אי ספיקת כליות ביטוח לאומי

האם בדין נדחתה תביעתו של התובע מהנתבע לשלם לו גמלת נכות כללית רטרואקטיבית (12 החודשים שקדמו לזכאות) בדרך של הענקה מטעמי צדק, זו השאלה העומדת לפתחנו.




ואלה עובדות הרקע הרלוונטיות לעניננו:




התובע, יליד 1964, הוכר ביום 18.5.08 כנכה רפואי בשיעור של 100% בגין אי ספיקת כליות מלאה וזאת מיום 7.4.08. בנוסף קבעה הועדה הרפואית כי התובע לקה באי ספיקת כליות קשה מעל 15 חודשים.




ביום 24.7.08 הודיע פקיד התביעות לתובע על זכאותו לקבלת גמלת נכות שוטפת ולגבי העבר נכתב "זכאותך הרטרואקטיבית לתשלום גמלת נכות מ 10.4.07 עד 31.5.08 נשללה עפ"י סעיף 366 לחוק – חוב דמי ביטוח".




סעיף 366 קובע:


"(א) קרה מקרה המזכה לגמלה וקיים אותה שעה חוב של דמי ביטוח והפיגור בתשלומו הוא בעד תקופה העולה על 12 חודשים, ינהגו כך:
(1) בפיגור שאינו עולה על 18 חודשים - תשולם הגמלה פחות רבע;
(2) בפיגור העולה על 18 חודשים ואינו עולה על 36 חודשים - תשולם הגמלה פחות חצי;
(3) בפיגור העולה על 36 חודשים - לא תינתן גמלה לא בכסף ולא בעין.
(ב) הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו על -
(1) הטבות לפי סעיף 9;
(2) גמלאות לפי סעיפים 42, 49, 57, 62, 66, 143, 144, 254, 265, 266 ו- 267;
(3) על גמלאות לפי פרק ה' כשחובת תשלום דמי ביטוח נפגעי עבודה אינה חלה על המבוטח בעת קרות המקרה המזכה לגמלה;
(4) גמלאות לפי פרקים י', י"ב ו- י"ג;
(5) הענקות לפי סעיף 387.
(ג) היה אדם מבוטח תקופה העולה על עשר שנים, יוארכו התקופות האמורות בסעיף קטן (א) בחודשיים לכל שנה שמעל עשר השנים האמורות ובלבד שלא יעלו על 60 חודשים.
(ד) פיגור בתשלום דמי ביטוח, שמועד תשלומם חל תוך 90 הימים שלפני קרות המקרה המזכה לגמלה, לא ייחשב כפיגור לענין סעיף קטן (א).


כעולה מתעודת עובד הצבור – מר בן דוד עודד, חוב דמי הביטוח של התובע הוא רב שנים והוא התגבש בעיקרו של דבר בשל "חיובי דמי ביטוח המגיעים בעד ההכנסות החייבות ממשלח יד (לשנים 94-99) וזאת בשים לב לנתונים שהתקבלו בנתבע מפקיד השומה" וביום 30.9.01 הגיע לכדי סך של 123,896 ₪. כעולה ממכתבו של התובע בצירוף לבקשה להענקה מטעמי צדק (נת/2) ברקע הדברים עומדת העלמת מס בגינה נשפט התובע בחודש 5/99 למאסר בן 15 חודשים וממנו השתחרר בחודש 2/00.

עוד עולה כי מאז שחרורו מהכלא עבד התובע לסרוגין כשכיר וחשבון חובו חוייב וזוכה בהתאם. יתרת החוב כשהיא 'מתואמת' להוראות סעיף 366 עדין נותרה בשיעור שלא אפשר תשלום גמלת הנכות בכלל. לפיכך, זומן התובע לפקיד השומה וחתם ביום 24.6.08 על הסדר חוב שאיפשר את תשלום הגמלה השוטפת ממועד הסדר החוב (6/08).



נוכח מצב זה ולאור הוראת סעיף 366 (ב) (5) 'המוצא' היחיד של התובע לקבלת קצבאות הנכות היה "הענקה מטעמי צדק" וזאת מכח סעיף 387 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה – 1995 (להלן – החוק). ואכן ביום 31.12.08 פנה התובע לנתבע בבשה להענקה מטעמי צדק.




בקשתו של התובע נדחתה כאשר "תיעוד" ההחלטה מופיע בכתב יד על גבי העמוד האחרון של הבקשה, ללא זיהוי וחתימה של המחליט. וכך נכתב: "בתקופת היווצרות החוב לא היה חולה קשה ועבד לסרוגין. לא נמצאה סיבה מוצדקת לאי תשלום דמי הביטוח".




בדיון מיום 9.2.11 החליט בית הדין כדלקמן:


"לאחר ששמענו את הצדדים, ומשאין בפנינו החלטה ערוכה כדין או תעודת עובד ציבור המסבירה את ההחלטה ואת שיקוליה אלא רק משהו שנחזה להיות נימוקי ההחלטה, ושאינו עומד בשום אמות מידה מנהליות אין מנוס אלא מלהורות לנתבע להמציא החלטה מנומקת ותעודת עובד ציבור המתייחסת לאותה החלטה.
נקבע להמשך דיון ליום 04.05.11, שעה 13:00"



ביום 6.4.11 המציא הנתבע תעודת עובד ציבור מיום 27.3.11 של הגב' אתי חנן-קליין – מנהלת תחום גמלאות בכירה, ובה צויין כך (להלן – ההחלטה):


"...תביעתו של מר פרנסיס להענקה מטעמי צדק נדחתה היות ולא התקיימה אף סיבה מתקנות 3 ו-4 המאשפרות מתן הענקת לפי עקרון ה"צדק".
המדובר בתובע שלא שלם תקופה ארוכה בטענה של מחלה.
לא נמצא כי היה חול מאוד באופן שהיווה סיבה מוצדקת לאי תשלום דמי ביטוח במהלך התקופה עבד לסרוגין."


המסגרת המשפטית


נקודת המוצא לדיון היא שישנה זיקה בין זכויות לפי החוק לבין תשלום דמי הביטוח. לפיכך, נדרש מן המבוטח, כתנאי לקבלת הזכויות, כי ימלא אחר חובותיו לפי החוק ובכלל זה תשלום דמי הביטוח. לעקרון זה נקבע חריג ולפיו יכול וגמלאות ישולמו חרף מחדלו של המבוטח למלא את חובותיו ולשלם דמי ביטוח אם מקום בו קמים 'טעמי צדק'. וכך קובע סעיף 387 לחוק:


"המוסד רשאי, לפי שיקול דעתו מטעמי צדק, לתת הענקות לאדם בכסף ובעין על פי מבחנים וכללים ובשיעורים שנקבעו באישור ועדת העבודה והרווחה, כשתביעתו של האדם לגמלה במסגרת ענפי הביטוח אינה מזכה אותו בגלל אחת מאלה:
(1) ...
(2) פיגור בתשלום דמי ביטוח לפי סעיפים 50 או 366;
(3) ...
(4) ... " (הדגשה הוספה – א.א.)



'המבחנים והכללים' שנקבעו עוגנו בתקנות הביטוח הלאומי (הענקה מטעמי צדק), התשל"ה -1975 (להלן: "התקנות"). בתקנה 3 לתקנות נקבע כך (תוך הפנייה לסעיפים החוק בנוסחו הקודם):


"בכפוף לאמור בסימן ג' יתן המוסד הענקה במקרה שלא אושפזה יולדת או נבצר מהמבוטח למלא חובת רישום לפי סעיף 33 לחוק או לשלם דמי ביטוח, כולם או מקצתם, ונוצר פיגור לפי סעיפים 98 או 181 לחוק מחמת אחד מאלה:
(1) מחלה או תאונה;
(2) מאסר או מעצר;
(3) פסלות לדין או פשיטת רגל;
(4) שירות בצבא-הגנה לישראל;
(5) הימצאות בארץ אויב או בארץ שאינה מאפשרת מגע חפשי עם ישראל;
(6) תנאי מלחמה או פעולות אויב;
(7) אסונות טבע או תנאי אקלים החורגים מהרגיל;
(8) רישום גיל לא נכון שתוקן על פי פסק דין, בתנאי שמבקש ההענקה נקט בהליכים משפטיים לתיקון הגיל תוך זמן סביר לאחר שעמד על הטעות;
(9) מסירת מידע לא נכון מאת עובד המוסד שפעל בתפקיד;
(10) סיבה אחרת שלפי שיקול דעת המוסד מקורה בנסיבות שלא היו תלויות במבקש הענקה בתום לב והמוסד שוכנע ששורת הצדק מחייבת מתן הענקה." (הדגשה הוספה – א.א.)



דהיינו, לפי התקנות - תנאי הכרחי לצורך ההענקה מטעמי צדק הוא כי אי תשלום דמי הביטוח נוצר מאחר ש"נבצר" מהמבוטח לשלם דמי ביטוח. האמור נכון גם לענין האמור בתקנה 3 (10) – קרי, גם לגביה נדרש כתנאי מקדמי כי 'נבצר' מהמבוטח לשלם את דמי הביטוח.




הדיבור "נבצר מהמבוטח" פורש כקרוב לדיבור "נמנע", כאשר הכוונה להימנעות כתוצאה מנסיבה אובייקטיבית, ולא בשל סיבות כגון: אי ידיעה, טעות, שכחה, או מעשים (או מחדלים) - ולו של רואה החשבון של המבוטח או נציג אחר שטיפל בענייניו.




עוד נקבע כי בעניינים שבהם יש לנתבע שיקול דעת, כמו בענין הענקה מטעמי צדק על פי סעיף 387 לחוק, סמכותו של בית הדין לעבודה – מוגבלת לבחינה מנהלית של אופן הפעלת שיקול הדעת על ידי הנתבע, וכי מקום בו נפל פגם בשיקול דעתו ככלל - יש להשיב את הענין אל פקיד התביעות, עם הנחיות להפעלת שיקול הדעת.


הכרעה


ביום 4.5.11 נחקר התובע בפנינו, ולאחר מכן סיכמו הצדדים את טענותיהם בכתב. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים הגענו למסקנה כי דין התביעה להדחות, ואלה טעמינו בתמצית:




טענתו המרכזית של התובע היא שכבר החל מסוף שנת 2002 הוא חולה במחלה קשה, ולכן לפי תקנה 3 (1) לתקנות, יש להכיר בתביעתו מטעמי צדק. מדובר בטענה רפואית שהדרך להוכיחה אינה עוברת בצירופם של מסמכים רפואיים כפי שעשה התובע.




גם אם כן, הטעון הוכחה אינו מצב רפואי קשה, אלא אך שהמצב הקשה העמיד את התובע במצב ש'נבצר' ממנו מלשלם את דמי הביטוח. טענה זו לא הוכחה ממסמכים אלה.


ראשית, אמנם מהחלטת הועדה הרפואית על שיעור נכות עולה כי הנכות בשיעור של 80% היתה 'מעל 15 חודש', אך הקובע אינו רק המצב הרפואי אלא בעיקר השלכתו על יצירת נבצרות מלשלם את דמי הביטוח. עיון במכתבו של התובע נת/2 מעלה כי שם תולה התובע את אי תשלום דמי הביטוח בטעות משנת 2004 – לטענתו אז סברו התובע ורעייתו כי גבר שאין לו הכנסה פטור מלשלם דמי ביטוח.

שנית, לפי התע"צ של מר בן דוד – התובע עבד לסרוגין בין 6/02 לבין חודש 3/03, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם טענת התובע לגבי המצב הרפואי והשפעתו על כושר העבודה מאז סוף 2002. זאת ועוד, עיון בנת/2 (סעיף ב' בעמ' 2) מעלה כי "התדרדרות" במצב הרפואי תואמת יותר את מחצית שנת 2003.

שלישית, לפי חוות דעת רופא מוסמך (נת/1) לפני חודש 4/08 התובע היה מסוגל לעבודה חלקית ללא מאמץ גופני בתנאי משרד. אין טענה כי עבודה שכזו אינה תואמת את כישוריו של המבקש שהיה בעבור חוקר פרטי בעל רשיון. לא ברורה טענת ב"כ התובע בסיכומיו לפיו לא מצא בתיעוד את האמירה הנ"ל של הרופא המוסמך.



טוען התובע כי נפל פגם בהחלטה שכן לא צויין בהחלטה מהי התקופה שלגביה נבדק מצבו של התובע ולגביה נקבע כי לא היה "חולה מאד". לטענת התובע לא הובהר האם נבדקה התקופה שמסוף 2002 או רק התקופה שבגינה נשללה גמלת הבטחת ההכנסה (4/07 – 4/08). כמו כן טען התובע כי להחלטת פקיד התביעות לא צורף חומר רפואי. בכל הכבוד, איננו סבורים כי להחלטת פקיד התביעות צריך היה לצרף את החומר הרפואי. באשר לטענה של ציון התקופה, יתכן ומדובר בפגם – אך במקרה זה לאחר פריסת כלל הראיות שבפנינו, אין בפגם זה אפילו היה נקבע כי הוא פגם, כדי להוביל לביטול ההחלטה.




לבסוף וזה העיקר, תקנה 5 לתקנות קובעת כי "הנסיבות למתן הענקה כאמור בתקנה 3 יובאו בחשבון לגבי התקופה שבה הן קיימות בלבד". גם אם היינו מקבלים את טענת התובע כי לגבי התקופה שמסוף 2002 נבצר מהתובע מלשלם את חוב דמי הביטוח, עדין לא היה בכך כדי להועיל. שכן, שורשי חובו של התובע בדמי ביטוח נעוצים בתקופה שקדמה למצב הרפואי הנטען ונבע מהעלמת המס בגינה הורשע. בנסיבות שכאלה, כאשר אין בפני בית הדין ופקיד התביעות שום טעם מדובר התובע לא הסדיר את חובו הישן, הרי שהחלטת פקיד התביעות סבירה ואין להתערב בה. התובע לא רק שלא טרח לשלם את חובו בזמן אמת – חוב שלימים רבץ כעול על מימוש זכויותיו, הוא אף לא פנה לנתבע בניסיון להסדיר חוב זה. בנסיבות אלה הענות לבקשה להענקה מטעמי צדק אינה עולה בקנה אחד עם עקרונות ההענקה מטעמי צדק ועם העקרון הבסיסי לפיו קיימת זיקה בין תשלום דמי הביטוח לקבלת הזכויות.




לאור האמור התביעה נדחית. אין צו להוצאות.


בשולי הדברים ראוי לחזור ולהזכיר כי תמוה מדוע מראש לא ניתנה בענינו של התובע החלטה מסודרת אשר תואמת מינהל תקין. אין אלא להניח כי המסקנות יוסקו והדבר ימנע להבא.

על פסק הדין ניתן לערער בזכות בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים. הודעת ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ביטול חוב ביטוח לאומי

  2. אסטמה קלה ביטוח לאומי

  3. בדיקת תלות ביטוח לאומי

  4. העברת תיק ביטוח לאומי

  5. בעיות עור ביטוח לאומי

  6. אישור העסקה ביטוח לאומי

  7. אי ספיקת לב ביטוח לאומי

  8. אוטוסקלרוזיס ביטוח לאומי

  9. ביטול תביעה לביטוח לאומי

  10. אוסטאוארטריטיס ביטוח לאומי

  11. אם חד הורית שגרה עם בן זוג

  12. אי ספיקת כליות ביטוח לאומי

  13. התיישנות תשלום ביטוח לאומי

  14. אי הגשת ערר בזמן ביטוח לאומי

  15. בקשה למחיקת חוב לביטוח לאומי

  16. התפטרות בדין מפוטר ביטוח לאומי

  17. תביעה בגין אלרגיה (ביטוח לאומי)

  18. ההתיישנות להגשת תביעה ביטוח לאומי

  19. אי שיתוף פעולה עם חוקר של ביטוח לאומי

  20. בקשת ביטוח לאומי להגיש רשימת מעסיקים

  21. טענה כי הנהלים שקבע ביטוח לאומי הינם מפלים

  22. תקנה 11 לתקנות הביטוח לאומי (מקדמות), התשמ"ד-1984

  23. נדחתה תביעה לחייב את ביטוח לאומי לסייע לו במימון כספי לצרכים שונים

  24. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון