אי פינוי פסולת

הנאשמים הורשעו על פי הודאתם במסגרת הסדר טיעון בעבירות של העדר תשתית מבנה, אי פינוי פסולת במועד, אי ניקוי תחנת מעבר, אי סילוק תשטיפים, איסור לכלוך והשלכת פסולת בתחום האתר, אי נקיטת אמצעים מספיקים למניעת בעירה וזיהום מים.


כתב האישום


הנאשמת 1 (להלן: "הנאשמת") היא חברה למתן שירותי פינוי פסולת, והנאשמים 2 ו-3 היו בתקופות הרלוונטיות לכתב האישום מנהליה.

הנאשמת חתמה על הסכם עם המועצה המקומית כפר תבור (להלן: "המועצה"), לפיו אחראית היא נאשמת על איסוף פסולת ביתית ומסחרית וכן פסולת גזם מתחום השיפוט של המועצה, הובלתה וסילוקה לאתר הטמנה מורשה וכן להפעלה ולתחזוקה של תחנת המעבר של המועצה (להלן: "התחנה"), לתקופה של 12 חודשים החל מיום 01.04.04.




במהלך חודשים אוגוסט–ספטמבר 2004, ובמיוחד בתאריכים 30.08.04 ו- 08.09.04 נמצאו על קרקע חשופה בתחנה ערמות של פסולת (פסולת ביתית קרטונים, גבס וגזם) ואף נראו תשטיפים זורמים על פני הקרקע בתאריך 30.08.04.

הפעלת תחנת המעבר ע"י הנאשמים נעשתה מבלי שהוקמו בה התשתיות הנדרשות על פי דין, לא גידרו את תחנת המעבר, לא חפרו תעלת ניקוז סביב תחנת המעבר, לא הקימות תשתית קירוי כנדרש בדין, לא הקימו מתקן לטיפול תשטיפים, לא ניקו את פסולת משטחה של התחנה בסוף כל יום, לא ניקו את תחנת המעבר בסוף כל יום, לא טיפלו בתשטיפים משטחי התחנה במתקן המיועד לכך ולא העבירו את התשטיפים למערכת הביוב העירונית. בנוסף, לא הקפידו על ריכוזה של הפסולת במכולות ופסולת רבה הושלכה למקום שלא מיועד לכך, לקרקע, וכתוצאה מכך זרמו תשטיפים על פני השטח, אל מחוץ לתחום תחנת המעבר.



עוד הורשעו הנאשמים בכך שלא שעו להתראה שנשלחה אל הנאשמת ולשימוע שנערך בהשתתפות נאשם 3, והמשיכו לנהל את תחנת המעבר מבלי לקיים את הוראות הדין וכך המשיכו להימצא תשטיפים זורמים על פני הקרקע אל מחוץ לשטח התחנה במועדים המיוחדים המוזכרים בכתב האישום ואף בערה פסולת באתר ביום 06.03.06.

הנאשמים גם הזרימו לתוך מקור מים או בקרבתו חומרים נוזליים ומוצקים והניחו אותם בו או בקרבתו ומשכך קיים חשש לזיהום מקורות מים.



אין מחלוקת, כי הנאשמים היו בזמנים הרלוונטיים להגשת כתב האישום מנהליה של הנאשמת 1, והיו אחראים על תחום האשפה במועצה בהתאם להסכם.


טיעוני ב"כ הצדדים


ב"כ המאשימה מדגישה את חומרת המעשים ותוצאותיהם, ומדגישה את העובדה כי אין מדובר במעשה חד פעמי, אלא בעבירות נמשכות או עבירות שבוצעו בתאריכים שונים, ומבקשת להטיל על הנאשם קנס גבוה ומשמעותי וכן חתימה על התחייבות להימנע מביצוע עבירות דומות.

עוד הוסיפה ב"כ המאשימה כי עצם העובדה כי העבירות המיוחסות לנאשמים בכתב האישום הן עבירות כלכליות שכן הנאשם ניהל את עסקו למטרות רווח וחסך בעלויות, ועל כן הענישה גם היא צריכה להיות כלכלית .



לחיזוק עמדתה הציגה התובעת פסקי דין שונים בהם הוטלו על נאשמים שהורשעו בעבירות הנוגעות לאיכות הסביבה, קנסות גבוהים וכן הציגה את העונשים המקסימאליים הקבועים בסעיפי החיקוק השונים של העבירות בהן הורשעו הנאשמים .




הסנגור טוען לזכות מרשיו כי הודו במיוחס להם בהזדמנות הראשונה וטרם חקירתו הנגדית של העד הראשון, דבר שחסך זמן שיפוטי יקר.

לדבריו, המדובר בעבירות שנעברו בין השנים 2004 ו- 2005 כאשר הפעלת התחנה ע"י הנאשמים הייתה לתקופה של שנה בלבד. לטענתו, גם אם בשנת 1999 הותקנו תקנות חדשות בעניין תחנות מעבר, הרי שלגבי הנאשמים מדובר בתחנת מעבר שפעלה מזה שנים רבות, כשהנאשמים נכנסו אל נעליו של המפעיל הקודם, זאת בניגוד למי שהקים את התחנה בעצמו וביצע את העבירות המיוחסות לנאשמים.
לטענתו, הפסיקה הנאשמת את פעילותה כמפעילת תחנת מעבר בחודש אפריל 2006 ומאז איננה עוסקת בתחום זה ואין לנאשמת כל כוונה לחזור ולעסוק בתחום, לכן לדבריו לא קיימת סכנה מצידה לציבור ולאיכות הסביבה.
עוד טוען הוא כי אין מדובר בהתעשרות שכן הנאשמת ביצעו תיקונים ועבודות פיתוח, ומאחר וניהלו את התחנה תקופה קצרה בלבד, לא הפיקו כל רווח, וכי לא הוכח כי התשטיפים גרמו בפועל לנזק למי התהום או כי הגיעו אליהם בכלל, וזאת בשונה מחלק מפסקי הדין המחמירים שהוגשו על ידי ב"כ המאשימה.




טענה נוספת שמעלה הסניגור היא, כי בהתאם לסעיף 3ג בחוזה בין הנאשמים למועצה, רשאית המועצה המקומית, במקרים של הזנחה, לבצע את עבודות הניקיון ואת עבודות האחזקה ולחייב את חשבון הנאשמת, על כן יכלה המאשימה לבדוק מדוע המועצה איננה פועלת בהתאם לחוזה ובכך למזער את הנזקים.




לסיום מפרט הסנגור את נסיבותיהם האישיות של הנאשמים את מצבה של הנאשמת העוסקת כיום בבניה ושיפוצים ומעסיקה מספר רב של עובדים העלולים לאבד את מקום עבודתם אם יוטל על הנאשמת קנס שיגרום לסגירתה.

על כן מבקש הוא להסתפק בקנסות נמוכים.

דיון


אין צורך להכביר במילים לגבי חשיבות השמירה על ניקיון הסביבה ועל ניקיון מקורות המים. לעניין זה תמימת דעים אני עם ב"כ המאשימה ופסקי הדין שהפנתה אליהם באשר לחומרת העבירות, פגיעתן הקשה והשלכותיהן החמורות. מקורות המים בארצנו הם, למרבה הצער, משאב נדיר בעל חשיבות קיומית ממדרגה ראשונה, והשמירה עליו היא בבחינת אינטרס עליון. הפגיעה במקורות המים היא לעתים קרובות בלתי הפיכה, במיוחד כאשר מדובר בזיהום מתמשך, ותוצאותיו נעות בין סיכון בריאותם ואולי אף חייהם של תושבי המדינה בדרך של זיהום המים לבין אבדן מקור המים, והגברת מצוקת המים במדינה, שמשמעותה ברורה לכל בר בי רב.




גם בתי המשפט הדגישו בפסיקתם את הצורך בהחמרת הענישה בגין עבירות של איכות הסביבה. ר' את ע"פ (נצרת) 397/02 מועצה אזורית גליל תחתון ואח' נ' מדינת ישראל, תק-מח 2003(2), 14864 , שם אומר בית המשפט המחוזי מפי כב' השופט כהן בעמ' 14876:

"בשנים האחרונות המודעות הציבורית והחקיקה בנושא איכות הסביבה גדלה כאשר גזר הדין שיקלל את כל הנסיבות והעובדות הראויות במקרה דנן לא ניתן לגלות גישה סלחנית כלפי המערערים לאור המחדלים והמפגעים אשר אירעו במקרה דנן. איכות הסביבה ובריאות הציבור הינם חלק מהאינטרס הציבורי ויש להטיל עונשים מרתיעים כנגד אלו הפוגעים באיכות החיים של הציבור הרחב תוך בחינת כל מקרה לנסיבותיו ולגופו של עניין".
יובהר כי באותו עניין זוכו בסופו של דבר הנאשמים מן העבירות שיוחסו להם, אך אין בכך כדי למעט מן הדברים שנאמרו מפי שופט המיעוט בעניין מדיניות הענישה, כפי שצוטטו לעיל.
ר' גם את דברי המשנה לנשיא ש.לוין ברע"פ 244/96 כים ניר ניהול שירותי תעופה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 529 ,עמ' 531-532:
'עם גבור התודעה הציבורית לעבירות הקשורות באיכות הסביבה ומניעת זיהום מים נחלץ גם המחוקק לקביעת רמת ענישה משמעותית לעוברים של עבירות אלה. בסעיף 20 כא לחוק המים, תשי"ט-1959, כפי שתוקן נאמר כי העובר עבירות מהסוג הנדון דינו מאסר שנה או קנס 150,000 שקלים חדשים, ואם היתה העבירה נמשכת - מאסר שבעה ימים או קנס נוסף של 10,000 שקלים חדשים לכל יום שבו נמשכה העבירה לאחר קבלת התראה מהרשות המוסמכת. בנסיבות אלה נראה לי עונש הקנס שהושת על המבקשת מתון ביותר, על אף שאין לה הרשעות קודמות. לא זו בלבד שמדובר בעבירה חמורה, כשהיא לעצמה, שיש בה כדי לפגוע באיכות חיים של הציבור ובבריאותו אלא שלפי העובדות שבהן הודתה (בגדר עסקת טיעון בו בוטל האישום כנגד מנהלה), המשיכה המערערת לעבור עבירה אף לאחר שנשלחה לה התראה. כפי שציין השופט המלומד בבית משפט השלום, הוא הקל בשיעור הקנס הואיל והתקלה תוקנה אך החמיר בגובה ההתחייבות ומקובלת עלי טענת המשיבה שמדובר בכלים שלובים.
בהקשר זה יצוין כי הדברים נאמרו לפני כעשור שנים, ומאז הוחמרה רמת הענישה בעבירות אלו לאין שיעור – הן על ידי המחוקק שהעלה את תקרת הקנס המרבי ל- 350,000 ₪ והן בפסיקת בתי המשפט.
ראה לעניין זה למשל את רע"פ 3590/04 דני (אדוארד) נטף נ' מדינת ישראל, תק-על 2004 (2), 1454 שם הוטלו קנסות בסך 150,000 ₪ ו- 45,000 ₪ וכן התחייבויות כספיות על עבירות דומות ואת ע"פ 228/02 (מחוזי נצרת) פרי הגליל ואח' נגד מדינת ישראל, שם הטיל בית המשפט המחוזי קנס בסך 300,000 ₪ על חברה שגרמה לזיהום מים, וקנס בסך 25,000 ₪ על מנהלה.



אכן לא הובאה בפני ראיה ולפיה גרמו מעשיהם של הנאשמים לזיהום בפועל של מי התהום, ואולם כידוע, עצם גרימת הסיכון מהווה עבירה, ואין אדם רשאי לפטור עצמו מהקפדה על הוראות החוק ועל שמירה קפדנית על איכות הסביבה, מתוך תקווה או הנחה כי לא יגרם נזק בפועל.

אין ספק בליבי כי הנאשמים, שעסקו בפינוי אשפה, היו מודעים היטב לעובדה כי יתכן והיא מכילה חומרים מזהמים אלה או אחרים. הנאשמים אף הוזהרו הן באמצעות מכתב מיום 09.09.04 והן ע"י שימוע בו נכח נאשם 3, הדבר מוכיח מודעות ברורה מצד הנאשמים, ובצירוף התמונות, הרי שהמסקנה הברורה היא כי הנאשמים במעשיהם בתחנת המעבר, עלולים היו לזהם את המים, וכי הנאשמים היו מודעים לכך ולא עשו דבר למניעת הזיהום.
בהיות הנאשמים מנהליה של הנאשמת, ומי שהפעלת תחנת המעבר נמצאים תחת אחריותם הישירה, הרי שחבים הם גם בהתאם לסעיף 20כב לחוק המים.



חומרה מיוחדת יש לראות בעובדה כי הנאשמים עשו את מעשיהם לא רק תוך גילוי אדישות פושעת לסביבה ולציבור, אלא אף תוך התעלמות מהתראות מפורשות שנמסרו להם ומשימוע שנערך, ואין לי אלא להסיק כי המניע הכספי הוא שעמד ביסוד התנהלותם, וכי חישבו והסיקו כי היקף רווחיהם שקול כנגד כל פעולת אכיפה שתבוצע נגדם.

צודקת ב"כ המאשימה בטענתה כי מדובר בעבירה שהיא בעלת יסוד כלכלי, שהרי ההימנעות מהקפדה על חוקי הגנת הסביבה נובעת אך ורק מן הרצון לחסוך בעלויות הכרוכות בהקפדה כזו, ובהגדלת שיעור הרווח של העבריין, על חשבון הציבור ועל חשבון נכסי הטבע הקיומיים של המדינה.
אין ספק כי רק ענישה כספית מכאיבה יהא בה כדי להעביר את המסר הראוי, להוות תגמול הולם למעשים והרתעה לנאשמים ולכשכמותם מפני התנהלות דומה, בשל הפיכתה לבלתי כדאית מבחינה כלכלית.



לזכותם של הנאשמים עומדות מספר נסיבות, ובראשן העובדה כי המאשימה בחרה שלא לנקוט בכל הליך פלילי נגד המועצה המקומית שבתחומה בוצעו העבירות.

יש ממש בתהייתו של הסניגור מדוע לא הואשמה המועצה בעבירות הנובעות ממחדלי הנאשמים, כמי שאחראית לתקינותו של המתקן שבאחריותה, ותחת זאת הוטלה האשמה כולה על הנאשמים.



סבורני כי רשות מקומית השוכרת קבלן לניהולה של תחנת מעבר, אינה רשאית לפטור עצמה כליל מכל אחריות לדרך ניהולה של התחנה, ולהתעלם ממחדלים חמורים המתרחשים בה במהלך תקופה ארוכה. ר' בענין זה למשל את רע"פ 7861/03 מ"י נ' המועצה האזורית גליל תחתון, תק-על 2006(2), 1437. בעובדה כי המועצה המקומית – שהיא בסופו של דבר האחראית על תקינותה של התחנה, יצאה זכה וטהורה מן הפרשה, יש כדי לגרום לאי נוחות מסויימת, ולתחושת איפה ואיפה שנקטה המאשימה כלפי הנאשמים.

אין בדברים אלו כדי להפחית מאחריותם של הנאשמים ומחומרת מעשיהם, אך הם ילקחו בחשבון בגזירת דינם.



לזכותם של הנאשמים עומדים גם עברם הנקי כמו גם הודאתם שחסכה זמן שיפוטי, והבעת החרטה על מעשיהם וכן העובדה כי הנאשמת פעלה בתחום זה תקופה קצרה יחסית, ואינה עוסקת בו עוד.

אין לי ספק כי הטלת קנס גבוה עלולה לפגוע בפעילותה של הנאשמת, ואולם,חוששני כי בעבירות מעין אלו אין מנוס מהעדפת האינטרס הציבורי על פני זה של הנאשמים, וכל טרוניה בענין זה יוכלו הנאשמים להפנות לעצמם בלבד.



והערה אחרונה: אינני רואה צורך לדון בשאלה שהועלתה על ידי ב"כ המאשימה, בענין ריבוי העבירות, שכן בנסיבות הענין סבורני כי ניתן להטיל על הנאשמים עונש ראוי גם מתוך הנחת עבודה (ואינני מביעה עמדה לגופו של ענין זה) כי מדובר בעבירה מתמשכת.


לאור כל האמור לעיל, ובהתחשב בנסיבות לקולא ולחומרה כפי שפורטו לעיל אני גוזרת על הנאשמים עונשים כדלקמן:

על הנאשמת 1:


קנס בסך 80,000 ₪. הקנס ישולם ב- 20 תשלומים חדשיים שווים ורצופים החל מיום 1.7.09. במידה ותשלום כלשהו לא ישולם במועדו, תעמוד יתרת הקנס כולה לפרעון מיידי.
הנאשמת תחתום על התחייבות בסך 150,000 ₪ להימנע במשך 3 שנים מהיום מן העבירות בהן הורשעה.


על כל אחד מן הנאשמים 2 ו- 3:


קנס בסך 40,000 ₪ או 4 חדשי מאסר תמורתו. הקנס ישולם ב- 20 תשלומים חדשיים שווים ורצופים החל מיום 1.7.09. במידה ותשלום כלשהו לא ישולם במועדו, תעמוד יתרת הקנס כולה לפרעון מיידי.
התחייבות בסך 75,000 ₪ להימנע במשך 3 שנים מהיום מן העבירות בהן הורשעו. נאשם שלא יחתום על ההתחייבות, יאסר למשך 6 חודשים, או עד שיחתום, לפי המוקדם.


סכומי הקנסות יועברו לקרן לשמירת הניקיון.

זכות ערעור תוך 45 יום מהיום.


רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון