גמלת ילד נכה אפילפסיה


עניינו של פס"ד זה הינו גמלת ילד נכה, אשר הופסקה עקב שהייתו בפנימייה המוגדרת כמוסד שיקומי.
הרקע לתביעה:

א. התובע, קטין, יליד שנת 1996, סובל מנכות בתחום הפסיכיאטרי
ב. הוריו של הקטין קיבלו גמלת נכות בעבורו החל מספטמבר 2007.
ג. במאי 2009 הופסקה הגמלה, לאור טענת הנתבע כי הקטין נמצא מאותו מועד בפנימייה, שהיא בבחינת מוסד שיקומי, דבר השולל את זכות ההורים להמשך קבלת הגמלה.
ד. בוועדה הרפואית לעררים לילד נכה מיום 24/12/08 (וועדה שבעקבותיה אושרה להורים גמלת ילד נכה) נאמר כי לתובע "התנהגות המהווה סיכון לו ולאחרים", וכי "יש עדות להתנהגות אלימה המסכנת את עצמו והסביבה ולכן זקוק לנוכחות". עוד נאמר בפרק המסקנות כי מדובר ב"נער בן 13 עם שילוב של פיגור שכלי, הפרעות התנהגות קשה הכוללת אלימות המטילה עומס טיפולי כבד על המשפחה".
ד. מדובר במוסד "מעון אנה הקדושה" במושב מעונית, נצרת, ומוסכם כי מדובר בפנימייה שיקומית.
ה. הורי התובע משתתפים בסכום של 8,500 ₪ לשנה, בגין אחזקתו במוסד השיקומי.
ו. בהסכמת הצדדים, לא קויים דיון להוכחות, והצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.


המחלוקות בתיק, כפי שנוסחו בדיון המוקדם: א. האם מתקיימת תקנה 4 לתקנות הביטוח הלאומי (ילד נכה) תש"ע-2010 (להלן: התקנות), ביחס להוצאות האחזקה.

ב. האם כדין שלל המוסד את הגמלה, אם לאו, והאם היה עליו לשלם את שיעור השתתפותם של ההורים בהחזקת הילד במוסד, כגמלה.
4. המקור הנורמטיבי:
תקנה 4(א)(2) לתקנות כפי שהיה במועד הרלבנטי לתביעה) קובעת: "גמלאות לפי תקנות אלה (לרבות גמלת ילד נכה) ישולמו כל עוד מתקיימים כל אלה:

  1. הילד הנכה נמצא בישראל.
  2. הילד הנכה אינו מוחזק בתנאי פנימייה במוסד שבו ניתנים שירות רפואי, שירותי סיעוד או שירותי שיקום ואינו מוחזק בידי משפחה אומנת". תקנה 4(ג) מחריגה את תקנה 4(א)(2), וקובעת: על אף האמור בתקנה משנה (א)(2), תשולם גמלה לפי תקנות אלה, בעד ילד נכה אם מתקיים אחד מאלה:

(1) הילד הנכה מוחזק במוסד כאמור, והוריו נושאים בכל הוצאות אחזקתו במוסד;
(2) הילד הנכה נמצא בבית חולים לשם ריפוי או שיקום רפואי בשל ליקוי גופני, והורהו או מי שמקבל גמלה בעדו נמצא עמו ונוטל חלק בטיפול בילד."



דיון:

א. אין חולק כי מדובר בילד תושב ישראל כנדרש בתקנה4(א)(1). השאלה שבמחלוקת היא האם עומד הוא בתנאי של תקנה 4(א)(2) לאור החריגים דלעיל.
ב. כאמור, תקנה 4(ג)(2) ל"תקנות ילד נכה", קובעת כי על אף האמור בתקנה 4(א)(2), ישנם מקרים חריגים בהם המחוקק מאפשר להעניק להורים סיוע כספי, שהינו חלק מגמלת הילד הנכה המועבר למוסד הטיפולי. במקרה שלפנינו, אין חולק כי מדובר במוסד שיקומי , ומאידך, כי הוריו נושאים באופן חלקי (ולא באופן מלא) באחזקתו במוסד (בכ-18% מהעלות לשנה). שאר הסכומים לאחזקתו ממומנים על ידי שירותי הרווחה.
ג. מעיון בתקנה במלואה ובעיקר מהחריגים שבה – חריגים הבאים ללמד על הכלל, ניתן ללמוד כי תכליתה של התקנה, על חריגיה, היא לתת פיצוי להורה שמטופל בילד נכה, שאינו נמצא בפנימייה, או שנמצא בפנימייה, אך ההורה נמצא עימו בפנימייה ונוטל חלק בטיפול. זאת בשל החשש, כי הטיפול בילד נכה כזה עלול לשבש את שגרת חייו של ההורה, ועקב כך – גם את יכולותיו הכלכליות, כאשר ההורה נמצא עם הילד ונוטל חלק בטיפול בו. אין מדובר בתקנה אשר באה להיטיב עם ההורים גם כאשר הילד נמצא בפנימייה, (וההורים אינם נמצאים עימו ונוטלים חלק בטיפולו), אלא מדובר בהשתתפות, ולו חלקית, בהוצאות המיוחדות הנגרמות להורים עקב ליקוייו הרפואיים של ילדם, בשל אבדן יכולת לעבוד באופן מלא, עקב ריתוק ההורה בבית לצורך הטיפול בילד (או תשלום למטפל שיטפל בו בבית).
ד. במקרה שלפנינו, אין מדובר בילד בעל נכויות פיזיות, אלא כולן בתחום הנפשי -פסיכיאטרי. אכן, מצבו של הילד כפי שעולה מהמסמכים שצורפו, מורכב ביותר, דבר שאילץ את ההורים למצוא לו מוסד שיקומי שיתאים לצרכיו (הן בשל חוסר יכולת לטפל בו בביתם והן בשל החשש לשלום הציבור ממנו),אך בשום מקום לא נאמר כי הוא סובל מבעיות פיזיות, או כי מי מהוריו מטפל בו בזמן שהותו בפנימייה. לכן, אין מקום לפסוק לו גמלת ילד נכה עבור הזמן שנמצא בפנימייה.
ה. לטענת ב"כ התובע, התכלית והרציונאל העומדים בבסיס החריג הנ"ל מתקיימים בענייננו, על אף שהוריו נושאים רק בחלק מהוצאות החזקתו, ולא בכולם, מה גם שתשלום של 8,500 ₪ לשנה מעמיסה על ההורים עול כלכלי כבד, ואין כל הצדקה להטלת נטל זה על ההורים. עוד נטען, כי במקרה זה, קיים אינטרס ציבורי מובהק בשהייתו של הקטין במסגרת מתאימה – דבר שהוא כורח ולא פריבילגיה. שאם לא כן – ישוטט ברחובות, תוך סיכון עצמי וסיכון לציבור. מנגד טוענת ב"כ הנתבע כי לא ניתן לפעול בניגוד מפורש לתקנות, וכי אין כל דבר לא ברור בתקנות הנתון לפרשנות – ולהיפך: התקנה מנוסחת באופן ברור לחלוטין, כשמחוקק המשנה ראה לנגד עיניו שיקולים תקציביים, וקבע רק את החריגים המנויים בסעיף.
ו. האם רשאי בית הדין להרחיב את האמור בתקנות, לעניין החריגים, גם למי שנמצא בפנימייה והוריו אינם נדרשים לטפל בו בהיותו בפנימייה, או על מי שמשתתף באופן חלקי בהוצאות הפנימייה? על פניו התשובה שלילית. לשון התקנות ברורה וחד משמעית – דהיינו שמי שאינו נושא בכל הוצאות הפנימייה לא יקבל קצבת נכות. כאמור, גמלת הנכות משולמת לא כהטבה העומדת בפני עצמה, אלא למי שילדו הנכה נמצא בבית ולא בפנימייה. השאלה היא, האם למרות שחלק ניכר מהוצאותיו עבור הפנימייה אינן משולמות על ידי ההורים, ולמרות שההורים אינם מטפלים בילדם במוסד בעת שהוא נמצא במוסד – יהיו זכאים לקבל עבורו גמלת נכות.
ז. בית הדין הארצי התייחס למקרה דומה בדיון נא/152-0 המוסד – י.ש (פד"ע כג 446) כי : "בית-דין זה נזקק פעמים מספר לסוגיה באיזו מידה יש להביא בחשבון השגחה על ילד נכה כגורם לזכאות לגמלה מכוח התקנות, והגיע למסקנה כי אין להביא את גורם ההשגחה בחשבון הזכאות, הן מחמת לשון התקנות עצמן והן מהטעם שכאשר רצה המחוקק להביא גורם זה בחשבון, אמר זאת מפורשות. לשונו של החוק, אם היא ברורה וחד-משמעית, היא המחייבת את השופט ועליו לשפוט לפי פרשנותה הברורה, אם יש כזו. דברים אלה יפים אף לפירושן של תקנות... משהחליטו המחוקק ומתקין התקנות להביא בחשבון הזכאות לגמלה את הגורם של השגחה, יש ליתן נפקות לעובדה שלא מצאו לנכון לעשות כן במקרה של ילד נכה" . עוד נאמר בפס"ד זה כי: "הבאתו בחשבון של גורם ההשגחה על-ידי המוסד ראויה להערכה, לאור מצבו הקשה של הילד. אולם מכאן ועד למסקנה כי היה חייב לעשות כן, וכי היה עליו להעניק לו גמלה בשיעור גבוה יותר מזה שהוענק לו מכוח תקנה 2(א) לתקנות הביטוח הלאומי (דמי מחיה, עזרה ללימודים וסידורים לילד נכה), תש"ם-1980, רחוקה הדרך "(ע' 450).
ח. לעניין הפרשנות שניתן לתת לחוק או תקנה,אמר בית המשפט העליון בב"ש 67/84 נ.ח. – ש.פ ו-2 אח', פ"ד לט (1), 667, עמ' 670-671, כדלקמן: "מטרת המחוקק מהווה מכשיר פרשני, אם היא מהווה אמצעי, שעל- פיו בוחרים בין מספר פירושים אפשריים מבחינה לשונית. חיוני הוא, על-כן, כי לאופציה הפרשנית, המגשימה את המטרה החקיקתית, יהא בית קיבול בלשון החוק. חייב להתקיים קשר מילולי, ולו מינימאלי, בין הלשון לבין המטרה. יש למצוא נקודת אחיזה ארכימדית למטרה בלשון החוק. הפרשן אינו רשאי להגשים מטרה שאין לה עיגון לשוני בחוק, אכן, שוב אין מלאכת הפירוש מוגבלת רק למלים, אך המלים מגבילות את הפירוש..." (ההדגשה לא במקור).
דברים ברוח זו נכתבו גם בספרו של , פרופ' א' ברק, "שיקול דעת שיפוטי", בעמ' 93, הערה (12 )בהסתמך על ע"א 254/74, פ"ד כט(1),271,275, כי: "גם השופט המקסימליסט כבול בלשון החוק. אפילו חשף השופט המקסימליסט את מטרת החקיקה מחוץ למילות החוק, הוא לא יוכל להתחשב בה, אם אין לה עיגון, ולו מינימאלי, בלשון החוק עצמו". משכך, אף בית הדין אינו יכול לקבוע בדרך פרשנות, דברים המנוגדים ללשון החוק או לתקנות. לפיכך, לא ניתן לקבל את עמדת ב"כ התובע כי גם אם ההורה השתתף רק בחלק מההוצאות (ולא בכל ההוצאות כלשון הסעיף), תהיה זכאות לגמלת ילד נכה.
ט. טענה נוספת, הינה, כי על הנתבע לשאת בתשלום הגמלה לכל הפחות בשיעור של ההוצאות שמוציאה המשפחה עבור המוסד הפנימייתי (ושאינן ממומנות על ידי רשויות הרווחה). לטענה זו אין בסיס בלשון החוק, ועל כן אין מקום לתת גמלת נכות בשיעור ההוצאה שהוציאו עבור הילד הנכה עובר הפנימייה.
י. טענה חלופית אחרת, הינה, כי לכל הפחות יש לקבל את טענת התובע כי בימים בהם הוא מצוי בחופשה מהפנימייה – ולאור מצבו הפסיכיאטרי הקשה – יש מקום לתת להורים גמלת נכות עבור הימים בהם הוא בחופשה. לעניין זה מפנה ב"כ התובע בסיכומיו, לפס"ד של כב' השופטת איטה קציר בעניין מ.א – המוסד –ב"ל (חיפה) 3784/06, אשר פסקה, כי תינתן גמלה חלקית לילד נכה, ששהה חלק מהזמן בחופשות בביתו. אלא, שבמקרה של א דובר על ליקוי גופני (אפילפסיה), כאמור בתקנה 4(ג), בנוסף לנפשי, דבר שהצריך טיפול רפואי בביתו בזמן החופשות. לעניין זה כתבה כב' השופטת כי:" מעדות העובדת הסוציאלית מתברר גם כי הפנימייה אינה ערוכה לטפל מבחינה רפואית בהתקפי האפילפסיה הקשים של התובע ולכן סוכם עם ההורים כי בכל בעיה רפואית מסוג זה – מחובת ההורים לקחתו לטיפול רפואי הולם מחוץ לכותלי הפנימייה". עוד נאמר בפסק הדין כי: "מעדות זו עולה באופן ברור כי מוסד "רננים" לא היה ערוך או מסוגל לתת לקטין שירותי רפואה בגין מחלת האפילפסיה הקשה, ועל כן נאלץ הקטין לקבל שירותים רפואיים אלה אל מחוץ לכותלי הפנימייה תחת חסות הוריו ובהשגחתם המלאה, כשנטל זה הועבר אליהם במלואו. יחד עם זאת הקטין כן מקבל שירותי שיקום מבחינה רגשית ונפשית מהפסיכיאטרים, הפסיכולוגים והעובדים הסוציאליים המלווים אותו לאורך כל שעות היום ומטפלים בו בכל ימי שהותו בפנימייה".
יא. מהאמור לעיל עולה, כי מכיוון שבמוסד בו שהה לא היה לאלפסי פיתרון למצבים רפואיים קשים של התקפי אפילפסיה, נאלצו ההורים להוציאו בסופי שבוע באופן קבוע, ולדאוג לו לטיפולים רפואיים מחוץ למוסד. עבור הוצאתו מחוץ למוסד, פסקה השופטת, כי תשולם להורים גמלה חלקית. לעומת זאת, בעניין שלפנינו, מדובר בליקוי נפשי בלבד, דבר שנמצא בתחום הטיפול של המוסד בו הוא שוהה, ואין מדובר בטיפולים רפואיים-גופניים שיש לתת לקטין מחוץ לפנימייה. כיוון שבתיק שלפנינו לא קויים כל הליך להוכחות, לא הובאה בפני בית הדין כל עדות של איש מקצוע, ממנה ניתן ללמוד כי יש צורך להוציאו מהמוסד בו הוא נמצא לצורך טיפולים רפואיים (ואין כל תיעוד רפואי לעניין זה בחומר שהומצא לבית הדין), או כי בצאתו לחופשות, חייב להיות תחת השגחה רפואית צמודה. לכן, ואף שיש אחריות להורים לדאוג לילד גם בחופשותיו (או לשלם על כך למישהו אחר שישמור עליו בחופשותיו), אין הדבר מצדיק כי התשלום בשל כך ישולם על ידי הנתבע.
יב. לאור זאת, אין מנוס מדחיית התביעה. סוף דבר: התביעה נדחית, ללא צו להוצאות. ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין ליד הצד המבקש לערער.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון