אי ניכוי בלאי


בפניי תביעה על פיה עותרת התובעת לחייב את הנתבעת בתשלום בעבור, אביזרי רכב שהותקנו ברכב שניזוק.

התביעה מבוססת על פוליסת ביטוח.

הנתבעת הגישה בקשה למתן רשות להתגונן, המצהיר נחקר ולאחר החקירה הוגשו סיכומי הצדדים, והחלטתי זו ניתנת לאחר קבלת הסיכומים.

עוד הוגשה בקשה למחיקת סעיפים מהתצהיר שצורף לבקשה למתן רשות להתגונן, וקבעתי כי אתייחס לנושא במסגרת הדיון בבקשה גופא.

אין מחלוקת, כי הנתבעת הייתה מבוטחת אצל הנתבעת, וכי ביטחה רכב, שהוגדר על ידי שמאי כאובדן להלכה.

אין מחלוקת, כי לאחר הגשת כתב התביעה שולם הסכום של 78,000 ₪ על חשבון שווי הרכב.

אין מחלוקת כי הפוליסה שהוצאה הינה פוליסה לרכב נכה, וכי במסגרתה בוטחו אביזרים, אשר הוגדרו בפוליסה, בסכום של 535,875 ₪.

טענות הנתבעת:

הנתבעת טוענת, כי הרכב היה מעורב ביום 30.6.08 בתאונת דרכים. הנתבעת טוענת, כי הרכב נבדק על ידי משרד שמאים מימון, שקבע כי הרכב ניזוק באבדן להלכה.

הנתבעת טוענת, כי המחלוקת נוגעת למלוא סכום התביעה, המתייחס לשיפוי התובעת ביחס לאביזרים.

הנתבעת טוענת, כי בפגישה בנוכחות נציג התובעת סוכם כי ערך האביזרים הינו 280,000 ₪.

הנתבעת טוענת, כי השמאי מימון לא מונה כנציג הנתבעת לבדיקת הרכב, אינו שלוחה והכרעתו אינה מחייבת את הנתבעת.

הנתבעת טוענת, כי זכותה להסתייג מהאמור בחוות הדעת ולהוכיח כי ערך האביזרים נמוך מהסכום שננקב בחוות הדעת.

הנתבעת טוענת, כי יש לשום את שווי האביזרים בהתאם לערכם ביום המקרה ואין להתבסס על סכום הביטוח. לטענת הנתבעת, האמור בפוליסה הנוגע לאי ניכוי בלאי סביר, מתייחס למצב שבו נגרם לאביזרים אובדן גמור, ואילו בפנינו, לאביזרים לא נגרם נזק או אבדן ולכן הסעיף אינו רלוונטי.

עוד נטען, כי לתובעת הזכות לקבלת אביזרים מהביטוח הלאומי, ולכן אין התובעת זכאית לקבלת שיפוי.

לטענת הנתבעת יש לשום את שווי האביזרים נכון למועד האובדן, ועל פי חוות דעת שביקשה לצרף לתצהיר מטעמה, שווי האביזרים עומד על 14,304 ₪.

לטענת הנתבעת התובעת זכאית לקבלת אביזרים לרכב חדש בכל 60 חודשים, במקרה זה התובעת רכשה רכב על אביזריו ללא כל תמורה, ולכן אין התובעת זכאית לקבלת שיפוי.


הנתבעת מעלה טענות של עשיית עושר, כפל פיצוי, ועקרונות הנזיקין של השבת המצב לקדמותו.

טענות התובעת:

התובעת טוענת, כי יש לדחות את הבקשה, בין היתר משום שהנתבעת לא שלחה הודעת דחייה ולא פרטה את נימוקיה.

התובעת טוענת, כי יש להורות על מחיקת הסעיפים בתצהיר משום הסעיפים אלה מפרטים טענות שלא בא זכרן במסגרת מכתב דחייה שלא נשלח.


התובעת טוענת, כי הפוליסה מפרטת כי היא מכסה אביזרים, ללא שהנתבעת רשאית לנכות בגין בלאי ולכן יש לחייב את הנתבעת בתשלום הסכום הנקוב בפוליסה.

התובעת טוענת, כי הטענה שהשמאי מימון אינו שמאי מטעם הנתבעת מופרכת, ולאחר החקירה מבוקשת התובעת לדחות טענה זו. שכן הנתבעת בעצמה הסתמכה על חוות הדעת, ושלחה את הרכב למגרש לפירוק, בעוד שלטענתה, את החלק בחוות הדעת הנוגע לאביזרים אין היא מקבלת? לטענת התובעת הדברים מופרכים, ואין לקבלם.

התובעת טוענת, כי לא נשלח מכתב דחייה, ואין להיעתר לשמוע טענות שהיה מקומן במכתב דחייה, עוד נטען, כי הנתבעת לא שילמה ולו את החלק שאינו שנוי במחלוקת.

התובעת טוענת, כי על פי כללי הביטוח הלאומי הנכה זכאי לקבלת הרכב לבעלותו לאחר 60 חודשים, וכי זוהי הטבה הניתנת לנכה על ידי הביטוח הלאומי ולא ברור מה פגם מצאה הנתבעת בכך?

התובעת עותרת לדחות את הבר"ל ולחייב בהוצאות.

דיון:

השאלה הראשונה שבפניי, שממנה תיגזר המסקנה העקרונית לעניין בר"ל זה שבפניי, הינה, הנוגעת לשווי האביזרים.

התובעת לא חלקה ביחס לשווי הרכב על פי חוות דעת שמאי מימון, והנתבעת שילמה, אם כי באיחור את שוויו.

המחלוקת נוגעת לאביזרים.

בעוד שעל פי עמדת התובעת, יש לשלם לה את שווי האביזרים הנקוב בפוליסה, הואיל ואין לנכות בלאי, הרי עמדת הנתבעת הינה שיש לנכות בלאי ולכן יש לשום את שווי האביזרים, נכון לשוויים במועד הנזק.

סעיף 1 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, קובע כי:

"חוזה ביטוח הוא חוזה בין מבטח לבין מבוטח המחייב את המבטח, תמורת דמי ביטוח, לשלם, בקרות מקרה הביטוח, תגמולי ביטוח למוטב."

ברע"א 3577/93 - הפניקס הישראלי חברה נ' אהרון מוריאנו . פ"ד מח(4) 70, נקבע כי:

"היקף חבותו של המבטח לנזקי רכוש נגזר, בראש וראשונה, מחוזה הביטוח ("הפוליסה"). חבות המבטח אינה חבות נזיקית (בדרך כלל עוולת רשלנות) הנגזרת מן הדין. חבותו היא חבות חוזית. אין תימה, איפוא, כי הניזוק-המבוטח יבכר את הנתיב החוזי (תביעה כנגד המבטח) על פני הנתיב הנזיקי (תביעה כנגד המזיק). האחריות החוזית, ככלל, מבוססת על אחריות מוחלטת. נקטנו לשון "ככלל", שהרי עקרון תום הלב וקליטת האשם התורם החוזי מכרסמים באחריות המוחלטת ."


לעניין תכלית החקיקה של חוק חוזה ביטוח, ראוי להפנות לדברים של א' ידין ז"ל, בחוברת חוק חוזה ביטוח, התשמ"א-1981 (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית ירושלים), שקבע:

"..חוק חוזה הביטוח, נמנה עם החוקים שבהם מדינת סעד מודרנית באה לעזרת 'האיש הקטן', מעין חוק להגנת הצרכן בין שאר החוקים בעלי מגמה זו, כמו חוק הגנת הצרכן, התשמ"א- 1981ורבים אחרים. מגמתו הכללית של החוק היא לשמור על המבוטח בפני הכוח העדיף של המבטח ובפני הפעלה וניצול של עמדתו העדיפה. בלשון אחר: החוק בא לתקן, ולו במעט, את חוסר השוויון בין הצדדים לחוזה הביטוח" (שם, בעמ' 18).


כלומר, אין ביהמ"ש בוחן את השאלה, האם יש רשלנות, וכיצד יש להשיב את המצב לקדמותו, אלא מהי ההסכמה החוזית, וכיצד יש לפרש את ההסכם שבין הצדדים.

בע"א 779/89 - יעקב שלו נ' סלע חברה לבטוח בע"מ . פ"ד מח(1) 221, מסביר כב' הנשיא, (כתוארו אז), השופט ברק, כי:

"בתחום דיני הביטוח מצוי כלל פרשני-משני שכזה. כלל זה קובע כי במקום שהחיפוש אחר תכלית חוזה הביטוח - כפי שניתן ללמוד עליה מכוונתם של הצדדים, מלשון הפוליסה, וממקורות חיצוניים - לא מביא לתוצאה חד-משמעית, יש לבחור באותה תכלית המטיבה עם המבוטח (ראה ד. ששון, דיני ביטוח 1988) 20)). מבין שתי תכליות אפשריות - המעוגנות במקורות מהם למד הפרשן על תכליתו של חוזה הביטוח - יש לבחור באותה תכלית שתוצאתה פועלת למען המבוטח. ודוק: לא די בכך שללשון הפוליסה יש יותר ממשמעות לשונית אחת, כדי להפעיל את הכלל הפרשני-המשני. "

אולם עוד בטרם נשאל את עצמנו מהי הפרשנות העדיפה, מהי הפרשנות הנכונה, ואיזה מבין הפרשנויות יש להעדיף, יש לבחון מהי הפרשנות הלשונית שהטקט מסוגל להכיל, כפי שהנחתה כב' השופטת פרוקצ'יה בער"מ 3001/06 - הועדה המרחבית לתכנון ובניה "גבעות אלונים" נ' סלים ברכה . תק-על 2009(2), 1242, כך:

"על פי כלל היסוד בפרשנות, יש לבחון, בראש ובראשונה, את לשון הכתוב, אשר על פיה נקבעת המשמעות הלשונית של הנורמה המשפטית. יש לבחון מהו התוכן שהנורמה הכתובה יכולה לשאת מהבחינה הלשונית, והאם היא יכולה לשאת יותר ממשמעות אחת. במקרה האחרון, יש לבחון את האפשרויות השונות; מרכיב התכלית בפרשנות מחייב את בחינת מטרתה של הנורמה. איתורה של המטרה כאמור, מאפשר לברור מבין המשמעויות הלשוניות האפשריות את אותה משמעות המגשימה בצורה הטובה והמלאה ביותר את תכליתה של הנורמה (ברק, שם, עמ' 98; ע"א 77/88 צימרמן נ' שרת הבריאות, פד"י מג(4) 63, בעמ' 72; בג"ץ 428/86 ברזילי נ' מדינת ישראל, פד"י מ(3) 505, בעמ' 591; ד"נ 40/80 קניג נ' כהן, פד"י לו(3) 701, בעמ' 715; בג"ץ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, פד"י מז(1) 749, 763-6). בעמ' 766-763)."

בענייננו, בין הצדדים נכרת הסכם ביטוח, הסכם זה מהווה כיסוי ביטוחי, לרכב, על כך אין מחלוקת, ועל האביזרים, גם על כך אין מחלוקת. המחלוקת נוגעת להיקף השיפוי.

הסעיפים הרלוונטיים בפוליסה קובעים:

(בג'קט),

"מוסכם כי לגבי אביזרי רכב שבוטחו במפורש בפוליסה, המקובעים ברכב ומיועדים לשימוש המבוטח בשל היותו נכה, יחולו הוראות הפוליסה לעניין אי ניכוי בלאי בנזק חלקי כמפורש בסעיף 8ב2' לפרק ב', והוראות אלה יחולו אף לגבי אביזרי רכב באובדן גמור."

יתר על כן, אם לא היו הדברים ברורים, פניה לסעיף 8ב'2, לפרק ב' יעלה כי הצדדים הבהירו היטב מהי כוונתם:

"בחר המבטח לשלם את ערך הנזק או האובדן במזומן - יחשב הסכום לתשלום כך שעבור רכב שגילו עד 9 שנים ישולם הנזק לפי ערכו של חלק דומה שאבד או ניזוק ללא ניכוי בלאי, ואילו לגבי רכב שגילו מעל 9 שנים ישולם הנזק לפי ערכו הממשי של החלק שאבד או ניזוק (דהיינו – בניכוי בלאי); לתשלומים יתווספו הוצאות התקנה."

הנתבעת, בקריאתה את המילים הנ"ל, המופיעות ברשימה, (ג'קט), מניחה פסיק לאחר המילים 'ניכוי בלאי', ולפני המילים 'נזק חלקי', ולכן קוראת את האמור, כאילו כוונת הצדדים הייתה, שניכוי הבלאי יחול רק במקרים של נזק לאביזרים באופן חלקי, אך במקרה של אובדן גמור לא תחול ההסתייגות, וינוכה בלאי.

עיון באמור ברשימה, (ג'קט), יגלה, כי אין פסיק לאחר המילים, 'בלאי סביר', ולפני המילים 'נזק חלקי'. הנחת הפסיק במקום זה, יתכן ומשרתת את הפרשנות של הנתבעת, אולם הנתבעת אינה רשאית להוסיף פסיקים ונקודות לפוליסה בדיעבד על מנת לשנות את המשמעות המקורית שלה.

כלומר, כאשר ביהמ"ש קורא את הסעיפים הנוגעים לפיצוי בעבור האביזרים, לא ניתן להבין מניין נשאבה הפרשנות הנטענת, על פיה יש לשום את שווי האביזרים למועד האובדן, וזאת בניגוד גמור לאמור, בסעיפים הנ"ל. עיון בתצהיר מטעם הנתבעת, ובסיכומי בא כוחה הנכבד, יגלה, כי קיימת התעלמות כמעט מוחלטת מההוראות שצוטטו לעיל, והן אינן מצוטטות בין יתר הסעיפים הרלוונטיים, ולכן לא קיימת התמודדות פרשנית הנוגעת לאמור בסעיפים אלה, ולנפקותם.


יותר מכך, הנתבעת טוענת, בסיכומיה, ואביא את הדברים במפורש, משום חוסר הבהירות שבהם:

6.2.5, לסיכומים:

"האמור בפוליסה לגבי אי ניכוי בלאי מתייחס לנזק חלקי או לאבדן גמור של האביזרים ואילו במקרה שבפנינו האבדן הגמור נגרם לרכב, ואילו לאביזרים לא נגרם נזק ולא אבדן, ועל כן אין הסעיף רלוונטי."

כלומר, מכאן אפשר להבין כי הנתבעת אינה מכחישה את הפרשנות של התובעת לעניין, חוסר זכאותה לנכות בלאי , אלא לטענתה, לא נגרמו לאביזרים אובדן גמור? הטענה כל כך בלתי סבירה בעליל, שקשה להבין למה מכוונת הנתבעת, הרי היא אינה חולקת כי הייתה תאונת דרכים? לא ייתכן שלגרסתה הרכב נהרס כליל, ואילו האביזרים המותקנים בו, כלל לא ניזוקו, בעוד שאף היא בעצמה הגישה חוות דעת לעניין האביזרים שלטענתה ניזוקו.

כאשר בוחנים את שני הסעיפים העוסקים בשיפוי בגין האביזרים, הפרשנות היחידה האפשרית העולה מהכתוב, הינה, כי כאשר מדובר ברכב שגילו מתחת ל-9 שנים, הרי הנתבעת אינה זכאית לנכות כל בלאי משווי האביזרים.

כלומר, על פי תנאי הפוליסה שבפני ביהמ"ש, לנוכח ההלכות שפורטו לעיל, אי אפשר לקבל את הפרשנות של הנתבעת, שבעצמה, הינה פרשנות, המשבשת את הכתוב, ואינה עולה עם האמור בו.

המשמעות הלשונית הטבעית של הכתוב, הינה, כי הנתבעת לא תוכל לנכות בלאי סביר במקרים של נזק חלקי או אבדן גמור לאביזרים.

בסיכומי התשובה, העלתה הנתבעת טענה, כי הכוונה הינה רק לאביזרים קבועים, ואילו בענייננו, לא כל האביזרים קבועים. טענה זו, כי אי ניכוי בלאי מתייחס רק לאביזרים קבועים, בעוד שברכב היו אביזרים שאינם קבועים, הינה טענה שלא עלתה קודם לכן ואינני מתייחסת אליה.

המסקנה הינה, כי אין ליתן לנתבעת רשות להתגונן בטענה, כי על פי תנאי הפוליסה היא זכאית לנכות בלאי מהאביזרים שברכב, אשר בוטחו פוליסה על ידה.

עשיית עושר;

הנתבעת טוענת, טענות שונות הנוגעות לעשיית עושר, ולעובדה כי התובעת קיבלה, רכב חילופי מביטוח לאומי וכן קיבלה את מלוא התשלום עבור אביזרים מביטוח לאומי, ולכן פיצוי יהווה עשיית עושר, ופיצוי כפל.

הנתבעת לא הפנתה את ביהמ"ש ולו לפסק דין אחד התומך בטענתה, היינו, במצב עניינים שבו מבוטח מקבל רכב מביטוח לאומי, כאשר המדובר בתביעה על יסוד פוליסה לנזקי רכוש, (להבדיל פיצוי גוף), הרי יש להתחשב בכספים שהתובע זכאי לקבלם מצדדים שלישיים.

על מנת שתהיה רלוונטיות כלשהי, לעובדה שהמבוטחת, התובעת, מקבלת כספים מביטוח לאומי, על הנתבעת להראות כי היא חשופה לסיכון למול הביטוח הלאומי, ומשלא הצביעה על סיכון כלשהו, לא ברור מדוע הטבות מעניק החוק לנכה, אמורים להחליף את ההתחייבויות שקיבלה על עצמה הנתבעת במסגרת חוזה תקף ומחייב.

יתר על כן, זכאות הנכה אינה קיימת רק מקום שהרכב עבר תאונת דרכים, אדגיש - לא הועלתה כל טענה אחרת - גם במקרה שבו לא הייתה מתרחשת תאונת דרכים, היה הנכה זכאי לקבלת היתרון של העברת הרכב והאביזרים על שמו, לאחר פרק זמן מסוים, והענקת תשלום מסוים לשם רכישת רכב חדש. לכן אין כל קשר בין זכותה של התובעת לקבלת תשלום מביטוח לאומי לבין חובתה של הנתבעת על פי הפוליסה.

לפיכך דין הטענה להידחות.

חוות דעת מימון;

לחוות דעת מימון, יש נפקות מקום שבו עסקינן בבחינת שווי האביזרים, בניכוי בלאי סביר, ולא כאשר הפיצוי על פי הפוליסה, אמור להיות על פי ערכם של האביזרים בהתאם לפוליסה ללא ניכוי בלאי. משקבעתי, כי על פי הפרשנות שיש ליתן לפוליסה אין מקום לנכות כל בלאי אין צורך להידרש לנושאי חוות דעתו של השמאי מימון, לבקשת הנתבעת לצרף חוות דעת מטעמה, ולטענות שהועלו בעניין אי משלוח מכתב דחייה, ובכלל זה הריבית העונשית המבוקשת.

כל הטענות הללו, היה מקום לדון בהן במסגרת החלטתי זו, לו היינו מניחים את האפשרות, שפרשנות חברת הביטוח לפוליסה עשויה להתקבל, משדחיתי אפשרות זו, בהתאם לנימוקים במפורטים לעיל, הרי אין להידרש לכך.


קיומה של הסכמה;

הנתבעת טענה, כי התובעת אישרה את האמור בחוות דעת מימון. לא ברור מתצהיר מטעם הנתבעת, האם כוונתה, שהתובעת נתנה הסכמה, ולכן טענת ההגנה שלה, הינה הסכמה מאוחרת להסכם מוקדם? או שמא, הנתבעת מבקשת להסתמך על חוות הדעת, ומסקנותיה. הנתבעת בעצמה מכחישה את חוות הדעת כמחייבת אותה.

מעבר לעמימות הנ"ל, אם לנוכח מסקנתי בדבר פרשנות הפוליסה, הרי טענה בדבר ההסכמה המאוחרת להסכם, אמורה להעלות באופן מפורש, ברור, המפרט את טיבה של ההסכמה, במובן זה, כי התובעת הייתה מודעת לזכויותיה על פי הפוליסה והסכימה לוותר עליהם. באופן שבו הועלתה הטענה, הרי היא לוקה בהעדר פירוט ובעמימות שאינה מאפשרת לביהמ"ש ליתן רשות להתגונן בגינה.

התוצאה הבקשה נדחית.

הנתבעת תשא בהוצאות הבר"ל בסכום של 1,500 ₪ + מע"מ.

התובעת זכאית לעתור לקבלת פסק דין, בצירוף ריבית כדין, ולא ריבית עונשית.

מזכירות תשלח החלטתי לצדדים.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון