טענת העדר סמכות עניינית

1. לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בת"א (כב' השופטת י' שיצר) בה דחה בית המשפט המחוזי בקשה לביטול פסק דין שנתן, ואישר פסק בורר שהכריע במחלוקת כספית בין הצדדים, בני זוג.

רקע והליכים

2. המבקשת והמשיב הינם בני זוג אשר נישאו זו לזה בשנת 1965, ולהם ילדים משותפים. המשיב עבר תאונת דרכים בשנת 1986, אשר בעקבותיה התדרדר מצבו הרפואי. מספר חודשים לאחר מכן ב-21.1.87, נפגעה גם המבקשת בתאונת דרכים, אשר כתוצאה ממנה התערער מצבה הבריאותי, והיא הפכה נכה ומרותקת לכסא גלגלים. לאחר אירועים אלה, חל משבר בקשר הזוגי שבין בני הזוג.

4. בעקבות תאונת הדרכים שארעה למבקשת, הוגשה בשמה תביעת נזיקין לבית המשפט, כאשר המשיב הצטרף אליה כמיטיב נזק. במהלך ההתדיינות, הושגה פשרה לפיה ישולם לבני הזוג סך של 2 מליון ₪ לסילוק התביעה. סכום זה הופקד בנאמנות, ומתוכו שולמו בינתיים כספים שונים (להלן - הסדר הפשרה).

5. עקב התערערות היחסים בין בני הזוג, אשר הובילה לפירוד ביניהם, התעוררה מחלוקת כיצד יש לחלק את סכום הפיצוי בין בני הזוג. בהעדר הסכמה ביניהם, חתמו השניים על שטר בוררות. בהסכם זה הסכימו הצדדים להעביר לבורר את המחלוקת ביניהם ביחס לסכומים שהמשיב יהיה זכאי לקבל מתוך סכום הפשרה שנפסק לטובת המבקשת במסגרת התובענה.

6. בפסק בוררים מנומק שניתן במחלוקת זו נקבע כי המשיב יזכה בסכום העומד על 32.5% מסכום הפשרה, ואילו חלקה של המבקשת בסכום זה יעמוד על 67.5%. בהכרעתו זו הסתמך הבורר על הדין הנוהג, על מצבם וצרכיהם של בני הזוג, ועל נתונים עובדתיים נוספים אשר עמדו בפניו.

7. בעקבות מתן פסק הבורר, פנה המשיב לבית המשפט המחוזי בת"א בבקשה לאישור פסק-הבורר. בבקשתו זו, ציין כי למרות הודעת המבקשת, באמצעות באי כוחה, כי בכוונתה להגיש בקשה לביטול פסק בורר, המועד להגשת בקשה לביטול פסק בורר חלף, ולפיכך מוגשת הבקשה לאישור פסק הבורר, כדי לאפשר מימוש חלוקת הכספים בין הצדדים על פי פסק הבורר.

8. בית המשפט המחוזי אישר את פסק הבורר כמבוקש. כן הוציא הוראה אופרטיבית לנאמן, שבידיו מוחזק סכום הפשרה בנאמנות, ולפיה עליו להעביר את חלקו של המשיב בסכום הפשרה לידיו.

בעקבות אישור פסק הבורר בידי בית המשפט המחוזי, הגישה המבקשת בקשה לביטול החלטת האישור. הטעם שהועלה בתמיכה לבקשה זו הוא כי בית המשפט המחוזי אינו בעל הסמכות העניינית לאישור פסק בורר בנושא שבמחלוקת, בהיות המחלוקת בבחינת "ענין של משפחה", הנתון לסמכות ייחודית של בית המשפט לענייני משפחה מכח חוק בית משפט לענייני משפחה התשנ"ה-1995, ומכוח צו בית המשפט לענייני משפחה (בוררות בענייני משפחה), תשנ"ו-1996 (להלן – הצו).


בית המשפט המחוזי דחה את בקשת הביטול שהגישה המבקשת, בקובעו:

"אין כל יסוד בדין לבקשה לביטול פסק הדין המאשר את פסק הבורר. בית משפט זה מוסמך לאשר פסק בורר אליו פנו הצדדים בעצמם (ללא הפניית בית המשפט לענייני משפחה). ממילא, אין גם כל טענות כנגד פסק הבורר לגופו, ולא הוגשה בקשה לביטולו במועדים הקבועים בחוק"

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפנינו.

טענות הצדדים

9. המבקשת משתיתה את טענותיה על שני צירים עיקריים: ראשית, היא טוענת כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי, המאשר את פסק הבורר, ניתן בלא סמכות מהטעם שמדובר בעניין של משפחה שהסמכות הייחודית לדון בו נתונה לבית משפט למשפחה על פי חוק בית משפט לענייני משפחה, והצו. מכאן, שהחלטת בית המשפט המחוזי המאשרת את פסק הבורר בטלה ומבוטלת, וכל עוד לא אושר פסק הבורר בבית משפט למשפחה יש לראותו כפסק בורר שלא אושר בידי ערכאה שיפוטית. שנית, טוענת המבקשת כי פסק הבורר לגופו הינו פגום ולכן דינו להתבטל. על פי הטענה, פסק הבורר סותר לדין המהותי, וניתן בהעדר הנמקה. המבקשת טוענת כי מתקיימות בפסק עילות ביטול שונות על פי חוק הבוררות המצדיקות את ביטולו, וזאת על פי סעיפים 24(3)(5), (6), (7) ו-(9) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968). שלישית, טוענת המבקשת, כי מתקיימים טעמים טובים להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק הבורר על ידה לערכאה המוסמכת. לדבריה, מתקיימים טעמים מיוחדים לכך, מאחר שהיא הודיעה במפורש למשיב כי היא מתעתדת לפנות בבקשה לביטול הפסק, אלא שבשל טעות טכנית במשרד בא כוחה, בקשת הביטול לא הוגשה בפועל. לדבריה, הצד שכנגד היה מודע לכך שהבקשה לביטול הפסק אמורה להיות מוגשת, ואי הגשתה נבעה מתקלה בלבד.

10. המשיב טוען בתשובה, ראשית, כי בית המשפט המחוזי מוסמך כבית משפט של בוררות על פי חוק הבוררות לאשר את פסק הבורר. סמכותו בתור שכזה היא סמכות כללית, וחלה גם על ענייני משפחה, משחוק הבוררות לא הגביל את סמכותו של בית המשפט המחוזי בענין זה. בנושא שבמחלוקת לא חל סעיף 79ב לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, העוסק בבוררות שנערכה אגב דיון בתובענה אזרחית, ולפיכך בית המשפט המחוזי נותר הערכאה המוסמכת לענין זה, בהתאם לחוק הבוררות. על פי הטענה, חוק בית המשפט לענייני משפחה לא גרע מסמכויותיו של בית המשפט המחוזי לפי חוק הבוררות, החולשות גם על ענין זה. מעבר לכך, טוען המשיב, כי המבקשת לא עתרה במועד לביטול פסק הבורר, ובכך, בכל מקרה, החמיצה את המועד לכך, בין בערכאה זו ובין בערכאה אחרת, מה גם שלא העלתה כל טעמים טובים המתרצים את העיכוב, לגופו.

אשר לטענות המבקשת ביחס לפסק הבורר לגופו, טוען המשיב כי אין עילה ממשית לביטול פסק הבורר, והטענות כנגד הפסק הן טענות בעלמא שאין בהן ממש.

השאלות הטעונות הכרעה

11. מספר שאלות טעונות הכרעה בענייננו:

האחת: האם בנסיבות הענין שלפנינו נתונה לבית המשפט המחוזי סמכות לאשר פסק בורר על פי חוק הבוררות, או שמא הסמכות הייחודית נתונה לבית המשפט לענייני משפחה;

השניה: אם יימצא שהסמכות לאשר או לבטל פסק בורר בנסיבות ענין זה אינה נתונה לבית המשפט המחוזי, האם דין החלטתו לאשר את פסק הבורר להתבטל במקרה זה;

השלישית: האם ראוי בנסיבות הענין להאריך את המועד להגשת בקשה לביטול פסק הבורר כבקשתה של המבקשת, ולהורות על דיון מחודש בפסק הבורר בפני ערכאה מוסמכת.

הכרעה

12. בית המשפט המוסמך לאשר פסק בוררות בענייני משפחה

איזו היא הערכאה המוסמכת לאשר או לבטל פסק בורר בענייני משפחה, זו השאלה העיקרית שלפנינו.

ההליך בענייננו נוגע לפסק בורר שניתן בין בני זוג ביחס לחלוקה ביניהם של כספי פשרה שהושגו בהליך שיפוטי שהם ניהלו. על פי חוק בית המשפט לענייני משפחה, נושאו של פסק הבורר שבמחלוקת נוגע "לענין של משפחה" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק. "ענייני משפחה" מוגדרים בחוק, בין היתר, כ"תובענה אזרחית בין אדם... לבין בן משפחתו... שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, יהא נושאה או שווייה אשר יהא"; "בן משפחה" לצורך הוראה זו מוגדר, בין היתר, –


"בן זוגו... בן זוגו לשעבר, בן זוגו שנישואיו עמו פקעו, ובלבד שנושא התובענה נובע מהקשר שהיה ביניהם בתקופה שבה היו בני זוג" (סעיף 1(2) לחוק).


יוצא, איפוא, כי ענייננו בהליך זה בפסק בורר הנוגע ל"ענייני משפחה" שבין המבקשת לבין בן זוגה, המשיב, כמשמעות מושג זה בחוק בתי המשפט לענייני משפחה.

בהליך בוררות רגיל, הנשלט על ידי חוק הבוררות, בית המשפט המוסמך לדון בענייני בוררות הוא בית המשפט המחוזי, למעט לענין עיכוב הליכים (סעיף 1 לחוק הבוררות). הווי אומר, כי לצורך הליכים של אישור או ביטול פסקי בוררים, נתונה סמכות כללית לבית המשפט המחוזי על פי חוק הבוררות.

באשר "לענייני משפחה", גובש הסדר חקיקתי מיוחד על פי חוק בית המשפט לענייני משפחה. בסעיף 2(ו) לחוק בית המשפט לענייני משפחה נקבע:

"שר המשפטים, בהסכמת נשיא בית המשפט העליון, ובאישור ועדת החוקה, חוק, ומשפט של הכנסת, רשאי לקבוע בצו עניינים נוספים שבית המשפט לענייני משפחה יהיה מוסמך לדון בהם על פי חוק זה".

מכח סמכות זו, הוצא ב-1.7.96 צו בית המשפט לענייני משפחה (בוררות בענייני משפחה), התשנ"ו-1996. בצו זה נקבע בסעיף 1:

"תובענות לפי חוק הבוררות
תובענות המוגשות לבית המשפט לפי חוק הבוררות, התשכ"ח-1968 שנושאן ענייני משפחה כמשמעותם בחוק יידונו בבית המשפט לענייני משפחה".

מכוח צו זה, הוספה סמכות עניינית נוספת לבית המשפט לענייני משפחה, שעניינה תובענות המוגשות לבית המשפט על פי חוק הבוררות, שנושאן הוא "ענייני משפחה". מכאן, שבקשות לאישור וביטול פסק בורר העוסק ב"ענייני משפחה", מקומן להידון בבית המשפט לענייני משפחה מכוח הצו האמור, אשר הוצא מכוח סמכות השר שהוענקה לו בחוק בית המשפט לענייני משפחה.

מכאן, כי לבית המשפט לענייני משפחה סמכות לדון בבקשות לאישור וביטול פסק בורר העוסק בענייני משפחה. עניינים אלה כוללים מחלוקות כספיות בין בני זוג, לרבות בני זוג שנפרדו, כאשר נושא המחלוקת נובע מהקשר שנתקיים ביניהם בתקופת היותם בני זוג. סמכות זו חלה על הנושא שבמחלוקת בענייננו.

הזיקה בין סמכות בית המשפט לענייני משפחה בתובענות בענייני בוררות בענייני משפחה לבין סמכותו של בית המשפט המחוזי כערכאת שיפוט כללית בענייני בוררות

13. מהי הזיקה בין סמכותו הפרטיקולרית של בית המשפט לענייני משפחה לדון בתובענות בענייני בוררות העוסקים בענייני משפחה לבין סמכותו הכללית של בית המשפט המחוזי לפסוק בענייני בוררות על פי חוק הבוררות? האם הסמכות הנתונה לבית המשפט למשפחה בעניינים אלה היא סמכות ייחודית, או שמא היא סמכות מקבילה לסמכות הכללית הנתונה לבית המשפט המחוזי על פי חוק הבוררות?

על פני הדברים, הסמכות שהוקנתה לבית המשפט לענייני משפחה בענייני בוררות העוסקים בענייני משפחה ייחדה סמכות זו לאותו בית משפט, וגרעה בכך מסמכותו הכללית של בית המשפט המחוזי כבית משפט של בוררות, על פי חוק הבוררות. מסקנה זו משתמעת מנוסחו של חוק בית המשפט לענייני משפחה והצו שהוצא על פיו, ומהתכלית הרחבה העומדת ביסוד הקמתו של בית משפט מיוחד זה, והסמכתו לדון בענייני משפחה בהקשרים שונים.

14. אשר לנוסחם של החוק והצו:

חוק בית המשפט לענייני משפחה ביקש לייחד את השיפוט בענייני משפחה למערכת שיפוט מיוחדת, אשר תדון ותכריע, תחת קורת גג אחת, בכל העניינים הקשורים בתובענות בתוך המשפחה. לפיכך, פירט החוק בסעיף 1 מהם "ענייני משפחה" שיידונו בבית המשפט למשפחה. בסעיף 3 לחוק הוא הורה כי "ענייני משפחה לפי חוק זה יידונו בבית המשפט לענייני משפחה". בענייני משפחה מסוימים, הורה החוק כי תתקיים סמכות מקבילה לבית המשפט למשפחה וכן לערכאה אחרת. כך הורה, למשל, בסעיף 25 כי החוק אינו גורע מסמכויות בתי הדין הדתיים ובית הדין לעבודה, ופירש כיצד על בית המשפט לענייני משפחה להפעיל את סמכותו המקבילה בענין הנתון גם לסמכותו של בית הדין הדתי; עוד הורה על קיום סמכות מקבילה בענייני משפחה הנדונים בסימנים 52 או 54 לדבר המלך במועצה, למעט נישואין וגירושין (סעיף 3(ב1); כן הורה החוק על מתן סמכויות נוספות לבית המשפט לענייני משפחה בעניינים שונים הנתונים לסמכותן של ערכאות שיפוט אחרות (סעיף 4 לחוק).

מנוסח החוק ומבנהו עולה, אפוא, כי הסמכות לדון בענייני משפחה נתונה לבית המשפט למשפחה כבעל סמכות ייחודית, מלבד באותם עניינים בהם פירש המחוקק כי נתונה סמכות מקבילה גם לערכאה אחרת לדון באותם נושאים. מאחר שלמעט חריגים מפורשים, נתונים ענייני משפחה לסמכות ייחודית של בית המשפט למשפחה, ומשלענייני בוררות הנוגעים למשפחה לא נקבע הסדר חריג מפורש, המסקנה המתבקשת היא כי ענייני בוררות כאמור נתונים לסמכות ייחודית של בית משפט למשפחה. משמעות הדבר היא, כי סמכותו הייחודית של בית המשפט למשפחה בענייני בוררות גורעת מסמכותו העניינית הכללית של בית המשפט המחוזי בענייני בוררות, כפי שהוענקה לו בחוק הבוררות. כדברי השופט אור ברע"א 1276/99 ברוסילובסקי נ' ברוסילובסקי, פד"י נג(3) 284 פסקה 6):


"הסמכות בענייני בוררות היא, בדרך כלל, לבית משפט המחוזי, אלא אם באה הוראה כללית המקנה את הסמכות בסוג עניינים מסויים לבית משפט אחר. כזו היא הוראת הצו המקנה סמכות לדון בענייני בוררות הנוגעים לענייני משפחה לבית המשפט המחוזי לענייני משפחה; וכזו היא הוראת סעיף 28 לחוק בתי הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, המקנה לבית הדין לעבודה סמכות כבית משפט של בוררות בנושאים בהם יש לו סמכות ייחודית. על פי הוראות אלה, קיימת חלוקה כללית של סמכות בין מספר ערכאות על פי נושא הדיון."

15. התכלית העומדת ביסוד הקמתו של בית המשפט למשפחה, שעיקרה ריכוז כל ההתדיינויות הקשורות בענייני משפחה תחת קורת גג אחת, מתיישבת עם הפרשנות המילולית של החוק והצו המייחדים את הסמכות בתובענות בוררות בנושאי משפחה לבית המשפט למשפחה. ייחוד הסמכות, כאמור, נועד להביא לריכוז כל ענייני המשפחה, על מכלול נושאיהם והיבטיהם, בבית משפט אחד, ולהימנע מפיצולם בין ערכאות שונות בעלות סמכות כללית. מטרת הקמתו של בית משפט למשפחה היתה אכן, לרכז סמכויות, לייעל את המערכת, למנוע כפילויות בדיון ובהכרעות השיפוטיות, לאפשר פתרונות שיטתיים ומגובשים יותר, לקצר את ההתדיינויות, ולהביא לפתרונות טובים יותר (דו"ח ועדת שיינבוים עמ' 13-27; הצעת חוק לתיקון דיני המשפחה (ריכוז סמכויות השיפוט), התשנ"ה-1994, הצ"ח 2330, תשנ"ה- עמ' 152). יתר על כן, היתה כונה להפקיד את הכרעות בענייני משפחה בידי ערכאה מיוחדת שתצוייד במומחיות מקצועית מיוחדת, ותיעזר במערכת סיוע ויעוץ מיוחדים בענייני משפחה, שהוקמה ופועלת ליד בית המשפט, ומסייעת לו בהחלטותיו המקצועיות. על רקע תכליות אלה, מתבקשת המסקנה לפיה כמו שאר התובענות בענייני משפחה, כך גם ענייני בוררות בנושאי משפחה, נדונים בגדר סמכותו הייחודית של בית המשפט למשפחה (ע"א (י-ם) 4206/97 אלפי נ' אלפי, תק מח 98(1) 2009).


16. עשויים להיווצר מצבי ביניים הקשים לסיווג לצורך חלוקת הסמכויות בין הערכאה בעלת הסמכות הכללית לבין בית המשפט למשפחה, כבעל סמכות ייחודית בענייני משפחה כמשמעותם בחוק. הקושי מתמקד בדרך כלל בסיווג ענין כ"ענין של משפחה" כהגדרתו בחוק בית המשפט לענייני משפחה; קשיים אלה מתעוררים ביחס ליישום הדין בדבר סמכותו הייחודית של בית המשפט למשפחה ביחס לערכאות אחרות, ואינם מיוחדים לנושאי בוררות דוקא (ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פד"י נו(6) 295; רע"א 6558/99 חבס נ' חבס, פד"י נד(4) 337; פרשת ברוסילובסקי, שם).

בענייננו, מדובר בפסק בוררות שניתן בסכסוך כספי שמקורו ביחסים בין המבקשת למשיב בהיותם בני זוג. סכסוך זה מהווה ענין של משפחה, אשר הליכים לאישור או ביטול פסק בורר בעניינו נתונים לסמכותו הייחודית של בית המשפט לענייני משפחה.

נותרת השאלה, מה דין פסק דינו של בית המשפט המחוזי המאשר את פסק הבורר במחלוקת בין בעלי דין בענין של משפחה שאישורו או ביטולו נתונים לסמכות ייחודית של בית המשפט למשפחה?

מעמד פסק הדין של בית המשפט המחוזי המאשר את פסק הבורר

17. ביום 16.10.02 ניתן פסק הבורר בענייננו. ביום 25.12.02 הוגשה בקשה לבית המשפט המחוזי לאישור פסק הבורר. רק ביום 3.2.03, לאחר מתן הפסיקתא המאשרת את פסק הבורר ביום 29.1.03, הגישה המבקשת, לראשונה, בקשה לביטול פסק הדין המאשר את פסק הבורר.

חוק הבוררות, תשכ"ח-1968 אינו קובע מועד מחייב שבגדרו יש להגיש בקשה לאישור פסק בורר (סעיף 23 לחוק הבוררות). לעומת זאת, חוק זה קובע פרק זמן של 45 יום ממתן פסק הבורר לצורך הגשת בקשה לביטול פסק הבורר (סעיף 27 לחוק הבוררות). קיים רציונל לאי הסימטריה בין הזוכה לחייב על פי פסק הבורר, לצורך הגדרת מסגרת הזמן לפנייה לבית המשפט לצורך הליך אישור או ביטול פסק הבורר (לענין זה ראו רע"א 5793/05 אגודת בית הכנסת הגדול "שונה הלכות" נגד עירית נתניה מיום 11.9.07 (טרם פורסם)). הטעם שבגללו לא נקבע מועד מוגדר להגשת בקשה לאישור פסק בורר נעוץ מכך שמרבית פסקי הבוררים מבוצעים גם בלי צורך באישורם, הנדרש בדרך כלל כדי לאפשר הפעלת הליכי ההוצאה לפועל. מתוך הערכה כי ביצוע פסק הבורר על ידי החייב עשוי לארוך זמן, וכי מידת נחיצותם של הליכי הוצאה לפועל המצריכים את אישור הפסק עשויה אף היא להתברר רק לאחר זמן, נמנע המחוקק מקביעת לוח זמנים מחייב לצורך הגשת בקשה לאישור, והשאיר ענין זה פתוח בהתאם לצרכים כפי שיעלו בכל ענין וענין. לא כן באשר להליך של ביטול פסק הבורר, שהיוזמה לפתיחתו מוגדרת בזמן, במטרה להשיג וודאות ויציבות משפטית באשר למעמדו ותוקפו של פסק הבורר. בקשה לביטול פסק הבורר, אלמלא הוגבלה בזמן, עלולה היתה ליצור בלבול ואי יציבות אילו נדונה והוכרעה זמן רב לאחר מתן הפסק, ולכן החשיבות שבקיום הליך לביטול פסק בורר בסמוך לאחר מתן הפסק.

בענייננו, המבקשת כלל לא הגישה בקשה לביטול פסק הבורר לערכאה כלשהי, בין לבית המשפט המחוזי, ובין לבית המשפט לענייני משפחה. היא נקטה במחדל של "שב ואל תעשה", ולא פעלה כלל בעניינו של פסק הבורר. רק לאחר שבית המשפט המחוזי אישר את פסק הבורר, ולאחר שחלף המועד להגשת בקשה לביטול פסק הבורר, היא נעורה לפעולה, ופנתה בהליך לביטול פסק הדין המאשר את פסק הבורר.

טעמים טובים למחדלה של המבקשת לפעול במסגרת הדיונית המתאימה לביטול פסק הבורר בתחומי המועד שנקבע לכך בחוק הבוררות לא הובאו, ולא עלה, גם במבט לאחור, כל נימוק טוב ומיוחד להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק בורר.

בנסיבות אלה, העלאת טענות באיחור הן כנגד פסק הבורר גופו, והן כנגד סמכות בית המשפט המחוזי לאשר את פסק הבורר
נגועות בפסול דיוני.

תורת המניעות וההשתק השיפוטי

18. דוקטרינת ההשתק השיפוטי מקורה בדיני היושר האנגליים, ומשמעותה היא – חסימת בעל דין מהעלאת טענות מסוימות בהליך שיפוטי, אפילו מוצדקות הן לגופן, בשל התנהגותו בהקשר לסוגיה הנדונה שדבק בה פגם.

ההשתק כלפי בעל דין נובע ממקורות ערכיים שונים - עקרון תקנת הציבור, האיסור על שימוש לרעה בהליכי בית המשפט, ותורת תום הלב (רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים תק-על 2005(1) 2711). תכליתו של ההשתק השיפוטי למנוע פגיעה לא ראויה בבעל הדין שכנגד, למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאימון הציבור במערכת המשפט, ולמנוע ניצול לרעה של בתי המשפט (פרשת בית ששון, שם).

דוקטרינת ההשתק השיפוטי מהווה אחת השלוחות של דיני ההשתק המסורתיים. היא מציבה מחסום דיוני בפני בעל דין מלטעון טענה דיונית, שאפילו נכונה היא, יש בה דופי של חוסר תום לב דיוני. תורה זו משתלבת בעקרון תום הלב אשר חדר לכל תחומי המשפט - המהותי והדיוני כאחד.
אכן,

"תורת תום הלב קנתה לה שביתה בכל ענפי המשפט האזרחי. היא היכתה שורשים במשפט המהותי. היא מתפרשת כיום גם על פעולות משפטיות בעלות אופי דיוני: עיקרון תום הלב חל בסדרי הדין. חובתו של בעל דין להפעיל את כוחותיו המשפטיים-דיוניים בדרך מקובלת ובתום לב. עליו לפעול כאדם סביר והוגן בנסיבות המיוחדות של המקרה" (בש"א 2236/06 חממי נ' אוחיון, תק-על 2005(2), 4580 ,עמ' 4583 כן ראו ע"א 513/89 Interlego A/S נ' Exin-Lines Bros S.A פ"ד מח(4) 133].

תורת ההשתק השיפוטי, המתבססת על דרישת תום הלב הדיוני, אינה בהכרח חופפת בכל תנאיה לתורת ההשתק הכללית. כך, למשל, עקרון ההשתק המסורתי מחייב כתנאי לחלותו את קיומם של הסתמכות ושינוי מצב לרעה של בעל הדין שכנגד (רע"א 4928/92 עזרא נ' מועצה מקומית, פד"י מז(5) 94; בש"מ 5417/01 ויטנר נ' ועדה מקומית, תק-על 2002(1) 881). לעומת זאת, דוקטרינת ההשתק השיפוטי מכוונת מבטה לא רק אל עבר מערכת היחסים בין בעלי הדין, אלא גם לעבר האינטרס הכללי של המערכת השיפוטית, המייצגת את עניינו של הציבור כולו. מטעם זה, לצורך השתק שיפוטי לא נדרש בהכרח קיומם של הסתמכות ושינוי מצב לרעה של צד להתדיינות, אף כי התרחשותם של תנאים אלה עשויה לחזק את המסקנה בדבר קיומו של חוסר תום לב דיוני בהתנהגות בעל הדין האחר, העשוי להצדיק החלת השתק שיפוטי על טענה המועלית על ידו. כבר נאמר,

"בעוד שתורת ההשתק מכוח מצג מתמקדת בצדדים ובמערכת היחסים בינהם, הרי הדגש בהשתק השיפוטי הינו על היחס בין בעל הדין לבין בית המשפט....ואף אין דרישה שהצד האחר שינה את מצבו לרעה" (פרשת בית ששון, שם).

לטענת המניעות הדיונית הרבה פנים, והיא עשויה ללבוש צורות שונות בהתאם לנסיבות המיוחדות של הענין העולה לדיון.

אחד ההקשרים בהם עשוי להתקיים השתק שיפוטי הוא מקום שחלה השתהות בהעלאת טענת חוסר סמכות עניינית של הערכאה הדנה בענין. השתהות בעל דין בהעלאת טענה כנגד סמכותו העניינית או המקומית של בית המשפט הדן בענין עלולה לחסום את דרכו להעלותה בשלב מאוחר יותר מחמת מניעות דיונית:

"השתהותו של המבקש מלהעלות את טענתו נגד סמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בתביעה עם פתיחת הדיון, ואף לאחר מכן, חוסמת את טענת העדר הסמכות מחמת המניעות שנוצרה על ידה"
(רע"א 11183/02 אבנר כלפה נ' רזיה זהבי ואח', פד"י נח(3) 49).

לאחרונה, מתחזקת המגמה השיפוטית שלא להיזקק לטענת העדר סמכות עניינית של הערכאה הדנה,כאשר זו מועלית באיחור (ע"א 1049/94 דור אנרגיה (1988) נ' חאג' אחמד סמיר, פד"י נ(5) 820; ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פד"י נו(6) 295; ע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעוברה, פד"י נא(2) 669, 678-9, 674-5). אומר על כך השופט אור בפרשת דור אנרגיה (שם, עמ' 829):

"נראה לי, שככל שמדובר במערכת בתי המשפט הרגילים, רצוי לקבוע כלל שלאחר שבית משפט דן בענין ונתן את פסקו, שוב לא תוכל לצוף ולעלות שאלת הסמכות העניינית בכל שלב נוסף של הדיון".

גישה זו, השוללת העלאת טענת העדר סמכות עניינית באיחור, אינה מוגבלת לשיקולים מעשיים של יעילות מערכת השיפוט בלבד. שורשיה נובעים מתפיסה רחבה יותר של מניעות, שיסודה בחובת תום לב ומניעת שימוש לרעה בהליכי בית המשפט של צד המשתמש בטענת העדר סמכות בדרך מניפולטיבית כאשר ההליך או ההכרעה אינם לשביעות רצונו; כך למשל, כאשר צד שהפסיד במשפט, מעלה לאחר מתן ההכרעה השיפוטית טענת העדר סמכות עניינית של הערכאה הדיונית (ראו פסקה 12 לפסק דיני בפרשת חיים; וכן עע"מ 10501/03 תשתית נפט ואנרגיה נ' מועצה אזורית זבולון, תק-על 2004(1) 2018; רע"א 4929/02 פינס נ' חומרי בנין יוסי בע"מ תק-על 2005(4) 1054; רע"א 3189/06 וולפינגר נ' ראובני, תק-על 2006 (3) 2757).

השתהות בעל דין בהעלאת טענת העדר סמכות עניינית של הערכאה הדנה עלולה להגיע כדי חוסר תום לב דיוני, שהרי חובת תום הלב חלה גם על הליכים בהם נוקטים בעלי דין בבית המשפט (בג"צ 59/80 שירות תחבורה ציבורית באר שבע נ' בית הדין הארצי
לעבודה, פד"י לה(1) 828; בר"ע 305/80 שילה נ' רצקובסקי, פד"י לה(3) 449) כדבריו של ד. שוורץ במאמרו תחולתו של עקרון תום הלב בסדר הדין האזרחי, עיוני משפט כא, תשנ"ח, 328:

"דומה, כי בית המשפט יוכל להיזקק לעקרון תום הלב, ולקבוע כי בנסיבות אלה, בהן "ישן" הנתבע על טענת היעדר הסמכות העניינית, הוא יהיה מנוע מלהעלותו. עקרון תום הלב מיושם, איפוא, בהקשר הדיוני של טענת המניעות".

השתהות בעל דין בהעלאת טענה כנגד סמכותו של בית המשפט לדון בתובענה בשלב מוקדם של ההליך עלולה לחסום אותו מלהעלות טענת העדר הסמכות בשלב מאוחר מחמת מניעות שנוצרה עקב מחדל זה. הגבלה זו נועדה למנוע עוול דיוני לבעל הדין שכנגד, ולהגן על המשאבים הדיוניים של המערכת השיפוטית, העמוסה גם כך לעייפה, מפני הליכי סרק והתדיינויות מיותרות. היענות לטענת העדר סמכות עניינית רק בסוף ההליך השיפוטי או אף לאחר השלמתו פירושה היענות לניהול הליכי סרק הפוגעים לא רק בבעל הדין שכנגד אלא בציבור המתדיינים כולו. משמעותה גם מתן כח תימרון דיוני לבעל דין לקחת חלק בדיון תוך צפייה לדרך התקדמותו ולעיתים עד לסיומו, ולבחון את תוצאותיו ובהתאם לכך להחליט אם לשלוף מאמתחתו בשלב מאוחר טענת העדר סמכות עניינית, שאם תתקבל, תביא לביטול ההליך, ולאובדן משאבים פרטיים וציבוריים שהושקעו בניהולו.

לפיכך נפסק כי
"טעמים פרגמטיים מצדיקים להימנע ככל האפשר מלאפשר לבעל הדין לטלטל את ההליכים המתנהלים ביניהם מבית משפט אחד למשנהו, ולאחר מכן לשוב לבית משפט אחר...
...
דברים אלו נאמרים בעקבות המגמה הקיימת לפרש ככל שהדבר ניתן –לפי הדין הקיים- את הוראות הדין בעניין הסמכות, באופן שלא יוצבו מכשולים בלתי ראויים לפני פעולתה של הרשות השופטת" .
[רע"א 3319/00 שור נ' בן יקר גת, חברה להנדסה ובנין בע"מ פ"ד נה(2) 817]

עקרון הבטלות היחסית

19. טענת העדר סמכות עניינית של ערכאה שיפוטית המועלית באיחור, ולאחר מתן ההכרעה השיפוטית, עשויה להיפתר גם על דרך החלת דוקטרינת "הבטלות היחסית" שקנתה לה שביתה בשיטתנו המשפטית. דוקטרינה זו עניינה בעקרון לפיו, מקום שנפל פגם משפטי בפסק דין של בית משפט או בהחלטה של רשות מינהלית, בין היתר, מבחינת הסמכות העניינית הנתונה לאותה רשות, אין הדבר גורר, בהכרח, את בטלותה מעיקרא של אותה החלטה. כדי להחליט בדבר תוקפה, נדרש לבחון את מהות ההחלטה, את מהותו של הפגם, ולהתאים את הסעד שינתן למכלול הנסיבות על פי כלל האינטרסים השונים השזורים באותו ענין. במקום האבחנה החדה שבין בטלות (voidness) לבין נפסדות (voidablity) של ההחלטה, יוצר מבחן הבטלות היחסית אמת-מידה גמישה לבחינת תוקפה של החלטה חרף הפגם שנפל בה. לפי מבחן זה, יש להבדיל בין הפגם לבין נפקותו של הפגם. הנורמות הקובעות את הדין המהותי החל על הענין, ואת הסמכות העניינית הנתונה לערכאה כלשהי להכריע בו מצויות במישור אחד, ואילו הסעד על סטייה מכללים אלה עשוי להימצא במישור אחר (השופט זמיר בע"פ 866/95 סוסן נ' מדינת ישראל, פד"י נ (1) 793, 800-801) כדבריו (שם):

"בכל מישור פועלת מערכת שיקולים מיוחדת התואמת את הצרכים והמטרות באותו מישור. לכן, אין לשלול את האפשרות שחוסר סמכות לא יוביל בהכרח לבטלות מוחלטת. חוסר סמכות ובטלות אינם תאומי סיאם, ואם היו כך בעבר, אין הכרח שיהיו כך כיום... אין טעם טוב, הגיוני או מעשי שהדין יהיה שונה, ודוקא לחומרה לגבי החלטות בתי דין מינהליים, או פסקי דין של ערכאות שיפוטיות למיניהן. אכן, יש שחריגה מסמכות של ערכאה שיפוטית תחייב את המסקנה, אם בשל חומרת החריגה ואם בשל נסיבות אחרות, כי פסק הדין בטל ומבוטל מיסודו. אך יש שהחריגה תהיה פורמלית ושולית בלבד, ואילו הבטלות תוביל, בנסיבות המקרה, לתוצאות חמורות ביותר. במקרה כזה, אין לומר כי יקוב הדין את ההר".

(ראו גם דברי השופט ברק בבג"צ 243/80 מדז'ינסקי נ' בית הדין הצבאי לערעורים, פד"י לה (1) 67).

תורת הבטלות היחסית הוחלה בכל תחומי המשפט - מינהלי, פלילי ואזרחי. היא הוחלה על פגמים בהחלטות מבחינת הדין המהותי; היא הוחלה על פגמים שנפלו בהחלטות מבחינת הסמכות העניינית הנתונה בדין לגורם המחליט או המכריע.

בהתאם לדוקטרינת הבטלות היחסית, החלטה שניתנה על ידי ערכאה שיפוטית, מקום שנשוא הדיון מצוי בסמכותה הייחודית של ערכאת שיפוט אחרת לא בהכרח תבוטל מחמת חוסר סמכות. לצורך בירור תוקפה של החלטה שנפל בה פגם כאמור, יש לבחון את מכלול נסיבות הענין, ובכלל זה את מהות הנושא העומד לדיון, את מהות הפגם, את האינטרסים היחסיים של הצדדים להתדיינות, ואת אינטרס מערכת השיפוט המייצגת את עניינו של הציבור הרחב. בהתאם לכך יוחלט האם במישור הסעד יש מקום לבטל את ההחלטה מכל וכל, או להותירה על כנה, או שמא להותיר רק חלק מן ההחלטה בתוקפה (רע"פ 2413/99 גיספאן נ' התובע הצבאי הראשי, פד"י נה (4) 673, 685; רע"א 4929/04 פינס נ' חומרי בנין יוסי תק-על 2005(4) 1054; ע"פ 866/95 סוסן נ' מדינת ישראל, פד"י נ (1) 793, 809-810); דנ"פ 5189/05 איילון חב' לביטוח נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(2) 474, 477; בג"צ 2911/94 באקי נ' מנכ"ל משרד הפנים, פד"י מח (5) 291, 305-6).

מן הכלל אל הפרט:


20. בענייננו, המבקשת לא הגישה כל בקשה לביטול פסק בורר לכל ערכאה שהיא. היא אחרה את המועד להגשת בקשה לביטול פסק הבורר, ולמחדלה זה לא ניתן כל הסבר טוב. רק לאחר מתן פסק דין בבית המשפט המחוזי המאשר את פסק הבורר בלא התנגדות, פנתה המבקשת בבקשה לבטל את האישור מטעמי חוסר סמכות עניינית של בית המשפט המחוזי, והעלתה אף טעמים לגוף פסק הבורר. העובדה כי המבקשת לא פעלה להגשת בקשה לביטול פסק הבורר, בין לבית המשפט המחוזי ובין לבית המשפט למשפחה, והתעוררה לבקש את ביטול אישורו של פסק הבורר רק לאחר שהליך האישור שיזם המשיב הושלם, יוצרת, בנסיבות הענין, השתק שיפוטי כלפיה. משלא הובאה כל הצדקה עניינית למחדלה הדיוני של המבקשת בהגשת בקשה לביטול הפסק במועד, ואין גם עילה בדיעבד להארכת מועד להגשת בקשה כזו, קם מחסום דיוני להעלאת הטענה בדבר בטלות אישור הפסק בידי בית המשפט המחוזי מחמת העדר סמכות עניינית, היתר להעלאת טענה כזו בשלב זה היה פוגע שלא כדין במשיב, אשר פעל בתום לב בהגשת בקשה לאישור פסק הבורר לבית המשפט המחוזי, גם אם טעה טעות משפטית בכך שלא פנה לבית משפט למשפחה בהליך זה. היה בכך גם כדי לפגוע ביעילות ההליכים השיפוטיים ולהפוך את ההליך בבית המשפט המחוזי להליך סרק; היה בכך כדי לתת בידי המבקשת כח תימרון ויתרון דיוני אף שהתרשלה מצידה באי הגשת בקשה לביטול פסק הבורר במועד. בנסיבות הענין, אפילו היינו נעתרים לבקשה לבטל את החלטת האישור שנתן בית המשפט המחוזי לפסק הבורר, היתה המבקשת נתקלת בקושי להגיש כיום בקשה לביטול פסק הבורר לבית המשפט למשפחה, וזאת נוכח חלוף התקופה שנקבעה לכך בחוק הבוררות, ובהעדר טעמים טובים להארכת מועד (אוטולנגי, שם, עמ' 1137-1145; פרשת שור נ' בן יקר גת, שם). בשים לב לכלל הנסיבות, חל השתק שיפוטי על טענת המבקשת לפיה דין החלטת האישור שניתן לפסק הבורר להתבטל מחמת העדר סמכות עניינית לבית המשפט המחוזי לתתו, וזאת, חרף היות הטענה נכונה לגופה.

מסקנה זו ניתן לעגן גם בדוקטרינת "הבטלות היחסית", בהתייחסה לתוקפה של החלטת בית המשפט המחוזי, חרף הפגם שנפל בה בהיבט הסמכות. השיקולים להשארת החלטת האישור של בית המשפט המחוזי בעינה דומים לאלה שפרטנו לעיל לצורך החלת דוקטרינת ההשתק השיפוטי. לחיזוק המסקנה כי יש להשאיר את החלטת האישור בתוקפה על פי עקרון ה"בטלות היחסית" ניתן להוסיף את העובדה כי החלטת אישור הפסק ניתנה בידי בית המשפט המחוזי, שהוא הערכאה בעלת הסמכות הכללית לדון בתובענות על פי חוק הבוררות. במובן זה, יש לו זיקה ישירה, גם אם לא סמכות ישירה, לנושאי בוררות דרך כלל. שנית, בית המשפט המחוזי הוא, בכל מקרה, ערכאת הערעור על פסיקות בית המשפט לענייני משפחה, שהוא הערכאה המוסמכת לענייננו, וגם מבחינה זו יש לו זיקה לנושא ההתדיינות, שבהקשר אליו נתן את פסקו.

ממכלול הטעמים האמורים, אין מקום לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אף שהסמכות העניינית בנושא פסק הבורר נתונה לבית המשפט לענייני משפחה.

למעלה מן הצורך, אציין, כי לא מצאתי בטיעוניו התמציתיים של ב"כ המבקשת כל יסוד להניח כי קיימת הצדקה עניינית לביטול פסק הבורר לגופו.

21. סיכומו של דבר: בנסיבות המיוחדות של הענין, יש להותיר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו, ולדחות את בקשת רשות הערעור. ביטולו של פסק הדין וחידוש ההליכים לאישור או ביטול פסק הבורר בפני בית המשפט למשפחה, חרף התנהלותה הרשלנית של המבקשת ומחדליה הדיוניים, היו מביאים לתוצאה בלתי צודקת כלפי המשיב; הם היו גורמים נזק דיוני כללי למערכת השיפוט ולבעלי דין אחרים הממתינים למשפטם תקופה ארוכה. הם היו נותנים בידי בעל דין אמצעי דיוני רב כח המאפשר קיומם של הליכי סרק באמצעות תימרון דיוני. השארת החלטת האישור שניתנה על ידי בית המשפט המחוזי בעינה חרף קיום סמכות עניינית ייחודית בידי בית משפט למשפחה, מתיישבת עם עקרונות ההשתק השיפוטי ודוקטרינת הבטלות היחסית. היא מתיישבת עם דרישות הצדק המהותי והדיוני בנסיבות מקרה זה.

בקשת רשות הערעור נדחית, איפוא. המבקשת תשלם למשיב שכ"ט עורך דין בסך 10,000 ש"ח.

ש ו פ ט ת

השופט א' גרוניס:

1. מסכים אני עם חברתי השופטת א' פרוקצ'יה כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור שבפנינו, אך טעמי שונים במידת מה מנימוקיה.

2. השאלה הראשונה המתעוררת היא האם בית המשפט המחוזי מוסמך היה לאשר את פסק הבורר שניתן במחלוקת שבין בני הזוג הניצים. הואיל והסכסוך הכספי בין בעלי הדין נגע ליחסים ביניהם כבני זוג, ברי כי הסמכות העניינית נתונה לבית המשפט למשפחה. תוצאה זו מתחייבת לאור ההגדרה של "ענייני משפחה" בסעיף 1(2) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995, ובהתחשב בצו בית המשפט לענייני משפחה (בוררות בענייני משפחה), התשנ"ו-1996. מכאן שמסכים אני לדעתה של חברתי, כי הסמכות העניינית לעניין הבקשה שהגיש המשיב לאישור פסק הבורר נתונה בידי בית המשפט למשפחה. השאלה הנוספת היא, כיצד יש לפעול על רקע מסקנה זו ונסיבות העניין.

3. פסק הבורר ניתן ביום 16.10.02. לרשות המבקשת עמדו 45 ימים לשם הגשת בקשה לביטול פסק הבורר (סעיף 27 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968). המבקשת לא הגישה בקשת ביטול במועד. המשיב הוא שפנה ביום 25.12.02 לבית המשפט המחוזי בבקשה לאישור פסק הבורר, היינו לאחר שחלף המועד להגשת בקשת ביטול. בית המשפט המחוזי אישר את פסק הבורר ביום 29.1.03. המבקשת עתרה לביטול פסק הדין שאישר את פסק הבורר ביום 3.2.03. הטענה היחידה שהועלתה בבקשה הייתה טענה
של חוסר סמכות עניינית. המבקשת לא ביקשה להאריך את המועד להגשת בקשה לביטול פסק הבורר ואף לא העלתה כל טעם שהוא נגד פסק הבורר גופו. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ביום 17.3.03. הבקשה לרשות ערעור מופנית נגד החלטה זו. רק במסגרת בקשת רשות הערעור העלתה המבקשת נימוקים לגופם של דברים מדוע יש לבטל את פסק הבורר. טענותיה אלה הוצגו בצורה לקונית ביותר. בבקשת רשות הערעור אף הועלו, לראשונה, נימוקים להארכת המועד להגשת בקשת ביטול פסק הבורר. הטענות השונות, לגופם של דברים ולהארכת מועד לא נתמכו בתצהיר, אף שחובה לעשות כן (לגבי החובה לתמוך בקשת ביטול בתצהיר, ראו סעיף 9 לתקנות סדרי הדין בעניני בוררות, התשכ"ט-1968).

4. אין בידי להסכים לטעמים שניתנו על ידי חברתי, השופטת א' פרוקצ'יה, לדחיית הבקשה לרשות ערעור, ככל שנתבססה על הדוקטרינות של "השתק שיפוטי" ו"בטלות יחסית". החלתה של הדוקטרינה של השתק שיפוטי מותנית בכך שבעל הדין נגדו מועלית הטענה, הציג בהזדמנויות שונות טענות הפוכות (ע"א 513/89 INTERLEGO A/S נ' EXIN-LINES BROS S.A, פ"ד מח (4) 133, 194 (השופטת ד' דורנר) (1994); רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ ואח' נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט (6) 625 (2004)). במקרה זה, לא ניתן לומר שהמבקשת טענה במקום אחד כי נתונה סמכות בידי בית המשפט המחוזי, בעוד שבמקום אחר טענה שהסמכות הינה בידי בית המשפט למשפחה. יש לזכור, כי המבקשת הייתה המשיבה בבקשה לאישור פסק הבורר. לפני שהיא הגישה את הבקשה לביטול פסק הדין שאישר את פסק הבורר היא לא הציגה כל עמדה בנושא הסמכות העניינית. על כן, לא ניתן להחיל במקרה דנא את הדוקטרינה הנזכרת.

5. הדוקטרינה האחרת בה נעשה שימוש, זו של "בטלות יחסית" (או "תוצאה יחסית"), מעוררת שאלות רבות. אין זה המקום ואין זו השעה לעסוק בה. די אם אומר, כי לטעמי לא ניתן לעשות בה שימוש כתרופת פלא (panacea), בכל מקרה בו בית המשפט מסתייג מכך שתוצאת הפגם הייתה מביאה בעבר לקביעה כי מדובר במעשה או פסק דין בטל מעיקרו. מדוע, אם כן, מסכים אני כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור?

6. במקרה בו מתקבלת טענה של חוסר סמכות עניינית, על בית המשפט להעביר את העניין לבית המשפט המוסמך, כאמור בסעיף 79(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984. אילו הועבר עתה ההליך לבית המשפט למשפחה, חייב היה בית המשפט ליתן את אישורו לפסק הבורר. זאת, משום שלעת הזו חלפו למעלה מחמש שנים מיום מתן פסק הבורר. המבקשת לא הגישה עד עתה בקשת ביטול, אלא העלתה, וזאת לראשונה לפנינו, נימוקים סתמיים מדוע יש לבטל את הפסק. זאת ועוד, המבקשת לא נתנה הסבר מספק מדוע יש להאריך את המועד להגשת בקשת ביטול, ובכל מקרה לא תמכה את נימוקיה בתצהיר. מכאן, שאין כל טעם בהעברת העניין לבית המשפט למשפחה. בית המשפט יאשר ממילא את פסק הבורר. כאשר זה המצב, אין כל צידוק לקבל את בקשת רשות הערעור לשם מהלך סרק שסופו ידוע מראש.

ש ו פ ט

השופטת א' חיות:

אני מסכימה לתוצאה אליה הגיעה חברתי השופטת א' פרוקצ'יה לפיה יש לדחות את בקשת רשות הערעור דנן ולצורך כך די בעיניי בנימוק שציין חברי השופט א' גרוניס בפיסקה 6 לחוות-דעתו.

ש ו פ ט ת

לפיכך, התוצאה היא כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חוסר סמכות עניינית

  2. טענת סמכות עניינית

  3. טענת חוסר סמכות עניינית

  4. טענת העדר סמכות עניינית

  5. אכיפת חוזה סמכות עניינית

  6. העברת דיון סמכות עניינית

  7. הערת אזהרה סמכות עניינית

  8. מחיקת תביעה סמכות עניינית

  9. בית הדין לעבודה סמכות עניינית

  10. ביטול כתב אישום סמכות עניינית

  11. חוזה דיני עבודה סמכות עניינית

  12. העלאת טענת חוסר סמכות עניינית

  13. העברת דיון מחוסר סמכות עניינית

  14. הפקעת קרקעות סמכות עניינית ייחודית

  15. מועד העלאת טענת חוסר סמכות עניינית

  16. חוסר סמכות עניינית לבית הדין לעבודה

  17. בקשה למחיקה על הסף העדר סמכות עניינית

  18. בית משפט לעניינים מנהליים סמכות עניינית

  19. בקשה לסילוק על הסף מחמת העדר סמכות עניינית

  20. ביטול החלטת בית הדין השרעי מחוסר סמכות עניינית

  21. העברת תביעה לבית משפט אזרחי בשל העדר סמכות עניינית לבית משפט לעניינים מנהליים

  22. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון