אי תשלום דמי נסיעות


לפנינו תביעתו של עובד זר מרומניה אשר תובע את חברת הבנייה בה הועסק ואת מנהלה. ואלו הן מרכיבי תביעתו: שכר עבודה, דמי הבראה, חופשה, נסיעות, פיצויי פיטורים, דמי חגים והחזר תשלום בגין אשרת עבודה.

טענות הצדדים ורקע כללי רלבנטי

טענות התובע

1. התובע עבד כעובד בניין באתרי בניין שונים בפתח תקווה ובראש העין, כאשר מרבית תקופת העסקתו עבד בפתח תקווה.

2. אשרת העבודה של התובע, אשר הגיע לארץ ב 11/2001, היא על שמה של נתבעת 1.

3. הנתבע 2 שימש כמעסיקו יחד עם נתבעת 1, הוא שילם את שכרו, פיקח על עבודתו. בנוסף, לטענת התובע עשה עבודות פרטיות עבור נתבע 2 בביתו ובאולם שבבעלותו.

4. במהלך חודש יוני 2003 עצרה משטרת ההגירה פועלים רומנים שעבדו בנתבעת 1 ללא אשרת עבודה. לאחר אותו אירוע, סידרה נתבעת 1 לתובע ולחבריו אשרת עבודה.

5. בחודש יוני 2004 השבית התובע, יחד עם חבריו לעבודה, את עבודתו בנתבעת בשל אי תשלום שכר מטעם הנתבעת. לאחר אותה שביתה הגיעו התובע ויתר העובדים להסדר עם הנתבע 2 בדבר תנאי העבודה, שצורף כנספח א' לתצהיר התובע.

6. התובע התגורר עד לחודש נובמבר 2003 בבית ישן בעל שני חדרים קטנים השייך לנתבעים בפתח תקווה. בנובמבר 2003 שכר התובע דירה בתל אביב.

7. עבודתו של התובע אצל הנתבעים נמשכה באופן רצוף מ 11/01 ועד 8/10/2004. במועד זה נאלץ התובע להתפטר בדין מפוטר, מאחר והנתבעים לא שילמו את שכרו במשך שלושה חודשים. בנוסף, טוען התובע, לא שילמו לו הנתבעים במשך תקופת העסקתו ימי חופשה, דמי הבראה, חגים ונסיעות. סה"כ עבד התובעת אצל הנתבעים 35 חודשים.

8. התובע עבד 6 ימים בשבוע כל יום מעל 10 שעות. שכרו השתלם לפי שעה ועמד על 4.5$ לשעת עבודה. השכר נמסר לו במזומן ללא תלושי שכר, ורוב הזמן שולם בדולרים, למעט בזמן האחרון שבו שולם בשקלים.

9. לאור כל האמור טוען התובע, כי הנתבעים חבים לו סך של 50,015.75 ₪ בגין זכויותיו שלא שולמו לו, עת נאלץ להתפטר בדין מפוטר.

טענות הנתבעים

10. אין כל יריבות משפטית בין התובע לנתבע 2 ועל כן יש לדחות כנגדו את התביעה. נתבע 2 לא שימש כמעסיקו של התובע ואין להרים את מסך ההתאגדות בנסיבות המקרה, שאינן מצדיקות זאת, וכאשר טענה זו אף לא נטענה על ידי התובע.

11. עסקת הבאתו של התובע נערכה בחו"ל והתובע הגיע ארצה בדצמבר 2001. העובדים רואיינו ונבחרו באמצעות
וועדה, שכללה פסיכולוגית ונציג החברה שנסעו לרומניה לצורך העניין. החברה המקשרת בעסקה היא "נירוונה". החוזה שנחתם היה ברומנית, כל ההתנהלות והמשא ומתן היו ברומנית ועל כן יש לפרש את ההסכם על פי אומד דעתם של הצדדים ובאורח זה יש לבחון את טענת הקיזוז.

12. באשר לנסיבות סיום ההעסקה, התובע וחבריו נערכו לעזיבה קבוצתית מתוכננת ואין לקבל את טענות התובע בעניין זה. בסמוך לפני עזיבתם קצב עבודתם ירד באופן משמעותי. התובע וחבריו נמצאו ישנים, בורחים מוקדם מהעבודה, וממלאים באופן פיקטיבי את כרטיס העבודה.

13. הנתבעת לא פיטרה את התובע. התובע עזב מרצונו כחלק מהתארגנות קבוצתית לעבוד בחברה אחרת, גדולה יותר, א. ארנסון.

14. התובע קיבל את כל זכויותיו, כולל אלו עבור חודשי עבודתו האחרונים.

15. לגבי הטענה בדבר אי תשלום דמי נסיעות – בהגיע קבוצת העובדים הרומנית לארץ נרכש עבורם רכב מיוחד לצורך הסעה. כשעבדו בראש העין, היו הסעות מיוחדות שלקחו את העובדים למקום העבודה ובחזרה. כשעבדו בפתח תקווה היה המרחק מדירת הנתבעת שבה התגוררו התובע וחבריו לאתר הבנייה בו עבדו קצר ביותר.

16. לגבי אשרת העבודה, הרי שלטענת הנתבעים עלות אשרת העבודה לא קוזזה ממשכורתו של התובע.

17. שכרו של התובע היה 3$ לשעה ו3.75$ עבור שעה נוספת, בהתאם לחוזה העבודה. התובע קיבל מעבר לסכומים שנקבעו עימו בחוזה ההעסקה, שכן בעקבות העלאת שכר המינימום במשק לא הגיע התשלום הדולרי לשכר מינימום לפי שעה, ועל כן הועלה השכר לשעה ל 17.80₪. סה"כ קיבל התובע 800 דולר לחודש כולל שעות נוספות. כמו כן, שולמו לתובע באופן קבוע מקדמות.

18. החלק היחסי של שכירות דירה לתובע עומד על 64$ ומכפלת חודשי העבודה מסתכם ב 9,632 ₪. מהזכויות שטוען להן התובע, יש לנכות את הן הסכומים שהוצאו בגינו לדיור והן החזר של תשלום ארנונה, חשמל וגז, אותם לא מחוייבת החברה לממן.

19. שאר הסכומים אותם מבקשים הנתבעים לקזז מתביעתו של התובע מפורטים בסעיף 79 לתצהיר נתבע 2.

20. לטענת הנתבעים התובע גרם בהתנהגותו ו/או במחדלו ביחד או לחוד, לנזקים בסך של 307,750 ₪ בגין גרימת נזק ברשלנות ו/או בזדון כאמור בחוות הדעת ההנדסית.

21. נתבע 2 מכחיש כי התובע עבד בביתו בעבודות פרטיות.


להלן הכרעתנו

טרם נדון בתביעות התובע לגופן, נדון בשאלת חבותו של נתבע 2. האם יש מקום להרים את מסך ההתאגדות ולחייב אישית את נתבע 2?

זהות המעסיק – הרמת מסך ההתאגדות

ההלכה בעניין זה היא כי חברה הינה תאגיד, הנפרד מבעלי מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין. יחד עם זאת, יצר המשפט מנגנון המונע ממי שמקים חברה ופועל שלא בתום לב, בכוונה לרמות ולהונות את נושיה, ועובדיה בכלל זה, להתחמק מתוצאות מעשיו. אולם בתי המשפט נזהרים מ"הרמת מסך" ונוקטים בדרך זו רק שעה שהוכחה למעלה מכל ספק תרמית, בין בעת הקמת החברה, בין בעת פעילותה, ובין בסיום פעילותה, הן בפירוק והן על ידי הפסקת פעילותה למעשה (ר' דב"ע נג'/205-3 וגיה מחמוד נ' גלידות הבירה ואח', פס"ד מיום 15.8.94 וכן ע"ע 1132/02 יוליוס אביב נ' החברה לפיתוח בע"מ, פס"ד מיום 19.1.03 ופסקי דין שיצאו לאחרונה מבית המשפט העליון ומבית הדין הארצי לעבודה הכוללים סיכום ממצה של הנושא, ע"א 10582/02 ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ, פס"ד מיום 16.10.05, ע"ע 1017/04 אהוד ענבר נ' אפרים בן מנשה, פס"ד מיום 27.10.05).

בנסיבות שלפנינו אין בידינו לקבל את טענת הרמת המסך, קל וחומר משזו לא נטענה במפורש בכתבי בי הדין מטעם התובע, אלא רק נטען כי הנתבע מס' 2 היה מעבידו של התובע (ר' סעיף 3 לתצהיר התובע). עדותו של התובע בעמ' 3 לפרוטוקול הדיון שורה 20 לפיה: "נווה איתנים זה איתן ואני לא יודע מה זה נווה" הינה טענה כללית וסתמית ולא ניתן על פיה לבסס את חבותו של נתבע 2 כמעביד או להרים את המסך מעל נתבעת 1. לא הובאו בפנינו ראיות להיות נתבע 2 מעסיקו של התובע. בנוסף, לא הוכח בפנינו כי התקיימו הנסיבות, או אפילו התקיימה עילה אחת, בה לפי הפסיקה הנזכרת לעיל, יש להרים את מסך ההתאגדות מעל נתבעת 1 ולפגוע באישיותה המשפטית הנפרדת.

הרמת מסך מותנית בקיומם של יסודות עובדתיים מסויימים (רע"א 8472/96 ההסתדרות הכללית של העובדים נ' מושב שיתופי מולדת, פ"ד נא 6519). משלא הונחה בפנינו התשתית העובדתית הנדרשת לשם כך ומשלא מצאנו כי התאגדותה של הנתבעת 1 הייתה לשם "שימוש ברעה" באישיותה המשפטית הנפרדת (ר' ע"ע 11700/00 מרים פרידמן
נ' יוניוב ירחמיאל ואח', פס"ד מיום 27.11.02), אין להרים את מסך ההתאגדות מעל נתבעת 1 ואין לראות בנתבע 2 כמעסיקו של התובע. יחסי עובד מעביד מתקיימים רק בין התובע לנתבעת 1.

לפיכך, התביעה נגד נתבע 2 נדחית.

תביעתו של התובע לתשלום שכר עבודה –

22. התובע, כאמור, טוען כי נאלץ להתפטר בדין מפוטר לאחר שלא שולם לו שכר העבודה עבור חודשים אוגוסט, ספטמבר אוקטובר 2004. כן טוען התובע כי גם שכר פברואר 2004 לא שולם לו. כך טוען הוא בכתב התביעה, אף כי בהמשך מסתבר כי טענתו זו מתייחסת לפברואר 2002 (כך עולה מכרטיסי הנוכחות שצורפו לכתב התביעה ומע' 3 לפרוטוקול הדיון שורה 1). על פי כרטיסי הנוכחות שצורפו על ידו לכתב התביעה, נותרו הנתבעים חייבים לו שכר עבודה בסך 12,787.75 ₪.

23. הנתבעים, כאמור, טוענים כי התובע לא הוכיח את תביעתו לשכר עבודה בחודש פברואר 2002, שכן שכר חודש זה לא נתבע בתצהירו (ר' סעיף 12 לתצהיר התובע) ועל כן דינו להידחות. כמו כן, טענתו זו בדבר אי תשלום שכר חודש פברואר, אינה הגיונית שכן התובע לא היה נשאר לעבוד בנתבעת תקופה כה ארוכה ללא שתשלם שכרו. לגבי חודש אוקטובר, הרי שעל פי הודעתו של התובע, הוא לא עבד בחודש זה. לגבי חודש אוגוסט קיבל 1,600 ₪ והתובע מודה בכך. לגבי ספטמבר, התובע לא הוכיח עד לאיזה תאריך עבד ולפיכך אינו זכאי לשכר עבודה.

24. בעדותו בעניין זה טוען התובע כך: "כשאני מופנה לכרטיס שכתוב בו "סנדו הגדול" שצורף לכתב התביעה, אני אומר שזה לא כרטיס שלי. זה טעות.".."אני אומר שבאוקטובר עזבנו כולם את העבודה וזאת לאחר שנפצעתי בספט' ולא עבדתי יותר לאחר הפציעה. נפגעתי בכתף ב 17.9.... כשאתה מראה לי את כרטיס ספטמבר 04 שמופיעים בו שעות העבודה שאחרי 12 בספטמבר – אני אומר – אני לא זוכר אם עבדתי אחרי אותו יום, אבל זה הכרטיס". (עמ' 1 לפרוטוקול הדיון שורות 12-11 וכן שורות 22-17).

אני כבר לא זוכר עד מתי עבדתי בחודש ספט' (עמ' 2 לפרוטוקול הדיון שורה 2). "לשאלת בית הדין אני תובע בגין חודשים יוני, יולי, אוגוסט, ספטמבר. קבלתי רק לסירוגין עבור אוכל" (עמ' 2 לפרוטוקול הדיון שורות 28-27).

נתבע מס' 2 מעיד בעדותו כי: "אין לי מסמך להראות שהוא קיבל שכרו בגין פברואר 02, אוגוסט וספטמב' 04 אך יש התנהלות לאורך השנים. לשאלת בית הדין – אני מודה שספטמבר 04 לא שולם לו ואוגוסט שלמתי על חשבון 1,600 ₪ מתוך 3,600 ₪.

25. האם הוכיח התובע את תביעתו לשכר עבודה? נטל ההוכחה לגבי רכיב זה בתביעה מוטל על כתפיו של התובע. לאור הסתירות שנמצאו בתצהירו לעומת עדותו לגבי התקופה בה עבד, הרי שלא הרים התובע את נטל ההוכחה בעניין.

שוכנענו כי בחודש אוקטובר 2004 לא עבד התובע. לגבי חודש פברואר לא הוצגה כל ראיה מצידו של התובע לגבי אי תשלום השכר. לגבי חודש ספטמבר, הוכח בפנינו כי התובע עבד, אך לפי עדותו עבד רק מקצתו של החודש, בשל תאונה בכתף שעבר, ועל כן תביעתו אינה מבוססת או מכומתת.

ביום הדיון הגיש נתבע 2 את נ/1, המהווה את חישוב הסכומים שלטענת הנתבעים מגיעים לתובע בגין הפרשי שכר עבודה.


משלא הרים התובע את נטל ההוכחה המוטל עליו, נכון וראוי יהיה לסמוך על חישוביה של הנתבעת, על אף שברור לנו כי אין מדובר בחישובים מ'זמן אמת' המוכיחים בפועל כמה עבד התובע ועל כן אלו סכומים מגיעים לו. אנו קובעים כי על פי נ/1, שהוגש כראיה לביה"ד ולא נסתר, הן מבחינת כמות השעות והן מבחינת גובה השכר לשעה חייבים הנתבעים לתובע סך של 4,272 ₪ עבור שכר עבודה שלא שולם לתובע, אשר יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 24.9.04 ועד ליום התשלום בפועל.

התביעה לפיצויי פיטורים –

26. סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג – 1963 (להלן: "החוק") קובע כי עובד שהתפטר מחמת הרעת תנאים מוחשית בתנאי העבודה, רואים את התפטרותו כפיטורים המזכים בפיצויי פיטורים. הכלל הוא שמתפטר אינו זכאי להינות מפיצויי פיטורים והתפטרותו לפי סעיף 11 (א) הינה חריג. על כן, נדרשת מידה רבה של זהירות מקום בו ביה"ד מחליט כי לפניו נסיבות המזכות בפיצויי פיטורים. בבוא ביה"ד לבחון שאלה זו עליו להתייחס למכלול הנסיבות שהביאו להתפטרות ולבחון קיומה של תשתית עובדתית אובייקטיבית, המלמדת על הרעה מוחשית בתנאי העבודה (ר' דב"ע נד/248-3 שוניה רוזנטל נ' שמירה וביטחון בע"מ, פסק דין מיום 28.12.95 ודב"ע נא/203-3 הרשקו רובין נ' מפעלי זכוכית ישראליים פניציה בע"מ, פסק דין מיום 30.12.91). הרעת תנאים, שהתפטרות בגינה, תזכה את העובד בפיצויי פיטורים, היא כזט שאין לדרוש מן העובד כי ימשיך בעבודתו או שניתן לייחס למעביד את הרצון להתפטר מן העובד. בנוסף, על העובד הנטל להוכיח כי התפטרותו נבעה מן ההרעה הנטענת ונעשתה בגינה (ר' דב"ע נג/210-3 אהרון רביוב נ' נאקו שיווק בע"מ, כ"ז 514).


27. התובע טוען כי התפטרותו מזכה אותו בפיצויי פיטורים בדין מפוטר, כיוון שעזב את עבודתו לאחר שלא שולם לו שכר כמה חודשים.

התובע, כך לטענתו, הודיע לא אחת לנתבע 2 כי אינו יכול להמשיך ולעבוד ללא שכר והנתבע 2 אמר לו כי הוא יכול לקום וללכת. על כן טוען התובע זכאי הוא לפיצויי פיטורים בסך 11,812.50 ₪.

28. גרסת הנתבעים, כפי שהובאה לעיל, שונה מגרסתו של התובע. גרסתו של התובע לא נמצאה אמינה בעינינו, וגרסתם של הנתבעים הייתה עדיפה בנוגע לאופן סיום ההתקשרות עם התובע. ייאמר אף כי טענותיו של התובע בעניין פיטוריו/התפטרותו היו מבולבלות ולא עקביות ולא ניתן היה לאמץ את גרסתו בשל כך. לא מצאנו לנכון לנתק את עזיבתו של התובע מעזיבתם הקבוצתית של שאר עובדי הנתבעת ואף טענותיו בדבר ההרעה שגרמה לו כביכול לעזוב אינה מתייישבת עם העובדות, כפי שנראה להלן (ר' למשל עדותו של התובע בעמ' 1 לפרוטוקול הדיון שורות 22-21, לפיהן עולה כי התובע לא עבד לאחר ה 12.9.04).

29. לעניין נסיבות סיום העסקתו של התובע, מעיד נתבע 2 כך:

"אין זה נכון שהתובע פנה אליי וביקש כסף ואמרתי לו שאין לנו כסף לשלם ואם זה לא מוצא חן בעיניו שילך... התובע ויתר העובדים ברחו כי הם רצו לעבור לעבוד בחב' כ"א משהם ידעו שזה יהיה החוק.. העובדים היו חייבים לעבור לחברות הגדולות לעבוד שם כחודשיים כדי שיוכלו לקבל הקצאות על שמם".

וכן בהמשך –

"התובע עזב למיטב ידיעתי ב 24.9.04 וזאת על פי כרטיס העבודה שג'יקא היה ממלא אותו".

30. לגרסתם של הנתבעים, התובע הוא שעזב את העבודה באמצע חודש ספטמבר ובמפתיע. לטענתם, אף אם נקבל את טענת התובע כאילו התפטר בשל אי קבלת שכר בחודשים אוגוסט ספטמבר 2004, הרי שמשכורת אוגוסט שולמה לתובע באופן חלקי ושכר ספטמבר משתלם בחודש אוקטובר, כך שאין לקבל טענתו בדבר אי תשלום שכר חודש ספטמבר כנימוק להתפטרות, שכן התובע אפילו לא חיכה למועד תשלומו. טענותיו של התובע אינם מתיישבות עם העובדה שהנתבעת שילמה לו שכר עבודה עבור חודשים מאי יוני יולי.

31. טענתו של התובע, שהועלתה בסעיף 10 לתצהירו, התבררה כלא נכונה. לגבי טענתו כי שאר הזכויות הסוציאליות לא נשתלמו לו, הרי שבעיקרון כבר נפסק כי אי תשלום זכויות סוציאליות קוגנטיות יכול להוות סיבה להתפטרות בדין מפוטר. טענתו של התובע הייתה שמשך כל תקופת העסקתו לא נשתלמו לו זכויות אלו. לא שוכנענו כי היה קשר סיבתי בין אי תשלום זכויות אלו, אשר אף לא הוכח כי לא נשתלמו, כאשר אף שוכנענו כי התובע קיבל חלק מהחופשה לה היה זכאי. שוכנענו כי התובע לא טען בפני הנתבעת טענות אלו בדבר ההרעה בזמן העסקתו בה, וטענתו זו נולדה לצורך התביעה בלבד.

כמו כן, לא הוכח ולא נטען כי ניתנה לנתבעים התראה ושהות לתיקון הרעה נטענת זו, כנדרש. התובע עצמו מודה בחקירתו כי בחודש אוקטובר עזבו כל חבריו את עבודתם בנתבעת, ולטעמנו, כאמור, אין לנתק בין עזיבתם מרצון של שאר עובדי הנתבעת לבין עזיבתו של התובע. בנוסף, אין ולא הוכח קשר סיבתי בין אי תשלום שכר העבודה הנטען לבין עזיבתו של התובע את העבודה ולא ניתן לראות בכך נסיבות המקימות לתובע זכות להתפטר בדין מפוטר.

מאחר והתובע לא הוכיח אקט של פיטורים ואף הוא טוען כי התפטר, ולא השכיל להוכיח קיומן של נסיבות בהן כחריג יהיה זכאי לתשלום פיצויי פיטורים, נדחית תביעתו לתשלום פיצויי פיטורים.

התביעה לחופשה –

32. התובע טוען כי הוא זכאי ל 35 ימי חופשה בגין תקופת עבודתו אצל הנתבעים בסך כולל של 5,670 ₪ בתוספת ריבית והצמדה.

33. הנתבעים טוענים כי התובע יצא לחופשה בתשלום בת 30 ימים. לטענתם, התובע עצמו מעיד כי הוא יצא לחופשה בת שבוע ימים, על אף שבדרכון כתוב אחרת. לכן אין לקבל את גרסתו לפיה לא יצא כלל לחופשה.

34. נטל ההוכחה בדבר תשלום מלוא החופשה מוטל על כתפי המעביד. בסעיף 53 לתצהיר הנתבעים, מטעמו של נתבע 2, נאמר כי התובע יצא לחופשה בת כחודש ימים לרומניה בהלוואת מימון טיסה ואינטר ויזה ע"י הנתבעת. מעבר לכך, לא הביאו הנתבעים ראיה לכך כי אכן נתנו לתובע את מלוא החופשה לה הוא זכאי, כאשר נטל זה כאמור מוטל עליהם. לשאלת בית הדין בעמ' 7 לפרוטוקול הדיון שורות 17-15 ענה נתבע 2 כי: "הוצאתי את התובע ואת העובדים האחרים לאינטר ויזה מאוק' עד נוב' 03. שלמתי כשהם חזרו לארץ לכל עובד 700$ ו380$ בגין כרטיס טיסה". אך
כאמור, מעבר לעדות זאת, לא הוצגה בפנינו ראיה נוספת לתשלום החופשה במלואה. הנתבעים לא הציגו בפנינו פנקס חופשה, על אף שחובה עליה לנהל כזה.

35. משכך, מתקבלת תביעתו של התובע ליתרת חופשה מעבר לשבוע שאישר כי יצא, והנתבעת תשלם לתובע סך של 4,536 ₪ עבוד פדיון יתרת חופשה (לפי חישובו וכימותו של התובע, משלא הובאה כל גרסה נגדית מטעם הנתבעים, בהפחתת 7 ימים, בהם הודה התובע ששהה בחופשה).

התביעה לדמי הבראה –

36. התובע טוען כי לא שולמו לו דמי הבראה במשך תקופת עבודתו. על כן זכאי הוא לתשלום 12 ימי הבראה בסך של 3,672 ₪ בתוספת הצמדה וריבית.

37. בכתב ההגנה ובתצהיר הנתבעים אין התייחסות לטענה זו של התובע. בסיכומים טוענים הנתבעים לעניין זה, כי התובע לא פירט את השנים בהם לא שולמה לו הבראה ובכך לא עמד בנטל הראייתי המוטל עליו. כמו כן, לטענת הנתבעת קיימת התיישנות של שנה אחת לפחות.

38. משכך עולה כי הנתבעת אינה מכחישה את זכאותו של התובע לדמי הבראה, אלא טוענת טענות ראייתיות וטענת התייישנות. בנוגע לטענת ההתיישנות הרי שהתביעה היא רק עבור השנתיים האחרונות לעבודתו ולפיכך תובע הוא דמי הבראה עבור 12 יום. בנוגע לנטל ההוכחה, הרי שלפי צו ההרחבה הכללי, נטל ההוכחה מוטל על המעביד, שעה שהעובד הוכיח כי הועסק לפחות שנה אחת מלאה אצל אותו מעסיק. בעניינו אין חולק בנקודה זאת. משכך, הרי שתביעתו בגין פדיון דמי הבראה מתקבלת, והנתבעת תשלם לתובע סך של 3,672 ₪ בגין רכיב זה בתביעתו.

התביעה לדמי נסיעות –

39. התובע טוען כי הנתבעים לא שילמו לו עבור נסיעות במשך תקופת עבודתו אצלם, להוציא תקופה של שמונה חודשים, בהם עבד בראש העין. לכן זכאי הוא לטענתו לדמי נסיעות בסך 5,400 ₪, לפי חישוב של 27*200 ₪.

40. הנתבעים טוענים כי התובע לא זכאי לדמי נסיעות. בתחילה ומשעבד בפרוייקט אם המושבות, הסיעו את התובע יחד עם שאר העובדים ברכב הסעה שנקנה במיוחד לשם כך. לאחר מכן, שעבד בפרוייקט עוזיאל, דירתו של התובע שנשכרה ע"י הנתבעים הייתה במרחק 5 דקות ממקום העבודה ועל כן לא היה צורך בהסעה.

41. האם הוכיח התובע את זכאותו לדמי נסיעות?

התובע אינו מפרט לא בתביעתו ולא בתצהירו את תביעתו לדמי נסיעות ולא ברור כיצד חישב התובע רכיב זה בתביעתו, עבור איזו תקופה ולפי איזה תעריף חודשי.

התובע טוען בעדותו כי:

"כשגרנו בראש העין נסענו לאתר באופניים. וכשגרנו בפ"ת גם כן הגענו באופניים לאתר. רק בשבוע ה 1 לקחו אותנו בהסעה מפ"ת לראש העין. המרחק מהדירה בפ"ת לאתר הבנייה בפ"ת היה 45 דקות באופניים" (עמ' 2 לפרוקטול הדיון שורות 15-13).

מר אמיתי צוברה העיד בעניין זה כי:

".. המרחק בין מגוריו לאם המושבות הוא כ – 4 ק"מ. הוא הגיע בכוחות עצמו באופניים. זה לא סביר שזה ארך כ – 40 דקות. אני מעריך שצריך לקחת ¼ שעה" (עמ' 5 לפרוטוקול הדיון שורות 21-19).

42. נטל ההוכחה בעניין הזכאות לדמי נסיעות מוטל על העובד. עליו נטל ההוכחה להוכיח מה היו הוצאותיו לעבודה ומתי הוציא אותם בפועל (ר' דב"ע נו/64-3 צדוק ויולט נ' גאולה בלדב ואתסר קורנפיין, פסק דין מיום 10.9.96). אם לא הוכיח העובד את הוצאותיו, ממילא לא קמה לו הזכות שהמעביד ישתתף בהם. על אף האמור, בתי הדין לעבודה נוהגים בגמישות רבה עם העובד בכל הקשור לדרכי הוכחת הוצאות הנסיעה לעבודה, ונפסק כי לצורך הוכחת הזכאות לדמי נסיעה, די באמירה כללית של העובד כי לא קיבל נסיעות, כאשר ברור כי לאור מקום עבודתו המרוחק של העובד היה זקוק לתחבורה על מנת להגיע אליה (ר' דב"ע נא'/60-3 עטאללה בלוט נ' עזרא לוי ובניו בע"מ ותחנת דלק בר כוכבא, פסק דין מיום 15.8.91). בעניינו לא השכיל התובע להוכיח את הדרוש הוכחה, והוא כי משך כל תקופת עבודתו בנתבעת, מרחק מקום מגוריו ממקום העבודה דרש נסיעה בתחבורה ציבורית ובשל כך אכן הוצאו הוצאות בפועל. משלא עמד התובע בנטל הוכחה זה, נדחית תביעתו לתשלום דמי נסיעות.

התביעה לדמי חגים –

43. התובע טוען לזכאותו לדמי חגים בסך 4,374 ₪, עבור 27 ימי חג. לטענת הנתבעים התובע לא עבד לא בימי החג של
הישראליים ולא של הרומנים (ר' סעיף 57 לתצהיר הנתבעת).

44. דמי חגים, על פי תכליתם נועדו לפצות עובד יומי שאינו עובד בחגים ואינו מקבל תמורה עבורם, שכן עובד יומי אינו זכאי לקבל שכר עבור ימים שלא עבד בהם. על התובע, שהיה במעמד של עובד יומי, הנטל להוכיח בגין אילו ימי חג הוא תובע, באילו ימי חג עבד, והאם עבד יום לפני ואחרי החג כדרישת צו ההרחבה בעניין (ר' צו ההרחבה של ההסכם הקיבוצי הכללי (מסגרת) לתנאי שכר במשק הפרטי שתוקפו מיום 1.12.96, י"פ 4462 התשנ"ז, עמ' 707). התובע לא הוכיח את הנטלים המוטלים עליו לעניין רכיב זה בתביעתו ולא הרים את הנטל להוכיח כי לא קיבל שכר עבור ימי החג. לפיכך רכיב זה בתביעתו נדחה.

התביעה לתשלום בגין אשרת עבודה –

45. התובע טוען כי על הנתבעים להשיב לו סכום של 6,300 ₪, שקוזזו ממשכורתו עבור אשרת עבודה. בעניין זה טוענים הנתבעים כי לא קיזזו ממשכורתו של התובע את עלות אשרת העבודה. התובע לא הביא הוכחות לעניין טענתו זו ומשכך אין מנוס מדחיית תביעתו זו.

טרם סיום, נציין כי לא קיבלנו את טענותיהם של הנתבעים לעניין קיזוז הזכויות שקיבל התובע ביתר לאור בחינת "אומד דעת הצדדים" לפי הדין הרומני. טענותיהם בנוגע לקיזוז לא הוכחו, ולא ניתן לקזז מתביעותיו של התובע סכומים גדולים שאינם קצובים בגין נזקים שלכאורה גרם יחד עם שאר העובדים במקום, מבלי שניתן יהיה לכמת את גובה הנזק שהוא לבדו גרם.

סוף דבר

לאור כל האמור להלן, תשלם הנתבעת לתובע את הסכומים הבאים:

1. סך של 4,272 ₪ עבור שכר עבודה, אשר יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 24.9.04 ועד ליום התשלום בפועל.

2. סך של 4,536 ₪ עבור פדיון ימי חופשה, אשר יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 24.9.04 ועד ליום התשלום בפועל.

3. סך של 3,672 ₪ עבור דמי הבראה, אשר יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 24.9.04 ועד ליום התשלום בפועל.

סה"כ תשלם הנתבעת לתובע סך של 12,480 ₪ במנגנון ההצמדה הקבוע לעיל, תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

הוצאות: לאור תוצאת ההליך, תישא הנתבעת בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 1,500 ₪ בתוספת מע"מ כדין, שישולמו תוך 30 ימים מהיום, כאשר החל ממועד זה יישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית.

זכות ערעור: תוך 30 יום לביה"ד הארצי בירושלים.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. התיישנות נסיעות

  2. חישוב דמי נסיעות

  3. התיישנות דמי נסיעה

  4. הסכם קיבוצי נסיעות

  5. אי תשלום דמי נסיעות

  6. אי תשלום נסיעות לעובד

  7. התיישנות הוצאות נסיעה

  8. הסכם קיבוצי דמי נסיעות

  9. הסכם קיבוצי החזר נסיעות

  10. חובת המעביד לשלם נסיעות

  11. חובת המעסיק לשלם נסיעות

  12. הסכם קיבוצי הוצאות נסיעה

  13. הסכם קיבוצי נסיעות פרטיות

  14. התפטרות החזר הוצאות נסיעה

  15. התיישנות החזר הוצאות נסיעה

  16. אי קבלת השתתפות בהוצאות הנסיעה לעבודה וממנה

  17. פיצויי פיטורים, החזר הוצאות נסיעה, ופיצוי בשל העדר הפרשות לקרן השתלמות

  18. זכאות להחזר הוצאות נסיעה בהתאם לצו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה

  19. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון