טענת סמכות מקומית

לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי בתל-אביב-יפו (השופטת נטע רות; סע"ש 18313-05-13; החלטה מיום 26.2.14), שבה נדחתה, בין היתר, טענת המבקשת כי בית הדין האזורי בתל-אביב-יפו (להלן: בית הדין האזורי בתל אביב או בית הדין האזורי) נעדר סמכות מקומית לדון בתובענת המשיבה.


המסגרת העובדתית


בקליפת אגוז, נציין כי המבקשת היא רשת חינוך, שמרכזה ומענה הרשום בעיר ירושלים והיא מנהלת מוסדות חינוך ברחבי הארץ (להלן: הרשת). המשיבה (להלן: העובדת) מועסקת בבית ספר של הרשת בעיר אשקלון מזה כ- 18 שנה. ביום 9.5.13 הגישה העובדת בבית הדין האזורי בתל אביב תובענה כנגד הרשת, ובה עתרה למתן סעדים שונים עקב פגיעה שלא כדין בתנאי עבודתה ובהיקף משרתה. בסעיף 51 לכתב התביעה נטען כי "לבית הדין הנכבד הסמכות העניינית והמקומית לדון בתביעה".




ביום 12.6.13 הגישה הרשת כתב הגנה, ובו נטען בסעיף 41 כי "מוכחש האמור בסעיף 51 לפרשת התביעה, לעניין סמכותו של ביה"ד האזורי לעבודה בתל אביב".




ביום 26.2.14 התקיימה ישיבת קדם משפט, וזאת לאחר שמועד קודם לקיום קדם המשפט נדחה לבקשת הרשת. במסגרת ישיבת קדם המשפט דן בית הדין האזורי בטענת הרשת לחוסר סמכות מקומית וכן בבקשת העובדת לגילוי מסמכים. הרשת חזרה על טענתה כי לבית הדין האזורי בתל אביב אין סמכות מקומית לדון בתובענת המשיבה, משום שמקום עבודתה הוא באשקלון. העובדת טענה כי מאחר שלרשת סניפים בכל הארץ, ובכלל זה בעיר תל-אביב-יפו, הרי שלבית הדין האזורי בתל אביב יש סמכות מקומית לדון בתביעתה.




זה המקום להעיר כי במסגרת ישיבת קדם המשפט נדרשה הרשת להשיב לשאלת בית הדין בכל הנוגע לקיום צו גילוי המסמכים. להלן השאלה והתשובה:


" ב"כ הנתבעת משיב לשאלת בית הדין - מדוע לא קויים צו גילוי המסמכים על פי החלטת בית הדין?
ת. מאחר והעלינו את טענת חוסר הסמכות, אז גם הצו שניתן, ניתן בחוסר סמכות. על כן אינו מחייב. מפנה להחלטת בית הדין הארצי לעבודה, שסמכות היא מהותית ולא ניתן להסכים עליה."

החלטת בית הדין האזורי


לאחר הדיון ניתנה ההחלטה מושא בקשת רשות הערעור דנן. החלטת בית הדין האזורי התייחסה הן לבקשת הרשת בנוגע לסמכות המקומית והן לבקשת העובדת לגילוי מסמכים. בקשת הרשת נדחתה ובקשת העובדת התקבלה. בית הדין חייב את הרשת לשלם לעובדת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 7,000 ₪.




בכל הנוגע לסמכות המקומית קבע בית הדין האזורי, כי תקנה 3 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991 (להלן: תקנות בית הדין או התקנות), מעניקה סמכות מקומית לבית דין אזורי "אשר באזור שיפוטו מצוי מקום עבודתו של העובד או לחלופין שבאזור שיפוטו בוצעה העבודה", וכי לפי הפסיקה, סמכות מקומית של בית דין אזורי קמה גם במצב שבו מרכז מפעלו של המעביד נמצא בתחום הסמכות המקומית של אותו בית דין. בית הדין האזורי קבע כי הרשת לא כפרה בכך שמרכז מפעלה או פעילותה מצוי בעיר תל אביב ולא סתרה את טענת העובדת שלפיה לרשת סניפים רבים.


בית הדין האזורי הוסיף וקבע כי:

"בפסיקה נקבע כי במקרים חריגים ויוצאי דופן רשאי בית הדין לקבוע בהחלטה מנומקת כי ההליך ימשך בפניו למרות העדר הסמכות המקומית (ראה לענין זה – המ"ד ארצי 23372-02-14 מסלחאה נגד רשת תיכוני טומשין בע"מ, ניתן ביום 4.2.14)."

לבסוף קבע בית הדין האזורי כך:

"במקרה דנן, אף לו סברנו כי בית הדין נעדר סמכות מקומית, הרי שלא [ראינו – א.א.] מקום להורות על העברת ההליך לבית דין אחר וזאת מהטעמים הבאים:

הנתבעת לא טענה במסגרת כתב ההגנה כי הסמכות לדון בתביעה נתונה לבית הדין בבאר שבע והסתפקה אך ורק בהכחשה גורפת של הסמכות של בית דין זה כמו ההכחשה הגורפת של יתר הטענות שבכתב התביעה.

הנתבעת לא הגישה בקשה להעברת הדיון לבית הדין המוסמך לטעמה גם שעה שידעה על קיומם של ההליכים המקדמיים והיא בחרה להתיצב לדיון המוקדם ורק אז לעורר את טענת הסמכות כך שקבלת הבקשה היה מוביל למעשה לדיון סרק, לעיכוב ההליכים ולסירבולם.
לא זו אף זו, אלא שהנתבעת 'הסתמכה' בחוסר תום לב על טענת חוסר הסמכות כביכול, וזאת על מנת להמנע מקיום החלטות בית הדין בדבר גילוי המסמכים וקיום ההליכים המקדמיים שייעלו את הדיון.


מקום העבודה של התובעת, בשים לב לכך שלנתבעת בתי-ספר רבים, אינו מצוי בבאר שבע ומאידך, ניהול ההליכים בבאר שבע עשוי להקשות על התובעת לממש את זכויותיה.

קבלת הבקשה בשלב זה עשויה להוות מתן פרס לנתבעת המבקשת לנצל טענות פרוצדורליות לצורך עיכוב ההליכים והכבדה על התובעת, לרבות מבחינה כלכלית.

משכך אני דוחה את הטענה לפיה הסמכות המקומית נתונה לבית הדין האזורי בבאר שבע."

הטענות במסגרת בקשת רשות הערעור


בהחלטה מיום 10.3.14 הוצע לצדדים כי בירור התובענה יועבר לבית הדין האזורי בבאר שבע או בירושלים, לפי בחירת העובדת. העובדת, מתוך רצון לקדם את ההליך, בחרה להיעתר להצעה ולהעביר את התובענה לבית הדין בבאר שבע. אלא שאז נחלקו הצדדים בכל הנוגע להוצאות שנפסקו בבית הדין האזורי, משבפסיקתן לא נעשתה אבחנה בין שאלת הסמכות המקומית לבין שאלת גילוי המסמכים, ולפיכך לא הגיעו הצדדים לכלל הסכמה ואין מנוס עתה מהכרעה בבקשת רשות הערעור.




הרשת טענה כי יש לבטל את החלטת בית הדין האזורי, בכל הנוגע לסוגיית הסמכות המקומית. לטענתה, על אף החובה שבדין לפרט בכתב התביעה את העובדות המקימות סמכות לבית הדין שבו הוגשה התובענה, לא מילאה העובדת אחר חובתה זו, ואך הסתפקה בטענה סתמית בדבר קיומה של סמכות מקומית; העובדה הרלוונטית היחידה לסמכות המקומית שצויינה בכתב התביעה היתה שהעובדת עבדה באשקלון וכי מענה של הרשת בעיר ירושלים, ומכאן שעל פני הדברים אין לבית הדין האזורי בתל אביב סמכות מקומית; העובדה כי לרשת סניפים רבים ברחבי הארץ אינה מקימה לבתי הדין האזוריים ברחבי הארץ סמכות מקומית לדון בתובענה של העובדת, והסמכות המקומית לדון בתובענה צריכה להיקבע לפי מקום ביצוע העבודה – ואז הסמכות היא לבית הדין האזורי בבאר שבע, או לפי מרכז המפעל, לשם הומצא כתב התביעה – ואז הסמכות היא לבית הדין האזורי בירושלים; לא היה מקום לקבוע סמכות מקומית לפי מיקומם של בתי ספר בניהול הרשת שאינם קשורים להעסקתה של העובדת. יתרה מזאת, כך לטענת הרשת - בתי הספר של הרשת הפזורים ברחבי הארץ אינם סניפים של הרשת, אלא אך מוסדות חינוך בניהולה.


הרשת חולקת על הנמקות בית הדין האזורי. לטענתה, נימוקי בית הדין לדחות את טענת חוסר הסמכות המקומית, חרף העדרה של סמכות מקומית, לא נטענו על ידי העובדת, וממילא לא ניתנה לרשת ההזדמנות להגיב לנימוקים אלה. הרשת טענה כי גם לגופו של עניין אין לקבל נימוקים אלה.

על כל פנים, כך לטענת הרשת – שאלת הסמכות המקומית קבועה בתקנות, אינה מסורה להסכמת הצדדים ואף על בית הדין להידרש לבחינתה.

לבסוף טענה הרשת כנגד חיובה בהוצאות משפט בכלל, וכנגד שיעור הוצאות המשפט בפרט.



העובדת מנגד סבורה כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור. לדבריה, טענת הרשת לחוסר סמכות מקומית של בית הדין האזורי בתל אביב היתה סתמית, ודומה כי בהיותה רשת של המגזר החרדי היא כ?ונה, כפי שנוהגים לעשות מוסדות חרדיים, כנגד סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה, ולא לעניין הסמכות המקומית דווקא; בבקשת הרשת לדחיית דיון קדם המשפט ניתן לראות משום הסכמה לסמכותו המקומית של בית הדין האזורי בתל אביב, ולחלופין משום חוסר תום לב, שכן בהגשת הבקשה היה משום בזבוז זמנו של בית הדין; הרשת לא צירפה ראיות לטענותיה בדבר חוסר הסמכות המקומית, אלא רק במסגרת בקשת רשות הערעור. משכך אין לקבל ראיות אלה; טענת חוסר הסמכות המקומית הועלתה באיחור – רק במועד קדם המשפט, ולאחר המועד שנקצב בהחלטת בית הדין מיום 9.5.13 להגשת בקשות מקדמיות.


העובדת סבורה שאף לגופו של עניין יש לבית הדין האזורי בתל אביב סמכות מקומית. לטענתה, בעניין נומיקוב נקבע כי סמכות מקומית יכול שתקבע לפי "מקום עסקו של הנתבע", ובעניין קמור קבע בית המשפט העליון כי כאשר לנתבע יש סניפים, הרי שכל סניף יכול ויחשב כמקום עסקו של נתבע. זאת ועוד, כך נטען – במסגרת התובענה עותרת העובדת לחייב את הרשת לשבץ אותה לעבודה נוספת בערים שונות הקרובות למקום מגוריה, ובכללן רחובות, המצויה בתחום שיפוטו של בית הדין בתל אביב.

מוסיפה העובדת וטוענת כי שיקולי נוחות תומכים בעמדתה. לטענתה, היא מתגוררת בעיר אשדוד ולבאת כוחה משרד בתל אביב ולכן לעובדת נוח להתדיין בבית הדין האזורי בתל-אביב.

לעניין ההוצאות טוענת העובדת שאין לקבל את בקשת הערעור, שכן ההוצאות נפסקו גם בקשר לבקשה לגילוי מסמכים. בכל אופן, ערכאת ערעור אינה מתערבת בפסיקת הוצאות.

הכרעה


בהחלטת בית דין זה מיום 10.3.14 נדרשו הצדדים להודיע עמדתם באשר לאפשרות לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור על פי תקנה 82 לתקנות, וליתן פסק הדין על יסוד בקשת רשות הערעור, התשובה לה והתגובה לתשובה. העובדת הודיעה כי היא נותנת הסכמתה לאפשרות האמורה, ואילו מטעם הרשת לא הוגשה כל התייחסות לעניין זה. על יסוד תקנה 82 לתקנות, ומשלא מצאנו כי זכויותיה של הרשת עשויות להיפגע מקיום דיון לפי תקנה זו, החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש הערעור.





לאחר ששקלנו את טיעוני הצדדים ועיינו בכלל החומר המצוי בתיק, הגענו למסקנה כי דין הערעור להתקבל בעיקרו של דבר. ואלה טעמינו בתמצית:

הסמכות המקומית - המסגרת המשפטית


התובענה שהגישה העובדת נגד הרשת הוגשה לבית הדין האזורי לעבודה מכוחו של סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט – 1969 (להלן: החוק), אשר מקנה לבית הדין האזורי לעבודה סמכות ייחודית לדון "בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]". תקנה 3(א)(1) לתקנות קובעת כי מקום השיפוט בתובענות מכוח סעיף 24(א)(1) לחוק יהא ב"בית הדין האזורי אשר באזור שיפוטו נמצא מקום העבודה של העובד שהיא העבודה נושא התובענה, או שבאזור שיפוטו בוצעה העבודה" (הדגשות הוספו – א.א.).




תקנה 3(א)(1) לתקנות נדונה בעניין נומיקוב. באותו עניין נקבע כך:


"בתקנה זו ישנה אבחנה ברורה בין המונחים 'מקום העבודה' ומקום ביצוע העבודה. אלה שני מונחים שונים (דב"ע נה/3-106 שילוח חברה לביטוח בע"מ - יוף אנייס פד"ע כח' 237). מקום ביצוע העבודה הוא המקום שבו בוצעה העבודה בפועל. לעומת זה, המונח מקום העבודה ניתן להתפרש לפי הקשר הדברים והתכלית אותה הוא בא לשרת, לרבות הכוונה להקל על העובד התובע בבחירת מקום שיפוט הנוח לו (דב"ע לג/24-3 וקסלמן ושות' - חברה קבלנית לבניין בע"מ - דוד אטיאס פד"ע ד' 421, 423 בסעיף 5; דב"ע נא/3-108 ישעיהו פוקס - אלסינט בע"מ פד"ע כג' 300, 302)".

אשר למונח "מקום העבודה" נקבע בעניין נומיקוב כי הוא ניתן לפירוש:

"גם כמרכז מפעלו של המעביד, או כמקום בו נמצא משרדו הרשום בישראל של המעסיק... פרשנות זו אין בה שינוי פסיקה קיימת, היא תואמת את לשון הכתוב על פי פשוטו, והיא מבהירה את ההבדל בין מקום העבודה למקום ביצוע העבודה - שני מונחים המצויים בתקנה (3)(א)(1) לתקנות סדר הדין." (הדגשה הוספה – א.א.).

עוד נקבע בעניין נומיקוב כי "על פי לשון תקנה 3(א)(1) לתקנות סדר הדין, לעובד יש זכות הבחירה להגיש את התביעה כנגד מעסיקו הן 'במקום העבודה', והן במקום ביצוע העבודה".


עוד ראוי להזכיר מושכלות יסוד בכל הנוגע לסמכות המקומית בבית הדין לעבודה, כפי שהובאו אך לאחרונה מפי חברי - הנשיא יגאל פליטמן, בעניין רשת תיכוני טומשין:


"לאור אופיים המיוחד של יחסי עובד מעביד ודיני העבודה, כלל פסוק הוא, כי הסכמת הצדדים להליך אין די בה כדי להקנות לבית הדין האזורי סמכות שיפוט מקומית. באשר הלכה היא כי בכל הנוגע לסמכותו המקומית של בית הדין האזורי לעבודה, אין הצדדים רשאים לסטות מן התנאים הקבועים בתקנות [בר"ע 495/09 יורי נובש נ' פלאש תאורה כחול ולבן בע"מ (לא פורסם), 13.12.2009; בר"ע 19529-04-11 אס.אן. תעשיות בע"מ נ' ליליה פודושבה (לא פורסם), 17.4.2011; וראו: ע"ע 600036/97 קרן השתלמות לעובדי הרשויות המקומיות בע"מ - המועצה המקומית ערערה, טרם פורסם, 30.7.2000].
בהתאם, ומתוקף הוראת סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט ותחולתו בבית הדין לעבודה, הכלל הוא, כי בהיעדר סמכות מקומית בתובענה שהוגשה לבית הדין לעבודה, אותו בית דין רשאי לעשות שימוש בסמכותו ולהורות על העברת ההליך לערכאה אשר לה הסמכות המקומית לדון בהליך. סמכות זו תיושם בהתאם לתקנות סדרי הדין בבית הדין לעבודה ותכליתן, לאור המאפיינים המיוחדים ליחסי עבודה, כפי ביטויים בהוראות הדין ובהלכה הפסוקה, והקשר המיוחד הקיים במשפט העבודה בין 'מקום העבודה' לזכויות העובד."



לבסוף יש להזכיר את הוראת תקנה 9(5) לתקנות המחייבת תובע לפרט בכתב התביעה, בין היתר, את "העובדות המראות שבית הדין מוסמך לדון בתובענה".


הסמכות המקומית - מן הכלל אל הפרט


במקרה הנוכחי העובדת לא קיימה את הוראת תקנה 9(5) לתקנות, ולא פירטה בכתב התביעה את העובדות המראות שבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב הוא המוסמך לדון בתובענה. הטענה לפיה לבית הדין האזורי בתל אביב הסמכות העניינית והמקומית לדון בתובענה נטענה על דרך הסתם וללא כל פירוט – בסעיף 51 לכתב התביעה כל שנטען הוא כי "לבית הדין הנכבד הסמכות העניינית והמקומית לדון בתביעה". יתרה מזאת, צודקת הרשת כי מעיון בכתב התביעה עולה כי ניתן "לחלץ" ממנו שתי עובדות הרלוונטיות לסמכות המקומית: הראשונה – כי העובדת הועסקה בבית ספר באשקלון. עובדה זו מקנה סמכות מקומית לבית הדין האזורי בבאר שבע; השניה – כי מענה של הרשת הוא בירושלים, שכן לשם הומצא כתב התביעה. עובדה זו מקנה סמכות מקומית לבית הדין האזורי בירושלים.




על כל פנים, בכתב התביעה לא פורטה אף עובדה המקימה לבית הדין האזורי בתל אביב סמכות מקומית לדון בתובענה. הטענה לקיומם של בתי ספר של הרשת בתל אביב הועלתה לראשונה בדיון קדם המשפט. ואף אם לא נייחס חשיבות לכך שטענה זו לא קיבלה ביטוי בכתב התביעה, איננו סבורים כי העובדה שלַרשת בתי ספר בתל אביב מקימה לבית הדין האזורי בתל אביב סמכות מקומית לדון בתובענה. בתי ספר אלה, אף אם עולים הם כדי "סניפים", אינם באים בגדר החלופה של "מקום העבודה" הקבועה בתקנה 3(א)(1) לתקנות. העובדת ביקשה ללמוד גזירה שווה מהנפסק על ידי בית המשפט העליון בעניין קמור, אלא שאנו סבורים כי לא ניתן לעשות כן. ונסביר:


בעניין קמור נדונה הוראת תקנה 3(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: תקסד"א), אשר קובעת כי "תובענה שאינה כולה במקרקעין, תוגש לבית המשפט שבאזור שיפוטו מצוי אחד מאלה: (1) מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע; ..." (הדגשה הוספה – א.א.). בעניין קמור נקבע כי העובדה שלנתבע יש בחיפה מוסך שנחזה כמי שפועל מטעמו, מובילה לכך שלנתבע "מקום עסק" בחיפה, ומכאן שהיא מקימה לבית המשפט המחוזי בחיפה סמכות מקומית לדון בתובענה.

אלא מאי? שבשונה מתקסד"א, הסמכות המקומית לפי תקנה 3(א)(1) לתקנות בית הדין נבחנת לפי שתי חלופות בלבד: האחת – "מקום העבודה" והאחרת – "מקום ביצוע העבודה". תקנה 3(א)(1) לתקנות אינה נוקטת את לשון תקנה 3(א)(1) לתקסד"א – "מקום העסק", אלא את הלשון "מקום העבודה". מששתי התקנות עושות שימוש במונחים שונים, אין מקום להקיש מפירוש האחת לפירוש השניה.

יתרה מזאת, הפסיקה בעניין נומיקוב פירשה את הביטוי "מקום העבודה" באופן שונה מהאופן בו פורש הביטוי "מקום העסק". בעניין נומיקוב נקבע כי הביטוי "מקום העבודה" מקפל בתוכו לא רק את מקום העבודה במובן הצר – שעשוי לחפוף את החלופה האחרת של מקום ביצוע העבודה, אלא גם את מובנו הרחב – קרי, את מרכז מפעלו של המעביד או כמקום שבו מצוי משרדו הרשום.



משהגענו עד כאן, נשוב ונדגיש כי על העובדת הנטל להוכיח כי לבית הדין האזורי בתל אביב קמה סמכות מקומית לדון בתובענה, לפי אחת מהחלופות הנגזרות מהוראות תקנה 3(א)(1) לתקנות: מרכז העיסוק, המען הרשום או מקום ביצוע העבודה. העובדה כי הרשת הכחישה את טענתה (הסתמית) של העובדת לקיומה של סמכות מקומית, מבלי לנקוב בערכאה שלה הסמכות המקומית לדון, אין בה כדי לפטור את העובדת מהחובה להרים את הנטל להוכיח כי בית הדין בתל אביב הוא המוסמך מקומית לדון בתובענתה.




עוד אין לקבל את טענת העובדת ל"הסכמה" מצד הרשת בדבר סמכותו של בית הדין האזורי בתל אביב – לא מכוח הגשת הבקשה לדחיית מועד הדיון ולא מטעם אחר. שכן כפי שכבר הובא לעיל ובשונה מתקסד"א, המאפשרות כחלופה לקביעת מקום השיפוט הסכמה על מקום השיפוט, בבתי הדין לעבודה ההסכמה על מקום השיפוט אינה חלופה רלוונטית לסמכות מקומית. לפיכך, שעה שתביעה מוגשת לבית דין שאינו מוסמך לדון בתובענה מבחינת הסמכות המקומית, הרי שאין מנוס מהעברתה לבית הדין המוסמך, אף אם היתה "הסכמה". יתרה מזאת, החובה לבחון את עניין הסמכות המקומית מוטלת על בית הדין עצמו, מיוזמתו.


יודגש כי טענות העובדת אשר לנוחות ההתדיינות בבית הדין בתל אביב, אינן רלוונטיות לשלב בחינת הסמכות המקומית. בקשר לטענה זו נזכיר כי בנסיבות מיוחדות מוסמך נשיא בית הדין הארצי לעבודה להורות על העברת הדיון מבית דין אזורי אחד לבית דין אזורי אחר, וזאת מכוח סעיף 78 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984, החל בבתי הדין לעבודה מכוח סעיף 39 לחוק.



נדגיש כי טוב יעשה נתבע הטוען בכתב ההגנה נגד סמכותו המקומית של בית הדין האזורי שבו נתבע, אם יגיש בהקדם האפשרי גם בקשה מפורשת בעניין זה, ולא ימתין לישיבת קדם המשפט לבירור טענתו. בכך יסייע הנתבע גם הוא לייעול ההליך. על כל פנים, תרומתו של נתבע שלא פעל כאמור לעיכוב ההליך, אינה גדולה יותר מתרומתו של תובע, שבוחר ב"שב ואל תעשה" נוכח הכחשת הסמכות המקומית בכתב ההגנה.


האמור נכון, כל עוד לא קצב בית הדין מועדים להגשת בקשות מקדמיות. במקרה זה, ביום 9.5.13 הורה בית הדין לצדדים להגיש בקשות מקדמיות עד 60 ימים טרם מועד ישיבת קדם המשפט. טענה בדבר חוסר סמכות היא טענה מקדמית ומשכך היה על הרשת להגיש בקשה מתאימה עד לאותו מועד. מהי נפקות הדבר? לטעמנו, ככלל, אי הגשת הבקשה במועד שנקצב בהחלטת בית הדין יכול שיוביל לחיוב בהוצאות, באשר בכך נמנע בירור מסודר ומבעוד מועד של שאלת הסמכות המקומית, אולם אין משמעו בהכרח דחיית הבקשה לגופה, שכן כאמור לעיל, הטענה נטענה במפורש בכתב ההגנה וממילא היה מקום להזקק לה בקדם המשפט.



אכן בפסיקה נקבע, ולאחרונה אף מפי חברי הנשיא פליטמן בעניין תיכוני טומשין, כי במקרים חריגים ויוצאי דופן רשאי בית הדין לקבוע בהחלטה מנומקת כי ההליך ימשך בפניו למרות העדר הסמכות המקומית. במקרה שלפנינו לא מצאנו כי התקיימו נסיבות חריגות ויוצאות דופן כאמור, ודאי משטענת חוסר הסמכות המקומית עלתה כבר בכתב ההגנה ובמפורש, ומשטענה זו התבררה בישיבת קדם המשפט הראשונה.




עוד נעיר כי טענת העובדת לפיה סברה שהרשת, בהיותה מוסד "חרדי", טוענת לחוסר סמכות עניינית דווקא כדרכם של מוסדות חרדיים, טוב היה לה אלמלא הועלתה, ולא מצאנו בה כל ממש.


הוצאות המשפט בבית הדין האזורי


ככלל, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בהוצאות משפט שנפסקו על ידי הערכאה הדיונית, קל וחומר במסגרת החלטות ביניים שממילא נתונות לערעור בסוף ההליך. אך כאשר מתקבל ערעור על החלטת ביניים, שבמסגרתה הוטלו הוצאות, יש מקום לשקול התערבות בהוצאות המשפט שנפסקו, לרבות שכר טרחת עו"ד.




לאור התוצאה שנקבעה על ידינו בסוגיית הסמכות המקומית, הגענו לכלל מסקנה כי יש לבטל את ההוצאות שנפסקו בגין עניין זה בהחלטה מושא הערעור. במקרה שלפנינו קיים קושי הנעוץ בכך שהוצאות המשפט נפסקו בגין שני עניינים – הסמכות המקומית, וגילוי המסמכים – ללא אבחנה ביניהם. בנסיבות אלה סברנו כי נכון לחלק את ההוצאות שנפסקו כך שמחציתן תיוחד לעניין הסמכות המקומית ומחציתן לעניין גילוי המסמכים.




לפיכך, שיעור הוצאות המשפט ושכר טרחת עוה"ד שנקבע על ידי בית דין האזורי בהחלטה מושא הערעור יועמד על סך של 3,500 ש"ח. סכום זה המשויך לגילוי המסמכים, יהיה נתון לערעור במסגרת הליכי הערעור הרגילים ויילקח בחשבון בתום ההליך בבית הדין האזורי.


סוף דבר


לאור האמור, אנו קובעים כי בית הדין האזורי בתל אביב אינו מוסמך לדון בתובענת העובדת. הערכאות המוסמכות לדון בתובענה הן בית הדין האזורי בבאר שבע או בית הדין האזורי בירושלים, לפי בחירת העובדת. נוכח העדפת העובדת, תועבר התובענה לבירור בבית הדין האזורי בבאר שבע.

אשר על כן, התובענה תובא לנשיאת בית הדין האזורי בבאר שבע, השופטת אורלי סלע, אשר תורה כיצד ימשך בירורה.

שיעור הוצאות המשפט ושכר טרחת עוה"ד שהושתו על הרשת בהחלטת בית הדין האזורי יופחת לסך של 3,500 ש"ח, יהיה נתון לערעור במסגרת הליכי הערעור הרגילים ויילקח בחשבון בתום ההליך.



בנסיבות העניין ובשים לב למחדלה של הרשת מלהגיש בקשה מקדמית כאמור החלטנו שלא לעשות צו להוצאות בהליך זה.




לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. טענת סמכות מקומית

  2. טענת העדר סמכות מקומית

  3. טענת חוסר סמכות מקומית

  4. העברת דיון סמכות מקומית

  5. מחיקת תביעה סמכות מקומית

  6. חוסר סמכות מקומית דיני עבודה

  7. העברת דיון מחוסר סמכות מקומית

  8. חוסר סמכות מקומית הוצאה לפועל

  9. ביטול פסילה מנהלית סמכות מקומית

  10. חוסר סמכות מקומית תביעות קטנות

  11. העברת דיון בשל חוסר סמכות מקומית

  12. חוסר סמכות מקומית בית הדין לעבודה

  13. העלאת סמכות מקומית ביוזמת בית משפט

  14. חוסר סמכות מקומית בהזדמנות הראשונה

  15. טענת סמכות מקומית בהזדמנות הראשונה

  16. בקשה לסילוק על הסף מחמת העדר סמכות מקומית

  17. התנגדות לביצוע תביעה על סכום קצוב סמכות מקומית

  18. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון