בעלות משותפת על פטנט

הנשיא מ' שמגר: העובדות.

1. במחצית הראשונה של שנת 1974 הגיעו הגב' X (המשיבה בע"א 635/80, להלן - המשיבה) ובעלה לידי הסכמה עם מר X (המערער בע"א 635/80, להלן - המערער) על שיתוף פעולה ביניהם בתחום הפטנטים והאמצאות. כנגד אמצאותיו של המערער - ממציא ומחדש חידושים בשטח ההשקיה - נטלו על עצמם המשיבה ובעלה את ניהולו השוטף של העסק. הוסכם, כי המערער יעסוק בשטח הטכני המקצועי, ואילו המשיבה, שהיא אחותו, תעסוק בצד המסחרי והכספי. בה"פ 840/79 נקבע כמימצא, כי תאריך ההסכם בעל-פה הנ"ל היה יום 19.5.74.

ביום 22.5.74 נחתם בין הצדדים הסכם לכינון חברה בשם עין-טל, אשר נרשמה אצל רשם החברות ביום 2.7.74. חלקו של המערער נקבע לכדי 50% מנכסי החברה ורווחיה ללא סיכון כספי מצדו, וכחלקה של המשיבה נקבעו 50% הנותרים, והיא התחייבה לשאת בכל הנטל הכספי הכרוך בהפעלת החברה, בתשלום האגרות ובתשלומים השונים, הנדרשים להפעלה שוטפת של החברה, להחזקת אמצאותיה ולתפעול הפטנטים אשר המערער רשם. בשנת 1979 חל קרע בין השותפים, והמערער פנה בבקשה לפירוק החברה ובמקביל פתח בהליכי רישום של חברה חדשה, אשר בעלי המניות בה יהיו הוא, אשתו ובניו. בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו אישר (ת"א 2111/79) את בקשת הפירוק של החברה, וחברת עין-טל נמצאת עתה בהליכי פירוק. המחלוקת העיקרית המתגלה בשני הערעורים שלפנינו היא שאלת הבעלות בפטנטים שונים, אותם המציא המערער. עם זאת לא הסתירו הצדדים, כי עיקר עניינם בפטנט מסוים - "המתז ההיקפי" - אשר זכה ככל הנראה להצלחה בשוק המקומי ובמדינות מחוץ-לארץ, ואשר מהווה מרכיב עיקרי בהכנסותיה של חברת עין-טל ועליו עיקר פרסומה.

2. המשיבה גורסת, כי המערער פנה אליה ואל בעלה, על-מנת שיעזרו לו בניצול המסחרי של אמצאותיו, וכי הוסכם ביניהם, כי כל אמצאותיו בעבר, בהווה ובעתיד יהיו בבעלות משותפת של שניהם, וכי לחברה, שתוקם על-ידיהם, תינתן זכות לניצול בלעדי של אמצאות אלו. לעומתה טוען המערער, כי מלכתחילה לא הוסכם אלא על מתן רשות לחברה לניצול שאינו בלעדי של אמצאותיו, וכי מעולם לא דובר ואף לא הוסכם על בעלות משותפת באמצאותיו ובפטנטים שנרשמו על-פיהן. המערער גורס, כי המשיבה לא עמדה בהתחייבויותיה השונות כלפיו, ולפיכך ראה עצמו זכאי לבטל את ההסכם עמה ולפתוח בהליכי הפירוק, שנקט בשנת 1979.

3. כפי שעולה מטענות הצדדים, שורש המחלוקת נעוץ בשאלה, מה הוסכם בין המערער לבין המשיבה בשנת 1974. היינו האם הוסכם על העברת זכויות בעלות מן המערער למשיבה או לחברת עין-טל, או שכל שדובר בו היה מתן זכויות לניצול בלתי בלעדי של אמצאות המערער. כאמור, ההסכם משנת 1974 נערך בעל-פה, ועל-מנת להגיע לחקרו היה על בית-משפט קמא להסתמך על עדויות המערער והמשיבה, כפי שנשמעו בה"פ 840/79; אלא שקיימת ראיה חשובה נוספת, שהיא מסמך אשר נכתב ונחתם על-ידי הצדדים כארבע שנים וחצי לאחר ההסכם בעל-פה (מוצג נ/19 בבית-משפט קמא), ואשר בו התייחסות לנושא של העברת הבעלות בפטנטים השונים, נושא שכאמור לא הוסדר בכתב ולמעשה כלל לא נדון מאז שנת 1974. מחומר הראיות, מפסק-דינו של בית- משפט קמא ומן המסמך נ/19 הנ"ל עצמו עולה, כי הצדדים נמנו ליתן תוקף של כתב לחלוקת הבעלות בפטנטים, לאחר שהחליטו לעשות לשילוב דור ההמשך במפעל. מפאת חשיבותו של נ/19, כראיה שבכתב היחידה כמעט עליה חתומים שני הצדדים, מן הנכון להביאו במלואו, לרבות המחיקות אשר במקור:*

"1) הצדדים לנהול העסק ולבעלות הם פרץ (המערער - מ'ש') ורוחמה (המשיבה - מ'ש') כל שינוי יעשה אך ורק במשותף. [כל צד רשאי לעזרתו לקחת, ועזרתו הוא בכל].
2) חלקם של הצדדים הוא 50% ללא התיחסות או ערעור ביחס למאמץ או השקעה שיעשה מי מהצדדים ע"י המצאות או מאמץ מיוחד.
3) במקרה של העברת [זכויות יעשה הדבר] החברה לילדים יעשה הדבר בשלמות ע"י שני הצדדים.
4) לא תעשה העברת בעלות אלא אם תהיה קרן שתבטיח קיום הגון ועצמאי להורים.
5) לחברת עין-טל זכות בלעדית [לשמוש] לניצול הפטנטים של פרץ X.
6) פרץ ורוחמה שותפים בחלקים שווים בבעלות וברווחים הן של עין-טל והן של הפטנטים הרשומים על שם פרץ X כאשר נקבע מראש כי כל הכרעה לגבי השימוש בפטנטים תהיה בידי פרץ X וכל הכרעה לגבי נהול עסקי של החברה תהיה בידי רוחמה [כאשר] בתנאי שכל הכרעה הראשונה או השנייה לא תגרום נזק לחברה.
(-) (-) (-)


יש להוסיף, כי התאריך המופיע בראשיתו של נ/19 נקבע על-ידי כבוד השופט י' מלץ כמאוחר במידת מה למועד כתיבתו של המסמך, וכי הוא כנראה הוספה מאוחרת ; כדבריו:

"ברור לי שמסמך זה נכתב ונחתם בתאריך המצויין עליו והוא מבטא סיכום של שיחה שהתקיימה בין הצדדים."

4. בית המשפט קמא קבע, כי רק הפטנטים, שנרשמו לאחר ה-19.5.74 (מועד ההסכם בעל-פה), ייחשבו כשייכים בבעלות משותפת לשני הצדדים.
לגבי הפטנטים שנרשמו




לפני ה-19.5.74 סבר השופט המלומד, כי לא היה לגביהם מפגש רצונות מלא בין הצדדים, וכי אינם נכללים בהסכם. לפיכך קבע את הדברים הבאים:

(א) כל הפטנטים שנרשמו לפני יום 19.5.74 (רשימה א') יהיו בבעלות בלעדית של המערער.

(ב) הפטנטים שנרשמו לאחר יום 19.5.74 (רשימה ב') יהיו בבעלות משותפת, בחלקים שווים של המערער והמשיבה.

(ג) כל הפטנטים, שהוגשו לאחר ה-19.5.74 ואשר טרם נרשמו, הינם בבעלות משותפת, בחלקים שווים, של הצדדים.

(ד) חברת עין-טל בע"מ היא בעלת הזכות לשימוש בלעדי בכל הפטנטים המשותפים.

בנוסף לכך קבע השופט המלומד, כי -

"הואיל והמבקשת זכתה בחלק הארי של תביעתה ישלם לה המשיב הוצאות משפט זה ושכר עו"ד."

הטיעון המשפטי של בעלי הדין.

5. שני הצדדים אינם משלימים עם פסק-דינו של בית-משפט קמא.
המערער בע"א 635/80 תובע בעלות מלאה בכל הפטנטים, אלו שנרשמו בארץ ואלו שנרשמו בחו"ל, ואילו המשיבה (המערערת בע"א 520/80) תובעת בעלות משותפת בכל אותם הפטנטים. לטענותיו של המערער שני כיוונים עיקריים:
ראשית, תוקף המערער את ההסכם משנת 1974. לדבריו לא הגיעו הצדדים לידי גמירות דעת, וכל הסכמה שביניהם נעדרה את גמירות הדעת והמסוימות הדרושה להשתכללותו של הסכם בר-תוקף, בין בעל-פה ובין בכתב. כן תוקף המערער את נ/19 ואת מסקנתו של בית-משפט קמא, לפיה מסמך זה משקף הסכמתו להעביר זכויות בעלות בפטנטים למשיבה. לדברי המערער, לא עמדה המשיבה בנטל ההוכחה בדבר קיומו של הסכם להעברת בעלות משנת 1974, וממילא אין נ/19 יכול להוות תחליף. כזכור, גירסתו של המערער היא, שהוסכם על מתן זכות לחברת עין-טל לשימוש לא בלעדי באמצאותיו, אך כי מעולם לא דובר על שינוי או על העברת זכויות בעלות בפטנטים, הנובעים מאמצאות אלו. המישור השני של טענות המערער הוא בתחום דיני הפטנטים.
לטענת המערער, הבעלות תיקבע לא על-פי מועד הרישום כי אם על-פי מועד ההמצאה. עוד טוען המערער, כי אפילו הוסכם על העברת בעלות בפטנטים, אין הסכם העברת בעלות מעין זה נעשה אלא בכתב, והסכמה בעל-פה אין כוחה יפה במידה כלשהי. לגירסתו, דרישת הכתב בחוק הפטנטים היא מהותית ולא ראייתית בלבד, בדומה לדרישת הכתב, הקיימת בענייני מקרקעין. כן טוען המערער, כי אפילו הוסכם על שיתוף בעלות בפטנטים, הרי ההסכמה התייחסה רק לפטנטים שנרשמו בארץ ולא כללה את הפטנטים שנרשמו בחו"ל או את השכלולים והתוספות המאוחרים, שנוספו לאמצאותיו השונות. המערער שולל מכול וכול את הטענה, כי הפטנטים, שעליהם נסב דיון זה, מהווים אמצאת שירות. לבסוף תוקף המערער את קביעתו של בית-משפט קמא - לפיה נאמנה עליו גירסת המשיבה מגירסת המערער - ואת קביעותיו העובדתיות השונות בהסתמך על הנחה זו. המערער גם סבור, כי לא היה מקום לאפשר למשיבה הגשת תביעה נגזרת בשם החברה, וכי רשות השימוש, שניתנה לחברת עין-טל, פגה עם מתן צו הפירוק ואינה ניתנת להעברה. המשיבה (המערערת בע"א 520/80) חולקת, כמובן, על טענותיו השונות של המערער הן ביחס לקיומו של הסכם - בעל-פה ובכתב - בינה לבין המערער, והן ביחס לטענות המשפטיות, המבוססות על דיני הפטנטים. שני הצדדים תובעים שינוי החלטתו של בית-משפט קמא בענין הוצאות המשפט ושכר טרחת עורכי הדין.

6. בהמשך הדברים נבחן את אלה:

(א) הנתונים העובדתיים בקשר לקיומו ולתוקפו של ההסכם משנת 1974.

(ב) תקפתו של ההסכם לפי הדין.

קיומו של הסכם שיתוף בעלות בין המערער לבין המשיבה

7. העיון בחומר הראיות לאור טענותיהם של הצדדים מוליך למסקנה, כי יש יסוד לטענתה של המשיבה, לפיה עוד בשנת 1974 הגיעו המערער והמשיבה לידי הסכם בדבר שיתוף בעלות באמצאותיו של המערער, הסכם אשר הועלה על הכתב, בתמצית ובקירוב, רק ארבע וחצי שנים לאחר מכן. כנקודת מוצא משמש המסמך היחיד בכתב אשר בידינו, שעליו חתומים הן המערער והן המשיבה: נ/19 אינו מותיר ספקות באשר לאמור בו ומשליך מאורו על ההסכם שבעל-פה, אשר נערך, כזכור, בשנת 1974. אם אמנם לא היה בכוונתו של המערער להיכנס להסכם, אשר תנאיו כתנאים המופיעים בנ/19, אין לו אלא להלין על עצמו, על שחתם על מסמך מעין זה, אך אין הוא יכול עוד לבוא היום ולפרש דברים בניגוד לכתוב ולמשמעותו. לשונו של נ/19 ברורה ואינה ניתנת לפרשנות אחרת זולת זו, אשר לפיה תיקבע בעלות משותפת של המערער והמשיבה בכל הפטנטים שנרשמו ושטרם נרשמו אך שהוגשה בקשה לרישומם עד למועד הגשת הבקה לפירוק החברה, בין בארץ ובין בחו"ל. לעניין זה יש לתת את הדעת במיוחד לסעיפים 5 ו-6 של ההסכם, אשר מלמדים על כך כי הצדדים שותפים בחלקים שווים בבעלות, וכאמור שם:

"שותפים בחלקים שווים בבעלות ורווחים הן של עין טל והן של הפטנטים הרשומים על שם פרץ X."

ההצבה זה לצד זה של "הבעלות" ושל "הרווחים" מחזקת את הדעה, כי מדובר בשיתוף בעלות בין המשיבה והמערער ולא בזכות לניצול בלתי בלעדי בלבד כפי שטוען המערער, שכן לו הייתה גירסתו נכונה, די היה ברישא של המצוטט. למסקנה זו יש להוסיף את האיזכור הנפרד של רווחי עין-טל ורווחי הפטנטים, המופיעים שניהם כפירוט, הבא בעקבות נקיטת לשון השיתוף בבעלות שהיא בגדר פתח דבר לתניה זו. סעיף 5 ל-נ/19


גם מלמד, כי כאשר רצו בכך, ידעו המנסחים להבחין בין זכות לבעלות לבין זכות לניצול שהוקנתה לחברה להבדיל מן המערער ומהמשיבה: מסעיף 5 הנ"ל עולה, כי רווחי חברת עין-טל עתידים לבוא מ"זכות בלעדית לניצול הפטנטים של פרץ X". זאת ועוד, בסיף 5 מדובר על פטנטים בצורה הכללית ביותר ומבלי להבחין בין פטנט שנרשם לפני מועד הרשמה של החברה לפטנט שנרשם לאחר הרשמה, ומבלי להבחין בין פטנט שנרשם בארץ לפטנט שנרשם בחו"ל. התוספת בסעיף 6 של המלים -

"והן של פטנטים הרשומים על שם פרץ X"

אינה יכולה אלא להתפרש כביטוי כללי, הבא לחבוק כל פטנט שנרשם בארץ ומחוצה לה על שמו של המערער ולכפוף את כל הפטנטים הנ"ל לבעלותם המשותפת של המערער והמשיבה ולהנאתם המשותפת מהרווחים והפירות שיניבו פטנטים אלו.

מקרה בעל נסיבות דומות נדון בע"א 791/76 (1) בפרשה, שעליה נסב הדיון האמור, נאמר בהסכם, כי המשיב מתחייב למכור למערערת את "כל הזכויות בהמצאה ובפטנט..." המשיב גרס, כי ההסכם מתייחס לזכויותיו בישראל בלבד, ועל-כן ראה עצמו זכאי להגיש בקשה לרישום ההמצאה כפטנט בארצות-הברית, ואילו המערערת סברה, כי ההסכם מעביר לה את זכויות המשיב בעולם כולו, ועל-כן הגישה אף היא בקשה בארצות-הברית לרישום הפטנט על שמה. בבואו לפסוק בפרשנות הסכם קבע השופט ויתקון, בעמ' 162, כי -

"את התשובה לשאלה השנויה במחלוקת עלינו למצוא בהסכם עצמו ובמסמך שנערך יחד עמו;"

ובהמשך (שם):

"אין אנו מוצאים רמז לכוונה לצמצם את תחולתו לישראל בלבד."

דברים אלה יפים אף לענייננו. בע"א 791/76 [1] הגיע בית המשפט אמנם לתוצאה סופית שונה, מאחר שבנוסף למסמך הנ"ל נמצא גם שטר העברה, בו נאמר במפורש, כי -

"ההעברה אינה חלה על זכויות אפרים לוז בהמצאות נשוא הבקשה מחוץ לישראל" (שם).

לאור דברים אלו החליט השופט ויתקון לפרש את המסמך פירוש מצמצם ולהגביל את תחולתו לישראל בלבד. במקרה שלפנינו אין בידינו מסמך, המאפשר פרשנות מצמצמת של נ/19. אדרבא, שאר המסמכים המצורפים מובילים אף הם לפירוש מרחיב של הנאמר בנ/19. כך, למשל, בסיכום ישיבה, אשר נערך על-ידי רואה החשבון, יוסף אלעד, ב-24.9.78 (נ/3), ושהופץ לצדדים, נאמר בסעיף-קטן (3):

"כל הפטנטים שפותחו ע"י פרץ X וע"י עין-טל בע"מ ירשמו ע"ש עין-טל בע"מ."

מסמך זה, שנשלח חודשים מספר לפני נ/19, מבהיר את הרקע ל-נ/19, וביחס אליו אומר רואה החשבון אלעד בעדותו לפני בית המשפט:

"האוירה היתה בשיחות שהפטנטים שייכים לשניהם, החישוב של המסוי היה לצורך הטכני אם להעביר או לא. מבחינת הבעלות היתה האוירה שזה שייך לשניהם."

ובתצהירו מציין מר אלעד:

"הפטנטים שאותם הסכימו גב' X ומר X לרשום על-שם החברה היו הן הפטנטים שפותחו על-ידי מר X לפני רישום החברה והן אלה שפותחו לאחר הקמתה ומר X הביע בפני הסכמתו המפורשת לכך."

אין בחומר הראיות מחאה כלשהי של המערער לאחר קבלת מכתבו הנ"ל של מר אלעד מיום 24.9.78, ולא היה על-כן מקום לדחות את העולה מדבריו של עד זה. ניסיונותיו של המערער לפסול את האמור במכתב הנ"ל מתגלים לראשונה במסגרת ההתדיינות המשפטית בין הצדדים, ומן הבחינה העניינית יש להעריכם בהתאם. אשר על-כן אין אלא להסיק, כי העיקרון שהיה מוסכם על הצדדים היה הבעלות המשותפת בכל הפטנטים. והשאלה, בה התעוררה מחלוקת, הייתה רק על שם מי יירשמו פטנטים, היינו, האם על שם חברת עין-טל או על שם המערער והמשיבה; מאידך גיסא לא הייתה מחלוקת על כך, שהבעלות בפטנטים תהיה משותפת. אגב, לשאלה הנוספת האמורה אין משמעות לאור העובדה, כי המערער והמשיבה היו בעלים בחלקים שווים בחברת עין- טל, וממילא, בין אם הפטנטים רשומים במישרין על שמם ובין אם הרישום נעשה על שם חברה, הרי הם בלבד היו הנהנים היחידים. לכך אף רמז בית המשפט קמא באמרו, כי השוני, היינו אם לרשום את הפטנטים על שם החברה או לרשום מחצית על שם כל אחד מהצדדים, היה נעוץ בשיקולי מס. החברה הוקמה, כידוע, כמכשיר של הצדדים לביצועו של הניצול המשותף של הפטנטים, ויש להניח, כי השיקולים וההרהורים השונים, אשר פקדו את המשיב והמערערת באשר לדרך הרישום ולשיטתו, היו אף הם מעוגנים בשאיפתם להפיק את המקסימום מהחברה כמכשיר להגשמת מטרותיהם וציפיותיהם המשפטיות והכלכליות. על שיטות נוספות להעברת בעלות בפטנטים, אשר גם אותן שקלו הצדדים בהקשר זה, אנו למדים ממכתבו של רואה החשבון רסולי לחברת עין-טל מיום 26.11.78, אשר בו מציע רואה החשבון רסולי, כי -

"יערך הסכם בין פרץ X לרוחמה X בדבר העברת 50% מהפטנטים במתנה ושניהם יחד ימכרו את הפטנטים לחברה תמורת מניות."

או גיוון אחר, לפיו:

"פרץ יתן 50% מהפטנט ללא תמורה לגב' X, ושניהם יחד יקימו

חברה, החברה החדשה תרכוש מהם את הפטנט בסך... תמורת הקצאת מניות והחברה תשכיר לחברת עין טל את הפטנטים במחיר שייקבע מידי פעם בין שתי החברות."

כך או אחרת, קשה שלא להשתכנע, כי העיקרון של העברת מחצית מהבעלות בפטנטים מהמערער למשיבה היה אכן עיקרון מוסכם, וכי ההתחבטות הייתה סביב דרך ההוצאה לפועל של העברה זו. אחת היא לנו על-כן, אם הסיבה נעוצה בשיקולי מס או בהסברים האחרים, אותם ניסתה המשיבה להעלות. כנגד עדותם, מכתביהם ותצהיריהם של רואי החשבון אלעד ורסולי, אשר המערער מצא לנכון להעלות נגדם טענות שונות ורבות, החל מחוסר דיוק וכלה בחוסר תום-לב, מבקש המערער, שנשים מבטחנו בעדותו של עורך-דין בריש, אשר תומכת בטענותיו. דא עקא, שבנוגע לעד זה אמר בית-משפט קמא:

"משום כבודו ומעמדו לא אומר לגבי עדותו אלא זאת: עדותו לא הצטיינה באותה מידה של אובייקטיביות אותה הייתי מצפה לראות בעדותו של עו"ד."

לא ניתן אלא להצטער, שלאחר דברים מפורשים אלה מוצא בא-כוח המערער לנכון לשוב ולהעלות את עניין עדותו של עורך-דין בריש, ומוטב היה לולא עשה כן.

על-מנת להשלים את תמונת הרקע לעדויות, שנשמעו לפני בית-משפט קמא, ולמהימנותן, יש לאזכר דברים, שאמר בית-משפט קמא באשר לעדותו של המערער עצמו:

"האיש עשה עלי רושם של אדם המזלזל לומר אמת תחת שבועה, ו'מכופף' אותה כל אימת שהדבר נוח לענינו. קצורו של דבר - אין עדותו מהימנה עלי כלל."

מוסיף ואומר בית-משפט קמא:

"עשו עלי המבקשת ובעלה רושם מהימן ואמין ובכל מקום שיש מחלוקת עובדתית בין הצדדים אקבע את הממצאים על-פי עדותם ולא על-פי עדותו של המבקש" (סעיף 3 לפסק הדין).

לאור מסקנות אלה אין כל בסיס לדחיית מימצאיו של בית-משפט קמא.

ראוי עוד לציין, שהמערער לא טען ואף לא העיד להבחנה בין הפטנטים הטרומיים לפטנטים המאוחרים יותר, שנרשמו לאחר שנת 1974, אלא כפר מכול וכול ברעיון של בעלות משותפת כלשהי. משנדחתה עדותו ונדחו הסבריו ביחס ל-נ/19, אין בידינו אלא לאמץ את גירסת המשיבה ובעלה, הנתמכת תמיכה ניכרת על-ידי חומר הראיות והעדויות, ולפסוק על בעלות משותפת בכל הפטנטים עד מועד הגשת הבקשה לפירוקה של החברה.

מסוימות וגמירת דעת

8. בא-כוחו המלומד של המערער מעלה בהרחבה נימוקים מנימוקים שונים בבקשו להוכיח, כי ההסכם בעל-פה משנת 1974 נעדר אותן מסוימות וגמירות דעת, הנחוצות על-מנת שישתכלל הסכם בר-תוקף.

אין יסוד לטענה זו. סיכום העדויות והתצהירים, האמון שנתן בית המשפט בעדות המשיבה ובעלה והמסמך נ/19 מצביעים כולם כאחד על כך, כי בית-משפט קמא הסיק מסקנה נכונה, כאשר למד על קיומו של הסכם בעל-פה בדבר שיתוף בעלות בפטנטים בין המערער לבין המשיבה. עוד אשוב לעניין היקף תחולתו של הסכם בהמשך הדברים, אך מכל מקום אין לשלול את ההיקף, כפי שהגדירו בית-משפט קמא. אשר למסוימות וגמירת הדעת, הרי, כפי שנאמר בע"א 440/75 [2], בעמ' 267:

"המבחן לקיומה של גמירת-הדעת - יהיה בדרך-כלל אובייקטיבי, היינו השאלה תהיה אם בנסיבות כגון אלה היה אדם סביר לומד מן ההצעה שהופנתה אליו על כוונה ליצור יחסים משפטיים."

במקרה שלפנינו היה מסיק כל אדם סביר, כי המערער העיד בהתנהגותו עד ל-נ/19 על כוונתו לכונן יחסים משפטיים עם המשיבה, ורק כך ניתן להסביר את שיתוף הפעולה ההדוק, לרבות המעורבות הכלכלית והכספית ששררה ביניהם במשך כל אותן השנים שקדמו למסמך האמור. כפי שנאמר בהקשר כגון זה בע"א 694/69 [3] בעמ' 9, מפי השופט ח' כהן (כתוארו אז):

"יש להסיק כוונתם לא רק מלשון ההסכם המוקדם שביניהם, אלא גם מהתנהגותם תוך כדי המעשה ולאחר המעשה."

לא יכול להיוותר ספק, כי כוונתם של הצדדים הייתה "ליצור קשר חוזי מחייב ביניהם", וכי הייתה ביניהם הסכמה על מרבית "הפרטים החיוניים והמהותיים" (ע"א 158/77 [4], בעמ' 287), ובין היתר גם הסכמה על שאלת הבעלות המשותפת. ייתכן שהטכניקה להעברת מחצית הזכויות מן המערער אל המשיבה כביטויה בהסדר הראשוני לא הייתה ברורה, אך גם עניין זה הובהר על-ידי העדויות והראיות השונות, שנשמעו בבית-משפט קמא, ומכל מקום ברור, כי מרגע שהוחלט על רישום המערערת כבעלים של 50% בזכויות הפטנטים לא צריכה להיוותר עוד בעיה של ממש. ועל-כן ניתן כיום להורות על רישום השיתוף בבעלות בפטנטים בין הצדדים ועל שמם (אלא אם יודיעו שניהם, שבחרו לרשום את הפטנטים על שם החברה שבפירוק).

למען הסר ספק יש להוסיף, כי הגדרת הפלוגתא, כפי שהציג אותה בא- כוחו המלומד של המערער, אינה מדויקת: לא מסוימותו וגמירת הדעת של ההסכם משנת 194 הן שעמדו במחלוקת, שכן אין חולק, שב-1974 אכן נכרת הסכם בין הצדדים, אלא תוכנו של



ההסכם הוא שהיה בחלקו בלבד נתון בספק, וספק זה איננו קיים עוד היום לאור מכלול הראיות, וממילא אין עולה בעיית השלמת החוזה, כביכול.

אגב, הסכם מסוג זה, המיוחס לצדדים, בו מוסר צד אחד את רכושו הרוחני, אשר עדיין לא זכה למימוש רווחי, כנגד השקעה כספית ניכרת (מאות אלפי לירות בערכים הנומינליים של שנות ה-70), אינו "שיעבוד מוחו" של המערער. כפי שטוען בא-כוחו המלומד, כי אם עיסקה מסחרית מקובלת, אשר בעקבותיה מחולקת התמורה, היינו המוניטין והרווחים, בהם זוכה החברה במהלך שנות פעילותה, שווה בשווה בין הצדדים.

לא זו אף זו, הסדר שיתוף הבעלות, לפיו זכאי המערער ל-50% ממניות החברה, אינו הסדר רגיל לגבי ממציא, שאמצאותיו היו בשעת עריכת ההסכם ככל הנראה רק בעלות ערך מסחרי - בכוח, אך נטולות ערך מסחרי בפועל.
מקובל, כי ממציא זוכה לתגמולים, למשכורת או לכל סכום נקוב אחר, אשר אינו אלא מסגרת חלקית, יחסית להיקף פעילותה ורווחיה של חברה כחברת עין-טל. במקרה זה זכה המערער למחצית מרווחיה של החברה, וקשה לבוא ולומר כעת, כי "שיעבד את מוחו לעולמי עד". יש לזכור גם, שחברת עין- טל נשאה בכל תשלומי האגרות ובכל ההוצאות השונות שהיו מוטלות בשל הפטנטים הרשומים על שם המערער, וקשה לראות, מדוע תעשה כן, אם אמנם היו זכויותיה (ולמעשה זכויות המשיבה) מוגבלות לניצול שאינו בלעדי ושל פטנטים שנרשמו משנת 1974 ואילך בלבד.

המועד הרלוואנטי לקביעת בעלות בפטנט.

9. בא-כוחו המלומד של המערער מעלה בסיכומיו את הטענה, כי המועד הרלוואנטי לקביעת בעלות בפטנט הוא מועד ההמצאה ולא מועד הרישום. לאחר שהסקנו, כי בעלותם המשותפת של המערער והמשיבה משתרעת גם על התקופה שקדמה לרישום הפטנט ולהקמת החברה, אין עוד צורך לדון בטענה זו, אך כהערה בלבד נציין, כי עולה ממהותו של הפטנט - כזכות ייחודית לניצול ידע וכזכות שלילית הבאה למנוע מאחרים מעשה שאלמלא הפטנט היו חופשיים לעשותו (ראה: בג"צ 280/60 [5]) - כי לא די בעצם ההמצאה על-מנת לתת לממציא זכויות בעלות, אלא נדרשת נקיטת הליכים הדרושים למימוש זכות, כפי שהם מנויים בפרק ה' לחוק הפטנטים, תשכ"ז-1967 (ראה למשל את הנובע
מן האמור בכל אחד מן הסעיפים 9 ו-76 לחוק הנ"ל וכן, ‎T.A. BLANCO WHITE
PATENTS FOR INVENTIONS (LONDON, 5TH ED, 1983) 6). התאריך הקובע לקביעת הבעלות בפטנט אינו מועד ההמצאה כי אם מועד הגשת הבקשה לרישום פטנט. מאידך גיסא:

THE DATE OF GRANT OF THE PATENT IS NOT STATED: IT HAS NO"
(ההדגשה שלי - מ' ש') .(.‎PRACTICAL SIGNIFICANCE NOW" (IBID

אגב, הדין האמריקני שונה בעניין זה מהדין החל אצלנו (ומזה החל באנגליה), אך עניין זה אינו ישים אצלנו.

האם דרישת הכתב מהותית או ראייתית

10. סעיף 82 לחוק הפטנטים קובע לאמור:

"זכויות באמצאה ובפטנט ניתנות להעברה בכתב ועוברות מכוח הדין".

ומוסיף סעיף 83 לחוק האמור:

"העברת פטנט על פי הסכם אין לה תוקף כלפי שום אדם זולת הצדדים להסכם, אלא אם נרשמה לפי חוק זה."

לטענת המערער, יש לפרש את דרישת הכתב, המופיעה בסעיף 82 לחוק הנ"ל, כדרישה מהותית בדומה לפירוש שניתן לסעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. לפי מיטב ידיעתנו שאלה זו טרם התעוררה בבית-משפט זה או בפסיקתו של רשם הפטנטים.

ההסכם משנת 1974, שנערך בין המערער לבין המשיבה, היה הסכם בעל- פה, ותמציתו בלבד הועלתה על הכתב ואף זאת באיחור של ארבע שנים וחצי.
אם נקבל את פירושו של המערער לסעיף 82 הנ"ל, הרי אם כי הגענו למסקנה, שבהסכם בעל-פה שערך בינו לבין אחותו הוסכם על שיתוף בעלות באמצאותיו השונות, יהא עלינו לקבוע, כי בהעדר מסמך שבכתב לא הועיל הסכם זה, וכל העברת זכויות מהמערער למשיבה הייתה כלא הייתה. פירושה המעשי של מסקנה זו הוא, שעיסקה, שעניינה העברת זכויות בעלות בפטנט ואשר לא נערכה בכתב, אין בה מאומה.

11. חוק הפטנטים החליף את פקודת הפטנטים והמדגמים משנת 1924. לא מצינו סעיף כלשהו בפקודת הפטנטים והמדגמים, המציג דרישה למסמך בכתב כתנאי לעברת פטנט. הוראה באותה פקודה, הנוגעת במידה כלשהי לענייננו, הובאה בסעיף 43 שקבע:

"43(1) נעשה אדם זכאי בפטנט או בזכות יוצרים למדגם רשום או בכל טובת הנאה בהם, אם בדרך העברה, מסירה או כל פעולה חוקית אחרת, עליו לפנות אל הרשם בבקשה לרשום את זכותו, ומשהוכחה הזכות להנחת דעתו של הרשם, ירשום אותה הרשם כבעליו של אותו פטנט או מדגם ויצווה לרשום בפנקס את דבר המסמך הנוגע לזכותו או היוצר טובת-ההנאה שלו.

(2) מי שרשום כבעל פטנט או מדגם תהא לו, בכפיפות להוראות הפקודה הזאת ולכל זכות המופיעה בפנקס כמוקנה לאדם אחר, הסמכות להעביר לחלוטין את הפטנט או המדגם, ליתן רשיונות בנוגע אליהם או לטפל בהם בדרך אחרת, וליתן קבלות בנות-תוקף בעד כל תמורה שקבל בשל כל העברה, רשיון או טפול כאלה.

(3) פרט לבקשות שהוגשו ע"פ סעיף 44, הרי כל מסמך או שטר שלא נרשמו בפנקס בהתאם להוראות הסעיפים הקטנים (1) ו- (2) לא
יתקבלו בשום בית משפט כעדות המוכיחה זכות-קנין על פטנט או זכות-יוצרים למדגם או טובת הנאה בהם, אלא אם צווה בית-המשפט אחרת."

מן האמור בסעיף זה עלה, כי העברת זכויות יכלה להיות בכל אחת מהדרכים המנויות שם. העברת הזכויות לא הייתה חייבת להיעשות בכתב דווקא. ואנו למדים מסעיף-קטן (3) על ערכו הראייתי בלבד של המסמך כתנאי להעברת זכויות קניין בפטנט. גם בסוגיה קרובה פורשה בעבר דרישת הכתב כראייתית בלבד. סעיף 5 לחוק זכות יוצרים מ-1911 אומר:

"ואולם כל העברה או נתינה כאלה לא יהא כחן יפה, אלא אם כן נעשו בכתב ונחתמו ע"י בעל הזכות שחלו בה ההעברה או הנתינה או ע"י בא כחו המורשה כהלכה."

הפסיקה האנגלית ראתה בדרישת הכתב שבסעיף 5 דרישה ראייתית בלבד והסתפקה במסמך בכתב כלשהו, אשר יש בו כדי להעיד על העברת הזכות (ראה:
ד"ר א' בלום, זכות יוצרים (נוימן, תשט"ז) 130). דברים דומים אומר גם ד"ר א' זליגסון בספרו דיני סימני מסחר ודינים הקרובים להם (שוקן, תשל"ג) 111:

"רישום ההעברה אינו פעולה קונסטיטוטיבית לענין הזכות בסימן בידי מקבל ההעברה, אבל בלי רישום כזה יהיה המקבל נתון לחסדי בית המשפט, אם יכיר בו כבעל הסימן אם לאו."

ד"ר זליגסון התייחס אמנם לשאלה של רישום הזכות בלבד ולא לדרכי הקנייתה, אך ניתן ללמוד משתיקתו, בהבדל מאמירתו המפורשת בשאלת הרישום, כי הכתב לא היה נחשב ליסוד חיוני להעברת זכויות בעלות בסימן מסחר. גישה זו שררה כאמור גם בתחום פקודת הפטנטים והמדגמים (השווה
גם: ‎T, TERRELL, ON THE LAW OF PATENTS
.LONDON, 13TH ED., BY W. ALDOUS AND OTHERS, 1982) 249, 252 FF)).

אגב, דיני הפטנטים שאבו בעניין זה מדיני היושר, כי ייתכן מצב, בו הבעלות הפורמלית מצויה כולה אצל פלוני, בעוד דיני היושר רואים דווקא את אלמוני זכאי לבעלות כולה או לחלק ממנה:

- AN AGREEMENT TO ASSIGN DOES NOT ALTER THE PROPRIE"
TORSHIP OF A PATENT, BUT GIVES A RIGHT IN EQUITY TO HAVE
.(THE PROPRIETORSHIP ALTERED IN LAW." (IBID., AT 254

בע"א 273/70 [6] העביר ממציא את זכויותיו לחברת "של" ההולנדית, לאחר שכבר העביר אותן הזכויות לחברת "של" האמריקנית. משקבע בית המשפט, שההעברה השנייה

הייתה על דעת בעל הזכויות (החברה האמריקנית), לא הקפיד על העדרה של העברה פורמאלית מהחברה האמריקנית לחברה ההולנדית, והכיר בזכותה של חברת "של" ההולנדית להגיש בקשה למתן פטנט בישראל; היינו גם בהעדר מסמך בכתב רשאי בית המשפט להכיר בהעברת זכויות בפטנט, כאשר הזכויות ידועות ומוסכמות. נאמר שם, בעמ' 344:

"דברים אלה אינם משאירים ספק בכך שאמנם הסכימה חברת-של האמריקנית לפעולת הממציאים, שבעקבותיה נרשם הפטנט על שם המשיבה, ושאין כאן חשש.. להתנגשות האינטרסים בין מגיש הבקשה ובין בעל הזכויות על-פי העברה. אין לקבל איפוא את הטענה בדבר חוסר קנין."

12. בדברי ההסבר להצעת חוק הפטנטים, תשכ"ה-1965, בעמ' 122, נאמר:

"עד כה לא היו בספר החוקים הוראות בדבר קביעת הבעלות בפטנטים, הסדרת היחסים בין שותפים וייצוג הבעלים ביחסיהם כלפי חוץ.
הבעיות הכרוכות בהעברת זכויות בפטנטים ושעבודם מוסדרות בפקודה הקיימת מבחינת הצד הפורמלי בלבד. בשל אופיים המיוחד של זכויות פטנט ובאין חוק אזרחי ברור בענין זה מוצע עתה להסדיר הבעיה מכל צדדיה, פרק ה' קובע הוראות לכל הענינים האלה."

השאלה העולה היא, אם הוספת סעיף 82 באה לשנות שינוי מהותי מהדין, כפי שהיה עד אותה עת, ולהוסיף את דרישת הכתב כדרישה קונסטיטוטיבית, או שמא אין כאן אלא הלבשת הדין הישן בלבוש חדש, מפורט ובהיר יותר. העדר התייחסות בדברי ההסבר של הצעת החוק לשאלת היקפו ומהותו של הכתב מטה את כפות המאזניים לכיוון המסקנה הלכאורית, שהאפשרות השנייה היא המתאימה במקרה זה. חיזוק לדעה, כי חוק הפטנטים לא בא לשנות או להוסיף על הדין הקודם את דרישת הכתב כדרישה קונסטיטוטיבית, אנו מוצאים גם בבואנו לבחון את יסודותיה ההיסטוריים של תורת הכתב במשפט הישראלי.

על ההבחנה בין הוראות חוק, הדורשות מסמך בכתב, שלהן אופי קונסטיטוטיבי, לבין הוראות כתב, שלהן אופי פרובטיבי בלבד, עמד השופט אגרנט (כתוארו אז) בע"א 65/49 (7), בעמ' 888, שם הבחין בין:

"הוראות בעלות אופי קונסטיטוטיבי - כלומר, המחייבות כי פעולות משפטיות מסויימות תיעשינה בכתב"

לבין "הוראות בעלות אופי פרובטיבי בלבד"

אשר בהבדל מהראשונות:

"אינן שוללות מהפעולה המשפטית הנדונה - באשר לא נעשתה בכתב -
את תקפה החוקי, אלא דורשות רק הצגת מסמך בכתב כהוכחה מהימנה בדבר השלמת אותה פעולה" (שם).

על דברים אלה הסתמך מ"מ הנשיא זוסמן (כתוארו אז) בע"א 726/71 (8), בעמ' 789, בקבעו, כי יש לראות את דרישת הכתב שבסעיף 8 לחוק המקרקעין כדרישה מהותית. בין הנימקים, אותם מונה השופט זוסמן (כתוארו אז) בפסק-דינו, ראוי וחשוב להזכיר את הבא:

"... יש וחיקוק מחייב עשיית מסמך בכתב כדי להרתיע אדם מלהתחייב
בחפזון ובקלות דעת, משום חשיבות העיסקה (‎.(AD SOLEMNITATEM
דרישת הכתב עשויה להרשים את המתחייב ברצינות מעשהו, ולהגן עליו
מפני חפזון. ויש והכתב דרוש לראיה בלבד (AD PROBATIONEM), כדי שלא להזקיק אדם לחולשת הזכרון של העדים ולסכנה של עדות כוזבת."


בדרך הפוכה לזו שננקטה לגבי סעיף 8 הנ"ל הלך בית-משפט זה בד"נ 13/67(9), שעניינו פירושו של סעיף 2 לחוק הביטוח העותמני, וראה גם:
בר"ע 192/78(10). כזכור, נפסק שם ברוב דעות של ארבעה שופטים כנגד דעתו החולקת של מ"מ הנשיא דאז, השופט זילברג, כי את דרישת הכתב שבסעיף 2 הנ"ל יש לפרש כדרישה ראייתית בלבד ולא כדרישה מהותית. למרות לשונו הפסקנית של סעיף 2, לפיו "חוזה ביטוח צריך להיות בכתב", הגיעו רוב השופטים לכלל דעה, שאין כאן אלא דרישה הוכחתית גרידא:

"דרישת הכתב לא באה פני תיקונו של עולם, אלא לשם הגנת בעל דין, אם הוא חפץ בה"(שם בעמ' 577).

משמע, בבואנו לפרש את סעיף 82 לחוק הפטנטים, עלינו לשים לנגד עינינו לא רק את לשונו של החוק, אלא עלינו לנסות ולחדור לכוונה, העומדת מאחורי לשון זו, כך שפרשנותו תשקף בצורה הנאמנה ביותר את רצונו וכוונתו של המחוקק. על הפרשן לרדת במידת הצורך, כאילו לתוך לשון החוק ולדלות ממעמקיה את כוונת המחוקק. כך נבחן ההקשר הכללי, בו עוסק החוק ואשר במסגרתו פועלים הצדדים, תוך הקפדה, שהזיקה בין לשון הכתוב לבין ההקשר הכללי והמיוחד של תוכן הכתוב לא תנותק, אלא האחד ישמש את האחר, ההקשר הכללי במקרה זה הוא חוזה, שמבחינת אופיו אינו שונה לכאורה מכל חוזה אחר, עד כדי כך שיחייב סטייה מהעקרונות החוזיים המקובלים והרגילים בהם, כפי שניסח זאת כבוד השופט ברנזון בד"נ 13/67 (9) הנ"ל, בעמ' 576, ראש ועיקר הם:

"התכליתיות וההגינות המסחרית שבה המונעת התנכרות זדונית לעצם קיומו של הסכם שלמעשה הושג בין הצדדים."

בקליפת אגוז, אין זה אלא העיקרון של כיבוד חוזים. השופט קיסטר (שם בעמ' 585) מונה מספר נימוקים, העשויים להצדיק הבחנה בין חוזה, בו יידרש הכתב, לחוזה רגיל, בו הדרישה אינה חיונית:

"א. לשם בהירות ומניעת עדויות שקר;
ב. לשם מניעת מעשים פזיזים:
ג. לשם מניעת פגיעה בזכויות אנשים הזרים לעיסקה ומניעת אפשרות לקנוניות בדרך של יצירת חוזים בדויים ופיקטיביים;
ד. כאשר עצם החוזה הוא צורתו, היינו חוזים אבסטרקטיים כגון שטרות;
ה. כאשר המדינה מעוניינת מטעמים אשר עמה כי מסמכים מסויימים ייערכו בכתב (כגון מטעמים כלכליים, משקיים ופיסקליים)."

אף לא אחד מהנימוקים שנזכרו לעיל מתקיים בענייננו, אך בטרם נבחן נימוקים אלה אחד לאחד, נשים לנגד עינינו גם את דבריו הנוספים של השופט קיסטר, האומר, שם:

"נטיית המשפט המודרני היא להשתחרר עד כמה שאפשר מדרישה לעריכת חוזה בצורה פורמלית".

אין להסיק, כי קביעת הכתב כבעל ערך הוכחתי בלבד תרבה חוסר הבהירות ותגדיל מספרם של עדי השקר. טיב ההוכחה ורמתה הם אלה הקובעים בכגון דא, ובאלו לא מצאנו, בשטח המשפט שלנו, פגם, שיהיה כה חמור עד שיחייב הוספת דרישת הכתב כדרישה מהותית לגבי סוגי חוזים נוספים, אף כאשר אין הדבר מתחייב ממהותו ומאופיו של אותו חוזה. גם בנימוק השני אין כדי לשכנע, כי הסכם להעברת זכויות בפטנט מן הראוי שייערך בכתב בלבד. עיסקת מקרקעין עלולה לעתים להתייחס לביתו של אדם או לקרקע שבה שורשיו ושממנה מחייתו, ואולי משום כך מצא המחוקק להקפיד בדרישת הכתב;
עיסקה להעברת זכויות בפטנט אינה אלא עיסקה מסחרית ככל שאר העסקות המסחריות. כאשר התקיים בין הצדדים משא ומתן מסחרי כמקובל, אינני רואה לחשוש לפזיזות ולקלות דעת אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן בלבד. שונה המקרה בחוזה מתנה, אשר לא רק שנעדר אותה התמקחות, האופיינית לכל העסקות המסחריות, שיש בה כדי להעמיד את האדם הסביר על טיבה של ההתחייבות שנטל על עצמו, אלא גם טיבו ואופיו של חוזה זה שוני מכל חוזה אחר, באשר יש הרואים אותו כ"חוזה חד-צדדי", שבו כלל לא נוצרות חובות הדדיות של המתקשרים (פרופ' מ' א' ראבילו, "חוק המתנה, תשכ"ח- 1968", פירוש לחוק החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר,ג' טדסקי עורך, תשל"ט) 104,18). החשש העומד מאחורי הנימוק השלישי אף הוא אין מקומו כאן, לאור לשונו הברורה של סעיף 83, המגביל תוקפו של הסכם שלא נרשם ליחסים בין הצדדים הישירים בלבד (השווה גם לסעיף 90 לחוק הדן ב"רישום כתנאי לתוקפו של שיעבוד" וראה: פרופ' י' וייסמן,"חוק המשכון, תשכ"ז-1967", פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשל"ה) 102).
בדומה לכך זכור גם הכלל, הקיים בדיני היושר, בהם

גובר צד ג', הבא מכוח הדין, על כל זכות שביושר שלא נרשמה או לפחות
הובאה לידיעתו של אותו צד ג' (ראה ‎.(TERRELL, SUPRA, AT 255

הנימוק הרביעי אין עניינו לכאן, ואילו החמישי אינו אלא תמציתו של כל שנאמר עד כה, וכאמור, נראה, לכאורה, שלא הייתה כוונה לשנות מהדין הקודם ולהוסיף את דרישת הכתב כדרישה מהותית. יש להוסיף, בתשובה לטענה מטענות בא-כוחה המלומד של המשיבה, כי אין לפרש את סעיף 83 במנותק מסעיף 82 וללמוד מהעדר המלים "הסכם שבכתב" ממנו, כי החוק מכיר גם בהסכם שבעל-פה או בכל דרך אחרת כהסכם המועיל להעברת זכויות קניין בפטנט. סעיף 83 כסעיף 169(א) אינו דן כלל בדרכי העברת הזכות אלא בדרכי רישומה בלבד.

כן אינני מוצא שהמלים "ניתנות להעברה בכתב", המופיעות בסעיף 82, יכולות לשמש, הן כשלעצמן, בסיס לפירוש ליבראלי של הוראת הכתב על-ידי קריאת התיבה "ניתן" כאילו נאמר כאן "רשאי".

סיכומו של דבר, אם הגעתי למסקנה, שיש לפרש את דרישת הכתב שבסעיף 82 כראייתית ולא כקונסטיטוטיבית, אין זה בשל דרכי פרשנות פורמאלית זו או אחרת, אלא משום ששוכנעתי, שאין עניינית הצדקה לבוא ולהכביד במקום שהדבר אינו מתבקש ולהוסיף דרישות מעבר למקובל ולנחוץ בדיני החוזים הרגילים.

אשר על-כן יש לראות את דרישת הכתב, המופיעה בסעיף 8, כראייתית בלבד, וכדברי מ"מ הנשיא זוסמן בע"א 726/71 (8) הנ"ל, בעמ' 787:

"מקום שהכתב דרוש לראיה בלבד, אי אתה מוגבל לכתב שנעשה במעמד עשיית ההסכם... אין נפקא מינה בכך אם נעשה במעמד החוזה או נעשה לאחר-מכן. כזה כן זה יש לו ערך הוכחתי."

ולענייננו: נ/19 עונה על הדרישה הראייתית וזוכה לחיזוק ניכר על- ידי שאר העדויות, התצהירים והראיות, שהובאו לפני בית-משפט קמא.

פטנטים שנרשמו בחו"ל, שכלולים, תוספות ופטנטים מוספים:

13. פטנט מוסף נועד, כידוע, להגן על פיתוחים מאוחרים של האמצאה הבסיסית, שלא מצאו ביטוים בפטנט העיקרי (ד' פרימן, פטנטים (גל אור, תשל"ט) 134). לפי סעיף 44(ב) לחוק, פטנט מוסף אין בו בהכרח התקדמות המצאתית בזכות עצמו, והוא "מסתפח" לפטנט העיקרי. תלותו בפטנט העיקרי מתבטאת, בין היתר, בכך שפקיעת הפטנט העיקרי גוררת עמה את פקיעת הפטנט המוסף. עם זאת, בטלות הפטנט העיקרי אינה מחייבת ביטול הפטנט המוסף,
אלא אם הורה על כך בית המשפט (ראה גם: ‎.(BLANCO WHITE, SUPRA, AT 177 המסקנה המתבקשת היא, שפטנט מוסף, בעיקרו, כמוהו כשכלול או כתוספת לפטנט העיקרי. בהבדל מתוספת או משכלול יש לו אמנם קיום עצמאי, אך למרות קיומו העצמאי קיימת זיקה הדוקה, עד כדי תלות בקיומו ובמשך תקופתו של הפטנט העיקרי. כפי שמציין .BLANCO WHITE, IBID, הבחירה בין הגשת בקשה לשכלול פטנט או לשיפורו ובין הגשת בקשה לפטנט מוסף היא בידי בעל הפטנט או מי שהגיש בקשה לרשום פטנט. השווה להגדרת "בעל אמצאה" בסעיף 1 לחוק, המכירה בזכות הממציא או מי שבא מכוחו מכוח העברה או הסכם. אי לזאת סבורני, כי אם מבחינה מהותית קבענו, שמן הדין לראות במערער ובמשיבה בעלים במשותף של פטנטים מסוימים, הרי נכון להמשיך ללכת בקו זה ולקבוע בעלות משותפת גם בכל השינויים והחידושים המאוחרים, הקשורים בזיקה עניינית לפטנטים העיקריים, ומבלי לתת לטכניקה שנקט המערער בבואו לרשום את המצאותיו להשפיע על התוצאה האמורה.

במידה מסוימת יפים הדברים שנאמרו לעיל גם לעניין אותם הפטנטים שנרשמו בחו"ל, שאף בהם ראוי לבדוק את קיומה של הזיקה העניינית הנדרשת בין הפטנט העיקרי להסתעפויותיו, שנרשמו בחו"ל, ולא ליתן למיקום הגאוגרפי השונה, בו נרשמו הפטנטים, להשפיע על ההכרעה בדבר זכויות הבעלות בהם.

14. חיזוק לדעה זו אנו מוצאים בחוק הפטנטים עצמו ובאמנות, שחלקן נכנסו כבר לתוקף וחלקן האחד עומדות להיכנס לתוקף לגבינו בשנים הקרובות.

סעיף 10 לחוק הפטנטים קובע "דין קדימה" ואינו למעשה אלא עיגון בחוק הישראלי (השווה: ע"א 25/55,148,145 (11) של אמנת פריס בדבר הגנת הקנין התעשייתי משנת 1883, אשר גם ישראל חתומה עליה (וראה גם התיקונים לאמנה משנת 1958). לפי ההסדר, שנקבע שם ואומץ בסעיף 10 לחוק הפטנטים, מי שהגיש לראשונה וכדין באחת מארצות האיגוד בקשה לפטנט או מי שבא במקומו יהיה זכאי לדין קדימה על בקשה שיגיש בארץ או בארצות אחרות לתקופה של שנים-עשר חודש, ויהיה רשאי לדרוש, כי לעניין סעיפים 4, 5, 9 יראו את תאריך בקשת החוץ כתאריך הבקשה שהוגשה בישראל.

שילוב סעיף 9 בסעיף 10 לחוק מלמד, כי מי שהגיש בקשה כדין לרשום פטנט באחת מארצות האיגוד, יהיה זכאי לזכות קדימה על פני מבקש אחר גם בשאר הארצות החתומות במשך שנים-עשר חודשים, בהתמלא שאר התנאים הנקובים בסעיף 10. רואים אנו איפוא, כי למרות היותו של חוק הפטנטים טריטוריאלי בעיקרו, עולה מתוכו מגמה לשיתוף פעולה בינלאומי, ובלבד שקיימת אותה זיקה עניינית בין פטנט, שנרשם בישראל לפטנט, שנרשם במדינה אחרת. ובלשון דיני הפטנטים, הדרישה המהותית היא, שהבקשה הישראלית ובקשת החוץ (או להפך) תהיינה שוות בעיקרן. אין דורשים זהות מילולית אלא זהות עניינית בלבד, והמבקש רשאי לכלול בבקשתו הנוספת תוספות ושכלולים, שפותחו לאחר תהליך הבקשה המקורית, ובלבד שאינם
מרחיבים את תחום המונופולין שהוגדר בה. ראה: ‎.TERRELL, SUPRA, AT 39

אגב, ייתכן שלעתיד לבוא אנו צפויים אף לחידושים מרחיקי לכת
בתחום האדמינסטרטיבי, כאשר לפי ה-‎CO-OPERATION TREATY OF 1970
PATENT די יהיה בהגשת "בקשה בינלאומית" אחת ויחידה על-מנת לזכות בתאריך הרישום כתאריך בכורה בכל המדינות החתומות על האמנה (TERALL, SUPRA, AT 7) והשווה גם להסדר הקבוע למשרד מרכזי אחד, אשר ישרת את כל מדינות אירופה החברות באמנה
(TERRELL SUPRA, AT 7).

אשר על-כן, גם מן הבחינה המשפטית ולא רק מן הבחינה הפרשנית של נ/19 גרידא הגעתי למסקנה, כי מאחר שקיימת, לאור החומר שבתיק, זיקה עניינית בין הפטנטים שנרשמו בארץ לפטנטים שנרשמו בחו"ל ולשינויים, לתוספות ולחידושים השונים, בין שנרשמו בנפרד כפטנט עצמאי או כפטנט מוסף ובין שצורפו לפטנט המקורי, הרי שיש לראות את המערער והמשיבה כבעלים במשותף ובחלקים שווים בהם.

אמצאת שירות

15. לפני בית המשפט קמא העלתה המשיבה טענה חלופית לטענת ההסכם, והיא, כי כל השיפורים, השכלולים והתוספות, שהגה המערער בתקופת היותו מנהל בחברה, ואשר לא זכו לביטוי ברישום אצל רשם הפטנטים, הם אמצאות שירות. אשר לאותם שיפורים ושכלולים שזכו לרישום כבר קבעתי, כי מכוח ההסכם יש לראותם כשייכים במשותף למערער למשיבה, וממילא איננו צריכים לבדוק קיומה של אמצאת שירות, ואילו באשר לאלה שטרם הוגשה בקשה לרישומם, מסכים אני עם בית-משפט קמא, שהגביל את המשיבה לפטנטים שנרשמו או שהוגשה בקשה לרישומם, אוסיף, כי אף לו היינו באים לנסות ולבדוק, במה הגה המערער בתקופת היותו מנהל החברה, ספק בעיניי, אם היינו עומדים במשימה קשה זו.

תביעה נגזרת

16. לאחר שנקבעה בעלותם המשותפת של המערער והמשיבה, אין עוד צורך או טעם לדון באישור להגשת תביעה נגזרת בשם החברה, שניתן למשיבה בבית המשפט קמא.

17. אשר על-כן הייתי דוחה את הערעור בע"א 635/80 ומקבל את הערעור בע"א 520/80 באופן חלקי וקובע:

(א) כל הפטנטים, הרשומים ברשימות א', ב' ו-ג', בין שנרשמו לפני 19.5.74 ובין שנרשמו לאחר תאריך זה, הם בבעלות משותפת בחלקים שווים של המערער והמשיבה.

(ב) כל הפטנטים - משמע, כל הפטנטים, שנרשמו על שם המערער בארץ או בחו"ל, כולל השכלולים, התוספות ופטנטים מוספים, שנרשמו בתקופה זו ואשר באו בעקבות הפטנטים הנזכרים בסעיף-קטן (א).

(ג) כל הפטנטים, שהוגשו לרישום עד למועד הגשת הבקשה לפירוק החברה ואשר טרם נרשמו, הינם בבעלותם המשותפת בחלקים שווים של המערער והמשיבה.

(ד) כל הפטנטים, שבקשה לרישומם הוגשה לאחר מועד הגשת הבקשה לפירוק החברה, שייכים למערער בלבד.

(ה) זכות הניצול הבלעדית בכל הפטנטים המשותפים, שהייתה נתונה - כאמור ב-נ/19 - לחברת עין-טל, פגה עם מתן צו הפירוק.

מ"מ הנשיא מ' בן-פורת: "בעל פטנט", כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הפטנטים, הוא "האדם הרשום בפנקס כמי שניתן לו פטנט או כמי שעברה אליו הבעלות בפטנט" (ההדגשה שלי - מ' ב"פ). עינינו הרואות, שאין לך "בעל פטנט" אלא מי שנרשם בתור שכזה בפנקס הפטנטים.

יחד עם זאת ברור, שניתן להעביר זכויות בפטנט במסגרת של הסכם, ולעניין זה מסכימה אני, בכל הכבוד, עם חברי הנכבד, הנשיא שמגר, שהכתב הוא ראייתי בלבד. משנכרת הסכם כזה, חל הנאמר בסעיף 83 לחוק הנ"ל, לפיו "העברת פטנט על פי הכם אין לה תוקף כלפי שום אדם זולת הצדדים להסכם, אלא אם נרשמה לפי חוק זה". מכאן אנו למדים, שהזכויות הנעברות נשארות חוזיות גרידא, שכן אין להן תוקף כלפי כולי עלמא, שהוא המבחן החשוב ואולי גם המכריע למונח "בעלות". יחד עם זאת מקנה הסכם כזה לנעבר את הזכות לפנות לרשם הפטנטים בבקשה לרשום על שמו בפנקס את הזכויות הנעברות לפי סעיף 169(ב) לחוק. הוכח לפניו קיומו של ההסכם (ושולמה האגרה), על הרשם לקבל את הבקשה.

לפיכך דעתי היא, שההסכם, שהוכח במקרה, שעליו נסב הערעור, הקנה למשיבה זכויות בפטנטים (כמפורט בחוות-דעתו של הנשיא הנכבד), זכויות, שכוחן יפה רק בין הצדדים לו. יחד עם זאת רשאית היא, כאמור, לפנות לרשם על-פי סעיף 169 (על אחד משני חלקיו, או אולי שניהם גם יחד) בבקשה לרשום אותן זכויות על שמה. תעשה כן, תהפוך המשיבה עם הרישום ל"בעל פטנט" במשותף עם המערער.

לגבי האמצאות (לגביהן הוגשה בקשת רישום פטנט עד למועד הגשת הבקשה לפירוק החברה) הפכה המשיבה ל"בעל אמצאה" שווה בשווה עם המרער כבר מכוח ההסכם: ראה ההגדרה בסעיף 1 לחוק הנ"ל.

השופט א' גולדברג: אני מסכים, וכן להבהרה שניתנה על-ידי מ"מ הנשיא.

המערער (בע"א 635/80), שהוא המשיב 1 בע"א 520/80, ישלם הוצאותיה של המשיבה (המערערת בע"א 520/80) שכר טרחת עורך-דין כולל, בסכום של 70,000 שקלים.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון