בקשה לשינוי הסדרי ראיה

1. בפני בקשה להורות על סילוק התובענה על הסף, משני טעמים העיקריים: האחד, כי למבקשת חסינות שבדין כנגד תביעת המשיב והשני, כי כתב התביעה אינו מגלה עילה כנגד המבקשת.

בבסיס הסכסוך שבין הצדדים, החלטה שיפוטית שניתנה על ידי כב' השופט דר' גרשון גרמן (להלן: "כב' השופט גרמן" או "כב' השופט").

בעת שבתו של כב' השופט גרמן על כס המשפט בבית משפט לענייני משפחה ברמת גן, בעניין סכסוך בין המשיב לגרושתו לגבי משמורת ילדתם הקטינה, ילידת 1997, נעתר כב' השופט לבקשת גרושתו של המשיב, לבטל במעמד צד אחד, ללא מתן ערבויות ולתקופה מוגבלת, את צו עיכוב היציאה מן הארץ שהוצא בהסכמת שני בני הזוג נגד ילדתם הקטינה.

לאחר מתן ההחלטה, עזבו הגרושה והבת הקטינה את גבולות המדינה מבלי להודיע על כך למשיב, תחילה לארצות הברית ומשם נעלמו עקבותיהן, עד שאותרו על ידי המשיב ברוסיה.

המשיב תובע את מדינת ישראל בעוולת רשלנות וטוען כי החלטתו השיפוטית של השופט גרמן הביאה לקריסתו הכלכלית, כמו גם לשברון לב, ומכאן התובענה נשוא בקשה זו.

רקע עובדתי

2. ביום 30.3.99, הוגשה על ידי גרושתו של המשיב (להלן: "אם הקטינה" או "האם") ובתו תביעה לבית משפט לענייני משפחה ברמת גן, בעניין משמורת והסדרי ראיה של הקטינה שהייתה אז כבת שנתיים.

ביום 20.4.99, נחתם על ידי הצדדים הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין על ידי כב' השופט גרמן, במסגרתו נקבע, בהסכמה, כי יוצא צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד הקטינה, לאחר שאם הקטינה הביעה חששה כי המשיב יעשה ניסיון ויחטוף את הקטינה אל מחוץ לגבולות המדינה.

ההסכם אף כלל פניה ליחידת הסיוע וללשכת הסעד על מנת שיבחנו מסוגלות הורית, בין היתר לצורך כינון הסדרי ראיה של הקטינה.

הסדרי הראיה שגובשו על ידי יחידת הסיוע, התקבלו על ידי בית המשפט, אולם אם הקטינה שהתנגדה להחלטה, פנתה לבית המשפט בבקשה דחופה בה טענה, בין היתר, כי הסדרי הראיה שנקבעו אינם לטובת הקטינה. המשיב בתגובתו טען כי אם הקטינה עושה כל שבאל ידה כדי לנתק את הקשר בין האב לבתו.

בית המשפט קבע כי הסדרי הראיה ישארו על כנם.

ביום 19.5.99, הגיש המשיב כתב הגנה, בו ציין כי בכוונתו לבקש פסק דין אשר יורה כי הקטינה תהיה במשמורתו הקבועה לאור התנהגות אם הקטינה, בצירוף אישורי תלונות שהגיש כנגדה.

ביום 23.5.99, הגישה אם הקטינה בקשה לפסיקת מזונות זמניים, וטענה כי המשיב אינו דואג לצרכיה של הקטינה.

בבקשה להארכת תוקף הסדרי הראיה הזמניים שהגיש, טען המשיב שאם הקטינה הודיעה כי מאחר והסדרי הראיה הזמניים אמורים היו לפוג, אין בדעתה לאפשר לו לראות את הקטינה.

בית המשפט נעתר לבקשה, אולם אם הקטינה התנגדה להחלטה, כשהיא מעלה טענות קשות כנגד המשיב, לרבות כי אינו
דואג לצרכי הקטינה וכי הקטינה נפגעת מביקוריו.

בתגובתו מצביע המשיב על כך שאם הקטינה מנסה לנתק הקשר בינו ובין הקטינה.

ביום 11.8.99, הוגש לבית המשפט דו"ח מאת פקידת הסעד במחלקה לשירותי רווחה, אשר כלל פירוט של יחסי ההורים, התרשמות מכל אחד מבני הזוג, אזכור אבחנות של פסיכולוג שנפגש עם בני הזוג וכן המלצות באשר להסדרי הראיה.

ביום 13.10.99, נתן כב' השופט תוקף של החלטה לדו"ח פקידת הסעד, למעט מספר שינויים.

ביום 17.1.00 הגיש המשיב תביעה לקבלת הקטינה למשמורתו, מחשש לטובת הקטינה באם תישאר בחזקת אמה. המשיב הציג בפני בית המשפט תמונה לפיה אם הקטינה עושה כל שביכולתה לנתק את הקשר בין המשיב לבתו, הן על ידי שיבוש הסדרי הראיה וצימצומם, והן באמצעות תקשורת עם הקטינה ברוסית בלבד, שפה אותה אין המשיב דובר.

אם הקטינה הגישה ביום 22.2.00 כתב הגנה, בו טענה כי התובע מכה את הקטינה. נספח של מכתב פקידת הסעד מגלה כי למרות תלונותיה של האם, פקידת הסעד סבורה הייתה כי מדובר בעלילת שווא כחלק מניסיון ניתוק הקשר בין המשיב לקטינה, וכי לפקידת הסעד לא היה ספק שהקטינה לא הוכתה על ידי המשיב.

בתגובה הגישה אם הקטינה בקשה לפסילת פקידת הסעד, בטענה כי היא פועלת בחוסר סמכות וכי היא עוינת את אם הקטינה באופן שפוגע בקטינה. בתגובה לבקשה זו שב המשיב וביקש מבית המשפט שיורה על בחינת מסוגלות הורית מחודשת של האם.

עמדת מחלקת הרווחה היתה כי אין לפסול את פקידת הסעד ויש להורות על בחינת מסוגלות הורית.

3. ביום 4.6.00, הגיעו הצדדים להסכמה בנוגע להסדרי ראיה בעזרתו של כב' השופט, לפיה ימונה גורם חיצוני שיתן לבית המשפט תסקיר אשר יענה על מספר שאלות, ביניהן מה יהיו הסדרי הראיה, מי יקבל את המשמורת על הקטינה והאם יש צורך לבדיקת מסוגלות הורית.

הסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה, בעקבותיה מינה כב' השופט את דר' שפרה דיאור לתפקיד.


ביום 17.10.00, הגיש המשיב בקשה לשינוי הסדרי ראיה, אשר הונחה על שולחנה של כב' השופטת ט. פרדו. בבקשה טען כי אם הקטינה מנצלת סעיף בהסכם הקובע כי במקרה של מחלת הקטינה, לא יתקיימו הסדרי ראיה, עוד טען כי במהלך החודשים שקדמו להגשת הבקשה מנעה אם הקטינה למעלה מ-11 ביקורים של המשיב בטענה כי הקטינה חולה. רופא אישר כי לא הייתה כל מניעה רפואית לאפשר למשיב להתראות עם בתו, וכב' השופטת פרדו קבעה כי הסדרי הראיה יישארו על כנם, כי כל פגישה שתבוטל על ידי אם הקטינה "תפוצה" בפגישה אחרת מיד עם סיום מחלת הקטינה. כן נקבע דיון במעמד הצדדים, לנוכח הציפיה כי תוגש חוות דעת על ידי דר' דיאור, ותזומן עובדת סוציאלית לדיון.

ביום 5.12.00, הוגשה חוות דעתה של דר' דיאור לבית המשפט. בעקבות מבחני מסוגלות הורית שביצעו שני בני הזוג, ניתנה חוות דעת באשר למשמורת הקטינה והסדרי ראיה רצויים לשנים הבאות, בה נקבע כי המשמורת על הקטינה תישאר בידי האם. כן נקבעו הסדרי ראיה מפורטים שצימצמו כל אפשרות לאי הבנות על מנת למנוע את החיכוך בין הצדדים.

בשלב זה הופסק יצוגה של אם הקטינה על ידי עורך דין.

בעקבות פניית אם הקטינה בבקשה כי כב' השופט גרמן ימשיך וישמע את התיק, הצטרף המשיב לבקשתה, וכן פנה בבקשה נפרדת לאמץ את הסדרי הראיה החדשים שנקבעו על ידי דר' דיאור. בתגובתה העלתה אם הקטינה השגות רבות לגבי חוות הדעת וביקשה שלא לאמץ אותה.

בעקבות דיון שקיים בבקשות, הפנה כב' השופט גרמן את הצדדים ליחידת הסיוע, אשר הגישה לבית המשפט דו"ח, בו נמסר כי לא חל כל שינוי באשר לחוסר נכונותה של האם לאפשר התקשרות בטוחה בין המשיב לקטינה. בכך אימצה יחידת הסיוע את המלצות דר' דיאור.

ביום 13.5.01, הורה כב' השופט לקיים את הסדרי הראיה, לאפשר ליחידת הסיוע לפקח ולוודא כי הסדרי הראיה מתקיימים כסדרם על ידי אם הקטינה, וזאת לנוכח סירובה של האם לקבל את המלצות דר' דיאור, ולאחר שיחידת הסיוע ביקשה את התערבות פקידת הסעד לפי חוק הנוער, בנוסף על פקידת הסעד לסדרי דין שכבר הייתה מעורבת.

אם הקטינה פנתה בעצמה לבית המשפט ביום 13.5.01, וביקשה שלא לאמץ את הסדרי הראיה שהומלצו בחוות הדעת של דר' דיאור. בבקשה נטען כי העובדות הסוציאליות אינן מפעילות שיקול דעת עצמאי ואינן רואות את טובת הקטינה לנגד עיניהן. השופט גרמן חזר על החלטתו וקבע כי יבחנו קיומם של הסדרי ראיה, ביצועם המלא והשפעתם על הקטינה למשך 3 חודשים.

אם הקטינה פנתה שוב לבית המשפט בבקשה "למתן צו לשינוי הסדרי ראיה דחוף", וביקשה שלא לקיים את הסדרי
הראיה בטענה כי המשיב מכה את הקטינה ומאיים על שתיהן. הבקשה נשלחה לתגובת המשיב, אשר חזר ופירט את ניסיונות האם לנתק את הקשר בינו ובין הקטינה.

ביום 11.6.01, הוגשה על ידי המשיב בקשה למתן צו פורמאלי לאימוץ הסדרי ראיה שנקבעו על ידי יחידת הסיוע, ואשר אותן אימץ בית המשפט ביום 13.5.01, זאת משום שאם הקטינה הפריעה למילוי החלטות הסדרי הראיה שנקבעו. בהחלטתו העניק כב' השופט סמכויות בידי פקידת הסעד לפי חוק הנוער וסדרי דין, לקבוע סדר העברת הקטינה בין ההורים.

ביום 25.6.01, הגישה אם הקטינה בקשה לתיקון כתב תביעה, בה ביקשה הגדלת מזונות, בין היתר בשל צורך שהתעורר למעבר דירה שלה ושל הקטינה והכנסתה של הקטינה לגן ילדים. בכותרת הבקשה נרשמה כתובת המגורים האחרונה של האם ובתה הקטינה, אולם בפועל לא התגוררו השתיים במקום. אם הקטינה סירבה למסור את כתובת מגוריה בטענה כי המשיב נהג בה ובקטינה באלימות וקיים חשש לביטחונן האישי.

בתגובתו לא העלה המשיב כל חשש באשר למעשה קיצוני כל שהוא שעלולה אם הקטינה לעשות.

4. ביום 28.6.01, הגישה אם הקטינה בקשה לביטול זמני של צו עיכוב היציאה מן הארץ שהוצא כנגד הקטינה, למשך חודשיים, על מנת שתוכלנה השתיים לנסוע לארצות הברית ולהיות נוכחות בלידת אחות אם הקטינה ובאזכרה לבנה של אחות האם שנהרג שנה קודם לכן. בבקשה ציינה תאריכים מפורשים בהם ביקשה להיעדר מן הארץ. הבקשה לוותה בתצהיר. בבקשה טענה אם הקטינה כי "תהיה נכונה לנהוג על פי הוראות בית המשפט ככל שימצא לנכון באשר לאופן ותנאי ביטול עיכוב היציאה נגד הקטינה".

ביום 4.7.01, נתן כב' השופט צו "כמבוקש" לבקשה, מתוך קביעה כי העובדות בבקשה ובתצהיר היו נכונות, בין השאר מאחר ובמסגרת דיון בבית המשפט לא חלק המשיב עובדות אלו ואף אישר כי אם הקטינה התכוונה לשהות בבית אחותה בארצות הברית לקראת הלידה הצפויה.

הבקשה וההחלטה לא הועברו לידיעתו של המשיב.

ביום 29.7.01, התברר מבדיקת משטרת ישראל כי הקטינה ואמה עזבו את הארץ ביום 26.7.01 להולנד, משם לארצות הברית ומשם לרוסיה, בה הן מתגוררות עד היום.

מכאן התובענה נשוא תיק זה.


טענות המבקשים

5. המבקשת טוענת כי יש להורות על סילוק התובענה על הסף משום שלא ניתן להטיל על המדינה אחריות ישירה ו/או שילוחית למעשי השופט מכוח החסינות השיפוטית המעוגנת בסעיף 8 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "הפקודה"). לטענת המדינה די בהתקיימות חסינות שיפוטית כדי להורות על סילוק התובענה על הסף. עוד טוענת המדינה כי החסינות השיפוטית נועדה להגשים מספר תכליות, בין היתר מניעת הפגיעה בעצמאות השיפוטית ופגיעה בתפקודו של השופט היושב בדין.

יתרה מכך, טוענת המבקשת כי משנמחק השופט גרמן כנתבע מכתב התביעה, לא קמה עילת תביעה שכן לשיטתה, אין בינה ובין ציבור השופטים יחסים של עובד-מעביד, על כן לא קמה אחריות שילוחית על פי דין.

טענות המשיב

6. המשיב טען כי ההחלטה השיפוטית שהביאה ליציאת הקטינה ואמה מהארץ הייתה רשלנית, מאחר ובית המשפט ידע, מכוח מעורבותו השיפוטית בתיק, את עובדות המקרה, והכיר את הנפשות הפועלות אשר הופיעו בפניו. לטענת המשיב, לאור היכרות בית המשפט עם התיק, מתן צו כמבוקש הייתה החלטה לא סבירה בנסיבות העניין שסטתה מאופן הפעולה המתבקש. משום כך המבקשת, כמעבידתו של השופט, חייבת בדין במלוא נזקיו.

עוד טוען המשיב כי בית המשפט הפר את חובתו, בכך שלא נהג בהתאם לקבוע בתקנות 241 ו- 258ו' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), ונהג בבקשה כאילו הוגשה במעמד צד אחד, ללא סמכות לדון בבקשה זו במעמד צד אחד בלבד.

לפי תקנה 258ז' לתקנות, רואים בקשה להוצאת קטין מן הארץ כתובענה נפרדת ובית המשפט לא המתין לקבלת כתב הגנה מטעם המשיב, ואף לא פעל כמתחייב מהתקנות ולא המציא למשיב את מהלך העניינים, הבקשה וההחלטה. בכך מנע מן המשיב אפשרות לסכל את הוצאת ביתו מהארץ.

המשיב אף יוצא כנגד טענת החסינות שהעלתה המדינה, וטוען כי צריך לבחון האם מבחינת מדיניות ראויה יש מקום להעניק למדינה חסינות. מוסד החסינות פוגע בזכויות האזרח ולכן יש לפרשו בצמצום, ולא לתת למדינה לחסות בצילו.


דיון

7. בענייננו מדובר בתביעה המכוונת נגד מדינת ישראל, בגין החלטה שיפוטית במסגרת דיון בבקשת ביניים בתיק גירושין שהתנהל בפני כב' השופט גרמן.

במסגרת שיטת המשפט הנהוגה במדינת ישראל, קיימת חסינות שיפוטית ומתקיים עקרון אי תלות שיפוטית הקבוע במספר הוראות חוק, ביניהן הוראות חוק יסוד: השפיטה. עקרון זה פרוס כחומה המגינה על השופטים במסגרת עבודתם.

לחסינות השיפוטית הקבועה בחוק מספר תכליות, המהוות אבני יסוד לשמירה על טוהר המשפט והחברה במדינת ישראל, ויש לבחון במסגרת דיון זה, האם יכולה לעמוד ולהתקבל תביעה אזרחית-נזיקית כנגד מדינת ישראל, זאת מבלי להיפרע מהפוגעת העיקרית במשיב, היא אם הקטינה.

8. הנחת המוצא המשפטית במסגרת הדיון בבקשה זו, הינה כי אין להטיל על המדינה אחריות ישירה או שילוחית מכוחה של החסינות השיפוטית המעוגנת בסעיף 8 לפקודת הנזיקין:

"8. רשות שופטת

אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר - לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי."

תכלית הענקת חסינות שיפוטית ליושבים בדין, הינה למנוע פגיעה בעצמאות שיקול דעתו של השופט. לתכלית זו מספר תכליות משנה, בין היתר מניעת פגיעה באמון הציבור, מניעת הגשת תביעות סרק שיכפישו את תדמיתם של השופטים, הבטחת סופיות הדיון והתקיימות הליך דיוני תקין, מניעת פגיעה בתפקוד השופט כאשר עצם הגשת תביעה אישית נגדו מערערת את מעמדו ומעלה שאלות באשר לטיב שפיטתו, מניעת עיוות דין ובזבוז זמן שיפוטי יקר בהטרחת השופט לבית המשפט להגן על החלטתו השיפוטית במסגרת ההליך המתנהל נגדו.

לכל התכליות יחד מטרה ברורה והיא שמירה על יציבות מערכת המשפט בישראל, שמירה על נייטרליות בעבודתו של השופט והגנה על החלטות שיפוטיות מפני השפעות זרות ואיומים בתביעה אישית בגין החלטות שנעשו במסגרת עבודתו של השופט.

המרות היחידה המוטלת על השופט היא מרותו של הדין המשמש אותו בהחלטותיו, כלשון סעיף 2 לחוק יסוד: השפיטה:

"2. אי תלות

בעניני שפיטה אין מרות על מי שבידו סמכות שפיטה, זולת מרותו של הדין."

חסינות שיפוטית שוללת הטלת אחריות אישית על השופטים. מטרתה לאפשר לשופט מרחב פעולה, הגובר על הצורך לפצות את מי שלטענתו נפגע כתוצאה מהחלטה שיפוטית. גם אם הפעולה בגינה נתבע שופט נעשתה בחוסר סמכות, אין מקום לבחון האם נעשתה בזדון או ברשלנות. יפים הדברים במיוחד כאשר מדובר בדיני נפשות במסגרת הדיונים המתנהלים בבית משפט לענייני משפחה, שם מידת מעורבותם של הצדדים מתאפיינת ברגשות עזים ובאמוציות וסדרי הדין הם גמישים יותר ונתונים לשיקול דעתו של בית המשפט אשר ניצב לא אחת כחיץ בין צדדים מסוכסכים ומהווה גורם המנסה לגשר בין פערי הצדדים.

9. מאופן טיבו של הליך שיפוטי בו ישנם שני צדדים לסכסוך, וכדרכו של עולם, לא יכולים שני הצדדים לסכסוך לצאת תמיד מרוצים. בכל החלטה הניתנת על ידי גורם שיפוטי במסגרת התובענה, קיים סיכון שהיא עשויה לגרום לנזק לאחד הצדדים. מטעמים אלו וטעמים נוספים אחרים, בחרה שיטת המשפט הישראלית, כמו גם שיטות משפט זרות נוספות, בהענקת פטור גורף למערכת המשפטית מאחריות לנזקים שעשויות החלטות שיפוטיות לגרום, על מנת להעניק לטריבונל השיפוטי סביבת עבודה נטולת לחצים ואיומים. יפים לעניין זה דברי כב' השופטת דר' דפנה אבניאלי בספרה חסינות אישי ציבור, הוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, תשס"ב – 2001 בעמ' 51:

"החסינות השיפוטית מגינה על שופטים מפני אחריות אישית למעשיהם ומונעת מן הנפגע כל אפשרות להיפרע על נזקיו. גם אם בידי הנפגע האפשרות להוכיח, כי פעולתו של השופט הייתה מונעת על ידי מניע זדוני, שיקול זר או אפילו קבלת שוחד – אין די בכל אלה כדי לשלול מן השופט את חסינותו. השיטה המשפטית גורסת, כי במקרים כאלה ישא הניזוק בחלקו, ולא השופט. הרצון להגן על השופטים מפני הפעלת סנקציות אישיות כלפיהם והשאיפה להבטיח חופש פעולה לשופטים במילוי תפקידם השיפוטי גוברים על הצורך לפצות את הנפגע מעוולה שיפוטית."


הוראת סעיף 8 לפקודה בודדה את השופט ויצרה חסינות מפני תביעות נזיקין בטענת התרשלות, יהא הנזק הנטען אשר יהא. החסינות השיפוטית אינה ניתנת לפרשנות, ואין מקום לאפשר הגשת תביעות נזיקיות בעילה של רשלנות כנגד החלטה שיפוטית זו או אחרת, כדי שלא לרוקן מתוכן את מושג החסינות המוחלטת. יפים לעניין זה דברי הרכב השופטים זילר, חשין וצור בבר"ע (ירושלים) 2315/00 מדינת ישראל נ' אבי פרידמן ואח', תק-מח 2001(1), 65542:

"למיטב ידיעתנו, אין בעולם הנאור שיטה משפטית שאיננה מכירה בצורך להסדיר בחקיקה מידה של חסינות לשופטים. המאפיין את השופטים, יותר מכל עיסוק אחר, הוא היותם "נוכחים" דרך קבע בזירת עימותים, לעתים מרים מאוד, בין צדדים שונים בעלי אינטרסים מנוגדים, ובכלל זה בין רשויות השלטון לבין הציבור. הצדדים המתעמתים נושאים עיניהם לבית המשפט, כל אחד בתקווה שהאינטרס שלו יגבר. בסופו של יום יוצא בדרך כלל צד אחד וידו על ראשו. על השופטים מוטל נטל כבד מאוד הן בניהול זירת העימותים, והן במתן הכרעה בהם בשלבים מאוחרים יותר. בשדה מערכה רווי מתח זה, שיש בו רגשות ואינטרסים נוגדים, ושבו מעורבים פעמים רבות אינטרסים אדירי השפעה, עתירי מימון ובעלי שררה, שומה על השופט לשקול בקור רוח שיקולים עניינים, תוך הקפדה על יישום הוראות דין שאינן מפלות בין אדם לרעהו. ספק אם ניתן להשיג תוצאה זו מבלי ליתן לשופט תחושת חסינות מפני תגובות הצדדים וזעמם. חסינות זו מהווה בלם יעיל נגד מחשבות נקם שיכול שיקננו בלב מתדיין זה או אחר." הידיעה שדרך זו חסומה, ממתנת מאוד פרץ רגשות ומעשים שספק אם היו נבלמים בכל המקרים אלמלא זאת."

(ראה לעניין זה גם ספרה של כב' השופטת דפנה אבניאלי, שם , בעמ' 56-55).

10. השאלה אותה יש לבחון: האם המדינה נהנית אף היא מאותה חסינות המוקנית לשופט. בבחינת לשון סעיף 8 לפקודה, מדובר בהענקת חסינות שיפוטית לשופט, בבחינת "אדם הוא גופו", ולא למדינה. לכאורה, מדובר בחסינות פרסונלית ועל כן יש לבחון בבחינת שיקולי מדיניות אם ראוי להעניק למדינה חסינות.

הדעות בפסיקה ובספרות חלוקות בשאלת הטלת אחריות שילוחית על המדינה. מחד, נמצא בפסיקה דעה מיושנת הגורסת שכאשר החסינות היא סובסטנטיבית, דהיינו חסינות הגורמת למעשה האסור להיות מותר, כאשר המעשה המבוצע אינו מעשה נזיקי, הרי שאז אין להטיל אחריות שילוחית על המדינה. כדי לחייב את המדינה באחריות יש לבחון אם מתקיימים שלושה תנאים: האם יש יחסי עובד-מעביד או מרשה-מורשה; האם האדם ביצע מעשה נזיקי והאם המעשה הנזיקי בוצע במסגרת עבודתו ובמסגרת הפעולות שהוסמך אותו אדם לבצע לטובת המדינה. במקרה של חסינות סובסטנטיבית לא ניתן לראות במעשי השופט כמעשה נזיקי, ולכן התוצאה היא שלא ניתן להגיש תביעה בנזיקין כנגד המדינה בגין מעשהו של שופט במסגרת עבודתו בבית המשפט. יפים לעניין זה דברי פרופ' טדסקי בספרו "דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית", בעמ' 409:

"אחריותה של המדינה לעוולות הזולת מותנית בביצוע מעשי נזיקין על ידי עובדיה או מורשיה. על כן, אם לא מתקיימים היסודות של עוולות הנזיקין הנטענות או אם בוצע מעשה שכרגיל הוא מעשה נזיקין אך שלמבצעו יש הגנה או חסינות סובסטנטיבית, אין המדינה אחראית באחריות לעוולות הזולת. לעומת זאת אם אין לעובד המדינה, שביצע את העוולה כל הגנה או חסינות, או אם הגנתו או חסינותו היא פרוצסואלית בלבד, תהיה המדינה אחראית למעשיו."

בפסיקה נמצא גם דעה שונה. בבר"ע (ים') 2315/00 מדינת ישראל נ' אבי פרידמן ואח', תק-מח 2001(1) 65542, סבר ההרכב שדן בסוגיה כי מן הראוי למצוא את שביל הזהב על מנת להכיר בהשפעת החסינות בהתאם לסעיף 8 לפקודה על היכולת להגיש תביעה נזיקית כנגד המדינה באחריות שילוחית, אם כי סבר בית המשפט שיש לסייג אמירה זו כדי שלא למנוע את השימוש בהגשת תביעות. בית משפט קמא באותו עניין סבר שיש להעדיף את אינטרס הצדק ומניעת עוול למי שנפגע מהחלטה או מעשה שיפוטי, על פני האפשרות לפגיעה בשיקול הדעת השיפוטי, או ממראית פני הדברים בדבר פגיעה מסוג זה. הדעות שנשמעו בפסק דין זה הינן יחידות בסוגייה זו, ואינן מהוות תקדים מחייב.

11. פרופ' ישראל גלעד, במאמרו ""אוי לדור ששופטיו צריכים להישפט", בכתב העת "עלי משפט", כרך ב' עמ' 258, מבקר את הגישה שהוצגה בפס"ד פרידמן לעיל, מנסה להציע מודל מאוחד הכולל בתוכו את האסכולות השונות ומציע פתרון מסוים לסוגיה בעייתית זו. במאמרו מציין פרופ' גלעד כי מבחינה מהותית אין הבדל בתוצאות כאשר מטילים אחריות שילוחית על המדינה או כשמדובר באחריות אישית, שכן האחריות מקעקעת את בסיס חסינות השופטים שנועדה להגן על מוסד השיפוטי ולא על השופטים באופן אישי. יתרה מכך, חיוב באחריות שילוחית יפגע, סביר להניח, באי התלות השיפוטית ובסופיות הדיון, תוך שיבוש מוסד השיפוט והיררכיית הטריבונלים השיפוטיים, שכן אומנם השופט לא יחוב באחריות נזיקין בגין החלטות שיפוטיות אך המדינה תצטרך לשלם בגינן. מצד שני, עולה מן המאמר כי כאשר לא מטילים אחריות שילוחית על המדינה, גורמים לכך שפרט שניזוק בשל החלטה שיפוטית, אינו יכול להיפרע בגין הנזק שנגרם לו במסגרת תביעת נזיקין. לאור דברים אלו האמון הניתן בטריבונלים השיפוטיים יפגע. ההנחה היא כי תפקוד תקין של מערכת המשפט מחייב הרחבת החסינות לא רק על השופטים אלא גם על המדינה כמעסיק. מכאן שההסדר המוצע, הוא ליצור חסינות רחבה לעוולות שיפוטיות של השופטים, שכן אם לא ניצור חסינות למדינה הנובעת
כתוצאה מחסינותם של השופטים – לא יושגו יעדי החסינות. החסינות לא תחול מקום שמדובר בפעולה שנעשתה מתוך כוונה לגרום נזק תוך שימוש לרעה בסמכות, שהרי אז לא רק שהמדינה תחוב מכוח אחריות שילוחית אלא שיש לחייב אף את השופט שגרם לנזק.

למעשה, בניגוד לדעה בפס"ד פרידמן לעיל, שם הוצא מחוץ לתחומי החסינות מעשה רשלני, הרי שההסדר המוצע כאן ואשר אותו ראוי לאמץ, מרחיב את החסינות שנקבעה בפס"ד פרידמן בכך שבמצבי רשלנות, כאשר לא הייתה כוונה לגרימת נזק במכוון, תחול החסינות לא רק על השופט אלא גם על המדינה. הטלת אחריות על המדינה עוקפת למעשה את העיקרון שבא לידי ביטוי בהענקת חסינות לשופטים. עקיפת עקרון זה מאפשרת לבעל דין לתקוף ישירות את החלטותיו של השופט כמו גם את השופט עצמו, על כל המשתמע מכך. יפים לעניין זה דברי כב' השופט מילנוב בת.א (ים') 7753/00 עו"ד אברהם נ' אכרם ואח', תק-של 2002(3), 52:

"פתיחת שערי ההתדיינות מול המדינה, בפניו של כל אדם, הרואה עצמו כנפגע מהחלטותיו או פעולותיו של גוף שיפוטי זה או אחר, באופן בלתי מבוקר – תשים לאל החסינות האישית המוענקת לרשות השופטת ואת הרציונלים העומדים בבסיסה, ותמוטט את מערכת המשפט כולה...אומנם השופט עצמו איננו צד ישיר לתביעה הנזיקית ואיננו עלול לחוב אישית בפיצויים, ואולם, החשש כי מעשיו והחלטותיו יובאו להכרעה שיפוטית – די בו כדי להביא לתופעות הבלתי רצויות המפורטות לעיל, של רשות משפטית "מתגוננת", נטולת יוזמה, אינטרסנטית וכו'. מודל של חסינות דיונית מוביל לכך שכל שופט חשוף לכך שיפשפשו במעשיו ויבדקו בציציותיו, לאמור – יפגעו בתדמיתו ויערערו את אמינותו ומקצועיותו."

12. גם בשיטת המשפט האנגלו אמריקאית נמצא תימוכין לכך שהמדינה פטורה מאחריות לגבי מעשים שנעשו בידי עובד ציבור. באנגליה נחקק בשנת 1947 The crown proceedings Act שקבע, בהתייחסו לאחריות בגין פעולות שיפוטיות, כי הרשות פטורה מכל אחריות באשר למעשיו של עובד ציבור.

מלשון החוק נלמד כי המדינה אינה אחראית לעוולות שבוצעו על ידי שופטים, כל עוד מדובר במעשים שנעשו תוך הפעלת שיקול דעת, לגביהם קיימת חסינות. הפסיקה האמריקאית לא הכירה בטענה ששופטים הינם עובדי ציבור רגילים, אלא שהם חלק מהרשות השופטת ואין המדינה חבה באחריות שילוחית או ישירה למעשיהם. לרשויות המדינה הפועלות כרשויות ביצועיות תוך הפעלת שיקול דעת העניק המשפט האמריקאי חסינות, זאת בהתאם ל-Federal Tort Claims Act שחוקק אף הוא בשנת 1947.

13. לא מצאתי כי במקרה זה התקיימה הפרת חובה חקוקה, שכן לא התקיימו חמשת יסודות העוולה. ממסכת העובדות והמסמכים שהוגשו לבית המשפט, נמצא כי ההחלטה שניתנה הייתה על פי דין. למרות טענות המשיב, על פי הדין קיימת חובה על צד מתדיין להביא לידיעת הצד השני כתבי בי דין או בקשות המוגשות לבית המשפט. בית המשפט אף לא התרשם כי החיקוק נועד לטובתו או להגנתו של הניזוק. גם התנאי השלישי, לפיו המזיק הפר חובה המוטלת עליו, אינו מתקיים שכן בהתאם להוראת תקנה 258ב'(ג) לתקנות וסעיף 8 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995, הרי שהחובה היא, על פי הדין, לנהוג בדרך שלפי שיקול דעת בית המשפט תשרת את התיק ותעשה צדק. מדובר בחובה להפעלת שיקול דעת, ולא קמה חובה אבסולוטית על פי דין. תנאי נוסף שלא נמצא כי התקיים, הוא התנאי לפיו יש להראות שההפרה גרמה נזק לניזוק. המשמעות היא כי יש להראות קשר סיבתי בין הפרת החובה והנזק. קשר סיבתי כזה לא נמצא. אם הקטינה היא שחטפה את הילדה והוציאה אותה מחוץ לגבולות ישראל תוך שהיא עושה כן באמצעות בקשה שהוגשה כדין ואומתה בתצהיר, כאשר העובדות הנטענות בבקשה לא נסתרו על ידי מי מהמעורבים בפרשה. גם התנאי החמישי לפיו הנזק הוא מסוג הנזק אליו נתכוון החיקוק לא מתקיים שכן שופט היושב בדין ודן בסכסוכי משפחה, אינו מחויב לסדרי דין ורשאי ליתן החלטות בהתאם לשיקול דעתו ובהתאם לעקרונות צדק מנחים.
מן הכלל אל הפרט

14. אין ספק שמדובר בהחלטה שיפוטית שניתנה במסגרת תפקידו של בית המשפט. במסגרת שיקול הדעת השיפוטי המסור לו ביושבו על כס השיפוט, לא סבר כב' השופט גרמן שיש להעביר את הבקשה לתגובת המשיב לאור התצהיר שצורף לה ונימוקים שנטענו בה. אין מדובר בהחלטה שניתנה בהיסח הדעת או בשגגה. כמו כן לא מדובר בהחלטה החורגת מהסביר בנסיבות העניין, והיא ניתנה על ידי השופט שדן בתיק והכיר את הנפשות הפועלות ואת שורשי הסכסוך היטב, למעלה משלוש שנים. אין ספק שמדובר בהחלטה שיפוטית שיש עליה חסינות מכוח החוק.

על החלטה זו לא הוגש ערעור והיא נותרה חלוטה ושרירה.

לאור כל האמור לעיל, חיוב המדינה באחריות ישירה למעשיו של כב' השופט גרמן, מהווים עקיפה של דיני החסינות. הטלת אחריות על המדינה במקרה זה, מהווה מסלול עוקף של כל השיקולים והתכליות שבהענקת חסינות לרשות השופטת, ואין מקום לקבל טענה זו ולחייב את המדינה בעיקר משיקולים של מדיניות ציבורית. יוער גם הנטל הכלכלי שיגרם כתוצאה מהתרת הגשת תביעה נזיקית נגד המדינה בגין החלטה שיפוטית ממנה נפגע אזרח, על כן, בהתאם להלכה הרווחת ומהטעמים שנמנו לעיל, אין מקום לחייב את המדינה באחריות ישירה או שילוחית.

זאת ועוד, נראה כי אין מקום להטיל על המדינה אחריות בין מכוח אחריות ישירה ובין מכוח אחריות שילוחית במקרים של רשלנות, ואין משנה סוגה. לכל היותר, ניתן לאמץ את גישתו של פרופ' גלעד באשר לפעולות שנעשו בזדון, ממניע פסול או בחריגה מסמכותו של השופט היושב בדין.


כאשר מדובר במעשה שנעשה בתום לב, משלא מצאתי שנעשו במסגרת ההליכים המשפטיים כל מעשים רשלניים העולים כדי רשלנות בוטה וקיצונית, הינני מצטרף להנמקות המלומדים וקובע כי לא ניתן להטיל אחריות על המדינה, ולא ניתן לנהל התובענה דנא.

אין ספק שהחלטה שיפוטית זו, שנעשתה במסגרת תפקידו של השופט, גרמה צער רב למשיב, ותביעתו גרמה להד תקשורתי לאור סיפור המעשה. אולם, לאור החסינות, עקרון אי התלות השיפוטית והעובדה שאין ספק שהחלטת כב' השופט גרמן נעשתה בתום לב, מתוך היכרות עם הנפשות הפועלות ומורכבות התיק, ללא כוונת זדון, משוא פנים או רשלנות, אלא מהפעלת שיקול דעת, אין מנוס מאשר להורות על סילוק התובענה על הסף.

סוף דבר

15. דין הבקשה להידחות.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון