 312 ו-315 לחוק הביטוח הלאומי
בעוד שרשות מקומית גובה ארנונה ומעניקה לאזרחיה תמורות לא מסוימות בעדה, המוסד גובה דמי ביטוח ומשלם קצבאות למבוטחיו. לפיכך קיים קשר ישיר בין תשלום דמי ביטוח לבין תשלום גמלאות לפי חוק הביטוח הלאומי
כאמור, המחלוקת באשר לתחולת הלכת נסייר על חובות כלפי המוסד לביטוח לאומי תלויה ועומדת לפני בית הדין הארצי לעבודה. הואיל וטרם ניתנה הכרעת בית הדין הארצי לעבודה במחלוקת זו, עלי לקבוע את עמדתי לגביה. אציין מראש כי ספק רב אם משמעותה של קביעה זו היא חסימת המוסד מגביית חוב שהתיישן באמצעות הפעלת סמכויות הקיזוז והניכוי לפי סעיפים 312 ו-315, שכן גם בדיני ההתיישנות הכלליים קיימת דעה שעילות קיזוז אינן מתיישנות, כפועל יוצא של "דיוניות" ההתיישנות, קרי: היות ההתיישנות טענת הגנה מפני תביעה לקיום זכות, מבלי שההתיישנות מפקיעה את הזכות המהותית עצמה כאמור בסעיף 2 לחוק ההתיישנות (לעניין זה ראו סעיף 26 לחוות דעתה של כב' השופטת ברלינר בפסק דין נסייר). ייתכן שמשמעותה של קביעה כי חוב כלפי המוסד נתון להתיישונת מוגבלת לאפשרות של המוסד לנקוט הליכי גבייה פעילים, למשל על פי פקודת המסים (גביה), להבדיל מהפעלת סמכויות הניכוי והקיזוז. איני נדרש לכך משום שכאמור להלן, הגעתי למסקנה שאין להיזקק לטענת ההתיישנות באשר התובע לא העלה אותה בהזדמנות הראשונה.
לעניין תחולת הלכת נסייר על חוב כלפי המוסד לביטוח לאומי, אני מעדיף את עמדתו של בית הדין האזורי לעבודה בנצרת לפיה הלכת נסייר יוצרת שינוי במצב המשפטי בנוגע לתוקפה של הלכת כרמלי. לדעתי, כשם שהרציונלים של דיני ההתיישנות חלים על חוב כספי בשל ארנונה, כך הם חלים על חוב דמי ביטוח או על חוב בגין תשלומים ששילם המוסד בטעות או שלא כדין. מנגד, השוני בין הקשר הבלתי ישיר שבין ארנונה לשירותי רשות מקומית לאזרחיה לבין הקשר הישיר בין תשלום גמלאות לבין הזכאות לגמלאות, עליו מצביע המוסד, אינו משמעותי דיו בעיניי כדי להתגבר על הרציונלים של דיני ההתיישנות, אשר כאמור חלים גם על חוב למוסד לביטוח לאומי.
כאמור בפסק הדין בעניין נעמה נסייר (סעיף 29 לחוות דעתה של כב' השופטת ברלינר), הרציונלים של מוסד ההתיישנות ההכרה בצורך לתחום את הזמן שבו נדרש אדם לשמור את ראיותיו, האינטרס של הנתבע בוודאות וביציבות והויתור או המחילה המשתמעים מחלוף הזמן ללא הגשת תביעה. לדעתי, שני הרציונלים הראשונים שנמנו מתקיימים לגבי חובות של מבוטחים כלפי המוסד לביטוח לאומי, בין אם מקורם בחוב דמי ביטוח ובין אם מקורם בקבלת גמלאות בטעות או שלא כדין.
לדעתי, בכל הנוגע לחוב שמקורו בקבלת גמלאות בטעות או שלא כדין, האינטרס של המבוטח ביציבות וודאות הוכר באופן משתמע בסעיף 315 לחוק, על פיו סמכות הניכוי של גמלאות ששולמו בטעות או שלא כדין מתשלומים המגיעים מן המוסד מסויגת בכך שעל המוסד להפעיל שיקול דעת לעניין ביצוע הניכוי "בבת אחת (או) בשיעורים.. בהתחשב במצבו של מקבל התשלום ובנסיבות הענין". הטעם להטלת חובה על המוסד לשקול את "מצבו של מקבל התשלום ונסיבות העניין" הוא שהמחוקק ביקש להבטיח ששיקול דעתו של המוסד במימוש זכות ההשבה ייעשה בהתחשב בשיקולי צדק, כשם שזכות ההשבה במשפט הפרטי, על פי חוק עשיית עושר ולא במשפט, כפופה לשיקולי צדק (עע 39/99 ד"ר יהושע אסרף נ. מדינת ישראל, פד"ע לז 179). הסתמכות המבוטח על כך שבמשך תקופה ממושכת המוסד לא פעל לגביית חוב והאינטרס שלו בוודאות וביציבות, הם בגדר שיקולי הצדק שעל המוסד לשקול במסגרת שיקול דעתו לפי סעיף 315 לחוק.
הגעתי, אם כן, למסקנה כי מבוטח יכול להעלות טענת התיישנות כלפי תביעה של המוסד לביטוח לאומי להחזר חוב.



מועד תחילת מרוץ ההתיישנות


לטענת התובע, מועד תחילת מרוץ ההתיישנות חל, לגבי כל חודש בו שולמו לו גמלאות ביתר, במועד תשלום הגמלאות באותו חודש.
לדעתי, מועד תחילת מרוץ ההתיישנות הינו 2.4.03, שהינו המועד בו קיבל הנתבע החלטה על דחייה רטרואקטיבית של תביעת התובע לקצבת נכות החל מיום 1.7.96, על פי המידע שהגיע לנתבע בשנת 2002. החלטה זו היא שיצרה את עילת התביעה להשבת הסכומים ששולמו לתובע כקצבת נכות.
בהתאם לכך, ככל שהמוסד היה מוסמך להטיל עיקול על חשבונות התובע כפי שעשה בסמוך לתחילת חודש 5/10, הרי שבעשותו כן, נקט המוסד הליך שעל פי הלכת נסייר מהותו היא "תביעה לקיום זכות". הואיל ואותה זכות נולדה ביום 2.4.03, חלפה תקופת ההתיישנות של שבע שנים ממועד היווצרות העילה עד להטלת העיקול.
נעיר, כי התובע לא טען לחריגה מסמכות בהטלת העיקול ועניין זה לא נדון ולא לובן בהליך.


האם העלה התובע את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה?


סעיף 3 לחוק ההתיישנות קובע כי "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התביעה".
הצדדים חלוקים בשאלה אם התובע העלה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, אם לאו. אין מחלוקת שהתובע לא פירש את טענת ההתיישנות בכתב התביעה שהגיש ביום 6.6.10. עם זאת, בכתב התביעה מופיעה הטענה כי הנתבע "ישן על חובו". לטענת התובע, בכך יצא ידי חובת העלאת טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה.
בחינת כתב התביעה שהגיש התובע מעלה שהוא לא טען להתיישנות זכותו בכתב התביעה. טענות התובע בכתב התביעה היו, בתמצית, שהנתבע יצר לתובע את החוב שלא כדין, ללא בסיס עובדתי או משפטי. הביטוי "ישן על חובו" שבכתב התביעה מציין השתלשלות עובדתית המלווה בביקורת עוקצנית כלפי המוסד, אך אין היא מהווה טענת התיישנות של החוב.
התובע טוען, לחילופין, שכתב התביעה שהגיש לא היה ההזדמנות הראשונה בה יכל להעלות את טענת ההתיישנות. לעניין זה התובע טוען כי הוא לא ידע את כל העובדות בנוגע לאופן הטיפול של המוסד בפניותיו ובפניות בא כוחו, הן בשל כך שהמוסד לא שלח לתובע את פרוטוקול הועדה לביטול שדנה בבקשת התובע מיום 31.7.03 ובשל כך שהמוסד לא השיב לפניית ב"כ התובע מיום 16.1.05. התובע מציין שבכתב התביעה הוא ביקש רשות לתקן את כתב התביעה בשל אי קבלת מסמכים רלוונטיים מהנתבע. טענת ההתיישנות הועלתה על ידי התובע בדיון המוקדם הראשון שהתקיים בתיק, ביום 20.10.10.
טענתו החילופית של התובע אינה מקובלת עלי, מהטעמים הבאים:
טענת התובע כי בשל אי קבלת פרוטוקול הוועדה לביטול חובות משנת 2003 ובשל אי קבלת מענה למכתב בא כוחו מיום 16.1.05, נמנעה ממנו האפשרות לטעון בכתב התביעה שחובו כלפי המוסד התיישן, אינה משכנעת. התובע ידע בעת הגשת התביעה, ומכל מקום היה צריך לדעת, כי מועד יצירת החוב הוא 2.4.03, שהרי בעקבות קבלת הודעת המוסד מיום 2.4.03 ומכתב דרישה מיום 15.6.03, הוא פנה לוועדה לביטול חובות בסוף חודש 7/03. בכתב התביעה באה לידי ביטוי ברור ידיעת התובע כי החוב נוצר בשנת 2003 כמו גם ידיעתו על פנייתו לוועדה לביטול חובות בעקבות קבלת ההודעה על יצירת החוב. בנסיבות אלה, לא הייתה מניעה להעלאת טענת ההתיישנות בכתב התביעה.
עוד אציין שגישת בית המשפט העליון בפרשנות החובה להעלות טענת התיישנות בהזדמנות הראשונה היא גישה מרחיבה, באופן שלעיתים ייחשב בעל דין כמחמיץ את ההזדמנות הראשונה להעלאת טענת התיישנות, גם אם העלה אותה בכתב הטענות הראשון שהגיש בהתדיינות משפטית. מגמת הלכה זו היא לצמצם את המקרים בהם טענת ההתיישנות תתפוס. (ע"א 9245/99 ארנון ויינברג ואח' נ. משה אריאן ואח' (מיום 22.4.04 – סעיף 16 לפסק הדין). על פי הלכת ע"א 9245/99 הנ"ל, אפשר אף שהיה על התובע להעלות את טענת ההתיישנות כבר במכתבי בא כוחו למוסד מיום 2.5.10 ומיום 23.5.10.
תוצאת אי העלאת טענת ההתיישנות על ידי התובע בהזדמנות הראשונה היא שאין להיזקק לטענה זו.
אשר על כן דין התביעה לקבוע כי חוב התובע התיישן – להידחות.


שיהוי מנהלי


נושא השיהוי המנהלי נדון על ידי כב' השופטת פרוקצ'יה בפסק הדין בעניין נסייר, בו קבעה כי ייתכנו נסיבות בהן "פתיחת הליך על ידי רשות מנהלית כנגד האזרח לצורך אכיפת חובה החלה עליו מכוח הדין – בין כספית ובין אחרת - עשויה להיתקל בטענת האזרח כי חלף זמן בלתי סביר מאז נתגבשה עילת התביעה בידי הרשות עד לפתיחת ההליך באופן ההופך את קיום ההליך מטעם הרשות לבלתי הוגן או בלתי ראוי כלפיו על פי מושגי המשפט הציבורי" (סעיף 13 לחוות דעתה של כב' השופטת פרוקצ'יה).
עוד נקבע שם כי חובת המהירות הראויה נקבעת על פי אמת מידה של התנהגות סבירה, וכי זו נקבעת על פי מכלול של נסיבות, לרבות המשאבים העומדים לטובת הרשות. נראה כי אמירה זו מהווה הכרה של הפסיקה בכך שלעיתים אי פעולה של רשות נובעת מ"בעיית אכיפה" שנעוצה במשאבים מוגבלים.
עוד נאמר באשר לשיהוי בפעולת הרשות המנהלית, אשר יש בו כדי לחסום אותה מהפעלת סמכויותיה, כי רק כאשר השיהוי מצביע על הזנחה מופלגת או ויתור על הפעלת סמכויות הרשות, יהיה בכך כדי לחסום את הרשות מנקיטת פעולה בגדר סמכותה (בג"צ 188/88 אמיתי נ. הוועדה המקומית לתכנון ולבניה (המרכז), פ"ד מב (2) 89).
יישום אמות מידה אלה על עניינו של התובע מביא אותי למסקנה שאין לחסום את הנתבע מלגבות את החוב בשל השיהוי בנקיטת הליכי הגביה. הנסיבות בעטיין הניח הנתבע לעניין חובו של התובע משנת 2005 עד לשנת 2009 לא הובררו. ייתכן שאי נקיטת הליכי גבייה נבעה מכך שאותם "נהלים חדשים" עליהם הודיע המוסד לתובע (במכתבו מיום 14.4.10) נדונו בשנים שקדמו לחידוש דרישת המוסד בחודש 12/09. מכל מקום, אין בשיהוי זה משום "הזנחה מופלגת" או כדי ללמד על ויתור של המוסד על החוב של התובע.


האם יש להורות למוסד לכנס את הוועדה לביטול חובות בעניינו של התובע?


בכתב התביעה המתוקן עתר התובע לחייב את המוסד לכנס את הוועדה לביטול חובות כדי לדון בבקשת התובע לביטול חובו. המוסד התנגד לעתירה זו.
התנגדות המוסד לכינוס הוועדה לביטול חובות אינה ברורה. בסיכומיו הדגיש המוסד כי אין לוועדה כל סמכות לדון בחוב דמי ביטוח, להבדיל מחוב לפי סעיף 315 לחוק. והרי ענייננו בחוב לפי סעיף 315 לחוק. לפיכך משמעות טיעונו של המוסד היא ההיפך ממה שהוא טוען בסיכומיו, קרי: לועדה לביטול חובות סמכות לדון בחוב של התובע, אשר נובע מתשלומי גמלאות ביתר ולא מדמי ביטוח.
אין בסיס בעובדות שנקבעו בהליך לטענת המוסד כי החוב עניינו דמי ביטוח. טענה זו היא טענה שיש בה משום שינוי ברור בטיעון של הנתבע בהליך לפיו החוב נובע משלילת זכותו של התובע לקצבת נכות. טיעון זה נסתר באופן ברור ממכתבו של הנתבע לתובע מיום 14.2.10, בו ניתנה אזהרה לפני עיקול, בו נאמר כי החוב הוא "בגין תשלומים עבור גמלאות שלא היית זכאי...".
בהחלטה מיום 30.3.11 נקבע כי אי צירוף פרוטוקול הוועדה לביטול חובות ונימוקי החלטתה לדחות את בקשת התובע אינו מונע את תחילת מירוץ התיישנות להגשת תובענה נגד ההחלטה. עם זאת, עובדה זו מצדיקה לדעתי היזקקות מחודשת של הוועדה לביטול חובות לעניינו של התובע, בשל התקופה הארוכה שחלפה מאז מכתבו של ב"כ התובע למוסד מחודש 1/05 אשר לא נענה ואי נקיטת פעולות כלשהן על ידי המוסד בעניין החוב עד לחודש 12/09.
דווקא על רקע חסימת תביעתו המקורית של התובע בטענת התיישנות, ראוי שהוועדה לביטול חובות תקיים דיון רציני בבקשת התובע לביטול חובו. כפי שגם עולה מסיכומי המוסד, סמכותה של הוועדה לביטול חובות נובעת מסעיף 315 לחוק הביטוח הלאומי, ועל כן מוטל עליה לשקול את "מצבו" של התובע ואת "כלל נסיבות העניין", כמו גם את טענתו כי לא נהג בחוסר תום לב בקבלת קצבת הנכות שלא כדין.
סיכומו של עניין: אף שטענת התובע בדבר תחולת הלכת נסייר על חובו מקובלת עלי, ועל כן תיתכן התיישנות של תביעת המוסד להחזר חוב בגין גמלאות ששילם ביתר, התובע לא העלה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה ועל כן אין להיזקק לה. עם זאת, לא מצאנו טעם להתנגדות הנתבע לכנס את הוועדה לביטול חובות בבקשת התובע לביטול חובו.


סוף דבר


תביעת התובע לקבוע כי החוב שלו למוסד התיישן – נדחית.
על הנתבע לכנס את הוועדה לביטול חובות שתדון בבקשת התובע לביטול החוב.
אין צו להוצאות.
ערעור בזכות תוך 30 ימים לבית הדין הארצי לעבודה על פסק דין זה ועל החלטת בית הדין מיום 30.3.11.




לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ביטול חוב ביטוח לאומי

  2. אסטמה קלה ביטוח לאומי

  3. בדיקת תלות ביטוח לאומי

  4. העברת תיק ביטוח לאומי

  5. בעיות עור ביטוח לאומי

  6. אישור העסקה ביטוח לאומי

  7. אי ספיקת לב ביטוח לאומי

  8. אוטוסקלרוזיס ביטוח לאומי

  9. ביטול תביעה לביטוח לאומי

  10. אוסטאוארטריטיס ביטוח לאומי

  11. אם חד הורית שגרה עם בן זוג

  12. אי ספיקת כליות ביטוח לאומי

  13. התיישנות תשלום ביטוח לאומי

  14. אי הגשת ערר בזמן ביטוח לאומי

  15. בקשה למחיקת חוב לביטוח לאומי

  16. התפטרות בדין מפוטר ביטוח לאומי

  17. תביעה בגין אלרגיה (ביטוח לאומי)

  18. ההתיישנות להגשת תביעה ביטוח לאומי

  19. אי שיתוף פעולה עם חוקר של ביטוח לאומי

  20. בקשת ביטוח לאומי להגיש רשימת מעסיקים

  21. טענה כי הנהלים שקבע ביטוח לאומי הינם מפלים

  22. תקנה 11 לתקנות הביטוח לאומי (מקדמות), התשמ"ד-1984

  23. נדחתה תביעה לחייב את ביטוח לאומי לסייע לו במימון כספי לצרכים שונים

  24. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון