היטל השבחה אגב גירושין


החלטתי לזכות את הנאשמת.

1. פתח דבר

1.1. עניינו של פסק דין זה הינו כתב אישום שהוגש כנגד הנאשמת בגין שימוש חורג. החריגה הנטענת היא שימוש בדירה אחת לצרכי שתי יחידות דיור נפרדות ועצמאיות. אותן שתי יחידות דיור רשומות בפועל כדירות נפרדות בלשכת רשם המקרקעין ונוהגות כשתי דירות נפרדות מזה שנים. כך גם מבחינת רישומי הארנונה. הרישום הנפרד צועד אחור עוד בטרם הפכה הנאשמת לבעליה של יחידת דיור אחת, ולאחר מכן אף לבעלת יחידת הדיור השניה.

1.2. עד לפני מספר שנים היתה כל יחידת דיור בבעלות עצמאית של בעלי זכויות שונים. הנאשמת היתה בעלת הזכויות ביחידה אחת, ורק בשנת 2010 רכשה מצד שלישי הזכויות ביחידה השניה. רכשה מבלי שידעה שהיא רוכשת את חלקה השני של דירתה שלה. רכשה ולא עשתה שום שינוי באף אחת משתי יחידות הדיור. רכשה והפכה לנאשמת כאן.

1.3. יוטעם כי אפילו המאשימה התייחסה בשנת 2009 בנפרד ליחידות הדיור. כאשר נתגלתה חריגת בניה ביחידת הדיור השניה, זו אשר רכשה מאוחר יותר הנאשמת - הגישה המאשימה כתב אישום רק כנגד הבעלים דאז של אותה יחידה. כתב האישום התייחס, כאמור, אך ורק לאותה יחידה שניה כאילו אכן מדובר בדירה נפרדת.
1.4. להשלמת התמונה ייאמר כי נראה שלאחר הביקורת מטעם המאשימה פעלה הנאשמת על מנת לחדול מהשימוש החורג. כך העד מטעם המאשימה אישר כי הנאשמת בנתה קיר כניסה אחד לשתי יחידות הדיור עם דלת כניסה אחת וכן כי הרסה מטבח אחד; וכך מצד הנאשמת נטען כי השוכרת אשר היתה ביחידת הדיור השניה פונתה. לעובדות אלה חשיבות רבה שכן אף הזיכוי אליו הגיעה הנאשמת בפסק דין זה אינו מתיר לה לבצע בעתיד כל שימוש בניגוד להיתר שהוצא לדירתה.

1.5. הגעתי למסקנה כי יש לזכות את הנאשמת שכן מכלול המצגים שעמדו בפניה עת רכשה יחידת דיור נפרדת, מבלי שידעה שאת מחצית דירתה שלה היא רוכשת – מכלול זה יש בו כדי להוות הגנה. בין אם הגנה של טעות במצב הדברים ובין אם טענת הסתמכות והגנה בהתאם לסעיף 208(ב) לחוק התכנון והבניה.

2. המצגים השונים שהיו בפני הנאשמת

2.1. הנאשמת רכשה 'דירה' נפרדת הנמצאת בקומת המגורים בה התגוררה


2.1.1. הנאשמת קיבלה בשנת 2008, לדבריה במסגרת הסכם גירושין, את הזכויות בדירה מס' 7 בבית המגורים נשוא כתב האישום. שנתיים התגוררה הנאשמת במקום, ושנתיים הגיעה אל דירתה כאשר באותה קומה שכנה דירה נוספת בבעלות נוספת. שתי יחידות הדיור נמצאו כאשר דלת כל אחת מהן בצידו האחר של משטח העליה מהמדרגות, כדרכן של דירות בבתים משותפים.

2.1.2. כאשר החליטה הנאשמת לרכוש את הדירה השכנה – אפשר בהחלט ולא סברה כלל שאת מחצית דירתה שלה היא רוכשת. אין זה מופרך להאמין שאדם המכיר את קומת מגוריו, יודע כי מול דלת דירתו שוכנת דירה נפרדת בבעלות נפרדת – אכן טועה לחשוב שהדירה הנפרדת אינה חלק מדירתו שלו. לטעות כנה זו, ולהסתמכות זו על מצב דברים סביר – אתייחס בהמשך.

2.2. גודלן של שתי היחידות

2.2.1. נסח רשם המקרקעין מגלה כי יחידת הדיור המקורית של הנאשמת נרשמה בשטח של כ –139 מ"ר ואילו יחידת הדיור השניה אותה רכשה הנאשמת הינה בשטח של כ – 165 מ"ר. שטחים אלה כוללים, בכל יחידת דיור – שטח פנימי של כ – 54 מ"ר וכן מרפסת גג וגג.

2.2.2. אמנם אין בשטח כשלעצמו כדי להוות שיקול בקביעת חלוקת דירה או שימוש חורג. עם זאת – אדם הנכנס דרך דלת נפרדת ליחידת דיור בשטח כולל של 165 מ"ר, יחשוד פחות שמא מדובר בדירה מחולקת אשר רק את מחציתה הוא רואה. אדם כזה אשר יטען שסבר כי אין מדובר ביחידה מפוצלת – סביר ביותר שתתקבל טענתו.

2.3. הרישום הנפרד בלשכת רשם המקרקעין

2.3.1. כעולה מנסח רשם המקרקעין – הבנין נרשם כבית משותף עוד במסגרת תיק משנת 1999. החלוקה במסגרת הבית המשותף יצרה שמונה חלקות משנה ששתיים מהן – הן שתי יחידות הדיור שמצאו דרכן אל פסק דין זה.

2.3.2. נכון כי הרישום בספרי המקרקעין אין בו כדי ללמד על המצב התכנוני. בודאי לא רישום שנעשה לפני שנים, ואף בשנת 1999. לענין זה ניתן להפנות אל עא 11965/05 עזבון המנוח מרדכי קליין נ' דוד שרון, פרופסור, שם התייחס בית המשפט לקונקלוסיביות הרישום בספרי רשם המקרקעין וקבע כי זו אינה יוצרת זכות שאינה קיימת. ולעניינינו – רישומה של יחידת דיור כדירה נפרדת – אינה יוצרת היתר לאותה יחידת דיור לשמש כדירה נפרדת. הרישום בספרי המקרקעין אינו גובר על דיני התכנון והבניה והאמור בו אינו ממציא בדיעבד היתרי בניה ואישורי שימוש שלא הוצאו על ידי רשויות התכנון והבניה.

ובאשר לאדם אשר רכש נכס מקרקעין תוך הסתמכות על הרישום בספרי המקרקעין, מה עליו? על כך ניתנת תשובה בהילכת מרדכי קליין, המצטטת את בית המשפט המחוזי בערכאת קמא של אותו ערעור ולפיה:

"השאלה הקשה יותר בהקשר זה... נניח שהיחידה הנדונה, שנרשמה כדירה, נרכשת על-ידי צד שלישי שסמך על הרישום הנדון בפנקסים, פעל בתום-לב, נתן תמורה ושכלל את זכותו, כנדרש בסעיף 10 הנדון... האם סעיף 10 לחוק מגן על הרוכש לא ביחס למיהות בעל הזכויות, אלא גם ביחס למהות הזכויות?...
עקרון הקונקלוסיביות של המירשם אינו מאפשר התגברות על הכשלים הנדונים. אין בכוחו של העקרון האמור להצמיח זכות שאינה מוכרת בדין (ההדגשות לא במקור)

וכך גם במקרה שלפנינו. העובדה שהנאשמת רכשה את יחידת הדיור השניה, אפילו בתום לב ותוך הסתמכות על ספרי המקרקעין – אינה הופכת אותה יחידת דיור שניה לדירה נפרדת. היתר הבניה הוא זה הקובע ולא רישום כזה או אחר שבוצע בספרי המקרקעין.

2.3.3. אכן לו היתה הנאשמת מבקשת לבסס הגנתה על הרישום בספרי המקרקעין לא היה הדבר עומד לזכותה. אולם קו ההגנה של הנאשמת שונה. לטענתה הרישום בספרי המקרקעין יחד עם מאפיינים נוספים הביאו אותה לסבור כי יחידת הדיור הנפרדת אותה רכשה – אינה חלק מדירתה שלה. טענה כזו אינה מופרכת. טענה כזו בהחלט ניתנת לדיון, תוך שיש להכריע האם אכן יש בה, יחד עם טענות אחרות, כדי להקים לנאשמת הגנה.

2.4. מסירת אישורי עיריה נפרדים לצורך רישום בספרי המקרקעין

2.4.1. הנאשמת הציגה אישור עיריה המופנה אל לשכת רשם המקרקעין. אישור זה, בהתאם לסעיף 324 לפקודת העיריות, נועד לאפשר רישום בספרי המקרקעין. אישור העיריה יוחד באופן ספציפי לאחת מיחידות הדיור. רוצה לומר – העיריה הוציאה תחת ידה אישורים המפרידים בין שתי יחידות הדיור השונות. אישורים אלה התייחסו לכל יחידה כאל דירה נפרדת.


עוד ייאמר כי האישור אשר הוצג התייחס אף לכך שההעברה אינה מהווה מימוש בהתאם לסעיף 1 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה ומכאן אין חבות היטל השבחה בגין כך. הדבר חשוב להיאמר שכן הוא מלמד שהנפקת האישור כללה בדיקה מסוימת מצד הרשות אף ביחס לחוק התכנון והבניה.

2.4.2. נכון הוא שהאישורים אינם מהווים היתר בהתאם לחוק התכנון והבניה. לא אישורי העיריה לרשם המקרקעין ייצרו, מיניה וביה, היתרי בניה או היתר לשימוש. אך הנאשמת אינה טוענת כי האישורים יצרו היתר לשימוש, אלא שהאישורים והמצג שהם יוצרים מהווים לה הגנה.

2.4.3. ניתן להאמין כי לו ידע מוציא האישורים בעיריית תל אביב שיחידות הדיור הנפרדות קיבלו היתר בניה לשמש רק כדירה אחת – אזי לא היה מוציא האישורים. טעה. אך טעותה של עיריית תל אביב עת הוציאה אישורים נפרדים בהחלט יכולה להוות חיזוק לטעותה של הנאשמת עת סברה שאכן מדובר בשתי דירות נפרדות.

2.5. המאשימה מגישה כתב אישום נפרד ליחידת הדיור השניה

2.5.1. בשנת 2009, טרם רכשה הנאשמת את יחידת הדיור השניה – הגישה המאשימה כאן כתב אישום כנגד מוכרת היחידה השניה. כתב האישום התייחס לחריגת בניה ביחידה השניה. מוכרת היחידה השניה הורשעה בחריגת הבניה.

2.5.2. ענינה של חריגת הבניה, של כתב האישום בגינה ושל ההרשעה – מצא חלקו בהסכם המכר בו רכשה הנאשמת את יחידת הדיור השניה. הנאשמת הקפידה להתייחס לכך, והקפידה לכלול תניות והוראות המחייבות את מוכרת היחידה השניה להסדיר את חריגת הבניה.

2.5.3. העובדה שהנאשמת הקפידה בהסכם המכר על הסדרת חריגת הבניה מוכיחה אף שידעה היטב כי המאשימה מתייחסת ליחידת הדיור הנפרדת כאל דירה נפרדת. ידעה היטב וככל הנראה אף לא העלתה על דעתה שהמצב הוא שונה וכי יחידת הדיור הנפרדת הינה למעשה חלק מדירתה שלה.

2.5.4. יש משמעות לעובדה שכאשר המאשימה הגישה כתב אישום בגין חריגת בניה היא לא התייחסה לעובדת היות היחידה הנפרדת חלק מדירה אחת שפוצלה. ניתן לתהות האם לא חיזק כתב האישום את טעותה של הנאשמת שאכן מדובר בשתי יחידות נפרדות? האם לא סביר לומר שלו ידעה הנאשמת אשר התייחסה לכתב האישום, לו ידעה שמשתמע ממנו שיחידת הדיור השניה היא חלק מדירתה – אזי היתה נוקטת פעולות ביחס לכך?
התשובה ברורה. ברי שכתב האישום בגין חריגת בניה תרם, לכל הפחות תרם, לטעותה של הנאשמת.

3. על הפעולות שבוצעו טרם הרכישה ועל הסכם המכר שנחתם

3.1. טרם רכישת היחידה הנפרדת פנתה הנאשמת לעורך דין אשר ייצג אותה. אותו עורך דין ערך עבור הנאשמת, לדבריה, בדיקות אף בתיק הבנין. אין ספק שנערכו בדיקות שונות ביחס לחריגת הבניה בגינה הוגש כתב אישום. ואולם ביחס לבדיקה בתיק הבנין – לא הובאה תשובה מספקת. ב"כ המאשימה שאלה היטב, פעם אחר פעם, בדבר הבדיקה בתיק הבנין. מתשובות הנאשמת נראה שהיא עצמה לא בדקה דבר בתיק הבנין, ולא נראה כי הבינה שעליה לבדוק את תיק הבנין לענין השימוש והיתר הבניה, או כי וידאה שעורך דינה עשה כן.

3.2. אך כן הוכח שהנאשמת פנתה לעורך דין, לדבריה אף לשמאי ומסרה לבעלי מקצוע הטיפול ברכישת יחידת הדיור, אותה חשבה לדירה. כאן המקום לציין כי הפניה לבעלי מקצוע עשויה להוות, במקרים מסויימים, הגנה מפני אישום פלילי. להרחבה לענין זה ניתן לפנות אל ע"פ 845/02, מדינת ישראל נ' תנובה ואח' וכן ע"פ 5672/05 טגר בע"מ נ' מדינת ישראל. בענינינו ואפשר במכוון לא הציבה הנאשמת מסד עובדתי המאפשר דיון בהגנה זו. ניתן היה לדון לו הופיע עורך הדין וככל שהיתה נמסרת התכתבות כלשהי המתייחסת לבדיקת תיק הבנין וכיוצא באלה דברים. עם זאת נמסר הסכם המכר ממנו ניתן ללמוד, כפי שיורחב להלן.

3.3. הסכם המכר בו נרכשה יחידת הדיור השניה מוכיח כי הנאשמת אכן התייחסה אל יחידת הדיור כאל דירה נפרדת. ההסכם מפורט וכולל התחייבות להמצאת אישורי עיריה לרישום יחידת הדיור הנפרדת, המכונה בהסכם "דירה"; עוד כולל ההסכם מנגנון של הפקדת סכומי כסף נכבדים ככל שאישורים כאמור לא יומצאו; בנוסף נקבעו קביעת הסדרים ביחס לרישום הדירה בלשכת רשם המקרקעין; כמו כן נכללות בהסכם הוראות בדבר הסדרת חריגות הבניה והליכים פליליים ביחס אליהם, ועוד הוראות דומות.

מכלול ההוראות בהסכם המכר מחזק, כאמור, הדעה כי הנאשמת אכן התייחסה ליחידת הדיור אותה רכשה כאל דירה נפרדת. מבחינת הנאשמת לא היתה רכישת היחידה הנפרדת משום רכישת מחציתה השניה של דירתה שלה.

4. מכלול האמור לעיל כ"טעות בהבנת הדברים"

4.1. עת רכשה הנאשמת את יחידת הדיור השניה, מצב הדברים הידוע לה לא יכול היה ללמד על כך שיחידת הדיור הנפרדת היא חלק מדירתה שלה. ודוק:

- הנאשמת הכירה את היחידה הנפרדת כדירה בקומת מגוריה, דירה בבעלות המוכרת שהעבירה אליה החזקה;

- הנאשמת ידעה כי יחידת הדיור הנפרדת הינה בגודל ובהיקף המתאים לדירה ואף מבחינת צורתה ומיקומה בקומת המגורים נראתה כדירה נפרדת;

- הרישום בלשכת רשם המקרקעין הינו נפרד וספציפי כך שכל יחידת דיור רשומה כדירה;

- רישומי הארנונה וכן אישורי העיריה שהונפקו לרשם המקרקעין לצורך העברת זכויות – הינם נפרדים לכל דירה;

- כתב אישום שהגישה המאשימה כאן בגין חריגת בניה ביחידה השניה – התייחס ליחידה זו כדירה נפרדת, ואף זה הטעה את הנאשמת;

כל אלה הביאו את הנאשמת לסבור, אף אם בטעות, כי רכישת היחידה השניה הינה רכישת דירה נפרדת. אף נוסח הסכם המכר לפיו רכשה את היחידה השניה מלמד שאכן סברה כי היא רוכשת דירה נפרדת.

4.2. טעותה של הנאשמת הינה טעות כנה. טעות הנכנסת לגדר סעיף 34יח לחוק העונשין, תשל"ז – 1977, הקובע כך: "העושה מעשה בדמותו מצב דברים שאינו קיים, לא יישא באחריות פלילית אלא במידה שהיה נושא בה אילו היה המצב לאמיתו כפי שדימה אותו". על מנת לחסות תחת הגנת סעיף 34יח, די בטעות כנה. אין צורך בכך שאף תהיה סבירה ואין צורך בהוכחת נקיטת פעולות נאותות, כמצוות סעיף 208 (ב)(2) לחוק התכנון והבניה. טעות כנה, כך ניתן לקבוע, אכן היתה בעניינינו.

4.3. על השימוש ב"טעות במצב הדברים" כהגנה בעבירות תכנון ובניה עמד בית המשפט לראשונה בעפ 389/91, מדינת ישראל נ' ישראל ויסמרק ואח'. במקרה זה ניתנה דעת הרוב, של כב' השופטים בך וברק (כתוארו אז) אשר אימצו את סעיף 34יח לחוק העונשין כהגנה מפני עבירות תכנון ובניה. סעיף 34יח הגיע רק אז בתיקון חדש אל חיקו של חוק העונשין, ובית המשפט העליון קבע כך:

"הערת השוליים של סעיף זה [34 יח לחוק העונשין] היא "טעות במצב דברים". לשיטתי ניתן למעשה להחיל אף סעיף זה על המקרה שלפנינו, כאשר הגיעו שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי למסקנה כי המשיב האמין בכנות כי ניתן לו היתר כדין להפעלת הנגרייה במבנים שבבעלותו.
יצוין, כי כדי להיבנות מהגנה זו אין הסניגוריה צריכה מעתה להראות שהטעות הכנה הייתה אף סבירה. הסבירות הינה מעכשיו רק אחד הסממנים, אשר בעזרתו יוכל בית המשפט לקבוע אם אכן המדובר בטעות כנה" (סעיף 14 לפסק הדין - ההדגשות לא במקור)

ההגנה מכח טעות במצב הדברים הופיעה אף מאוחר יותר בפסיקה. אפנה רק אל עפ"א (מרכז) 16110-01-11, חאן האביב אירועים בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, שם בית המשפט דן הן בהגנת "טעות בדברים" והן בהגנת סעיף 208(ב) לחוק התכנון והבניה. באותו מקרה מצא בית המשפט כי הנאשמים שם נהנים מהגנת טעות בדברים, ולאחר מכן המשיך ובחן האם קיימת אף הגנה נוספת מכח סעיף 208(ב)(1) לחוק התכנון והבניה.

4.4. לאור קיומה של הטעות הכנה, ובהתאם להילכת ויסמרק כפי שאף אומצה בין היתר בפרשת "חאן האביב אירועים בע"מ" הנזכר לעיל - הרי קמה לנאשמת הגנת סעיף 34יח לחוק העונשין.

5. הסתמכות והגנת סעיף 208(ב) לחוק התכנון והבניה

5.1. סעיף 208(ב) לחוק התכנון והבניה קובע מבחן מצטבר למבקש לקבל הגנה מכוחו. בהתאם למבחן זה – הגנת הסעיף תינתן למי שהעבירה נעשתה ללא ידיעתו ובלבד ונקט בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראות החוק והתקנות.

5.2. באשר לדרישת סעיף 208(ב)(1) לחוק המטילה על הנאשמת להוכיח כי 'העבירה נעשתה ללא ידיעתה' – הרי הקביעה לפיה הנאשמת טעתה טעות כנה, אותה קביעה בסעיף 4 לעיל – יש בה כדי לקיים דרישה זו.

5.3. באשר לדרישת סעיף 208(ב)(2) לחוק לפיה על הנאשמת היה לנקוט בכל הצעדים הנאותים לקיום הוראות החוק והתקנות – הרי בנסיבות הענין דרישה זו התקיימה. לאור הסתמכות הנאשמת על מכלול המצגים, ואף על התנהלות המאשימה בכתב אישום שהוגש כנגד מוכרת היחידה הנפרדת – הרי אין לומר כי לא נקטה באמצעים נאותים. ויובהר להלן.

5.4. דרישת ה"אמצעים הנאותים" הינה נגזרת של מצב הדברים והנסיבות של כל אדם המבקש להיעזר בהגנת סעיף 208(ב). אין דין אדם הרוכש נכס חדש, כדין אדם המקבל אותו נכס בירושה, או אגב גירושין. אין דין אדם הרוכש נכס שנסיבותיו מחשידות אותו כדין אדם הרוכש דירה בקומת מגוריו, ומגלה בדיעבד שרכש את חלקה השני של דירתו שלו.

5.5. בנסיבות הענין – אין ספק שהנאשמת יכולה היתה להסתמך על מכלול המצגים שאף אחד מהם אינו רומז אפילו לכך שיחידת הדיור הנפרדת הינה למעשה חלקה השני של דירתה שלה.

כאשר הנאשמת רכשה, מבחינתה - דירה בקומה בה גרה; כאשר טרם הרכישה היו לשתי היחידות הנפרדות שני בעלי זכויות נפרדים – באופן שקשה להאמין שניתן היה להאשים בעבירה של שימוש חורג; כאשר גודל היחידות הנפרדות לא היה מחשיד; כאשר הרישום בספרי המקרקעין תאם שתי דירות נפרדות; כאשר עיריית תל אביב הנפיקה אישורי מיסים נפרדים; וכאשר כתב אישום של המאשימה שנוהל עובר לרכישת היחידה הנפרדת התייחס אך ורק ליחידה הנפרדת ובעליה – כאשר כל אלה מתקיימים, הרי הנאשמת יכולה להסתמך עליהם. בענין זה פעולותיה אשר כללו פניה לעורך דין, ניסוח הסכם המבטיח טיפול בחריגת הבניה – הפרת החוק הידועה באותה עת וכן קיום בטוחות להבטחת הטיפול בחריגה ובהמצאת כל האישורים, כל אלה הינן בגדר פעולות המקנות הגנה מכח סעיף 208 (ב) לחוק התכנון והבניה.

6. שלוש הערות בטרם סיום

6.1. בשולי הדברים ייאמר כי פסק הדין מבוסס, כאמור, על חוסר הידיעה של הנאשמת. נתתי דעתי לכך שחזקה על כך שגרושה של הנאשמת, אשר הוציא את היתר הבניה עת עדיין היו נשואים, ידע כי שתי יחידות הדיור דירה אחת הן. עם זאת לא שיניתי דעתי. נשארתי בדעתי לאור העובדה שהנאשמת עברה להתגורר במקום רק לאחר הגירושים ומצאה מצב דברים בו קיימות שתי יחידות נפרדות הנחזות כשתי דירות; עוד נשארתי בדעתי לאור מכלול המצגים שנזכרו לעיל לרבות העובדה שאפילו עיריית תל אביב וכן המאשימה לא התייחסו לשתי יחידות הדיור כאל דירה אחת; בנוסף נשארתי בדעתי לאור עדותה של הנאשמת אשר נראתה לי אמינה ואשר הציגה קו אחיד ורצוף בגירסתה. השתכנעתי אף לאור הסכם המכר המפורט המתאים להסכם בין שני זרים המעבירים דירת מגורים נפרדת.

גם מעשי הנאשמת בדיעבד חיזקו את גירסתה מלכתחילה – כאשר פעלה לאיחוד שתי היחידות ולהסרת השימוש החורג. פעולה זו מתאימה למצג אותו ביקשה הנאשמת להציג – של אשה שומרת חוק.

6.2. יובהר כי אין לראות בפסק דין זה משום היתר לנאשמת או לכל מאן דהוא לעשות שימוש חורג בדירה. פסק הדין מזכה אמנם את הנאשמת אך אינו מהווה היתר שימוש חורג ואינו גובר ואף אינו מתיימר לעשות כן, על רשויות התכנון והבניה.

6.3. פסק הדין מבוסס על הנסיבות המיוחדות בהן אישה רוכשת דירה שכנה המתגלה לפתע כדירתה שלה. זה הוא חריג שבחריגים אשר רק הועצם עקב מכלול הנסיבות הנוספות שתוארו לעיל. אין ללמוד ממקרה זה דבר לגבי הבדיקות המקיפות אותן יש לבצע, לרבות ברשויות התכנון והבניה, טרם רכישת נכס וטרם שימוש בו.

סוף דבר – הנאשמת מזוכה מהאמור בכתב האישום.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון