אי תשלום מס שנוכה


המבקשים הועמדו לדין בבית משפט השלום בירושלים (פ 4952/04) בגין 15 עבירות של אי תשלום מס שנוכה, עבירה לפי סעיף 219 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 [להלן: פקודת מס הכנסה]; ועבירה של אי הגשת דו"ח במועד, לפי סעיף 216(4) לפקודת מס הכנסה. המבקש 1 הועמד לדין גם בגין 15 עבירות של אחריות מנהל לאי תשלום מס שנוכה, לפי סעיף 224א לפקודת מס הכנסה; ובעבירה של אחריות מנהל לאי הגשת דו"ח במועד, לפי סעיף 224א לפקודת מס הכנסה.

על פי המתואר בכתב האישום המתוקן, המבקש 1 שימש כמנהל פעיל בחברת "אסף הכסף בע"מ" [להלן: החברה], היא המבקשת 2, אשר הואשמה יחד עמו בכתב האישום. במשך 15 חודשים בשנים 2001-2002, לא שילמו החברה ומנהליה את מס ההכנסה אשר נוכה מעובדי וקבלני המשנה של החברה בסך 776,912 ש"ח במועדו, זאת ללא הצדק סביר. בנוסף, החברה ומנהליה לא הגישו לפקיד השומה דו"ח על הכנסותיה של החברה לשנת המס 2002 במועד, וזאת ללא סיבה מוצדקת. המבקש 1 היה מודע לאמור ולא נקט באמצעים סבירים למניעת העבירות לעיל.

ביום 4.9.2007 הרשיע בית משפט השלום (כבוד השופט ד' מינץ) את המבקשים בשבע עבירות של אי תשלום מס שנוכה ובעבירה של אי הגשת דו"ח במועד. המבקש 2 הורשע גם בגין אחריותו כמנהל בחברה לעבירות כאמור. בית המשפט קבע כי לעניין פירעון חובות החברה לשנת המס 2001, הגיעה החברה ביום 26.12.2001 להסדר עם רשויות המס לפירעון החוב ב-15 תשלומים בשיקים דחויים. רק שמונה מתוך השיקים נפרעו עת שסירב הבנק של החברה להעניק לה אשראי נוסף, והחברה נכנסה בעקבות כך להליכי פירוק ביום 24.9.2002. עם זאת, בית המשפט הגיע למסקנה כי בכל הנוגע לשנת המס 2001, פעלה החברה כהלכה לאור הנסיבות, ולאור זאת היה למבקשים הצדק סביר לאי פירעון מלוא חובות המס לשנה זו, ולכן זיכה אותם משמונה עבירות של אי תשלום מס שנוכה. מנגד, בית המשפט קבע כי בכל הנוגע למס שנוכה בשנת 2002, לא עומדת למבקשים טענת הצדק סביר שכן החברה לא הגיעה להסדר עם רשויות המס על תקופה זו, וכמו כן המבקשים בחרו להשקיע את הכספים אשר זרמו לחברה במקום לנתבם לתשלום החוב.


ביום 8.1.2008 גזר בית המשפט על המבקש 1 שירות למען הציבור בהיקף של 200 שעות; שישה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים שלא יעבור את אחת מן העבירות בהן הורשע; וקנס בסך 20,000 ש"ח אשר ישולם בעשרה תשלומים שווים, או 15 ימי מאסר עבור כל תשלום. על החברה הוטל קנס סמלי בסך 1,000 ש"ח.

על הכרעת הדין ערערו המבקשים לבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 2332/08) ומנגד ערערה המשיבה הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין (ע"פ 2334/08).
ביום 3.7.2008 דחה בית המשפט (כבוד השופטים צ' זילברטל, י' ענבר ו-נ' בן-אור) את ערעורם של המבקשים וקיבל את ערעורה של המשיבה לעניין הכרעת הדין. בכל הנוגע למס שנוכה בשנת 2001 ולא שולם על ידי החברה במסגרת הסדר פרישת החוב, קבע בית המשפט שהסכמת הרשות לקבל באיחור את המס שנוכה כפופה לכיבוד ההסדר על ידי הנישום; ואין נפקא מינה לכך שהסיבה לאי עמידה בהסדר נעוצה בקריסתה הכלכלית של החברה. על כן הרשיע את המבקשים באי תשלום מס שנוכה גם ביחס לחודשים אשר נכללו בהסדר בין החברה לרשות מלכתחילה, אך החוב בגינם לא נפרע. לעומת זאת דחה בית המשפט את ערעור המשיבה לעניין גזר הדין והשאיר את עונשו של המבקש 1 על כנו, לאור העובדה כי הספיק כבר לבצע את שעות השירות למען הציבור אשר נגזרו עליו, וכן לאור נסיבותיו האישיות.

מכאן בקשת רשות הערעור אשר לפניי, בגדרה מעלים המבקשים מספר טענות כנגד הרשעתם. ראשית טוענים
המבקשים כי בית המשפט המחוזי שגה משקבע שאין בקריסתה הכלכלית של החברה בכדי להוות הצדק סביר לאי תשלום המס שנוכה במסגרת הסדר פרישת החוב. עוד טענו הם כי הוכח לפני הערכאות הקודמות כי רשויות המס יצרו מצג, עליו הסתמכו, שיתרת החוב לשנת 2002 תשולם בהסדר שיושג לאחר סיום התשלומים בגין המס שנוכה בשנת 2001, ובינתיים לא יינקטו הליכי גבייה נגד החברה. בנושא זו ציינו כי פעלו לפי המלצתו של יועץ מס, אשר סבר כי יושג הסדר שכזה. בנוסף, המבקש 1 גורס כי לא הוכחה כל מחשבה פלילית מצדו ועל כן לא ניתן להרשיעו באי תשלום מס, עבירה הדורשת מחשבה פלילית. לבסוף נטען כי ערכאת הערעור טעתה משלא קיבלה את טענת המבקשים "להגנה מן הצדק", לאור אפלייתם ביחס לגופים אחרים, אשר נגדם לא ננקטו הליכים בגין מעשים דומים.

מנגד טוענת המשיבה, כי בקשת רשות הערעור איננה מצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית שכן אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית כללית, החורגת מדלת אמותיו של תיק זה. לעניין הטענות לגופן, סומכת המשיבה את ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות.

עניינם של המבקשים כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפניי, חרף טענות המבקשים, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. עיקר טענותיהם של המבקשים מופנות כנגד קביעותיהם העובדתיות של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, אשר מצאו כי נתקיימו כל יסודות העבירות בהן הואשמו והרשיעם על סמך מכלול הראיות אשר היו לפניו. כך, בית המשפט המחוזי בחן את טענותיהם של המבקשים הן לעניין קיומו של יסוד נפשי מספק לצורך הרשעתם, והן לעניין טענותיהם בדבר קיומה של "הגנה מן הצדק" והסתמכות על מצג שווא מאת רשויות המס, אך לא מצא בהן ממש. מכל מקום, הלכה היא, כי בית משפט, בשבתו כערכאת ערעור, אינו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769, 780 (2000); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 234 (1983)). המבקשים לא הראו טעם לכך שיש לסטות מהלכה זו ולא מצאתי כי מקרה זה מנוי על אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות בממצאים העובדתיים שקבעו הערכאות שקדמו לי.

יתרה מכך, אין בידי לקבל את טענתם של המבקשים כי המצב העגום שנקלעה אליו החברה, אשר בעקבותיו חדלה מלעמוד בהסדר פרישת החוב, יש בו בכדי להוות הצדק סביר לאי תשלום המס שנוכה, כפי שקבע כבר בית משפט זה:

"במהלך פעילותו הכלכלית של הפרט עוברים תחת ידיו – כתוצאה מן הדרך שבה נגבים מס ערך מוסף ומס הכנסה – כספים המגיעים לרשויות המס. כך מופקדים בידי העוסק סכומי מס הערך המוסף הנקובים בחשבוניות מס שהוציא למי ששילם לו עבור שירותיו, ובידי המעביד מופקדים סכומי מס הכנסה שאותם ניכה במקור משכר עובדיו, ובענף הבנייה גם מסי הכנסה שנוכו מתשלומים לקבלני משנה. למי שבידיו הופקדו כספים אלו אין זכות להשתמש בהם למטרותיו... יוצא אפוא כי על-פי תכליתם, האיסורים הפליליים על הימנעות מהעברת מסים שנגבו משתרעים גם על מצבים שבהם לפרט עומדת אך ברירה בין עיכוב כספי המסים בידיו לבין התמוטטותו הכלכלית. שכן, לפרט אין זכות לבסס את המשך פעילותו העסקית על כספים שאינם שייכים לו. על-כן יש לקבוע כי ההגנות של "הצדק סביר" ונקיטת האמצעים הסבירים או הנאותים למניעת העבירה אינן חלות אף אם העיכוב בהעברת כספי המסים נבע ממצוקה כלכלית קשה שהותירה בפני הפרט אך בחירה בין העברת כספי המסים, שאינם שייכים לו, לבין קריסתו הכלכלית." (ראו רע"פ 4844/00 ברקאי נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (2) 36, 45-46 (2002)).

מכאן שככל שהדבר נוגע לאי תשלום המס שנוכה בשנת 2001, אין בהליך פירוקה של החברה להוות הצדק סביר לאי עמידת החברה בהסדר פריסת החוב, שכן לרשות המבקש 1 עמדה הבחירה בין השקעת הכנסות החברה בחברה עצמה לבין המשך הסדרת חובו מול רשויות המס. משבחר באפשרות הראשונה במקום להעביר לרשויות המס את אשר לא לו, נשמטה תחת רגליו הטענה כי ישנו הצדק סביר למעשיו.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אגרה יועץ מס

  2. מס היתר בניה

  3. ביטול מס בולים

  4. חוזה החזרי מס

  5. הפקעה חייבת במס

  6. התיישנות שנת מס

  7. אי העברת מס שנוכה

  8. אי תשלום מס שנוכה

  9. התיישנות דוחות מס

  10. התיישנות גביית מס

  11. בחינת עסקה לצרכי מס

  12. אוטובוס זעיר מס קנייה

  13. בקשה לאיחוד שנות מס

  14. ביטול עסקה רשות המיסים

  15. התיישנות במס ערך מוסף

  16. היטל השבחה רשות המיסים

  17. השגה על שומת מס עסקאות

  18. אי העברה במועד של מס שנוכה

  19. ערעור לעליון על שומות מס

  20. הארכת מועד להגשת ערעור מס

  21. אי דיווח על עסקת מקרקעין לרשויות המס

  22. אי שיתוף פעולה בהגשת דו''חות לרשויות המס

  23. תלונה למשטרה על ניצול מעמד כעובד רשות המיסים

  24. הפטור שבסעיף 5.ג(ה)(3) לפקודת מיסי עירייה ומיסי ממשלה (פיטורין) 1938

  25. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון