היתר בניה אישורים

תובענה כספית-נזיקית לתשלום שני מיליון ₪ ליום הגשתה (28.12.2006). התובענה היא נדבך נוסף במסכת התדיינויות ארוכת שנים בין הצדדים.

א. ההליך והצדדים לו



1. בעת הרלבנטית היה התובע בעל זכויות חכירה בנחלה חקלאית במושב כפר חסידים (להלן נחלת דג והמושב בהתאמה). נחלת דג כללה את נכסי המקרקעין שלהלן: חלקה 1 בגוש 11141, חלקות 44 ו-65 בגוש 11140 וחלקה 35 בגוש 11138. בנחלה פעל משק חקלאי (להלן משק דג). הפעילות החקלאית במשק דג, שראשיתה בתקופה שקדמה לקום המדינה, כללה בין השאר רפת שתנובתה שימשה לשיווק חלב (להלן הרפת או רפת דג).




2. הנתבעת היא ועדה מקומית לתכנון ובניה שהוקמה לפי סע' 17 לחוק התכנון והבניה (להלן חוק התכנון והבניה או החוק); היא נמנית על מוסדות התכנון אותם כונן פרק ב' לחוק זה (להלן הוועדה או הנתבעת). נחלת דג והמושב מצויים בשטח שיפוטה של הוועדה.




3. במהלך השנים נקט התובע הליכים שונים לתכלית כפולה: מחד גיסא, לגליזציה של מבני משק שהוקמו בנחלה ללא היתר בניה כדין; מאידך גיסא, קבלת היתר להקמת מבנים חדשים בשטחה (להלן הליכי הרישוי). בתוך כך יזם התובע במחצית הראשונה של שנות ה-90' במאה הקודמת תכנית חדשה ומפורטת שתחול באופן נקודתי על נחלת דג, היא התכנית שסומנה זב/90 (להלן התכנית או זב/90). התכנית אושרה בשנת 1997.




4. אגב תהליך אישורה של זב/90 נדרש התובע על-ידי הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה במחוז חיפה (להלן הוועדה המחוזית) למסור לנתבעת כתב-שיפוי על-פיו ישפה את הוועדה בגין פיצויים שתחוב בהם עקב אישור התכנית לפי סע' 197 לחוק התכנון והבניה. התובע הגיש לנתבעת כתב-שיפוי חלקי ומסויג שלא תאם את החלטת הוועדה המחוזית (להלן כתב השיפוי). על רקע זה התגלעה בין הצדדים מחלוקת על-אודות קיומה של חובת שיפוי שחלה על התובע כלפי הוועדה מזה ותוקפה של זב/90 בהיעדר כתב שיפוי תקין ומלא מזה.




5. התובע ביקש לשלב את רפת דג ברפורמה במשק החלב, פרי יוזמתם של משרד החקלאות והמשרד לאיכות הסביבה (להלן הרפורמה במשק החלב או הרפורמה). בתוך כך הגיש לוועדה בקשות למתן היתרי בניה שעניינם ברפת ובמבניה. סופם של דברים שלתובע לא ניתן היתר בניה לרפת. פעילות הרפת במשק דג חוסלה ובשנת 2004 כבר לא הייתה קיימת.




6. הטענות שביסוד התובענה הן בתמצית אלה: הוועדה סירבה לתת לתובע היתר בניה שהוא היה זכאי לו; הוועדה עשתה כן נוכח המחלוקת שנסבה על כתב השיפוי ומתוך כוונה לכפות את השיפוי השנוי במחלוקת על התובע; בקשירתה בין מתן היתר בניה לתובע לבין כתב השיפוי פעלה הנתבעת שלא כדין; מעשי הוועדה ומחדליה מנעו מן התובע להתאים את הרפת לדרישות הרפורמה וסופם שהובילו לחיסול רפת משגשגת שהייתה מטה לחמם של התובע ובני משפחתו. על כן מבקש התובע לחייב את הנתבעת בהטבת נזקיו הנובעים מחיסול רפת דג. נוספת נסבה על אי-מתן היתרי בניה על-ידי הנתבעת לשם עשיית שימוש חלופי במבני הנחלה.




7. מנגד גרסה הוועדה שלא סירבה ליתן לתובע היתרי בניה. נטען שהלה השתהה בנקיטת הליכי רישוי לפי תכנית זב/90 וגם כשפתח בהם לא הביאם לידי סיום ולא מילא תנאים שנקבעו כדין למתן היתר על-פי בקשותיו. הנתבעת הטעימה שהתובע ישב באפס מעשה מבלי שקיים את החלטותיה שנועדו לסלול את הדרך למתן ההיתר המבוקש ומבלי שהשיג עליהן בדרך הקבועה לכך בחוק. עוד הועלו טענות להיעדר קשר סיבתי בין השבתת הרפת לבין התנהלות הנתבעת.




8. התיק הובא לפני משלב שמיעת הראיות ואילך. שמעתי את עדויות התובע, בנו אביעד (עדי) דג ומומחה התובע מר יורם מירה (להלן מומחה התובע) מן הצד האחד. מן הצד האחר הובאו עדויותיהם של מהנדס הוועדה רן ברוקנר, מר אייל שפירא שכיהן בשלב מסויים כמנהל מיוחד וכונס נכסים זמני לרפת, ומומחה הנתבעת מר דורון חבקין (להלן מומחה הנתבעת). ההפניות להלן הן לפרוטוקול הדיון אלא אם צויין אחרת.


ב. מסגרת הדיון, טענות סף והשאלות הטעונות הכרעה



9. עילת התביעה לא נזכרה בכתב-התביעה בצורה ברורה ומפורשת. ניכר עם זאת שהתובע סמך טענותיו על עוולת הרשלנות וכתבי-הטענות נוסחו מתוך זיקה ליסודותיה [ראו סע' 30 ו-36 לכתב-התביעה וסע' 65 ו-71 לכתב-ההגנה]. עילה אחרת, ובכלל זה הפרת חובה חקוקה, לא בא זכרה בכתב-התביעה. בסיכומיו העלה התובע לראשונה טענות שבייחוס עוולה של הפרת חובה חקוקה לנתבעת ואף זאת באופן כללי, מבלי להפנות לסעיף החוק שהפרתו נטענת ומבלי להצביע על התקיימות יסודות העוולה בהקשרן של הנסיבות העובדתיות שהוכחו בראיות הצדדים.


החסר שבאי-מתן ביטוי ברור, גלוי ומפורש לטענת הפרת חובה חקוקה בכתב-התביעה אינו ניתן לריפוי למפרע. תק' 74(א) לתקנות סדר הדין האזרחימחייבת את מי שתובע על-יסוד העוולה שבסע' 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] לציין בכתב-טענותיו את החיקוק שהפרתו מהווה עילה לתובענה. דרישה זו היא חריג לכלל לפיו אין תובע נדרש לפרט בכתב-התביעה את הוראות הדין שעליהן הוא מסתמך ודי לו בציון העובדות המקימות את עילתו [ראו שלמה לוין הפרוצדורה האזרחית החדשה, מבוא ועקרונות יסוד 158-157, 168, 172 (מהדורה שניה, 2008); להלן לוין].

מתן היתר לתובע להעלות בסיכומיו עילה חדשה שלא הייתה חלק ממסגרת הדיון ותוכנה לא הוברר די הצורך יסב לנתבעת עוול הכרוך בפגיעה בזכותה להתגונן כהלכה. אין מדובר בליקוי דיוני גרידא אלא בפגם מהותי היורד לשורשם של דברים. תוצאה זו אין להתיר. לפיכך יתקיים הדיון שלהלן בדלת אמותיה של עוולת הרשלנות. גם לגופם של דברים מספקת עוולה זו מסגרת מתאימה לבירור מלוא הטענות שהעלה התובע נגד הנתבעת בהליך זה.



10. הצדדים נחלקו ביניהם באשר לטיבה וגדרה של השאלה הטעונה הכרעה. לטענת הנתבעת נסמך כתב-התביעה על ה כי הוועדה סירבה לתת לתובע היתר בניה ועל כן די לה להראות שסירוב כזה לא היה ולא נברא על-מנת לשמוט את הקרקע תחת רגלי התובע. מנגד גרס התובע שעילתו הושתתה על שני היבטים, זה שבזכותו לקבל את ההיתר שהתבקש וזה שבהפרת חובתה של הוועדה ושביטויו בסירובה ליתן את ההיתר מבלי שהייתה רשאית לעשות כן.


אין מדובר אלא בעניין שבסמנטיקה ואני מבכרת בעניין זה את עמדת התובע. ראשית, רגליו של כתב-התביעה נטועות ב לפיה סירבה הוועדה ליתן לתובע את היתרי הבניה שאותם היה זכאי לקבל באופן שהעמיד לדיון הן את פן הזכות הגלום ב והן את פן החובה [ראו סע' 16 לכתב-התביעה]. יתרה מכך, בעצם ה שהנתבעת סירבה שלא כדין ליתן לתובע היתר בניה גלומה מניה וביה ההנחה שהתובע היה זכאי לקבל את מה שנשלל ממנו, שאם לא כן מדובר בסירוב שהוא כדין. על כן יש לבחון את טענת התובע בעניין זה על מלוא היקפה.



11. לטענת הנתבעת שאלות שעניינן בזכותו של התובע לקבל היתר בניה ובכשרות סירובה של הוועדה ליתן היתר כזה אינן נתונות לסמכותו העניינית של בית-המשפט האזרחי אלא מצויות בסמכותם הייחודית של ועדת ערר מחוזית (לפי סע' 152(א)(1) לחוק התכנון והבניה) ושל בית המשפט לעניינים מינהליים (מכוח האמור בסע' 10(א) לתוספת הראשונה בחוק בתי משפט לענינים מינהליים). אין בידי לקבל זו.




• סע' 5(1) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים מורה כי בית-המשפט לעניינים מינהליים ידון בעתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה לחוק ובעניין המנוי בתוספת זו (אך לא בעתירה שהסעד העיקרי בה נסב על התקנת תקנות). סע' 10 לתוספת הראשונה מפרט מהם ענייני תכנון ובניה בהם ידון בית-המשפט לעניינים מינהליים: "ענייני תכנון ובניה לפי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, למעט לפי פרק י': עבירות ועונשין, ולמעט החלטות שענינן תכנית מיתאר ארצית או מחוזית והחלטות שר הפנים". אין אפוא ספק שבית-המשפט לעניינים מינהליים מוסמך לדון בהשגה על החלטת הוועדה שלא לתת היתר בניה המוגשת בידי מי שלטענתו זכאי לכך כחוק, שעה ששאלות אלה מובאות להכרעתו בהליך של תקיפה ישירה והסעד העומד לדיון עניינו בביטול ההחלטה שבמחלוקת.




• אלא ששאלות הקשורות למתן או אי-מתן היתר בניה ניתן לעורר לא רק בדרך של תקיפה ישירה המשיגה על החלטה שניתנה ומכוונת לבטלה אלא גם בתקיפה עקיפה, אגב דיון בהליכים אחרים [ד"נ 12/81 ש' שפירא ושות', חברה קבלנית בנתניה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(3) 645 (1982); ע"פ 621/88 פיילר נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(3) 112, 120 (1993) המצוטט להלן]:


הכלל הנוהג בארצנו בסוגיה זו בקליפת אגוז [...] הוא: מעשי הרשות המבצעת וחקיקתו של מחוקק משנה - כפופים לבקורתה של הרשות השופטת, בין בתקיפה ישירה על-ידי פניה לבג"צ ובין בתקיפה עקיפה בערכאות השיפוט השונות [...].

הקמתו על-פי חוק של בית-המשפט לעניניים מינהליים לא שינתה כללים אלה ולא העבירה מן העולם את אפיק התקיפה העקיפה.



• ההבחנה בין הליך שיסודו בתקיפה ישירה ושהסמכות העניינית לדון בו שמורה לבית-המשפט לעניינים מינהליים לבין הליך שעיקרו תקיפה עקיפה נעשית לפי מבחן הסעד. הסמכות הולכת אחר הסעד ולא אחר סוג הסכסוך [ע"א 2846/03 עו"ד אלדרמן נ' ארליך והאסמכתאות שם (לא פורסם, 29.11.2004); ת"א (מח' חי') 653/02 ח. יעקבי בניה והשקעות נ' עירית חדרה, פסקה 6 (לא פורסם, 31.10.2005)].


כך בתביעה להשבת סכום כסף מוסמכת לדון הערכאה האזרחית גם אם העילות שביסוד ההליך לקוחות מתחום המשפט המנהלי. במקרה כזה בחינת החלטת הרשות בידי הערכאה האזרחית אינה אלא שלב הכרחי הנחוץ לשם הכרעה בזכותו של התובע לסעד שהתבקש, סעד שהוא עצמו מצוי בגדרי סמכותו של בית-המשפט האזרחי. צדה השני של אותה מטבע מתבטא בכך שבהליך בו התבקש סעד כספי-אזרחי, להבדיל מסעד שבתקיפה ישירה, לא יקנה בית-המשפט לעניינים מנהליים סמכות דיון [עת"מ (ת"א-יפו) 1035/09 פרחי ביקל בע"מ נ' עיריית ראשון לציון (טרם פורסם, 9.7.2009)]. הדברים יפים להליך זה, בו עותר התובע לסעד של פיצוי כספי בהסתמך על עילה מדיני הנזיקין כשהרשלנות שהוא מייחס לוועדה נוגעת לאופן בו מילאה חובותיה במסגרת התפקיד הציבורי המוטל עליה.



• כפי שיובהר בהמשך, הימנעות התובע מלהשיג על החלטות שניתנו בעניינו על-ידי מוסדות התכנון בתקיפה ישירה אינה נטולת נפקות ועשויה להיות לה חשיבות בעת בחינת המחלוקות לגופן. בה בעת אין בקיומו של אפיק תקיפה ישירה כדי לאיין את זכותו של התובע להשיג על החלטות הוועדה בהליך דנן, באמצעות תקיפה עקיפה.


בשאלה שבסמכות עניינית (שאינה אלא נגזרת של עקרון שלטון החוק) יש להכריע לפי הוראות החוק והפסיקה [לוין, שם, בעמ' 101]. אלה מוליכים למבחן הסעד כשיקול המכריע בקניית הסמכות. הסעד שהתבקש בהליך זה מצוי על-פי טיבו ושיעורו בסמכות העניינית של בית-משפט השלום. בכך יש כדי לסלול את הדרך לדיון והכרעה בטענות הצדדים לגופן.



12. אלה הן הסוגיות הצריכות הכרעה לגופו של סכסוך:




• שאלת האחריות, בגדרה יש לבחון אם היה התובע זכאי לקבל מהוועדה היתרי בניה שהתבקשו על-ידו לשם התאמת רפת דג לרפורמה ולצרכי שימוש חלופי במבני המשק לאור חיסול הרפת, ואם סורבו בקשותיו על-ידי הנתבעת ללא טעם כדין ובאופן שמגלה חריגה מאמת התנהלות בה מחויבת הוועדה. בהקשר זה יש לעמוד על גלגוליהם של הליכי הרישוי שנקט התובע בהתייחס לנחלה, למשק ולרפת דג, כמו גם על עמדותיו והתנהלותו של כל אחד מהצדדים במסגרת הליכים אלה ובקשר עימם. היבטים שונים של עניינים אלה נדונו בהליכים קודמים והוכרעו באופן שמשליך על הדיון כאן.




• שאלת הקשר הסיבתי, בגדרה יש לבחון אם התובע נאלץ לחסל את הרפת בשל אי-מתן היתרי בניה על-ידי הוועדה כטענתו. שאלה מסדר שני בהקשר זה היא אם חסרונם של היתרי בניה הוא שמנע את הכללתה של רפת דג ברפורמה במשק החלב.




• שאלת הנזק, בגדרה יש לבחון מה טיבו ומה שיעורו של נזק שהוכח, אותו יש לזקוף לחיסול הרפת ולאי-עשיית שימוש חלופי במבניה. דיון נוסף יתמקד בחובת הקטנת הנזק.


שאלות אלה יידונו להלן כסדרן.

ג. שאלת האחריות - דיון והכרעה

מן הנמנע לעסוק בשאלת זכותו של התובע לקבל היתר בניה או בשאלת חובתה של הוועדה ליתן לתובע היתר במנותק מהליכי התכנון והרישוי במסגרתם הוגשו ונדונו בקשות להיתר בהתייחס לנחלת דג. הליכי תכנון ורישוי אלה משמשים פריזמה לבחינת התנהלות הצדדים ומתווים את המסגרת לבירור הטענות ההדדיות.



13. תכנית זב/90




• בכתב-התביעה הגביל התובע טענותיו לאי-מתן היתר בניה לפי תכנית זב/90. הוטעם ש"תחילת הסכסוך והמחלוקת בין הצדדים נטועה בתכנית מפורטת אותה הגיש התובע, בשעתו, היא התכנית המפורטת זב/90 [...] אשר התייחסה לנחלת דג בלבד [...]" [סע' 5 לכתב-התביעה]. בכתב-התביעה לא בא זכרן של תכניות אחרות שחלו או שניתן היה להחילן על נחלת דג, בין שהן מוקדמות ל-זב/90 ובין שמאוחרות לה. מכאן שעילת התובענה הוגבלה לאי-מתן היתרי בניה לפי זב/90, הא ותו לא. תכניות אחרות יידונו להלן ככל שהן משליכות על התנהלות הצדדים בקשר עם זב/90 ובשים לב לכך שעתירת התובע לפיצוי בגין אי-מתן היתרי בניה לא הושתתה עליהן.




• עד יום תחילתה של זב/90 חלה על נחלת דג, כמו גם על חלק הארי של המושב, תכנית מנדטורית שכונתה ג/45 [להלן ג/45 או התכנית המנדטורית; נספח ד2 לתצהיר ברוקנר, נ/4I]. על-פי הפרשנות שניתנה ל-ג/45 לא ניתן היה לבנות תחת הוראותיה אלא מבנים חקלאיים בלבד ששטחם אינו עולה על 150 מ"ר. מכוח תקנה שעמדה אז בתוקפה ונסבה על סטייה ניכרת ניתן היה להכפיל את השטח עד כדי בניה בהיקף של 300 מ"ר הכוללת גם מבני מגורים [עדות ברוקנר בעמ' 80 ו-83]. התובע הקים בנחלת דג מבני רפת ומבנים חקלאיים נוספים בשטח כולל העולה עשרות מונים על המותר לפי ג/45.




• על היקף הבניה בנחלת דג ואי-התאמתה למצב החוקי דאז עמד בית-המשפט בגזר-דין שניתן נגד התובע ביום 17.5.1989 בת"פ (של' חי') 2444/88 [ת/9 ונספח א' ל-נ/4I]. כך נאמר בסע' 5-4 לגזר-הדין [ההדגשה במקור]:


חריגות לחומרה הן הנסיבות הכרוכות בעבירות הנוכחיות. על החלקה נשוא האישום הקים הנאשם מיבנים רבים ועצומי מידות [...]; - מבנה א' שיטחו 1801 מ"ר וכולל סככות ומכון חליבה חדש. - מבנה ב' שטחו 418 מ"ר והיה בעבר רפת שנהרסה ונבנתה מחדש תחתיה סככת רביצה חדשה. - מבנה ג' ששטחיו 387 מ"ר + 84 מ"ר, בסככות צמודות.
יוצא איפוא, שהנאשם הקים ללא היתר בניה כחוק מבנים ששטחם 2,690 מ"ר (!) ושנפחם 12,962 מ"ק (!), וכל זאת על חלקה שכל שטחה 4,571 מ"ר. זוהי בניה אדירת מימדים, המצביעה על עשיית דין עצמי בהיקף נרחב ביותר ועל קביעת עובדות משמעותיות ביותר, בשטח, תרתי משמע.
אין מדובר בבניה שהיא פרי נסיבה מקילה נטענת של מצוקת מגורים כלשהי או של צורך חיוני בהרחבת דיור. אלא מדובר בבנית מבנים חקלאיים ששימושם עסקי ומסחרי ושמטרתם הפקת רווחים.

עיון בגזר-הדין מעלה שהמבנים הנדונים בו אינם מבנים ישנים אלא כאלה שהוקמו על-ידי התובע ללא היתר בין השנים 1983 ו-1986 [סע' 12 ל-ת/9]. עוד ניתן בו ביטוי לכך שהתובע הגיש בקשות להיתר בניה אך "לא טרח למצות אף לא אחת מבקשות היתר הבניה במילוי תנאיה עד תום" [סע' 11 ו-17 ל-ת/9]. בגזר-הדין הושתו על התובע מאסר על תנאי, קנס וכפל אגרה. במקביל ניתן צו להריסת המבנים שהוקמו ללא היתר.

בית-המשפט נהג בתובע על-פי מידת הרחמים וקצב פרק זמן ארוך במיוחד בן 35 חודשים להריסת המבנים על-מנת ליתן לו שהות לקבל היתר בניה שיכשיר אותם וימנע הריסתם. בתוך כך צוין שלפני התובע פתוחות שתי דרכי פעולה לשם מיצוי אפשרויות הלגליזציה למבנים: האחת, בשילוב נחלת התובע בתכנית מתאר חדשה שתופקד ביחס למושב כולו; השנייה, בהגשת תכנית מפורטת נקודתית בהתייחס לנחלת דג לבדה [סע' 18 ו-20 ל-ת/9].



• מכאן שתחת ג/45 נבצר מהתובע לקבל היתר שיכשיר את המבנים הקיימים בנחלה. ככל שהתכנית המנדטורית הייתה מוסיפה לחול על נחלת דג היה גזר-הדין עומד בתוקפו בכל הקשור להריסת המבנים ובכך היה מקיץ הקץ על הרפת שפעלה בהם. מציאות זו היא שהניעה את התובע ליזום תכנית נקודתית שתחלץ אותו ממשטר הבניה של ג/45 ותסלול את הדרך למתן היתר למבנים הקיימים. בעדותו לפני אישר התובע דברים אלה ועמד על כך שנאלץ להכין תכנית נקודתית לנחלה, שהתבטאה לבסוף ב-זב/90, נוכח גזר-הדין [עמ' 53]. גזר-הדין וצווי ההריסה הגלומים בו הם שהולידו את מהלכי התובע לייזום זב/90. הרפורמה במשק החלב, שבשלב זה טרם באה לעולם, לא נמנתה על שיקולי התובע בשלב זה. כפי שיובהר בהמשך, בייזום זב/90 כתכנית נקודתית לנחלת דג בחר התובע לא להמתין לאישור תכנית חדשה למושב שתמיר את ג/45 ביחס ליישוב כולו, אף שבעת הרלבנטית כבר עמלו מוסדות התכנון על הכנת תכנית כזו שאושרה לימים ונודעה כ-זב/92א.




• זב/90 הוכנה וקודמה במוסדות התכנון על-ידי התובע שנרשם כיוזם ומגיש התכנית. התכנית חלה על גו"ח 1/11141 ו-65/11140 ולא על נחלת דג במלואה. מהותה שינוי הוראות בניה והקטנת קווי בניין ביחס לתכנית המנדטורית, ג/45. זב/90 סללה את הדרך להקמת מבנים חקלאיים נוספים בגו"ח 65/11140 בכפוף להוראות התכנית וכן לאישור (לגליזציה) של מבני משק קיימים בגו"ח 1/11141, כל זאת מבלי שתותר הקמתם של מבנים חקלאיים נוספים בתת-חלקה זו ותוך עמידה על הריסת חלק מהסככה שנבנתה בה קודם לכן ללא היתר [ראו נספח א' ל-ת/5 שצורף גם כנספח ד1 ל-נ/4I].




• אגב דיון ב-זב/90 קבעה ועדת משנה של הוועדה המחוזית כי טרם פרסום דבר אישור התכנית על התובע למסור לוועדה התחייבות לשפות אותה אם עקב אישור התכנית תוגשנה נגדה תביעות לפי סע' 197 לחוק התכנון והבניה וישולם פיצוי בגדרן, הלא היא כתב השיפוי שנזכר לעיל. הדרישה למתן כתב שיפוי נקבעה בהחלטה מיום 7.2.1996 [נספח ו' ל-נ/4I].


ביום 13.5.1996 מסר התובע לנתבעת מסמך בכתב יד בו התחייב לשפותה בגין תביעה לפי סע' 197 לחוק התכנון והבניה שתוגש עקב אישור תכנית זב/90 ויאושר בה תשלום פיצויים "למעט המבנים הקיימים בחלקה 1" [נספח ב' ל-ת/5; נספח ז' ל-נ/4I]. משמע, התובע סייג חבותו לשפות את הוועדה בגין תביעת פיצויים שתוגש ותתקבל עקב אישור התכנית ופטר עצמו מתשלום שיפוי בשל פועלה של זב/90 בהפיכת מבנים שהוקמו בגו"ח 1/11141 שלא כחוק ושצו הריסה ניתן לגביהם למבנים מותרים.

אין חולק שבהמצאת כתב שיפוי בנוסח חלקי ומסויג פעל התובע על דעת עצמו ולא קיים ככתבה וכלשונה את החלטת הוועדה המחוזית. הנתבעת קיבלה את כתב השיפוי מהתובע כפי שהוגש לה. הודעה על אישור זב/90 פורסמה בילקוט הפרסומים ביום 6.3.1997 ובכך נכנסה התכנית לתוקפה.



• כפי שעוד יובהר בהמשך, מיום תחילת תוקפה של תכנית זב/90 ועד יום 10.5.2001 לא הגיש התובע בקשה להיתר שעניינה ברפת או במבניה. בקשות להיתר שהוגשו בתקופה זו נסבו על מבנים חקלאיים אחרים שאינם מבני הרפת. אף בכך יש משום ראיה לכך ש-זב/90 באה לעולם בראש ובראשונה על מנת להכשיר מבנים בהיקף אדיר שהוקמו בנחלת דג שלא כחוק ולהסיר את האיום הגלום בצו ההריסה שניתן לגביהם בגזר-הדין שנדון לעיל.




14. תכנית זב/92א




• שכניו של התובע הגובלים בנחלתו, אורה לוי-פרנק ועזבון דוד זמיר ז"ל, הגישו נגד הוועדה תביעות לפיצוי לפי סע' 197 לחוק בשל הפגיעה שהסבה זב/90 לנחלותיהם וירידן ערכן בעטיה של התכנית (להלן השכנים ותביעות השכנים בהתאמה). הנתבעת דחתה את תביעות השכנים. לאחר שהתנהלו הליכים שונים בעניין זה הגיעה המחלוקת לפתחו של בית-המשפט, אליו הוגשה עתירת השכנים נגד הוועדה והתובע [עת"מ (חי') 1407/03 עזבון המנוח דוד זמיר ז"ל נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה זבולון; להלן עתירת השכנים]. הליכים לפי חוק התכנון והבניהשהתקיימו בין המועד בו הוגשו תביעות השכנים לוועדה בשנת 1998 לבין מתן פסק-הדין בעתירת השכנים ביום 26.10.2004, שכללו ערר לוועדת ערר ומינוי שמאי מכריע, תוארו בפסק-הדין שניתן בעתירת השכנים. אין צורך להתעכב עליהם לצרכי הליך זה [נספח ח' ל-ת/5; להלן פסק-הדין בעתירת השכנים].




• מלכתחילה התנגדה הוועדה לתכנית זב/90 מטעמים שונים וביניהם עמדתה העקרונית לפיה יש לכלול את נחלת דג בתכנית המפורטת החדשה למושב כולו, זב/92א, שהייתה מצויה בדיונים ואשר נועדה להמיר את התכנית המנדטורית. עמדת הוועדה הודעה לתובע כבר בשנת 1992 ועל-יסודה הגישה הנתבעת התנגדות ל-זב/90 כשזו נדונה בוועדה המחוזית [נספחי ה' ל- נ/4I]. חרף התנגדות הנתבעת עמד התובע על אישור זב/90 וזו אכן אושרה תוך דחיית התנגדות הוועדה והתנגדויות אחרות [נספח ו' ל- נ/4I].


בעדותו לפני טען התובע שיכול היה להשתלב בתכנית המפורטת למושב כולו, זב/92א, כבר בשנת 1994 [עמ' 53-52]. אני דוחה דברים אלה. לא זו בלבד שהם נסמכים על עדות מפי השמועה ואינם נתמכים בתיעוד מתבקש, מסמכים שהוצגו בקשר עם הליכי הדיון ב-זב/90 סותרים אותה. התובע לא טען ולא הראה שאולץ לפנות ל-זב/90 מאחר שהוועדה מנעה ממנו להשתלב ב-זב/92א, וכבר הוטעם ש-זב/92א לא נזכרה בכתב-התביעה כלל ועיקר. מן הראיות עלה שההיפך הוא הנכון: הוועדה התנגדה ל-זב/90 וסברה שיש לשלב את נחלת דג בתכנית הכללית למושב.

התובע הוא שפעל לקידום תכנית נקודתית לנחלת דג בנפרד מהתכנית הכללית למושב עליה עמלו מוסדות התכנון. בכך בחר התובע דרך תכנונית שהובילה לאישור זב/90 ולמניעת תחולתה של זב/92א על נחלתו. ניכר שנהג כך מכיוון שסבר שיחלוף פרק זמן נוסף ובלתי-ידוע עד שתאושר זב/92א, בעוד שהצורך הדוחק לסיים הליכי לגליזציה למבנים בנחלה לגביהם ניתן צו הריסה לא אפשר המתנה כזו. עמד על כך ברוקנר בתצהירו ובדברים שמסר בחקירה הנגדית [עמ' 82-81 וראו גם סע' 18 ונספח כ"ב ל-נ/4I]. אני מעדיפה את עדותו של ברוקנר, אשר תואמת את התיעוד שהוצג, על-פני עדות התובע שאינה כזו.



• גם לאחר שאושרה זב/90 ונכנסה לתוקף לא הסכינה הנתבעת עימה וסברה שאישורה, בטעות יסודו. יחד עם רשות ניקוז קישון (להלן רשות הניקוז) הגישה הוועדה עתירה לבית-המשפט לעניינים מנהליים בה ביקשה להורות לוועדה המחוזית (משיבה 1 בעתירה) לבטל את אישורה ל-זב/90 בהתייחס לנחלת התובע (משיב 4 בעתירה). העתירה נסמכה על טענות לפגמים שונים שנפלו בהליכי אישורה של זב/90 וכן על כך שהתובע לא מילא אחר החלטת הוועדה המחוזית בכל הקשור למתן כתב שיפוי [ראו למשל סע' 28 לעתירה בה"פ (מח' חי') 110/98 שצורפה כחלק מנספחי ה' ל-נ/4I; להלן עתירת רשות הניקוז].


עתירת רשות הניקוז הסתיימה בהסכם פשרה בין הצדדים לה, והתובע והוועדה בתוכם, לו ניתן תוקף של פסק-דין ביום 25.6.1998 [חלק מנספחי ה' ל-נ/4I; להלן פסק-הדין בעתירת רשות הניקוז]. בפסק-הדין נקבעו הוראות שעניינן בשמירת מרווחים פנויים משימוש ובניה בין נחלת דג לבין תעלת הניקוז הגובלת בה, לתובע ניתן פטור מהזזת קו הבנין שסומן ב-זב/90 למרחק 4 מ' מתעלת הניקוז ומיקום קו הבנין הוכשר כמות שהוא. בכפוף למילוי הוראותיו האחרות של הסכם הפשרה הוצהר בו שתכנית זב/90 נשארת בתוקפה.



• חודשים ספורים לאחר שהוגשו תביעות השכנים לוועדה הובהר, כפועל יוצא מהסכם הפשרה שהושג בעתירת רשות הניקוז וקיבל תוקף של פסק-דין, שתוכנית זב/90 בת-תוקף ועומדת על מכונה. דא עקא, משהוגשו תביעות השכנים קרם עור וגידים הסיכון שבחיוב הוועדה לשלם פיצויים בעטיה של זב/90. כפועל יוצא הפך ממשי הסיכון שהוועדה תבקש לאכוף על התובע את חובת השיפוי שלו כלפיה, ברוח החלטת הוועדה המחוזית, בהתייחס לפיצויים שיושתו עליה.


או אז חבר אינטרס התובע לחמוק מתשלום בגין תביעות השכנים לאינטרס הוועדה שגם היא ביקשה להימנע מתשלום כזה בעטיה של תכנית זב/90 שלא הייתה לרצונה מראשיתה. במציאות זו שיתפו התובע והוועדה פעולה בשני מהלכים שננקטו במקביל: מצד אחד עשו יד אחת במטרה להדוף את עתירת השכנים שהייתה תלויה ועומדת; מצד שני חיפשו אחר דרך שתשחרר אותם מעולה של זב/90 ותביא לביטולה מתוך ציפייה שביטול התכנית יאיין את זכות השכנים לפיצוי בעטיה. התובע אישר שהוא והוועדה חלקו אינטרס משותף לבטל את זב/90 כדי לחמוק מתשלום הפיצוי לשכנים [עמ' 50]. לדבריו: "מה שאני מנסה להגיד זה שהתוכנית זב/90 היא לא מעניינת אותי, אני מעניין אותי לא להיות תלוי באוויר ושתהיה לי תוכנית, אם יש תוכנית זב/92א' אז בבקשה" [שם].



• המוצא שהוצע לתובע על-ידי הוועדה היה כי במסגרת הליכים לאישור תכנית זב/92א שהיו בעיצומם בוועדה המחוזית תבוטל זב/90 והתכנית החדשה למושב, זב/92א, תחול גם על נחלת דג חלף זב/90. בספטמבר 2001 כבר עמדה זב/92א בשלב הפקדתה לאחר ששמיעת ההתנגדויות לה תמה [נספח כ"ג ל-נ/4I].


העדויות מצביעות על כך שהתובע נענה להצעה בחיוב שכן מצא בה תועלת כפולה לעצמו: ראשית, היה בביטול זב/90 כדי ליתן מענה לכאורי לתביעות השכנים שהרי אם תבוטל התכנית הפוגעת לא יהא לדרישת הפיצוי שהעלו על מה שתסמוך. עם איון תביעות השכנים תוסר מעל סדר היום גם המחלוקת שהתגלעה בין התובע לבין הוועדה על תוקפו והיקפו של כתב השיפוי. שנית, זב/92א היטיבה עם התובע ביחס ל-זב/90 והאפשרויות הגלומות בה היו לרצונו [ראו מכתב ברוקנר לבא-כוחו דאז של התובע, עו"ד גיא וניג, מיום 24.9.2001 המשווה בין הזכויות המוקנות לפי זב/90 לבין אלה הגלומות ב-זב/92א; נספח כ"ג ל-נ/4I]. בעדותו אישר התובע שהחלת זב/92א על נחלתו הייתה פותרת את כל בעיותיו [עמ' 53].

אותה עת התנהלו המגעים הישירים בין הוועדה לבין התובע באמצעות בנו ושותפו לרפת, אביעד דג (להלן אביעד). אביעד אישר ששיחות ופגישות שקיים עם בעלי תפקידים בנתבעת ובהם מהנדס הוועדה ברוקנר נסבו בין השאר על בחינת אפשרות לשילוב נחלת דג בתכנית אחרת באופן שחיוב הוועדה בתשלום פיצוי לשכנים יבוטל ותיסלל הדרך למתן היתרי בניה לתובע. המתכנן מטעם התובע, מר תכרורי, השתתף באחת הפגישות לאחר שהכין תכניות לנחלה ונדרש להנחיות משרד החקלאות והוועדה על-מנת שאלה יתאימו ל-זב/92א [עמ' 33-31]. אחת הפגישות שקיים אביעד עם נציגי הנתבעת, אותה תיארך לספטמבר 2001, הוקלטה על-ידו והתמליל צורף לתצהירו [סע' 15 ל-ת/4 ועמ' 39 לפרוטוקול]. התמליל מעיד על כך שהנתבעת היא שהציעה לתובע להחיל על נחלת דג את זב/92א חלף זב/90 [עמ' 13-12 לתמליל II].

הדברים תואמים את עדות ברוקנר שבעניין זה היפנה אף הוא לתמליל אותה שיחה [סע' 19 ל-נ/4I]. גם בעדותו לפני חזר ברוקנר על אותם דברים עצמם [עמ' 92-91].



• החלטת התובע לחזור בו מ-זב/90 ולנקוט מהלך להחלת זב/92א על נחלת דג, תוך שהוא משתף פעולה עם הוועדה בקידום המהלך, זכתה לביטוי בעולם המעשה. בא-כוחו דאז של התובע, עו"ד גיא וניג, הודיע לוועדה במכתב נושא תאריך 30.9.2001 כהאי לישנא:


לאחר קבלת תגובתך שבנדון, הריני להבהיר כי לאור תכנית זב/92א', מבקש מרשי לבטל את תוכנית זב/90.

במכתב נוסף לוועדה מאותו תאריך שב והטעים בא-כוח התובע שבהמשך לשיחות, פגישות והתכתבויות בין הצדדים הרי ש"לאור תכנית זב/92א', מרשי חוזר בו מתוכנית זב/90" [ראו נספחי כ"ד ל-נ/4I]. באותה פניה הודגשה ציפייתו של התובע שבקשותיו להיתרי בניה לפי זב/92א תטופלנה עניינית, במהירות וביעילות. לשון אחר, התובע כבר נשא עיניו לנקיטת הליכי רישוי על-סמך התכנית הכללית למושב כשהוא זונח הלכה למעשה, ברוח הודעתו לוועדה, את זב/90. הנתבעת, שהביעה התנגדות ל-זב/90 מראשית הגייתה, המליצה לוועדה המחוזית לקבל בקשת התובע לבטל את זב/90 במסגרת זב/92א, באופן שהתכנית הכללית למושב תחול גם על נחלת דג [סע' 22 ונספח כ"ה ל-נ/4I].

גם בעתירת השכנים שהתבררה בינתיים יצרו שני המשיבים שם, הוועדה והתובע, מצג לפיו התובע הודיע על ביטול זב/90 ואילו הוועדה המליצה לוועדה המחוזית להיעתר לבקשתו, באופן שמאיין את תכנית זב/90 על השלכותיה - ודרישת השכנים לפיצוי בכלל זה [ראו סע' 4 לפסק-הדין בעתירת השכנים, נספח ח' ל-ת/5]. בהתאמה נסבו טיעוני הצדדים לפני המותב שדן בעתירת השכנים במידה רבה על השאלה אם חרף ביטולה של התכנית הפוגעת, זב/90, עומדת בעינה זכות השכנים לפיצוי מכוח סע' 197 לחוק התכנון והבניה [ראו סע' 17 לנספח ח' הנ"ל].



• ביום 4.2.2003 דנה הוועדה המחוזית בבקשת התובע לבטל את זב/90 ולהמיר אותה ב-זב/92א, כל זאת אגב הליכי אישורה של זב/92א לשם כניסתה לתוקף. הוועדה המחוזית התנתה אישורה לכך במתן הסכמת השכנים. הודעה על הסכמת השכנים לא הוגשה לוועדה המחוזית בפרק הזמן שנקצב לכך. לשכת התכנון המחוזית הודיעה לתובע במכתב מיום 17.12.2003 שלא ניתן לבטל את זב/90 במסגרת החלתה של זב/92א ללא הסכמת השכנים הגובלים וכי הסכמה כזו לא התקבלה כפי שהתחייב מהחלטת הוועדה המחוזית. הוטעם שהתובע יהא רשאי להגיש לוועדה דרישה שעניינה בביטול זב/90 והחלת זב/92א על נחלתו, זאת לאחר שתאושר התכנית הכללית למושב [נספחי כ"ו ל-נ/4I].




• התובע לא פעל לפי החלטת הוועדה המחוזית מיום 4.2.2003. חרף עניינו הרב בביטול זב/90 והחלת זב/92א על הנחלה לא עשה דבר לשם קבלת הסכמתם של שכניו למהלך זה. התובע תירץ מחדלו בכך שלא היה מודע להחלטת הוועדה המחוזית ולכן גם לא פנה לשכנים לשם קבלת הסכמתם לביטול זב/90 [עמ' 55]. אני דוחה זו בשתי ידיים.


ראשית, החלטת הוועדה המחוזית בה הוצבה הסכמת השכנים כתנאי לביטול זב/90 על-פי בקשת התובע הועברה לנתבעת על-ידי לא אחר מאשר בא-כוחו דאז של התובע, עו"ד וניג [עדות ברוקנר בסע' 24 לתצהירו ונספחי כ"ו ל-נ/4I]. כלל הוא ש"שלוחו של אדם כמותו, ופעולת השלוח, לרבות ידיעתו וכוונתו, מחייבת ומזכה, לפי הענין, את השולח" [סע' 2 לחוק השליחות; ע"א 569/80 אלסינט בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 80 (1981)]. על כן ידיעת בא-כוחו של התובע, כמוה כידיעת התובע עצמו לכל דבר ועניין. שנית, קשה להלום שבא-כוח התובע ידאג להודיע תוכנה של החלטת הוועדה המחוזית לנתבעת ובה בעת ימנע מידוע התובע על כך. שלישית, לתובע היה עניין מן המעלה הראשונה באישור בקשתו שהוגשה לוועדה המחוזית ואף בכך יש כדי להשליך על טענתו שלא טרח לברר טיבה ותוכנה של ההחלטה שניתנה בה. ברוקנר עמד על כך שהחלטת הוועדה המחוזית בדבר התניית ביטול זב/90 בהסכמת השכנים הודעה על-ידו לתובע או לאביעד [עמ' 92] וכי התקיים על כך דיון שהתובע היה צד לו [עמ' 94-93].

לבסוף, טענת התובע לאי-ידיעת עצם קיומה ותוכנה של החלטת הוועדה המחוזית נסתרה בעדותו שלו. הלה אישר שהשכנים, שידעו על ההחלטה, הסכימו לביטולה של זב/90 ובלבד שישולמו להם ההוצאות בהן נשאו בקשר עם תביעתם. התובע ציין שדרישתם הראשונית של השכנים בטרם נוהל עימם משא ומתן הייתה לסך של 100,000 ₪, כשתביעותיהם נסבו על סכום גבוה הרבה יותר [עמ' 55]. אף-על-פי-כן לא פנה לשכנים בעצמו, בסיוע בנו או באמצעות בא-כוחו כדי לגבש הסכמה שתסלול את הדרך לביטול זב/90 בד-בבד עם החלתה של זב/92א על הנחלה. לדבריו "אני לא ניהלתי לא עם המחוזית ולא עם השכנים ואין לי שיח איתם ואני לא מדבר איתם" [שם]. גם עדות אביעד בסוגיה זו לא הותירה רושם מהימן [סע' 11-10 ל-ת/4; עמ' 34]. אביעד, כמוהו כתובע, לא ביאר מתי למד על דבר קיומה של החלטת הוועדה המחוזית ולא פירט מה עשה כשנודע לו תוכנה ומדוע לא פעל כדי לקדמה [עמ' 35].

די בכך כדי לדחות את טענת התובע לאי-ידיעתו את תוכן החלטת הוועדה המחוזית בעת שצריך היה לקיימה. אין מנוס מן המסקנה שהתובע ובנו ידעו ידוע היטב על דבר קיומה ותוכנה של ההחלטה ובחרו ביודעין להותיר את מלאכת ההתכתשות עם השכנים לנתבעת, בבחינת "ישחקו הנערים לפנינו".



• הוועדה ניסתה לסייע בקידום ההחלטה שיצאה מלפני הוועדה המחוזית, יידעה את התובע על דרישת השכנים לקבל תשלום לכיסוי הוצאותיהם בגין התביעות וניסתה לתווך בינו לבינם באופן שיסלול את הדרך לביטול מוסכם של זב/90. באופן תמוה נתקלה הוועדה בחוסר שיתוף פעולה מצד התובע: הלה הטעים שתשלום הוצאות השכנים חל על הוועדה לבדה בעוד שהוא עצמו אינו מתכוון להשתתף בו על אף חרב השיפוי המתהפכת מעל ראשו ואף שהתשלום בו נאותו השכנים להסתפק עמד על כמה עשרות אלפי שקלים והיה נמוך משמעותית מסכומי תביעותיהם [ראו מכתב הנתבעת לתובע מיום 19.10.2003, נספח כ"ח ל-נ/4I, ועדות ברוקנר בעמ' 93].


מצאתי את התנהלות התובע מוקשית ותמוהה במיוחד בהתחשב בכך שהסכמת השכנים נועדה לסלול את הדרך לביטול זב/90 והמרתה ב-זב/92א לפי בקשתו שלו ושעניינו בקידום המהלך היה ברור ומובהק. עצם העובדה שגם לוועדה היה עניין בביטול זב/90 אינו עשוי להצדיק את עמדת התובע. ביחסיו עם הוועדה נשא הלה בסיכון שכל סכום בו תחוב כלפי השכנים יגולגל עליו - סיכון שלימים התממש בחלקו הארי כפי שיובהר בהמשך. דא עקא, נוכח עמדת התובע נסתם הגולל על הניסיון להחיל את זב/92א ולבטל את זב/90 בהתייחס לנחלת דג, מהלך שהתובע אישר שהיה פותר את כל קשייו וצרותיו ובה בעת מסלק את תביעות השכנים כנגד תשלום חלקי בלבד [עמ' 93]. זב/92א אושרה ונכנסה לתוקפה מבלי שחלה על נחלת דג. אשוב ואדרש לכך לעת הדיון בחובת הקטנת הנזק.



15. תכנית זב/90א




• לאחר שזב/92א הוחלה מבלי שנחלת דג נכללה בה נבחנה אפשרות להמיר את זב/90 בתכנית נקודתית חדשה לנחלה שעל-פי תוכנה תהווה העתק של זב/92א. אף בעניין זה פעלו התובע והוועדה שכם אל שכם כשהם מכלכלים מעשיהם נוכח רצונם המשותף להשתחרר מעתירת השכנים ללא חיוב כספי. נלווה לכך רצון התובע להחיל על נחלת דג משטר תכנוני כזה שהיה גלום ב-זב/92א ושהיה עדיף על זה שב-זב/90. הוסכם שהתובע יגיש לוועדה תכנית נקודתית חדשה (להלן זב/90א). הרשות המקומית נאותה לשאת בעלות הכרוכה בהכנת מסמכי התוכנית עבור התובע. בהתאם לכך קיבלה הוועדה ביום 15.4.2004 החלטה לפעול לביטול זב/90 על-ידי הכנת תכנית חדשה שתשווה את הזכויות התכנוניות בנחלת דג לאלה הקיימות ב-זב/92א. התובע נכח בדיון והשמיע דברו [נספח כ"ט ל-נ/4I].




• זב/90א לא נזכרה בראיות הראשיות של התובע, אף לא בכתב-התביעה, וברוקנר הוא שעמד על הפרטים הקשורים בייזומה ובאישורה [עמ' 93; סע' 29-28 ל-נ/4I]. הכנת התכנית הושלמה תוך זמן קצר והובאה לדיון בוועדה. התובע שנכח בדיון הביע רצונו שהיקף זכויות הבניה לפי זב/90א יעלה על זה שב-זב/92א אשר חלה על יתרת המושב. ביום 15.7.2004 החליטה הנתבעת להמליץ לוועדה המחוזית על הפקדת זב/90א כשזכויות הבניה על-פיה יישארו כמופיע ב-זב/92א לגבי כלל הנחלות במושב [נספח ל' ל-נ/4I]. במועד זה עדיין לא הוכרעה עתירת השכנים וטרם נסגר חלון ההזדמנויות אליו נשאו הצדדים עיניהם, שאפשר את ביטול זב/90 במוסדות התכנון קודם למתן פסק-הדין בעתירה.




• ימים ספורים לאחר מכן הודיע התובע לוועדה שהוא דורש ששמו יוסר מעל זב/90א באופן שהוא לא יופיע בה כיזם – דרישה שלא נזכרה קודם לכן [סע' 32 ונספח ל"א ל-נ/4I]. בעדותו לפני עמד ברוקנר על כך שמגישיה של זב/90א נועדו להיות התובע ביחד עם הרשות המקומית או הנתבעת. התובע העלה דרישה חדשה שביטויה בכך ששמו יוסר מהתוכנית באופן שהרשות תהא יוזמת יחידה לה. הוועדה סירבה לכך וטעמה עימה: לו הייתה הרשות לבדה יוזמת את ביטול זב/90 על-ידי המרתה ב-זב/90א היה בכך כדי ליתן לתובע פתחון פה לדרוש מהרשות יוזמת התכנית החדשה פיצוי לפי סע' 197 לחוק התכנון והבניה. בהתחשב בכך שלא רק לוועדה היה עניין בביטול זב/90 ובהמרתה ב-זב/90א אלא גם לתובע, ועל-מנת לא לחשוף עצמה לסיכון שבהגשת תביעת פיצויים נגדה בידי התובע בשל מהלך תכנוני שננקט מתוך שיתוף פעולה עמו, דחתה הוועדה את דרישת התובע כי שמו כיזם יוסר מעל זב/90א [עמ' 93]. התובע לא הראה כל טעם, לא כל שכן טעם משכנע, לדרישתו שלא להופיע כיזם התכנית זב/90א לצד הוועדה. בכך הקיץ הקץ גם על זב/90א.




16. כריכת הליכי הרישוי במחלוקת על-אודות כתב השיפוי


יחסיהם של התובע והנתבעת התנהלו בשני מישורים מקבילים, במעין ואריאציה על הנושא "שונאים - סיפור אהבה". המישור האחד נדון לעיל ובו פעלו התובע והוועדה זה לצד זה כשנגד עיניהם המטרה המשותפת שבביטול זב/90, המרתה בתכנית אחרת ושמיטת הבסיס שעליו ניצבה עתירת השכנים לפיצוי בשל פגיעת זב/90 בנחלותיהם. במישור האחר שיידון עתה התנהלו הצדדים זה אל מול זה מתוך יריבות ומחלוקת.



• הורתה ולידתה של המחלוקת בין הצדדים בכתב השיפוי החסר שמסר התובע לוועדה אגב הליכי אישורה של זב/90. כזכור, בד-בבד עם החלטתה לאשר תכנית זו הורתה הוועדה המחוזית ליזם התכנית, הוא התובע, להגיש לוועדה כתב התחייבות לפיו ישפה אותה בגין כל תביעה לפי סע' 197 לחוק התכנון והבניה, אם יאושר תשלום פיצויים בגין תביעה כזו. התובע מילא אחר ההחלטה באופן חלקי בלבד והמציא לוועדה כתב שיפוי מסויג בו שלל חובת תשלום שחלה עליו בהתייחס למבנים קיימים בחלקה 1/11141 [נספחים ו'-ז' ל-נ/4I].




• מלכתחילה דבקה הנתבעת בעמדה כי תוקף התכנית זב/90 וכוחו של התובע לממשה מותנים במתן כתב שיפוי מלא ותקין שתוכנו תואם את החלטת הוועדה המחוזית. התובע דחה את עמדת הוועדה, כפר בחובתו לשלם לה סכום כלשהו בגין פיצוי שיושת עליה עקב הלגליזציה שהייתה טמונה ב-זב/90 למבנים הבלתי-חוקיים שהקים בחלקה 1/11141 ועמד מאחורי נוסחו החלקי והמסויג של כתב השיפוי שאותו מסר לוועדה בטרם אושרה זב/90 (להלן המחלוקת על-אודות כתב השיפוי).


עמדת הנתבעת שכרכה בין הימנעות התובע מלמסור כתב התחייבות לפי החלטת הוועדה המחוזית לבין תוקפה של זב/90 הועלתה בעתירת רשות הניקוז [ראו הדיון בחלק זה לעיל, בסע' 2(ג)]. עתירת רשות הניקוז הסתיימה בפסק-דין שניתן ביום 25.6.1998 ואשר אימץ את הסכם הפשרה שגובש בין הצדדים לעתירה. בכפוף למילוי הוראותיו של הסכם הפשרה הוצהר בו שתכנית זב/90 תעמוד בתוקפה. דברים אלה חלים על התובע והנתבעת שהיו צד לעתירת רשות הניקוז ולפסק-הדין שניתן בה. נוכח תוכנו של הסכם הפשרה ופסק-הדין בעתירת רשות הניקוז שניתן על-פיו שוב לא הייתה הנתבעת רשאית לטעון להיעדר תוקף של זב/90 מטעמים שבמחלוקת על-אודות כתב השיפוי.



• דא עקא, הוועדה לא חדלה מלטעון נגד תוקפה של זב/90 חרף היותה מושתקת לעניין זה על-ידי פסק-הדין שניתן בעתירת רשות הניקוז על-דעתה ובהסכמתה. דברים מפורשים המעידים על כריכה שכרכה הנתבעת בין המחלוקת על-אודות כתב השיפוי לבין תוקפה של זב/90 הובאו בתגובתה שהוגשה במענה לעתירת השכנים:


המשיבה 1 תטען כי הפגיעה במקרקעין של העותרים אינה ברת פיצוי שכן הלכה למעשה תוקפה של התוכנית זב/90 ריק מתוכן. תוכנית זו הינה בגדר דיו על הנייר ותו לא. תנאי פרסום התוכנית (התחייבותו של המשיב 2 לשיפוי המשיבה במקרה של תביעת פיצויים לפי סעיף 197א) לא התקיים ומשכך לעולם לא תפעל המשיבה על-פי הוראותיה של התוכנית ולא תאשר לגליזציה של הקיים בשטח ו/או בנייה נוספת על-פיה.
[סע' 2.1 ל-ת/15; במקור הובאו הדברים בהדגשה ובהבלטה].

עוד כרכה הוועדה בין המחלוקת על-אודות כתב השיפוי לבין עצם נכונותה להפעיל את סמכויותיה ולאפשר לתובע לממש את זב/90. לעניין זה הטעימה הוועדה שקיבלה החלטה עקרונית לא לפעול לפי הוראות התכנית ולא לאשר לגליזציה של הקיים בשטח [סע' 1.2(א) ל-ת/15]. נוכח עמדת התובע כי הוא עומד מאחורי כתב השיפוי המסוייג שמסר לה הבהירה הנתבעת לתובע "[...] מפורשות מספר רב של פעמים בעל-פה ואף בכתב כי אישור לגליזציה של הקיים בנחלתו מותנה בתשלום הפיצויים שנפסקו לעותרים בגין ירידת ערך נחלותיהם על פי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, ובמילים אחרות - כל עוד לא יעמוד המשיב 2 [הוא התובע, ק"א] מאחורי כתב השיפוי אין לתוכנית כל ערך ותוקף" [סע' 2.1.7 ל-ת/15].



• תגובת הוועדה לעתירת השכנים, בה צויינו הדברים הללו שצוטטו לעיל, הוגשה במועד כלשהו בין הגשת ההליך בשנת 2003 לבין הדיון שנקבע בה ליום 19.1.2004 [וראו הכותרת ל-ת/15]. לו הייתה עמדת הנתבעת שיש לבטל את זב/90 נסמכת אך ורק על החלטת התובע לחזור בו מהתכנית ועל המהלכים שננקטו לשם המרתה בתכניות חלופיות היו פני הדברים שונים. אלא שלצד אזכורן של נסיבות חדשות אלה [סע' 1.2(ב) ל-ת/15] הבהירה הוועדה ברחל-בתך-הקטנה שכל עוד עומדת המחלוקת עם התובע על-אודות כתב השיפוי בעינה אין ל-זב/90 כל תוקף ואין בדעתה לאשר לתובע לגליזציה או בניה נוספת על-פיה.


עמדת הוועדה כפי שמצטיירת מתגובתה לעתירת השכנים שקולה להודעה על סירוב מוחלט ליתן לתובע היתרי בניה בגדרה של זב/90 כל עוד לא ימציא הלה כתב שיפוי שיעגן את זכות הוועדה לחזור עליו בגין פיצוי בו תחוב כלפי השכנים. לא מדובר בהבעת דעה שגובשה אד-הוק לשם התמודדות עם ההליך בו נקטו השכנים אלא בעמדה עקרונית שאימצה הנתבעת נוכח המחלוקת עם התובע על-אודות כתב השיפוי. מדובר בעמדה שהובעה שחור על גבי לבן בכתב-טענות שהוגש בהליך משפטי. חזקה על הנתבעת שכתב-טענותיה הוכן ונוסח בכובד ראש ומתוך הקפדה על תוכנו ומשמעויותיו. היא נתפסת בתוכנו ויש לראותו כמשקף נכונה את דעותיה ועמדותיה בעניינים הנדונים בו.



• על-מנת להמחיש את עמדתה העקרונית כביטוייה בתגובתה לעתירת השכנים הפנתה הנתבעת למכתב ברוקנר לתובע נושא תאריך 14.8.2003, כדוגמא לפנייה בה הבהירה לתובע ש"קבלת היתרי בניה מותנים בתשלום הפיצוי מכוח כתב השיפוי" [סע' 2.1.7 ל-ת/15]. במכתב זה העמידה הוועדה לתובע כמה ברירות: לקבל היתר בניה לפי זב/90 כשהדבר "[...] מותנה בתשלום פיצויים כפי שנפסקו לשכנים בגין ירידת ערך עפ"י סע' 197 עקב אישור תכנית זו ועפ"י מכתב השיפוי שניתן על ידך לועדה המקומית כתנאי של הועדה המחוזית לאישור תכנית זו"; או להגיש תכנית נקודתית חדשה לנחלת דג שתבטל את תכנית זב/90 ותאמץ תחתיה את המשטר התכנוני הגלום בתכנית זב/92א; או להציע דרך חוקית אחרת [נספח כ"ז ל-נ/4I; להלן מכתב הברירות].


ברוקנר ביקש למעט במשמעותו של מכתב הברירות שיצא מלפניו. לטענתו לא היה בו אלא כדי לבאר לתובע ולהדגיש בפניו שלשם קבלת היתר בניה לפי זב/90 עליו לקיים את תנאי ההיתר כפי שנקבעו בהחלטת הוועדה [סע' 26 ל-נ/4I]. מדובר בהיתממות שאינה במקומה ואין להסכין עימה. בתגובתה לעתירת השכנים הטעימה הנתבעת בלשון ברורה שאינה משתמעת לשני פנים שלא תעניק לתובע היתר בניה לפי זב/90, הן לשם לגליזציה של הקיים והן לשם בניה עתידית נוספת, כל עוד עומדת בעינה המחלוקת על-אודות כתב השיפוי. הוועדה בחרה להפנות למכתב הברירות כדוגמא לאופן בו הבהירה עמדתה לתובע. ניסיונו של ברוקנר לטשטש את משמעות הדברים ולצמצם נפקותם לא אצר עמו כוח שכנוע רב והוא עומד בסתירה לדברים המפורשים שנכללו בתגובת הוועדה לעתירת השכנים.



• במועד נוסף נתן ברוקנר תצהיר בשם הוועדה, בו חזר על אותם דברים עצמם שמהם ביקש להתנער בדיעבד, באמצעות פרשנותו המסייגת למכתב הברירות. כך נאמר בתצהירו:


נוכח העובדה כי מר דג הביע דעתו בריש גלי ואף בפני כי אין בכוונתו לשפות את הוועדה המקומית בגין 'נזקי' תוכניתו, דהיינו בגין תביעת העותרים נותרה התוכנית בגדר דיו על הנייר שכן התנאי שנקבע על-ידי הוועדה המחוזית כתנאי לתוקפה (התחייבותו של המשיב 2 לשיפוי המשיבה 1 במקרה של תביעת פיצויים לפי סעיף 197א) לא התקיים. במילים אחרות - התוכנית אינה תקפה ואין המשיבה מנפיקה היתרי בניה על-פי הוראותיה.
[סע' 5 ל-ת/14, תצהיר מיום 30.6.2004].

בעדותו לפני אישר ברוקנר שהוועדה סירבה להוציא לתובע היתר בניה לפי זב/90 וגרסה שהתכנית אינה תקפה, זאת בנסיבות בהן כפר התובע בחובתו לשפות את הוועדה ונוכח עמדתו שאין בכוחה של הוועדה לכפות עליו שיפוי על-יסוד ההתחייבות המסויגת שעליה חתם בקשר עם אישור התכנית [עמ' 95].

נוכח עמדה מוצהרת זו בה דבקה הוועדה בגלוי ובאופן עקבי אין עוד צורך לתור אחר תימוכין נוספים לה בתמליל שיחה מוקלטת שצורף לתצהיר אביעד, לגביה טען שמועדה אפריל 2005 [סע' 15 ל-ת/4]. בהתאמה מתייתרת הכרעה במחלוקת שבין הצדדים בדבר קבילותם ומשקלם של תמלילי שתי שיחות שצורפו בדרך זו. לתמליל השיחה האחרת עליה עמד אביעד בעדותו ושמועדה ספטמבר 2001 היפנה ברוקנר בתצהירו על-מנת לחזק עדותו [סע' 19 ל- נ/4I]. משנסמך עד הנתבעת על ראיה זו אין הנתבעת עשויה לטעון לאי-קבילותה או לחולשת כוחה ומשקלה. כפי שיובהר בהמשך, אף אם אניח כי תמלילי השיחות קבילים שניהם, אין בתוכנם כדי לסייע לתובע.



• להשלמת התמונה יש לעמוד על התוצאה שהניבו הליכים שהתקיימו בהתייחס לחובת הפיצוי שהושתה על הוועדה במישור יחסיה עם השכנים מזה ובהתייחס לחובת השיפוי של התובע כלפי הוועדה מזה.


בפסק-הדין שניתן בעתירת השכנים ביום 26.10.2004 התקבלה העתירה והוועדה חויבה לשלם לשכנים פיצוי בגין פגיעתה של זב/90 בנחלותיהם הגובלות בנחלת התובע בסך של 56,000 דולר ו-23,000 דולר בהתאמה לפי שערו היציג של הדולר ליום 23.9.2001 ובצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 8% מהסכום שנפסק. לא-זו-אף-זו, בית-המשפט קבע שתוצאה זו עומדת בעינה אף אם זב/90 תבוטל לבסוף שכן בביטולה למפרע לא יהא כדי לאיין את פגיעתה בשכנים שנבעה מעצם אישורה. בית-המשפט חיווה דעתו כי אם וכאשר תבוטל התכנית הפוגעת ניתן יהיה לתת לכך ביטוי בדרך של חיוב השכנים על-ידי הוועדה בהיטל השבחה בשיעור מתאים [נספח ח' ל-ת/5 ובמיוחד סע' 23-22 בו].

הוועדה שילמה לשכנים את הפיצויים בהם חויבה ובהליך נפרד ביקשה להשית על התובע תשלום זה במלואו בסך של 446,812 ₪ ליום 30.6.2005 [ת"א (של' קריות) 2234/05; להלן תביעת השיפוי]. השאלה שהובאה לפתחו של בית-המשפט הייתה אם חלה על התובע כאן חובה לשלם לוועדה את הפיצוי שאותו שילמה היא לשכנים מכוח כתב השיפוי המסויג עליו חתם, ולחלופין למרות כתב שיפוי זה. בית-המשפט שדן בתביעת השיפוי מצא שיש לקבל את התביעה וחייב את התובע בהשבה מלאה של הסכום ששילמה הוועדה כפיצוי לשכנים. את הכרעתו נטע בית-המשפט בסע' 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, בקובעו שבהפרת החלטת הוועדה המחוזית לפיה נדרש התובע להגיש כתב שיפוי בלתי-מסויג לפני פרסום זב/90 התעשר התובע שלא על-פי זכות שבדין ושיעור התעשרותו כשיעור הסכום ששילמה הוועדה לשכנים על-יסוד סע' 197 לחוק התכנון והבניה [נספח ג' ל-נ/4I].

בית-המשפט המחוזי שדן בערעור התובע על פסק-הדין שניתן בתביעת השיפוי הותירו על מכונו בכל הקשור לעצם חיובו של התובע מדיני עשיית עושר ולא במשפט. בה בעת פסק שיש לחלק בין הצדדים את נטל הפיצוי ששולם לשכנים [ע"א (חי') 12240-09-09 דג נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה זבולון (טרם פורסם, 3.10.2010].

בתוך כך נקבע שוועדת המשנה על הוועדה המחוזית התנתה את אישור זב/90 בהגשת כתב שיפוי גורף על-ידי התובע וכי למרות דרישה מקדמית ברורה זו נטל התובע לעצמו חירות להגיש כתב שיפוי מסויג שרוקן את ההתחיבות מכל תוכן. עוד נקבע שהתנהגות הוועדה בכל הקשור לקבלת כתב השיפוי לא הייתה נקייה מפגמים, וכי אילו הייתה הוועדה בודקת כהלכה את כתב השיפוי במועד הגשתו לה הייתה יכולה למנוע את הנזק שנגרם באופן זול, פשוט ונוח. באיזון הכולל מצא בית-המשפט המחוזי שנוכח הקביעות העובדתיות באשר להתנהגותו הפגומה של התובע, שהגיש ביודעין כתב שיפוי מסויג בניגוד לדין, יש להטיל את מרבית האחריות לפיצוי השכנים עליו ולא על הנתבעת [ראו סע' 7 לפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בערעור על תביעת השיפוי; ההדגשה במקור]. סופו של דבר: בית-המשפט המחוזי השית על התובע חובת שיפוי של הנתבעת בשיעור 70% ואילו 30% הנותרים הוחלו על הוועדה בגין אשם תורם בגדרו של סע' 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט.

בתביעת השיפוי שנדונה בשתי ערכאות הוכרעו עצם חובתו של התובע ליתן כתב שיפוי מלא ובלתי מסויג מכוחה של החלטת הוועדה המחוזית, כמו גם היות אישורה של זב/90 מותנית בהמצאת כתב שיפוי כזה. מדובר בהכרעות שיפוטיות חלוטות שניתנו בהליך שהתנהל בין התובע לבין הנתבעת ושניהם מושתקים על-ידן מכוח הכלל של השתק פלוגתא. עוד נדונה והוכרעה הנפקות הנודעת לאי-מסירת כתב שיפוי מלא ותקין בכל הקשור לחובת התובע לשלם לנתבעת סכומים בהם חויבה בגדרה של תביעת השכנים. בה בעת לא נדונה ולא הוכרעה שאלת כוחה של הנתבעת לכרוך את המחלוקת על-אודות כתב השיפוי במתן היתר בניה לתובע לפי זב/90. שאלה זו היא העומדת לדיון לפני.



• אין חולק שכאשר פנה התובע לוועדה במאי 2001 וביקש לקבל היתר בניה לפי זב/90 שיאפשר לגליזציה למבנים שהוקמו שלא כחוק בגו"ח 1/11141 התנתה הוועדה את מתן ההיתר בחתימת התובע על כתב שיפוי מתוקן, זאת לצד תנאים נוספים שנמנו בהחלטתה מיום 31.5.2001 [נספח י"ט ל-נ/4I].


יש לבחון אפוא אם הנתבעת הייתה רשאית להתנות מתן היתר לתובע לפי זב/90 ביישוב המחלוקת על-אודות כתב השיפוי, בין בדרישת כתב שיפוי חדש ובלתי מסויג ובין בדרך אחרת בגדרה יחזור בו התובע מסירובו לשפות את הוועדה בגין תביעות השכנים. ככל שיימצא שהוועדה לא הייתה רשאית לעשות כן והכריכה שכרכה בין תוקפה של זב/90 ומתן היתר בניה לתובע מכוחה לבין המחלוקת על-אודות כתב השיפוי אינה כשורה, יש להוסיף ולבחון אם היה בהתנהלותה של הנתבעת בעניין זה משום התרשלות.

בטרם אדרש להכרעה בשאלה זו אעמוד על בקשות להיתרי בניה שהגיש התובע ממועד אישורה של זב/90 ואילך, מוצאותיהן והתנהלות הצדדים בקשר עימן.




17. הליכי הרישוי: בקשות התובע להיתרי בניה לרפת


הליכי הרישוי בהתייחס לנחלת דג התנהלו בשני מישורים. במישור התכנוני נעשו פעולות שעניינתן בתכנית שתחול על הנחלה. בתוך כך אומצה זב/90 ונעשו ניסיונות שתוארו לעיל להמירה בתכנית הכללית למושב [ראו לעיל בחלק זה, בסע' 3-1]. במישור האחר הגיש התובע לוועדה בקשות להיתרי בניה תחת התכנית החלה. למישור זה יוקדש הדיון שלהלן. בתוך כך אבחין בין היתרים שהתבקשו לרפת מתוך זיקה לרפורמה במשק החלב (שיידונו בסעיף זה) לבין בקשות להיתר שאינן כאלה ושעניינן בשימושים חקלאיים אחרים (אשר יידונו בסעיף הבא).



• בפתח הדברים יש להצביע על כך שהתובע, שעליו הנטל להוכיח תביעתו על כל פרטיה ויסודותיה, לא מצא לנכון לצרף לתצהיריו ולו גם בקשה אחת להיתר בניה שהגיש לוועדה בעת הרלבנטית. ודוק: על התובע להראות ולשכנע שביקש היתר אך לא קיבל את מבוקשו מחמת סירובה של הנתבעת להעניק לו היתרים תחת הוראותיה של זב/90, ולא מסיבה אחרת הנעוצה בהוראות הדין ובהתנהלותו שלו. ניתן היה לצפות שהתובע יפרוש לפני בית-המשפט את מלוא רוחב היריעה של התשתית העובדתית הצריכה לעניין ובתוך כך יציג את התיעוד הנוגע לבקשותיו ויבאר בתצהיריו מה ביקש לקבל ומה הייתה ההחלטה שניתנה בבקשותיו. אלא שהתובע לא נהג בדרך זו וניכר שלכל אורך הדרך הקפיד להגיש תיעוד חלקי, גילה טפח והסתיר טפחיים, אף לא בחל בצירוף מסמכים חלקיים וחסרים.


כך למשל ביקש התובע לשכנע ש"בהחלטת ועדת הערר המחוזית למחוז חיפה, קובעת הוועדה במפורש כי אין חולק כי את ההיתר המבוקש על ידי ניתן להוציא מכוחה של התכנית זב/90" [סע' 8 ל-ת/6]. התובע הליט עמוד ראשון מתוך החלטתה של ועדת הערר [נספח ו' ל-ת/6]. בשולי עמוד זה תועדה עמדת התובע שהובעה לפני ועדת הערר, לפיה בהחלטת הנתבעת שניתנה בבקשה נשוא הערר נגלית מגמתה הנמשכת לסרב ליתן היתר כלשהו לו ולבני ביתו. על כן ביקש התובע מוועדת הערר לאשר את ההיתר המבוקש. המסמך המלא המתפרש על-פני שני עמודים הוגש בידי הנתבעת. מן העמוד הנוסף להחלטה - אותו עמוד שהתובע בחר להסתיר מבית-המשפט - עולה שהתובע עצמו ביקש לעכב את הדיון בהליך לאור דיון ענייני שמתנהל בין עורך הבקשה מטעמו לבין מהנדס הנתבעת, וכי הבקשה להיתר הוגשה בצורה לקויה וחסרה שאינה תואמת את דרישות החוק באופן שמנע דיון בה לגופה. על כן נדחה הערר [סע' 16.4 ונספח י"ד ל-נ/4I]. אין זו דוגמא יחידה והיא משליכה על אמינות התובע.

מלוא התשתית העובדתית הקשורה בבקשות להיתרי בניה שהגיש התובע, תוכנן ואופן הטיפול בהן נחשף בראיות הנתבעת ולא בראיות התובע [ראו סע' 16 לתצהיר ברוקנר, נ/4I, שאין לו מקבילה בתצהיריהם של התובע ואביעד, ת/4-ת/6]. לדברים הללו נודעת משמעות בהערכת מהימנותו של התובע וכנות טענותיו.



• בעדותו הראשית טען התובע שהחל בשנת 1997, עת אושרה זב/90, ביקש לקבל היתרי בניה לשם הקמת סככות לרפת אך הוועדה סירבה לתת את ההיתרים שהתבקשו [סע' 2 ל-ת/6]. התובע לא הציג ולו גם אחת מבין בקשותיו הללו. צירוף תכניות שאינן קושרות עצמן לבקשה ספציפית להיתר אינו עשוי להוות תחליף להצגת הבקשה להיתר עצמה. תכניות שהליט התובע לתצהירו, תאריכן ספטמבר 2001 והן אינן מעידות על הגשת בקשות להיתרי בניה לרפת במועד מוקדם יותר [נספח ד' ל-ת/6].


הוכח שבניגוד למצג שביקש התובע ליצור לא הגיש בקשה להיתר בניה לרפת בזיקה עם הוראות הרפורמה אלא במאי 2001, כארבע שנים לאחר שנכנסה זב/90 לתוקפה, זאת שעה שלשיטתו ידע התובע על הרפורמה כבר בתחילת שנות ה-90 [עמ' 47]. משהתבקש התובע ליתן טעם להשתהותו השיב כך: "לא יודע לענות לך, אולי בגלל בעיות משפחתיות עם השותף שהייתי עסוק בהם" [עמ' 49].



• המחלוקת על-אודות כתב השיפוי והחלטתה העקרונית של הוועדה לא לתת לתובע היתר בניה לפי זב/90 כל עוד עומדת המחלוקת בעינה לא היו חובקות-כל ולא הוחלו באופן גורף על כל בקשותיו של התובע להיתרים שהוגשו בגדרה של זב/90. סירוב הוועדה לתת לתובע את ההיתר המבוקש כל עוד לא ימציא כתב שיפוי מתוקן נקשרה לבקשה יחידה להיתר אותה הגיש התובע לוועדה ביום 10.5.2001. הבקשה כללה בעיקרה בנית רפת חדשה בגו"ח 65/11140 ולגליזציה אגב תוספות ושינויים במבנים שהוקמו שלא כחוק וללא היתר בגו"ח 1/11141, הם המבנים שבחובתו לשפות את הוועדה בגין פיצוי שיחול עליה עקב הכשרתם במסגרת זב/90 כפר התובע (להלן בקשת מאי 2001). בקשת מאי 2001 הייתה הראשונה שעסקה באישור תכנית בניה לרפת במסגרת הרפורמה ובזיקה עימה.


הנתבעת דנה בבקשת מאי 2001 בישיבתה מיום 31.5.2001 והחליטה לאשר את הבקשה בכפוף להערות ולאחר מילוי תנאים להוצאת ההיתר שבהם נקבה. בין תנאים אלה נמנו אישורים אותם נדרש התובע להמציא מרשויות שונות (הג"א, מינהל מקרקעי ישראל, משרדי החקלאות, הבריאות איכות הסביבה, רשות הניקוז קישון וקו מוצרי דלק בע"מ), לשלם היטלים ואגרות (היטל השבחה ככל שלא יחול פטור בגינו, אגרה בניה והיטל ביוב), להרוס את החלקים שאינם מאושרים הבולטים מקווי הבניין ומגבולות המגרש, ולהמציא כתב שיפוי מתוקן וחתום בנוסח שיוכן על-ידי היועצת המשפטית של הוועדה [ההחלטה והבקשות שעליהן היא נסבה צורפו כנספחי י"ט לתצהיר ברוקנר, נ/4I].



• התובע לא הראה שמילא אחר אותם תנאים ודרישות שנקבעו בהחלטת הוועדה מיום 31.5.2001 אשר לא היו שנויים במחלוקת ונשאו אופי טכני או מנהלתי. מהתכתבות בין התובע באמצעות בא-כוחו דאז, עו"ד וניג, לבין הוועדה עלה שטענת התובע כאילו כבר המציא את האישורים שנדרשו נבדקה ונמצאה לא נכונה והנתבע שב והתבקש להמציאם. הובהר שאישור כיבוי אש שהתבקש תוך כדי טיפול בבקשה לא נדרש והודעה על כך נמסרה לתובע [נספחים כ' ו-כ"א ל-נ/4I].


לו היה ממש בטענת התובע כי המציא לוועדה את האישורים בהם חוייב, בין לאחר שניתנה החלטתה מיום 31.5.2001 ובין קודם לכן ובקשר עם בקשות קודמות להיתר, מה היה קל יותר מלהציג את האישורים שכביכול נמסרו לוועדה בהליך זה? כזאת לא נעשה והדברים אומרים דרשני. לא הוצג לפני ולו גם אישור אחד מבין אלה שנמנו בהחלטה הוועדה מיום 31.5.2001, שהיו תנאי למתן ההיתר ואינם קשורים במתן כתב שיפוי חדש. בעל-דין שנמנע מהבאת ראייה רלבנטית אף שביכולתו לעשות כן, חזקה שאילו הוצגה היה בה כדי לחזק דווקא את טענות הצד שכנגד [ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980)].

מחלוקת בהתייחס לכשרותו של תנאי אחד ויחיד מבין אלה שנזכרו בהחלטת הוועדה, הוא התנאי שנסב על המצאת כתב שיפוי מתוקן, אינה פוטרת את התובע מלמלא אחר תנאים אחרים למתן היתר הקבועים בחוק ושלגביהם לא עמדה לו כל או מענה.



• גם בעדותו לפני לא עלה בידי התובע להראות שקיים את החלטת הוועדה בהתייחס לתנאים שאינם שנויים במחלוקת, באופן שהלכה למעשה מילא אחר כל הדרוש לשם קבלת היתר והטעם היחיד בעטיו לא נענתה הבקשה היה נעוץ בעמידתה של הנתבעת על המצאת כתב שיפוי מתוקן. העדות שמסר התובע בעניין זה הייתה סתמית וכוללנית ונעדרה זיקה מתבקשת לבקשה קונקרטית להיתר. אביא דברים בשם אומרם [עמ' 48]:


[...] אני מגיש תוכנית התוכנית מובאת לאישור מה שקוראים המליאה של הוועדה [...] וממה שאני קיבלתי מסמכים רובם או כמעט כולם או כולם לגמרי, אני מתקשה לזכור בדיוק, מאשרים את הבקשה. יש כאלה עם מגבלה מסויימת ויש כאלה שלא ומאשרים את הבקשה. כשזה יורד לפורום שצריך לבצע את מתן ההיתר שהם לדוגמא כיום רן ברוקנר, גבי שנהר ויו"ר הוועדה, שם מתחיל התלך ותבוא תלך ותביא, במקרים הקיצוניים שאם אני מביא אשור מאיזשהו גוף שאני נדרש להביא אישור הם טורחים ללכת לאותו נותן האישור לבקש שיבטל וכמובן שאני חוזר לשם ומשיג את האישור. אני מצהיר בזאת שאף גוף במדינת ישראל לא מנע ממני אישורים מכל גוף שאני נדרש להביא אישור, כולם אישרו לי את אשר ביקשתי.

באופן תמוה לא בא זכרם של הדברים הללו בכתב-התביעה או בתצהירים שנתן התובע, אף שהם קשורים בטבורם לטענתו כי בקשותיו להיתר סורבו ללא עילה כדין. כאמור, התובע לא הראה שמילא אחר כל התנאים למתן ההיתר שהתבקש זולת זה שנסב על כתב השיפוי. גם עדות אביעד בעניין זה לא הייתה משכנעת ובהצהרתו הלאקונית שמולאו כל התנאים למתן היתר אין כדי להרים את הנטל [עמ' 38]. עמידה בנטל ההוכחה בסוגיה זו טעונה הצגת תיעוד, מסמכים ואישורים ואין די באמירה בעלמא המושמעת במהלך חקירה נגדית כדי שהתובע יצא ידי חובתו בעניין זה. התובע נדרש להראות שמילא את מה שכינה "טופס הטיולים" שהיה כרוך בקיום החלטת הוועדה אך לא עשה כן [עמ' 49]. לא למותר לציין שעדות התובע בכל הקשור לקיום החלטת הוועדה על-ידו הייתה תלושה עד כדי כך שבא-כוחו ראה לנכון להתערב בחקירה נגדית "ולהזכיר" לתובע את העוגן עליו נסמכה תביעתו, קרי התניית מתן ההיתר בשיפוי הוועדה [עמ' 48].

אשר על כן אני קובעת שהתובע לא מילא אחר התנאים שנקבעו בהחלטת הוועדה מיום 31.5.2001 שלא היו שנויים במחלוקת ושעניינם בהמצאת אישורי גופים רלבנטיים ותשלום היטלי חובה שהיו נחוצים לשם מתן ההיתר על-פי בקשת מאי 2001. בתוך כך אני דוחה את טענת התובע ואביעד לפיה ביצעו את כל שהיה עליהם לבצע כדי לקבל את ההיתרים שהתבקשו [סע' 14 ל-ת/4]. נמצא שהיא אינה עולה בקנה אחד עם המציאות לאשורה.



• התובע, שבמקרים אחרים הגיש ערר על החלטות של הוועדה לגביהן סבר שניתנו שלא כדין, לא השיג על החלטת הוועדה מיום 31.5.2001 ולא תקף בדרך העומדת לו כחוק את הכריכה שכרכה בה הנתבעת בין מתן היתר בניה לבין המחלוקת על-אודות כתב השיפוי.


אף בעניין זה מסר התובע עדות שרישומה לא היה אמין. כשעומת עם הימנעותו מלהשיג על החלטת הוועדה שניתנה בבקשת מאי 2001 היפנה לעררים משנת 1998. לאחר מכן הודה שעררי 1998 אינם קשורים לרפורמה במשק החלב וכי על ההחלטה מיום 31.5.2001 לא הוגש ערר [עמ' 51]. אלה דברים מוקשים. אם סבר התובע שגם בהחלטה מיום 31.5.2001 נהגה בו הוועדה שלא כדין ובאופן שעלה בקנה אחד עם התנהלותה הקודמת שאותה תקף בוועדת הערר, מקל וחומר היה עליו לנקוט מעשה ולהגיש ערר גם על ההחלטה הנוכחית. כזאת לא נעשה והמחדל רובץ לפתחו של התובע.

זאת ועוד, מעדות התובע עלה שהסכין עם החלטת הוועדה שניתנה בהתייחס לבקשת מאי 2001 ועל כן גם נמנע מלערור עליה. לדבריו לא השיג על ההחלטה מכיוון שאותה עת היה בראש מעייניו להשתלב בתכנית הכללית למושב, זב/92א, תוך זניחת זב/90 שבגדרה הוגשה בקשת מאי 2001. משהודיע התובע על חזרתו בו מ-זב/90 ועל הסכמתו לביטולה סבר שיהא בכך כדי לסתום את הגולל על המחלוקת שנסבה על כתב השיפוי ולכן לא היה לו עניין אמיתי לריב על דרישות למתן היתר שהציבה הוועדה בקשר עם זב/90 [עמ' 50]. ואומנם, קיימת "סמיכות פרשיות" בין מועד הגשתה של בקשת מאי 2001 להיתר בניה לרפת בזיקה לרפורמה לבין הודעת התובע בספטמבר אותה שנה על חזרתו בו מ-זב/90 ופנייתו לאפיק חלופי שבהחלת זב/92א על נחלתו וקבלת היתרים על-פיה. בכך גילה התובע דעתו שבקשת מאי 2001 והחלטת הוועדה בה הפכו תוך זמן קצר בלתי-רלבנטיות אף לשיטתו שלו.



• ברוח זו זנח התובע את בקשת מאי 2001 שהוגשה לפי זב/90 והגיש לנתבעת בקשה חדשה להיתר בניה שתכליתה לגליזציה למבני הרפת הקיימים ובניית תוספות לה על-פי הרפורמה, בקשה שנסמכה זו הפעם על זב/92א ולא על זב/90 (להלן הבקשה החדשה). הבקשה החדשה הוגשה בטרם נתנה הוועדה המחוזית החלטה בבקשתו של התובע לבטל את זב/90 ולהחיל על הנחלה את זב/92א. ביום 7.3.2002 קיבלה הנתבעת החלטה עקרונית לאשר את הבקשה, בזו הלשון [נספח ה' ל-ת/6; נספח כ"ה ל-נ/4I]:


הבקשה נדונה בישיבה מס' 105 בתאריך 31/5/01 ואושרה בתנאים.
הבקשה הנ"ל הסתמכה על תכנית נקודתית זב/90 של מר דוד דג. כעת הבקשה מסתמכת על התכנית המופקדת זב/92א', מאחר ש זב/90 תבוטל, ככל הנראה, לאחר אישור זב/92א' במתכונת חדשה הכוללת גם את החלקה הנ"ל.
החלטות: לאשר באופן עקרוני בלבד, מאחר וזב/90 עדיין לא בוטלה ומאחר וזב/92א' עדיין לא חלה על השטח הנדון.

ההחלטה תואמת את המצב התכנוני שהיה קיים אותה שעה והיא עולה בקנה אחד עם יוזמת התובע לזנוח את זב/90 ולקבל היתרי בניה לרפת במסגרת זב/92א שתחול תחתיה. לא מצאתי כל פסול בהחלטת הוועדה מיום 7.3.2002 ובוודאי שאין בה אותו סירוב שלא כדין ליתן היתר בניה שעליו מלין התובע בתביעתו.



• בקשת מאי 2001 הייתה הבקשה הראשונה והאחרונה שהגיש התובע למתן היתר בניה לרפת בזיקה להוראות הרפורמה במשק החלב תחת הוראותיה של זב/90. הבקשה החדשה הוגשה מתוך ציפייה לאישור זב/92א, ושלא על-פי זב/90. התובע לא הציג בקשה נוספת, מאוחרת יותר, להיתרי בניה לרפת, בין במסגרת הרפורמה ובין ללא קשר איתה, בין תחת תכנית זב/90 ובין תחת תכנית אחרת. התובע גם לא הצביע על כך שנוכח החלטת הוועדה המחוזית לא לבטל את זב/90 במסגרת אישורה של זב/92א פנה לוועדה וביקש לחדש את הדיון בבקשת מאי 2001. המהלך ליזום זב/90א לא בשל נוכח דרישת התובע ששמו לא יכלל בה כיזם ובגדרה לא הוגשו בקשות להיתרי בניה.


אין מנוס מן המסקנה שהתמודדותו של התובע עם המצב שנוצר לקתה בחוסר מעש: מצד אחד לא השיג על החלטת הוועדה מיום 31.5.2001 שניתנה בבקשת מאי 2001 ובה בשעה עמד במריו וסירב להמציא כתב שיפוי מתוקן שהיה סולל את הדרך לקבלת היתרי בניה על-פיה; מצד שני, הגיש את הבקשה החדשה תחת הוראותיה של זב/92א אך ראה עצמו פטור מלשאת בתשלום הוצאות השכנים שנדרשו לשם מתן הסכמתם לביטול זב/90 והחלת זב/92א על נחלת דג, וכאשר הגיעה הבקשה החדשה למבוי סתום בשל כך הוסיף לשבת בחיבוק ידיים ולא עשה דבר. יש בכך כדי להעמיד באור הנכון את עדות התובע לפיה בקשת היתר למבנה עגלים הייתה תלויה ועומדת משך שנים [עמ' 48]. זו התנהגות תמוהה שאינה עולה בקנה אחד עם התמונה אותה ביקש התובע לצייר, קרי, תמונת רפתן עמל שנלחם בביורוקרטיה ללא לאות, עושה ימים כלילות במאבק להצלת רפתו ונתקל בהתעמרות ובהתנכלות מצד הוועדה.



• לכך שביחסיו עם הוועדה ובזיקה לבקשותיו להיתר זנח התובע את זב/90 בספטמבר 2001, זמן קצר מאוד לאחר שביקש היתרים על-פיה בקשר עם הרפורמה ומבלי שההיתר המבוקש ניתן לו, נודעת חשיבות ראשונה במעלה בכל הקשור לזכותו של התובע לסעד שהתבקש. במה דברים אמורים?


בלב ההליך ניצבה ה לפיה סירבה הוועדה ליתן לתובע היתרי בניה להם היה זכאי לפי התכנית זב/90 ובכך מנעה את השתלבות רפת דג ברפורמה וחרצה גורלה לכלייה. בכתב-התביעה ובשני תצהיריו של התובע לא נזכרה אלא זב/90 לבדה כבסיס לטענותיו. זכרן של תכניות אחרות ו-זב/92א בתוכן נפקד כליל ומכאן שלא עליהן סמך התובע עילתו. משזנח התובע את זב/90 כבסיס להליכי הרישוי שבגדרם ביקש לקבל היתר בניה נשמטת הקרקע תחת רגלי תביעתו. כאמור, לאי-מתן היתר בניה לפי זב/92א או זב/90א או כל תכנית אחרת לא הועלתה בכתב-התביעה והיא אינה עומדת להכרעה בהליך זה.

עמדתי על כך שלתובע היו טעמים משלו לחזור בו מ-זב/90 ולהשתחרר מעולה. טעמים אלה גרמו לו לזנוח את זב/90 ולפנות לאפיקים חלופיים בגדרם יוחל על הנחלה המשטר התכנוני הגלום ב-זב/92א, בין במישרין ובין על-ידי אימוץ תכנית נקודתית חדשה לנחלת דג שתוכנה זהה ל-זב/92א. התובע התמיד במאמציו לבטל את זב/90 גם לאחר שחובת תשלום פיצוי לשכנים נקבעה בפסק-הדין שניתן בעתירתם וחרף הקביעה שחובה זו עומדת בעינה ללא קשר לביטולה של זב/90. מאמצי התובע להשתחרר מ-זב/90 נשאו לבסוף פרי: בפסק-הדין שניתן בתביעת השיפוי צויין שלימים הוחלה על נחלת דג זב/90א שנדונה לעיל [שם, בסע' 50]. התנהלותו של התובע ודרכי פעולתו עוצבו על-ידי האינטרס העצמי שלו בביטול זב/90. יסודם ברצונו של התובע ובצרכיו שלו ולא בכפיית רצון הוועדה ועמדותיה עליו. כאשר פעל התובע מתוך שיתוף פעולה עם הוועדה לא נבע הדבר מאילוץ בו נתקל או מעמדת זולתו שנכפתה עליו הר כגיגית אלא ממפגש רצונות ואינטרסים שהיו משותפים לשני הצדדים.

זאת ועוד, סירוב הוועדה לתת לתובע היתר בניה בשל המחלוקת על-אודות כתב השיפוי הוגבלה לבקשת מאי 2001 לבדה. התובע לא הראה שבהקשרן של בקשות אחרות זולת בקשה זו נדרש למלא תנאים שאינם כדין על-מנת לקבל את ההיתר המבוקש. כאמור, על בקשת מאי 2001 הקיץ הקץ בספטמבר 2001, עת הודיע התובע על חזרתו בו מ-זב/90.



18. הליכי הרישוי: בקשות התובע להיתרי בניה לשימושים חקלאיים אחרים


לעיל, בקשר עם הליכי רישוי שעניינם ברפת, נדונו שתי בקשותיו של התובע להיתרי בניה שהיו האחרונות שהוגשו על ציר הזמן הנוגע להליך זה. להלן יידונו בקשות מוקדמות יותר שהגיש לפי זב/90 ואשר נסבו על שימושים חקלאיים אחרים ולא עסקו ברפת במישרין. נחה דעתי שלא נפל כל פסול בהחלטות הוועדה שנסבו על בקשות אלה.



• בקשה ראשונה להיתר תחת תכנית זב/90 הגיש התובע ביום 25.1.1998. הבקשה נסבה על הקמת מבנים חקלאיים שאינם מבני הרפת [ראו עדות ברוקנר בסע' 16.1 ל-נ/4I, שלא נסתרה בראיות התובע]. הוועדה דנה בבקשה ביום 26.3.1998 והחליטה להשהותה עד שיכריע בית-המשפט בעתירת רשות הניקוז, זאת בהתחשב בכך שבהחלטת ביניים מיום 2.2.1998 שניתנה באותה עתירה הורה בית-המשפט שעד לישיבה הבאה לא יעשו שינויים בשטח נשוא הדיון [נספחי י"א ל-נ/4I].


התובע הגיש ערר על החלטת הוועדה. מכיוון שביני לביני הסתיימה עתירת רשות הניקוז בהסכם פשרה החזירה ועדת הערר את הדיון בבקשה להיתר לנתבעת כדי שזו תיבחן לגופה [נספח י"ב ל-נ/4I]. בבחינת הבקשה בוועדה נמצא שהשימוש המבוקש לא הוגדר בה ועל כן מצד הדין לא ניתן לאשרה. הוחלט לשוב ולדון בה בישיבה הבאה לאחר שתקבלנה הבהרות מהתובע באשר לשימוש המבוקש [נספח י"ג ל-נ/4I]. גם על החלטה זו ערר התובע. ביום 31.12.1998 נדחה הערר ונקבע שהבקשה למתן היתר אכן חסרה פרטים מהותיים הדרושים לדיון בה [נספח י"ד ל-נ/4I].



• ביום 22.12.1998, עוד בטרם הוכרע הערר שהוא עצמו הגיש, המציא התובע לוועדה בקשה מתוקנת לבניית סככות בשטח כולל של 2,472 מ"ר, האחת למתבן והשנייה לתוצרת חקלאית, מיון פרי הדר ואחסון (להלן הבקשה לסככות). הוועדה דנה בבקשה ואישרה אותה בכפוף לתנאים ביום 4.2.1999. החלטתה הודעה לתובע [נספח ט"ו ל-נ/4I]. התנאים ענייניים, מקיימים זיקה לבקשה וכרוכים בהפעלת סמכות הוועדה על-פי דין. משחלפה שנה ותנאי ההיתר לא מולאו הודיעה הוועדה לתובע שההחלטה אינה עוד בתוקף. במכתבו לוועדה מיום 15.3.2000 אישר התובע שלא הומצאו כל האישורים הדרושים מחמת קשיים אובייקטיביים וביקש לחדש את הדיון בבקשה לסככות [נספחי ט"ז ל-נ/4I].


ביום 27.7.2000 שבה הוועדה ונדרשה לבקשה לסככות אף שהתובע לא השלים את הדרוש למתן ההיתר [נספח י"ז ל-נ/4I]. הוחלט על מתן היתר בניה לפי הבקשה שהותנה בהמצאת אישורים מאת הגורמים הרלבנטיים ובתשלום סכומים החלים כחוק. התובע הוסיף ונמנע מלקיים את התנאים שנקבעו למתן ההיתר ועל כן לא ניתן היה להוציאו. הודעת הוועדה על כך הומצאה לבא-כוחו דאז, עו"ד וניג [נספחי י"ח ל-נ/4I]. ברוקנר הצהיר שאף לעת הזו לא מילא התובע אחר כל התנאים למתן ההיתר ובתוך כך לא המציא את אישור רשות הניקוז ואישור כיבוי אש ולא שילם היטלי ביוב והשבחה [סע' 16.5(ו) ל-נ/4I]. עדותו לא נסתרה.



• מן המקובץ עולה שתחת הוראות התכנית זב/90 לא הגיש התובע אלא שתי בקשות להיתר, הבקשה לסככות ובקשת מאי 2001. על מוצאותיה של בקשת מאי 2001 עמדתי לעיל בחלק זה בסע' 5. הבקשה לסככות התקבלה אלא שהתובע לא מילא אחר התנאים שנקבעו למתן ההיתר על-פיה. לא נטען ולא הוכח שנפל פגם באיזה מהתנאים הללו. על כן אין לתובע להלין אלא על עצמו בשל כך שהבקשה לסככות לא בשלה להיתר מוגמר.


אציין עוד שעדות התובע באשר לטיבה וגלגוליה של הבקשה לסככות לא הייתה מהימנה בלשון המעטה. משנדרש להציג את אותן בקשות להיתר שעליהן נסבה עדותו לא עלה בידו לעשות כן. התובע התבקש להתייחס לאפשרות שבקשתו הראשונה למתן היתר לפי זב/90 לא נסבה על סככת עגלים אלא על מתבן ומחסן כעולה מהבקשה לסככות. תשובתו הייתה מגומגמת; משניכר שאינו מצליח להתמודד עם שאלות ישירות שהופנו אליו ביחס לבקשות להיתרים שהוא עצמו הגיש פטר עצמו באמירה: "הסיבה שאני לא זוכר זאת כי אביעד טיפל בכל זה" [עמ' 54]. אלא מאי? על-פי עדות התובע היה אביעד אחראי לקשר עם הוועדה רק משנת 2001 ואילך [סע' 2 ל-ת/4]; הבקשה לסככות שעליה נחקר הוגשה לראשונה ביום 25.1.1998 והחלטה סופית בה התקבלה ביום 27.7.2000, בעת שהתובע ולא אביעד התנהלו אל מול הוועדה. יש ללמוד מכך על מידת האמון לה ראויה עדות התובע.

גם עדות אביעד בסוגיה זו לא עוררה אמון. הלה הצהיר שמשנת 1980 לא קיבל התובע ולו גם היתר בניה אחד. הצהרה זו אינה מתיישבת עם החלטת הוועדה לאשר את הבקשה לסככות ועם העובדה שבסופו של יום לא ניתן היתר בגינה בשל כך שתנאיה לא מולאו על-ידי התובע. הפער בין דברי אביעד לבין המציאות מלמד למצער על עדות מגמתית שאינה רואה עצמה מחויבת למהלך הדברים לאשורם.



• התובע הלין על כך שבשל אי-מתן היתרי בניה נבצר ממנו להשתמש במבני הנחלה למטרה אחרת, חקלאית או מסחרית, שאינה קשורה לרפת. עוד קבל על כך שכאשר ניסה לשקם את מבני הנחלה ולהכשירם לשימוש חלופי נמנע הדבר ממנו בצו הפסקה מינהלי וצו הפסקה שיפוטי שהוצאו נגדו על-ידי הוועדה ולבקשתה, ואשר עומדים בתוקפם עד עצם היום הזה [סע' 39 ונספח י"ב ל-ת/5]. אביעד הטעים שהטרוניה בעניין זה מתייחסת ל"[...] אי מתן אפשרות לפעילות חקלאית אחרת במשק לאחר חיסול הרפת" [עמ' 36 וכן בעמ' 37]. אין ב זו כל ממש.


התובע הודה שלא פנה לוועדה בבקשה להתיר לו שימוש חורג [עמ' 52]. בקשתו לבטל צו הפסקה מינהלי שהוצא נגדו נדחתה על-ידי בית-המשפט אשר קבע שהתובע ביצע עבודות טעונות היתר בלי שהיה בידו היתר כדין [ב"ש (קר') 1099/05 דג נ' ועדה זבולון (לא פורסם, 23.6.2005)]. התובע הורשע בעבירה של ביצוע עבודות הטעונות היתר ללא היתר, ובית-המשפט ראה לנכון לציין ש"[...] מדובר בעבירת בנייה בשטח ניכר [...] לא לצורך מגורים אלא לצורך שיפור תשתיות וחיפוש אלטרנטיבה תעסוקתית [...]" [עמ"ק (קר') 783/05 מדינת ישראל נ' דג (טרם פורסם, 8.7.2007)]. עוד הורשע התובע לפי הודאתו בהצבת שתי מכולות ללא היתר בניה [עמ"ק (קר') 132/07 מדינת ישראל נ' דג (טרם פורסם, 24.6.2007)] [ראו סע' 35 ונספחי ל"ד ל-נ/4I]. פשיטא שהתובע אינו רשאי לעשות דין לעצמו ולצפות שיותר לו לנהוג בנחלה ככל העולה על רוחו, מבלי שביקש ומבלי שקיבל את ההיתר הדרוש לכך.



• אמירה כללית של התובע בתצהירו על הפלייתו כביכול לרעה ביחס לאחרים במושב לא פורטה ולא נתמכה בתיעוד מתבקש, אף לא בזימון עדים נוספים זולת התובע ובנו [ראו סע' 9 ל-ת/6]. התובע ואביעד לא השכילו להראות שגם לאותם אחרים במושב, שבעניינם לא ננקטו הליכים כאלה שהופעלו נגד התובע, לא היה היתר לבניה או לשימוש חורג באופן שעשה את עניינו של התובע ואת עניינם של אותם אחרים בני-השוואה [עמ' 36]. לא עלה בידי התובע להוכיח שהוועדה נהגה בו לפי אמת מידה אחת ובשכניו לפי אמת מידה אחרת.


ברוקנר התמודד בהצלחה עם טענת התובע להפלייתו לרעה ביחס לשכניו, אף ש כזו לא הייתה יסוד לתביעה ולא נכללה בעילתה [עמ' 81-80]. בחקירתו הנגדית של ברוקנר נעשה ניסיון "לירות לכל עבר" ולעמתו עם מסמכים שקדמו ל-זב/90 [וראו למשל ת/13 בעמ' 83 ו-ת/16 בעמ' 98-97]. מדובר בעניינים שאינם מהווים חלק מן המחלוקת הטעונה הכרעה, אשר נסבה כאמור על אי-מתן היתרים לפי זב/90. יתר על כן, מעדותו של ברוקנר שהייתה רהוטה, מקצועית ומשכנעת עלה שלא נפל פגם בהתנהלות הוועדה בקשר עימם. במאמר מוסגר אציין שספק רב בעיני אם טענת הגנה מן הצדק שיסודה באכיפה ברירנית עשויה לשמש טענת חרב ועילה לתביעת פיצויים בהליך אזרחי, להבדיל מטענת מגן בהליך פלילי [רע"פ 727/08 גוטליב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 30.3.2008)]. יש לשים אל לב שבהליכים בהם הורשע התובע בגין עשיית אותם שימושים חלופיים ללא היתר כדין לא טען להגנה מן הצדק. גם לפני לא הועלתה ה באופן מפורש, אף לא נזכרה בכתב-התביעה, ועל כן אין צורך להכריע בה.



• בסופו של יום לא נשא התובע בנטל להראות שהגיש בקשה להיתר בניה או שימוש חורג במטרה להכשיר את מבני הנחלה ליעוד חלופי לאחר שהרפת נסגרה ונדחה שלא כדין. לשם הוכחת ממין זה לא די באמירה בעלמא אלא יש להמציא לה תימוכין בתיעוד שבכתב שהרי דרכן של בקשות להיתר בניה ושימוש חורג שאינן מוגשות על-פה ואף אינן מוכרעות על-פה.


אין ממש בטענת התובע בסיכומיו כי לא נחקר בסוגיה זו ועל כן יש לקבל טענותיו באשר למניעת שימוש חלופי כפשוטן ובמלואן. ראשית, משום שלא הוכיח טענתו; שנית, מאחר שבראיות הנתבעת נסתרו הטענות הדלות והסתמיות שהעלה התובע; לבסוף, אף בעניינים שבעל-דין לא נחקר עליהם בחקירה נגדית מסור לבית-המשפט שיקול-דעת אם לתת אמון בעדות הראשית שמסר, זאת לאור מכלול הראיות והגיונם של דברים. בית-המשפט אינו חייב לקבל גרסת עד שלא נחקר כנכונה [אפרים הרנון דיני ראיות חלק ראשון 110 (1970); ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(4) 253, 258 (1984)]. דברים אלה יפים בענייננו.



19. הטיעון ההסכמי




• התובענה נסמכה על עילה נזיקית שרגליה נטועות בעוולת הרשלנות. התובע הלין על כך שהנתבעת לא נהגה כפי שוועדה מסוגה הייתה צריכה לנהוג וסירבה ליתן לו היתרי בניה ללא טעם כדין. בחינת ה, צריך שתיעשה במישור התכנוני שבו פועלת הוועדה ובגדרו היא מפעילה את הסמכויות שהוקנו לה בחוק. אלא שבין השיטין העלה התובע טיעון נוסף, הוא הטיעון ההסכמי. טענתו ועדותו בהקשר זה היו כלהלן:


במטרה לבצע את הרפורמה במשק החלב, רפורמה שנכפתה על כלל רפתני ישראל, ועל מנת לקבל לגליזציה של חלק ממבני הנחלה, פעלתי, בהסכמת ובהמלצת הנתבעת, הכנתי ואישרתי את התכנית המפורטת זב/90, כאשר הנתבעת התחייבה ומחוייבת ליתן בידי היתרי בניה כחוק, על פי הוראות תכנית זב/90. לימים, לאחר אישורה של תכנית זב/90, התכחשה הנתבעת להבטחתה ולחובתה החוקית, סירבה ליתן בידי את היתרי הבנייה וגרמה לי נזקי עתק.
[סע' 29-28 ל-ת/5; ההדגשה הוספה, ק"א].



• פן אחר של הטיעון ההסכמי הובא בעדותו הראשית של אביעד. לדבריו קיים פגישות עם נציגי הוועדה ובהן הובטח לו על-ידי בעלי תפקיד מטעמה שיעשו כל שביכולתם כדי לקדם את תכניות הבניה לנחלת דג כך שהרפת תוכל להיכלל ברפורמה במשק החלב. סוכם שאביעד ימציא את תכניות הבינוי ואת אישורי משרד החקלאות והמשרד לאיכות הסביבה הנחוצים לשם ביצוע הרפורמה ואילו הנתבעת תגרום למתן היתרי הבניה הדרושים לתובע לאותה מטרה. לאחר מכן חזרה בה הוועדה מהבטחותיה [סע' 7-6 ו-12 ל-ת/4].


מן העדות שמסר אביעד לפני עלה שידיעתו את הפרטים הקשורים לנושאים עליהם העיד רופפת. ניכר לעין שהיכרותו עם הפן העובדתי של הליכי הרישוי והכרונולוגיה הכרוכה בהם כללית בלבד ומתאפיינת ברזולוציה גסה [עמ' 35-33]. עדותו נסמכה על ידיעה מסוג של "בקירוב" ו"בערך" והוא אישר שאינו מדייק במונחים ובתיאור אירועים, אף שדיוק כזה נדרש והוא מהותי ומתחייב נוכח סוג הטענות שהעלה [עמ' 34].



• טענותיו של התובע להבטחות והתחיבויות שקיבל מהוועדה והטיעון ההסכמי שהעלה אביעד שונים זה מזה מבחינת מיקומם על ציר הזמן. אין מדובר בעדויות הנסבות על אותו עניין עצמו ואשר מחזקות האחת את השנייה. עדות התובע, עניינה בהתחייבות לכאורית שנתנה לו הוועדה אגב תהליך הבאתה של זב/90 לאישור, ממנה חזרה בה לאחר שהתכנית נכנסה לתוקף כשהיא מסרבת להעניק לו היתרי בניה לפי זב/90. ואילו עדות אביעד עוסקת באירועים שהתרחשו בשנת 2001, כמה שנים לאחר ש-זב/90 אושרה והוחלה ובעת שהתובע והוועדה חיפשו אחר דרך שתאפשר להם להשתחרר מעולה של זב/90 ולאמץ תכנית חלופית לנחלה שבגדרה, ולא על-פי זב/90, יוכל התובע לקבל היתרי בניה.


מכאן שעדויות התובע ואביעד בסוגיה זו אינן עולות בקנה אחד לא רק בכל הקשור לעיתוי בו ניתנה אותה הבטחה לכאורית של הוועדה אלא גם בהתייחס לזיהוי התכנית שמכוחה התחייבה הנתבעת ליתן לתובע היתרי בניה. פער זה, שלא ניתן לו כל הסבר, פועל לחובת התובע ומשליך על עוצמתו של הטיעון ההסכמי.



• את הטיעון ההסכמי יש לדחות מטעמים נוספים.


הוכח כדבעי שהוועדה התנגדה לתכנית זב/90 מראשיתה ועמדתי על כך לעיל. התנגדותה של הנתבעת לתכנית לבשה צורה פורמלית והוגשה לוועדה המחוזית בעת שזו דנה בה. לכל אורך הדרך אחזה הנתבעת בדעה שמענה לנחלת דג צריך להינתן במסגרת התכנית החדשה למושב, זב/92א. לא זו בלבד שלא עלה בידי התובע להראות שבשלב כלשהו יצרה הוועדה מצג שהיא תומכת ב-זב/90 ומתחייבת לתת היתרים על-פיה אלא שהוכח היפוכו של דבר: הנתבעת קראה תיגר על תוקפה של זב/90 וחלקה על כוחו של התובע לממשה אף לאחר שזו אושרה. בעניין זה נקטה הוועדה עמדה עקבית שלא השתנתה.

גם להסכמה מאוחרת יותר שגובשה כביכול בין התובע באמצעות אביעד לבין הוועדה לא הוכחה. פעולתם של התובע והנתבעת לביטול זב/90 והמרתה בתכנית חלופית מתוך אינטרס משותף שהיה להם בכך, אין משמעה התחייבות של הוועדה ליתן לתובע היתרי בניה, יהא אשר יהא וללא קשר להוראות הדין. עמדתי על כך שהתובע הודיע לוועדה על זניחתו את זב/90 ובה בעת לא עשה את כל הדרוש לשם החלת תכנית חלופית תחתיה, בין זב/92א ובין זב/90א. במצב דברים זה לא הייתה הוועדה עשויה להתחייב כלפי התובע ליתן לו היתרי בניה על-פי זב/90 שממנה חזר בו, אף לא לפי תכנית חלופית שטרם אושרה. זאת עיקר: התובע לא הראה שאם היה מקבל את הסכמת השכנים לביטול זב/90 ועל נחלת דג הייתה מוחלת זב/92א במועד בו אושרה בהתייחס למושב כולו הייתה הוועדה מונעת ממנו היתר בניה בניגוד להחלטתה העקרונית מיום 7.3.2002 ליתן היתר כזה [נספח כ"ה ל-נ/4I].



• לא הוכחה אפוא הסכמה או התחייבות למתן היתר בניה על-יסוד תכנית כזו או אחרת שהוועדה נתנה לתובע או מי מטעמו ואחר כך חזרה בה ממנה. בתמלילי השיחות שהליט אביעד לתצהירו אין כדי לשנות ממסקנה זו. הם אינה מעידים אלא על כך שהוועדה עמדה איתן על דרישתה כי התובע ימציא כתב שיפוי מלא ובלתי מסויג על-מנת לקבל היתר בניה במסגרת זב/90 ובה בעת ביקשה לסייע לו במאמציו להשתחרר מ-זב/90 ולהמירה בתכנית אחרת שתוכנה מקביל לזה של זב/92א.


עמד על כך ברוקנר בעדותו ודבריו מהימנים עלי:

[...] כשנכנסתי לתפקידי באמת ובתמים רציתי לעזור לתובע להסדיר את מה שקורה אצלו בנחלה, כך גם עוד במשך שנים רבות במהלך תפקידי אך ההתנהלות היתה כזאת שהביאה אותי למסקנה כפי שציינתי קודם כי אילו באמת הוא רצה להוציא היתר בנייה הוא יכול היה.
[...] מה שהיה וזה אחד הדברים שדי מעציבים אותי שכתוצאה מרצון טוב שלי באופן אישי ושל הועדה בכלל להוציא את התובע מהמצב שאליו נקלע באשמתו, ולאפשר לו באמת להוציא היתרי בניה מסודרים ומוסדרים וגם לנסות להביאו לידי מצב שתיפסק הפראנויה שהועדה מתנכלת לו ולא רוצה לתת לו היתרים שפעם אחת יבין שאם באמת יפעל על פי חוק וכפי שצריך הוא יקבל היתרים ונעזור לו כפי יכולתנו [...].
[...] המקרה הזה חורה לי מאוד ועד היום בתפקיד אני משתדל שלא כתוצאה ממקרים כאלה נהפוך כהה חושים כנגד מקרים אחרים זה מסוג המקרים שגורמים לך להיות אחר כך 'פקיד אטום'".
[עמ' 85, 92 ו- 94-93].


בין הדברים הללו לבין מתן הבטחה שלטונית והפרתה רב המרחק כמזרח ממערב.



20. רשלנות הוועדה: תוכנה, ביטויה וגבולותיה




• על-יסוד האמור לעיל יש לדחות את כל טענות התובע נגד הנתבעת במישור האחריות, למעט בעניין אחד ויחיד הגלום בכריכה שכרכה הוועדה בין מתן היתר בניה לתובע על-פי בקשת מאי 2001 לבין המחלוקת על-אודות כתב השיפוי. יוטעם ויודגש שעצם ציפייתה ודרישתה של הוועדה כי התובע ישפה אותה בגין כל תשלום שיושת עליה בתביעות השכנים שהוגשו עקב אישורה של זב/90, בדין יסודן. עמד על כך בית-המשפט שדן בתביעת השיפוי בשתי ערכאות והכרעתו מקימה השתק פלוגתא בין בעלי-הדין. אלא ששאלת תקינותה של הכריכה שכרכה הוועדה בין מתן היתר בניה לתובע לפי זב/90 לבין מסירת כתב שיפוי מלא ותקין על-ידו, היא שעומדת לדיון בהליך זה.




• קיומה של חובת זהירות מושגית החלה על ועדה מקומית לתכנון ובניה מסוגה של הנתבעת בעת שהיא דנה בבקשות למתן היתרי בניה ומכריעה בהן נקבעה זה מכבר. "במתן ההיתר מפעילה הוועדה המקומית פונקציה שלטונית-ביצועית, אשר רשלנות בהגשמתה צריכה להטיל עליה אחריות אזרחית כמו על כל נושא תפקיד ציבורי-שלטוני המבצע פעילות שלטונית-ביצועית" [ע"א 324/82 עיריית בני-ברק נ' רוטברד, פ"ד מה(4) 102, 126 (1991)]. הרשלנות בה חטאה הוועדה דנן, ביטויה בכך שגרסה שהא בהא תלייא והתנתה מתן היתר בניה לתובע בבקשת מאי 2001 בכך שהלה ימציא כתב שיפוי חדש חלף כתב השיפוי החלקי והמסויג. הוועדה לא הייתה רשאית לעשות כן. דרישתה זו, והכריכה הגלומה בה בין מתן ההיתר המבוקש לבין מתן כתב שיפוי מתוקן, עולה כדי חריגה מאמת ההתנהלות הסבירה המצופה ממנה במסגרת הפעלת סמכותה ומהווה הפרה של חובת הזהירות הקונקרטית שחלה עליה ביחסיה עם התובע כמבקש היתר בניה. להלן יובאו הטעמים לכך.




21. מסירת כתב שיפוי בחתימת התובע נדרשה על-פי החלטת ועדת משנה של הוועדה המחוזית שניתנה אגב הליכי אישורה של זב/90 וקודם שזו אושרה והותרה לפרסום. התובע לא מילא תנאי זה ועשה דין לעצמו בהמצאת כתב התחייבות חלקי שסייג את חובתו לשפות את הוועדה אם זו תחוב בפיצוי עקב אישור התכנית על-יסוד סע' 197 לחוק. בתגובתה לעתירת השכנים הדגישה הנתבעת שעוד טרם אישורה של זב/90 התריעה לפני הוועדה המחוזית על כך שכתב השיפוי לא נמסר כדין. אף-על-פי-כן החליטה הוועדה המחוזית לפרסם את דבר אישור התכנית [ראו סע' 1.2(ב) ל-ת/15].


משהסבה הנתבעת את תשומת לבה של הוועדה המחוזית לפגם שנפל בכתב השיפוי שמסר התובע ויידעה אותה על-אודות הביצוע החלקי של ההחלטה שניתנה בעניינו יצאה הנתבעת ידי חובתה. אם סברה הנתבעת שהוועדה המחוזית שגתה כשראתה לנכון ליתן ל-זב/90 תוקף חרף הפגם שבמסירת כתב שיפוי חלקי ומסויג בידי התובע היה עליה להעמיד את התנהלות הוועדה המחוזית למבחן הביקורת השיפוטית בדרך של הגשת עתירה מינהלית לבית-המשפט. כזאת לא נעשה והמחדל רובץ לפתחה של הנתבעת. עמד על כך בית-המשפט לעניינים מינהליים בפסק-הדין שניתן בעתירת השכנים [נספח ח' ל-ת/5 בסע' 14].



22. בכריכת מתן היתר בניה לתובע על-פי זב/90 במתן כתב שיפוי חדש על-ידו, בבחינת quid pro quo, נטלה הנתבעת לעצמה סמכות וכוח לאכוף על התובע את החלטת הוועדה המחוזית בה נקבעה חובתו למסור כתב שיפוי לנתבעת [נספח ו' ל-נ/4I]. כוח וסמכות כאלה לא הוקנו לוועדה המקומית. הדברים יפים ביתר שאת בהתחשב בכך שהוועדה המחוזית לא מצאה שיש במסירת כתב שיפוי חסר כדי למנוע את אישורה של זב/90 או לפגום בתוקפה. מכאן שהלכה למעשה השימה עצמה הנתבעת, ועדה מקומית, ערכאת ערעור על החלטה של וועדה מחוזית. תוצאה זו אינה עולה בקנה אחד עם מבנה הטריבונלים ההיררכי שנקבע בחוק התכנון הבניה: "דיני התכנון והבנייה יוצרים היררכיה של סמכויות [...] ועדות התכנון לדרגותיהן אינן זהות במעמדן" [עת"מ (ת"א) 2705/04 אוברקוביץ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז מרכז פסקה 7 (לא פורסם, 22.5.2005); ראו גם סע' 28, 130, 134 לחוק התכנון והבניה וכן עת"מ (נצ') 1131/05 ביטון נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז צפון (לא פורסם, 23.3.2006); עת"מ (י-ם) 1163/09 לימונצ'יק נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז י-ם (טרם פורסם, 5.11.2009)].


כבר אמרתי שאם דעתה של הנתבעת לא הייתה נוחה מהתנהלות הוועדה המחוזית ומנכונותה להסכין עם אי-קיום התנאי שעניינו במתן כתב שיפוי מלא על-ידי התובע (ודעתה של הוועדה המקומית לא הייתה נוחה מכך כפי שעולה בבירור מ-ת/15), הרי שהדרך הנכונה לתקוף את החלטת הוועדה המחוזית ולהציג את עמדתה החולקת של הנתבעת הייתה בנקיטת הליך השגה מתאים לפני הערכאה המוסמכת לכך, ולא בנקיטת סעד עצמי מן הסוג בו בחרה הנתבעת.



23. בהחלטתה ליתן מענה לסייג שהוסיף התובע לכתב השיפוי על דעת עצמו בדרך של מניעת לגליזציה מהמבנים שהוקמו בנחלה שלא כחוק כל עוד לא ימציא התובע כתב שיפוי חדש ובלתי-מסויג ראתה הנתבעת ביטוי לאי-תקפותה של זב/90 שהוא מקביל ושווה ערך לאי-התוקף שייחס התובע לחובתו שלו לשפות את הוועדה בגין פיצוי שיושת עליה עקב לגליזציה כזו. דא עקא, הנתבעת לא הייתה רשאית לאמץ עמדה השוללת את תוקפה של זב/90 - עמדה עליה הצהירה בריש גלי לפני בית-המשפט [וראו ת/14 ו-ת/15]. באימוץ עמדה כזו נטלה הנתבעת לעצמה את החירות לקבוע את בטלותה של זב/90 דה-פקטו, זאת שעה שמאמציה לבטלה דה-יורה באמצעות התנגדות שהגישה לוועדה המחוזית ובעתירת רשות הניקוז לא עלו יפה ולא צלחו. חירות כזו אינה עומדת לנתבעת. את תוצאת ביטולה של זב/90 בשל אי-המצאת כתב שיפוי מתוקן עשוי היה לקבוע רק בית-המשפט המוסמך.


1.4 זאת ועוד, לו הגישה הנתבעת עתירה על כך היה עליה להתמודד עם ה שפסק-הדין שניתן על דעתה ובהסכמתה בעתירת רשות הניקוז משתיק אותה ומונע ממנה לטעון לאי-תוקפה או לביטולה של זב/90 מטעמים שבכתב השיפוי. ודוק: בעתירת רשות הניקוז נמנה במפורש הטעם שבאי-מתן כתב שיפוי על-ידי התובע בין העילות להיעדר תוקף חוקי של זב/90. בפסק-הדין שניתן בעתירה זו אומץ הסכם פשרה בו נקבע ש-זב/90 תעמוד בתוקפה. משניתן פסק-הדין בעתירת רשות הניקוז ראוי היה שהנתבעת תסכין עם קיומה ותוקפה של זב/90 ותפעל לאכיפתה של חובת השיפוי על התובע באמצעים חלופיים העומדים לה כדין, דוגמת תביעת השיפוי שאותה הגישה לבית-המשפט.

אין מנוס מן המסקנה שדבקותה של הוועדה בעמדה כי זב/90 אינה אלא אות ריקה מתוכן, ובעקבותיה החלטתה שלא ליתן לתובע היתרי בניה על-פיה, מהוות התנהלות בלתי-סבירה. הן מתעלמות לחלוטין מפסק-הדין שניתן בעתירת רשות הניקוז ביום 25.6.1998, זמן רב בטרם הגישה הוועדה תגובתה לעתירת השכנים ואף בטרם כרכה בהחלטתה מיום 31.5.2001 מתן היתר לתובע בבקשת מאי 2001 במתן כתב שיפוי חדש על-ידו. רשות שלטונית מסוגה של הנתבעת אינה רשאית להסכין עם תכנית נקודתית בהליך אחד אשר מסתיים בהסכם פשרה וניתן לו תוקף של פסק-דין, ולאחר מכן לאמץ עמדה נוגדת הסותרת מניה וביה את הסכמתה באותו הליך ואת תוצאתו. התנהלות כזו עולה כדי רשלנות.

1.5 נוכח דברים אלה היה על הנתבעת להפריד בין עמדתה הלגיטימית כי יש לאכוף על התובע את חובת השיפוי כלפיה במלוא היקפה לבין מילוי תפקידה במתן היתר בניה לתובע על-פי זב/90. אף כאן סופו מעיד על ראשיתו: הלכה למעשה הגישה הנתבעת את תביעת השיפוי נגד התובע וזכתה בה על-אף חסרונו של כתב שיפוי מלא ובלתי-מסויג. אלמלא התרשלה הנתבעת באופן בו טיפלה בכתב השיפוי לא היה מושת עליה אשם תורם שיגרע מחובת השיפוי המלאה שחלה על התובע. פשיטא שהיה ביכולתה של הוועדה לאשר את בקשת מאי 2001 להיתר בכפוף למילוי כל אותם דרישות ותנאים אחרים שבהמצאת אישורים וביצוע תשלומי חובה שפורטו בהחלטתה מיום 31.5.2001, אך למעט התנאי שבהמצאת כתב שיפוי חדש. בכל הקשור למחלוקת על-אודות כתב השיפוי רשאית הייתה הוועדה - ואף חייבת, כמי שאמונה על הקופה הציבורית - להגיש את תביעת השיפוי ולהותיר לבית-המשפט את ההכרעה אם יש לאכוף על התובע חובת שיפוי, אם לאו, מכוח איזה דין ובאיזה היקף.

1.6 חיזוק לכך שבמעשה הכריכה שכרכה הוועדה בין מתן היתר בניה לתובע לפי זב/90 לבין המחלוקת על-אודות כתב השיפוי נהגה הוועדה שלא כדין נמצא בעדות ברוקנר. הלה אישר שאילו היה התובע ממלא אחר כל תנאי ההיתר שנקבעו בהחלטת הוועדה מיום 31.5.2001 זולת תשלום לוועדה מכוחו של כתב השיפוי, והיה עומד על סירובו בעניין יחיד זה, היה ממליץ לוועדה לתת לתובע את ההיתר שהתבקש בבקשת מאי 2001. עוד ציין שלסברתו, לו סירבה הוועדה לעשות כן והתובע היה מגיש ערר על כך, הייתה ועדת הערר כופה על הנתבעת מתן היתר בניה לתובע [עמ' 96-95]. אמירת הדברים הללו מעידה בעיני על הגינותו של ברוקנר ועל יושרתו המקצועית. הדברים שנאמרו בסיכומי התובע בדבר מידת התאמתו של ברוקנר למלא את תפקידו אצל הנתבעת אינם במקומם, ראוי היה להימנע מהם ומצאתי שהם משוללי יסוד.



24. לסיכום סוגיית האחריות


מן המקובץ עולה שהנתבעת התרשלה בכך שבהחלטתה בבקשת מאי 2001 כרכה בין מתן היתר בניה לתובע על-פיה, תחת הוראות התכנית זב/90, לבין מסירת כתב שיפוי חדש, מלא ותקין על-ידי התובע. יש לשים אל לב שהוועדה לא נקטה עמדה גורפת של אי-מתן היתרי בניה לתובע לפי זב/90. הבקשה לסככות הוגשה לפי תכנית זו, התקבלה ואושרה על-ידי הוועדה והתובע הוא שהכשיל קבלת היתר על-פיה בכך שנמנע לקיים תנאים שנקבעו לכך כדין ולא כללו כריכה של מתן ההיתר בהמצאת כתב שיפוי חדש. כריכה כזו הוחלה אך ורק בהתייחס לבקשת מאי 2001.

הפרה של חובת הזהירות הקונקרטית טמונה אפוא בהחלטת הוועדה מיום 31.5.2011 שדנה בבקשת מאי 2001 ומנתה בין התנאים לאישורה מתן כתב שיפוי חדש. דא עקא, בקשה זו נסבה במישרין על מתן היתר בניה לרפת בזיקה עם הוראות הרפורמה במשק החלב. על כן יש להידרש לשאלת קיומו של קשר סיבתי בין אי-מתן היתר לתובע על-פי בקשת מאי 2001 לבין אי-הכללת רפת דג ברפורמה וחיסולה.

ד. שאלת הקשר הסיבתי

לטענת התובע נאלץ לחסל את הרפת כתוצאה מאי-מתן היתר בניה, היתר שהיה דרוש על-מנת שהרפת תוכל להיכלל ברפורמה. מנגד עמדה הנתבעת על כך שסגירת רפת דג נבעה ממניעים ושיקולים אחרים שאינם קשורים בהיתר והכחישה את היותו של אי-מתן היתר הסיבה בעטיה חוסלה פעילות הרפת. על מנת להצליח בטענתו נדרש התובע להצביע על קשר סיבתי עובדתי כפול: ראשית, בין אי-מתן היתר על-פי בקשת מאי 2001 (להלן ההיתר) לבין אי-הכללת הרפת ברפורמה; שנית, בין אי-כניסתה של רפת דג לרפורמה לבין חיסול פעילותה בשנת 2004. בנוסף עליו להראות שמתקיימים גם מבחניו של הקשר הסיבתי המשפטי.

יש לעמוד על מספר סוגיות המשליכות על ההכרעה בשאלת הקשר הסיבתי במישור העובדתי, ואלו הן: זיקתה של תכנית זב/90 לרפורמה במשק החלב; ההשפעה הנודעת לחסרונו של היתר בניה על יכולתה של רפת דג להשתלב ברפורמה; המשמעות הנודעת לאי-קיום תנאיה של החלטת הוועדה בבקשת מאי 2001 שלא היו שנויים במחלוקת, כמו גם להתנהלות התובע בהתייחס לבקשת מאי 2001 לאחר שהוגשה; והשפעת אירועים אחרים בחיי הרפת על אי-כניסתה לרפורמה. אלה ידונו כעת.



25. זיקתה של תכנית זב/90 לרפורמה


זב/90 לא באה לעולם לשם ביצוע הרפורמה ולצרכיה. בתקופה בה יזם התובע וקידם תכנית זו טרם נהגתה תכנית הרפורמה במשק החלב. לראיה, זב/90 אושרה בשנת 1997 ורק בחלוף ארבע שנים, במאי 2001, הגיש התובע לראשונה בקשה להיתר בניה בזיקה לרפורמה. יחד עם זאת לא הייתה מניעה להתאים את רפת דג לרפורמה תחת הוראותיה של זב/90. עמד על כך התובע בתצהירו ועדותו לא נסתרה [סע' 5 ל-ת/5]:

תכנית זב/90 הוגשה במטרה לבנות, לשדרג, לבסס ולהגדיל את מבני הרפת בנחלת דג, כך שניתן יהיה לפתח את ענף הרפת עליו היתה מבוססת פרנסת משק דג. תכנית הבנייה הזו השתלבה, לימים, עם הוראות הרפורמה במשק החלב בישראל, ונועדה במטרה לקבל היתרי בניה כדין למבני הרפת והסככות בנחלה, כהוראת הרפורמה במשק החלב בישראל, רפורמה שנחקקה ונכפתה על כל בעלי הרפתות במדינת ישראל, על ידי משרד החקלאות והמשרד לאיכות הסביבה.

לא הייתה אפוא מניעה עקרונית ליתן לתובע היתר בניה לצרכי הרפורמה בגדרה של תכנית זב/90 גם אם מלכתחילה נועדה תכנית זו לחלץ את הרפת מצווי ההריסה שהוצאו למבניה בגזר-הדין שניתן נגד התובע בשנת 1989 [ראו חלק ג' לעיל בסע' (1)(ג)].



26. השלכת חסרונו של היתר בניה




• על כתפיו של התובע רובץ הנטל להראות מה היו תנאי הרפורמה ודרישותיה ולשכנע שהיה ביכולתה של רפת דג לעמוד בהם ולמלאם, אילו רק ניתן לו היתר הבניה שלשמו הגיש את בקשת מאי 2001. בתוך כך נדרש התובע לשכנע שהרפת עברה בהצלחה את השיפוט לרפורמה בכל הסעיפים זולת קיומו של היתר בניה.


המתכנן מטעם התובע, תכרורי, הכין תכנית לרפת והתובע התבקש להגיש אותה לשיפוט במסגרת הרפורמה עד סוף מרץ 2002 [נספח א2 ל-ת/6]. בעדותו לפני טען התובע שקיבל את השיפוט [עמ' 45]. אף כאן, כבנושא של הגשת בקשות להיתרי בניה, אין מדובר ב שניתן להוכיחה בהבל פה. עיון בחוברת הרפורמה מעלה שכדי להיכלל בה נדרשו מילוי והגשה של טופס פרופיל משק וטופס אחיד לריכוז נתוני בקשה [ראו נ/2II; להלן חוברת הרפורמה]. התובע לא הראה שמילא טפסים כאלה, הגיש אותם, עבר בהצלחה את השיפוט לרפורמה ולא ניצב אלא בפני דרישה יחידה שעניינה בהצגת היתר בניה. המתכנן מטעמו, תכרורי, לא הובא למתן עדות מבלי שניתן לכך טעם או הסבר.



• אין ספק שמסמך המעיד שרפת דג עברה בהצלחה שיפוט לרפורמה הוא מהותי ודרוש לשם הוכחת טענת התובע לפיה רק היתר הבניה, הוא שהפריד בינו לבין הכניסה לרפורמה (להלן מסמכי השיפוט). אף-על-פי-כן לא צורפו מסמכי השיפוט לתצהירים שהגיש התובע. בתום פרשת התביעה ביקש התובע לראשונה להציגם בדיון הבא כראיית הזמה. בהחלטה שניתנה באותו מעמד נקבע שהתובע יציג את המסמך שבהגשתו הוא מעוניין בפתח הדיון הבא ולאחר שתשמענה טענות הצדדים תינתן החלטה [עמ' 56]. בפתח הדיון הבא שנקבע ליום 23.6.2010 לא הוצגו מסמכי השיפוט כמתחייב מן ההחלטה שניתנה על כך. בישיבה זו תמה שמיעת העדויות וניתן צו לסיכומים.


מסיכומיו של התובע השתמע שלסברתו הוצגו מסמכי השיפוט. עוד השתמע שהתובע כיוון טענותיו למסמכים שצורפו לתצהירו שניתן בתביעת המכסות (הוא התצהיר שבהקשר אחר שיידון להלן טען התובע בסיכומיו שהוא אינו קביל) [נספח ת/22 ל-נ/3I; עמוד יחיד מבין ששת עמודי המסמך הוגש גם כ-ת/12]. לתובע הותר להגיש את תצהירו בתביעת המכסות, על נספחיו, בהחלטה נפרדת שניתנה לאחר שתם שלב הבאת הראיות. הצבעתו של התובע על מסמכי השיפוט לקתה בעמימות שראוי היה להימנע ממנה. להלן אניח כי התיעוד שנכלל בנספח ת/22 לתצהיר התובע בתביעת המכסות מגלם את מסמכי השיפוט של הרפת. לפי מסמכים אלה אושרה לתובע השקעה בסך של 448,860 ₪ שתוקפה עד 7.1.2003 ולאחר מכן השקעה כוללת בסך של 854,685 ₪ בתוקף עד 5.4.2004. הגשת בקשה לקבלת המענק הותנתה בהצגת רישיון לניהול עסק והיתר בניה. התובע הראה אפוא שההיתר נדרש לו לשם קבלת מענקים כספיים בגדרה של הרפורמה.



• על הזיקה בין מתן היתר בניה, קבלת המענקים והכללת הרפת ברפורמה עמד התובע. רפת שעברה שיפוט ונכנסה לרפורמה הייתה זכאית להשתתפות המדינה בהשקעה הכספית הנחוצה לשם התאמת הרפת לדרישות הרפורמה. דרישות אלה כללו הבטחת מקום מרבץ מינימלי לכל ראש בקר, מניעת זיהום מי תהום אגב פעילות הרפת ומתן פתרון למפגעים סביבתיים אחרים שמקורם בה [עמ' 42]. מתן היתר בניה לרפת היה תנאי שהציב מרכז ההשקעות במשרד החקלאות לשם קבלת המענקים. על-פי מסמכי השיפוט חסרונו של היתר בניה לא מנע במישרין את כניסת הרפת לרפורמה אלא השליך על כוחו של התובע לזכות במענק כספי שישמש אותו להתאמת הרפת והכשרתה לפי הוראות הרפורמה.


אכן, התובע היה רשאי לממן את ההשקעות וההתאמות ממקורותיו הוא, אך בכל מקרה חייבה התאמת מבני הרפת לדרישות הרפורמה מתן היתר לבניה הכרוכה בכך. נוכח חסרונו של היתר נבצר מהתובע לבצע את ההתאמות הדרושות, בין מכספי המענקים ובין מכספו שלו [עמ' 42]. בכך היה כדי להשליך על יכולתו לשלב את הרפת ברפורמה. דא עקא, התובע לא הוכיח שאי-שילוב הרפת ברפורמה, משמעו שיש בהכרח להשביתה ולחסלה. לדבריו, לרפת שאינה נכללת ברפורמה "[...] בסופו של דבר הם באים ומציקים לך עד שתסגור בעצמך את הרפת". ניכר שהתובע התכוון לקברניטי הרפורמה ולמי שאמונים על מימושה במשרדי הממשלה הרלבנטיים [שם]. אלא שבדברים עמומים וכלליים אלה אין כדי לצאת ידי חובתו של נטל ההוכחה ברמה הנדרשת. על-מנת לבסס קשר הכרחי בין אי-הכללת רפת דג ברפורמה לבין סגירתה היה על התובע להביא עדות מפורטת ומוצקה מזו, בין של נציג מוסמך ממשרד החקלאות ובין של מי שהוא מומחה לרפורמה במשק החלב. כפי שיובהר להלן, מומחה התובע אינו עונה על דרישה זו. חסרונה של עדות כזו פועל לחובת התובע.

מכך נובע שהתובע הוכיח זיקה עובדתית בין אי-מתן היתר בניה שהיה נחוץ לשם התאמת הרפת לדרישות הרפורמה לבין יכולתו לשלב את הרפת ברפורמה. בה בעת לא הוכח קשר הכרחי בין אי-כניסתה של הרפת לרפורמה לבין צורך בחיסול מלא וגורף של פעילותה.



27. התנהלות התובע בהתייחס לבקשת מאי 2001




• כבר עמדתי על כך שהתובע לא מילא אחר תנאים ודרישות שנקבעו בהחלטת הנתבעת מיום 31.5.2001 שניתנה בבקשת מאי 2001, זאת אף בהתייחס לאותם תנאים ודרישות שלא היו שנויים במחלוקת, לא היו קשורים לכתב השיפוי ועניינם היה בהמצאת אישורי רשויות ותשלום היטלי חובה בקשר עם הבקשה להיתר.


גרסתם של התובע ואביעד, אותה דחיתי, הייתה שקיימו תנאים אלה במלואם. אלא שבין השיטין צצה ועלתה אחרת המודה באי-מילוי התנאים למתן ההיתר. לדברי אביעד נאמר לו על-ידי מזכיר הוועדה גבי שנער שגם אם ימלא התובע אחר תנאים אחרים שנקבעו באישור העקרוני של הוועדה לבקשת ההיתר, לא יינתן ההיתר כל עוד לא ישלם התובע את כספי הפיצויים שנפסקו לשכנים [עמ' 35]. לתמיכת דבריו הפנה אביעד לתמליל שיחה שקיים במעמד התובע עם נציגי הוועדה באפריל 2005 [עמ' 36]. עיון בעמודי התמליל אליהם היפנה אביעד אינו תומך בעדותו. מתוכן השיחה שתועדה בתמליל ניכר שהתובע ואביעד הם שטענו לפני הוועדה שללא קיום התנאי הקשור בשיפוי הוועדה לא יינתן להם ההיתר ואילו ברוקנר שלל ה מפורשות ודחה אותה כלא נכונה [ראו עמ' 10 לתמליל שצורף ל-ת/4].

טענת אביעד לפיה כל עוד לא מילא התובע אחר דרישת הוועדה למתן כתב שיפוי מתוקן ומלא לא היה עשוי לקבל את ההיתר לא הוכחה, ודאי לא במידה הדרושה על-מנת לצאת ידי חובתו של מאזן ההסתברויות. לכל היותר דובר בהשערה שהתובע בחר שלא להעמידה במבחן המציאות. לו סבר התובע שהדרישה בעניין כתב השיפוי היא שמכשילה את מתן ההיתר המבוקש, כי אז היה עליו להזדרז ולמלא אחר כל יתר הדרישות שהופנו אליו ושלא היו שנויות במחלוקת ולהעמיד את סברתו למבחן המציאות. כזאת לא נעשה ולא ניתן לכך טעם מניח את הדעת.



• מן הראיות שהובאו ניכר שבאופן עקבי ושיטתי נמנע התובע לקיים תנאים שנקבעו במסגרת בקשותיו להיתרי בניה, גם כשאלה לא נסבו אלא על דרישות שגרתיות ורגילות הכרוכות במתן היתר. כך היה באשר לבקשה לסככות; כך גם באשר לבקשות קודמות וממצא מפורש על כך נקבע בגזר-הדין משנת 1989 [ראו חלק ג' לעיל בסע' (1)(ג)]. התנהלות זו נזקפת לחובת התובע. אין כל ערובה לכך שאלמלא הדרישה להמצאת כתב שיפוי חדש היה הלה נוהג אחרת בכל הקשור למילוי התנאים למתן היתר שנקבעו בהתייחס לבקשת מאי 2001. מכל מקום, הנטל להוכיח זאת רובץ על שכמו של התובע והוא לא הורם.




• קושי נוסף ורב-משמעות אופף את מאמצי התובע לקשור בין אי-מתן היתר לפי בקשת מאי 2001 לבין חיסול הרפת. זמן קצר לאחר שהוגשה בקשת מאי 2001 הודיע התובע לוועדה שהוא חוזר בו מ-זב/90 שעל-יסודה הוגשה אותה בקשה והטעים שבקשה חדשה להיתר תוגש בגדרה של זב/92א. בעשותו כן ובחזרתו בו מ-זב/90 גילה התובע דעתו שהוא נכון ומזומן להקריב את זב/90 על מזבח מאמציו לחמוק מכתב השיפוי ומהסיכון שיחוב על-פיו כלפי הוועדה עקב תביעות השכנים. בקשה להיתר לפי זב/92א אכן הוגשה על-ידי התובע אלא שמן הנמנע היה ליתן בה החלטה לגופה בשל כך שהמהלך להמרת זב/90 ב-זב/92א לא צלח. אף-על-פי-כן לא ביקש התובע לחדש את הדיון בבקשת מאי 2001, אף לא השיג על ההחלטה שניתנה בה ואשר כרכה בין מתן ההיתר לבין המצאת כתב שיפוי חדש. בדברים הללו יש כדי להעמיד באור הנכון את טענת התובע כי מתקיימת זיקה סיבתית מובהקת וישירה בין אי-מתן היתר בניה על-פי בקשת מאי 2001 לבין סגירת הרפת.


ניסיונו של התובע להשתחרר מעולה של זב/90 נועד לשרת בראש ובראשונה את האינטרס העצמי שלו לחמוק ויהי מה מחובת שיפוי של הוועדה, חובה שהיה יסוד לחששו שהיא תיכפה עליו בסופו של יום מכוח החלטת הוועדה המחוזית וחרף נוסחו המסויג של כתב השיפוי שמסר. לרצונו של התובע לשחרר עצמו מן הסיכון שיחוב בשיפוי הוועדה היה קיום עצמאי שחרג מדרישתה של הוועדה לקבל כתב שיפוי חדש ומתוקן. בהתנהלותו כתיאורה לעיל השיא התובע תרומה לא מבוטלת לכך שהדיון בבקשת מאי 2001 לא מוצה ולא הניב את ההיתר שהתבקש בגדרה. שאיפתו של התובע לאכול את העוגה ולהותירה שלמה, לחזור בו מ-זב/90 לשם החלת תכנית חלופית על הנחלה ובה בעת לקבל היתר על-פי זב/90, אינה עומדת במבחן הביקורת.

הודעת התובע על זניחתה של זב/90, ממנה לא חזר בו בשום שלב, קוטעת את הזיקה הסיבתית בין אי-מתן היתר לפי זב/90 לבין אי-כניסתה של רפת דג לרפורמה וסגירתה.



28. השפעת אירועים אחרים בחיי הרפת על אי-כניסתה לרפורמה


בתביעתו ובראיותיו ביקש התובע לשכנע שאי-מתן ההיתר על-ידי הוועדה היווה את אותה סיבה-שאין-בלתה לסגירת הרפת בשל כך שנשללה יכולתה להיכלל ברפורמה. ולא היא. כפי שיובהר להלן טעמים נוספים, כבדי משקל, חסמו את דרכה של רפת דג לרפורמה.



• פירוק השותפות עם יעקובוביץ’


משך שנים פעלה רפת דג במסגרת של מעין שותפות כשרווחיה מתחלקים בין התובע, בנו אביעד וחתנו אלכסנדר יעקובוביץ’ (להלן יעקובוביץ’) [עדות אביעד בעמ' 27-26]. השותפות עם יעקובוביץ’ הסתיימה בשנת 1999 על רקע מחלוקות וסכסוכים בין השותפים שהולידו הליך בוררות. השותפות בין התובע לאביעד הוסיפה לעמוד בעינה. אגב פירוק השותפות עם יעקובוביץ’ מונה לרפת מנהל מיוחד וכונס נכסים זמני, מר אייל שפירא, שעדותו בהליך זה נשמעה מטעם הנתבעת (להלן שפירא). במסגרת תפקידו מכר שפירא כ-200 פרות, זאת לשם תיקון כשלים וליקויים בהפעלת הרפת ולא כצעד לחיסולה [תצהיר שפירא, נ/2I]. פירוק השותפות היה כרוך גם בכך שמכסת החלב הכוללת של הרפת, שהושתתה במצטבר על מכסת יצור החלב של התובע במועצת החלב ועל מכסתו הנפרדת של יעקובוביץ’, חולקה בין התובע ויעקובוביץ’ בחלקים שווים [עמ' 43].

במישור הליכי הרישוי השפיעו הסכסוך עם יעקובוביץ’ ופירוק השותפות עמו על יכולתו של התובע לנקוט הליכים להכשרת הרפת לקראת כניסתה לרפורמה. התובע ביאר שבשל כך שהיה טרוד בבעיות עם השותף הגיש בקשה להיתר בזיקה עם הוראות הרפורמה רק במאי 2001 ולא במועד מוקדם יותר [עמ' 49].

במישור העסקי היו לפירוק השותפות עם יעקובוביץ’ שתי תוצאות מיידיות שנגעו במישרין לפעילות הרפת והיקפה: האחת נגעה למספר ראשי הבקר בה; השניה, למכסת יצור החלב שעמדה לרשותה. נתונים רלבנטיים על כך הובאו בתצהיר נושא תאריך 1.7.2004 בחתימת התובע שהוגש לבית-המשפט במסגרת עתירת השכנים [נספח י' ל-נ/4I]. כך העיד התובע בתצהיר זה: מאז 1995 צומצמה הרפת באופן משמעותי עד כדי היקף פעילות של כ-60 פרות; ב-1999 הושבתה הרפת כליל, יצור החלב נפסק, הפרות החולבות נמכרו והרפת עמדה שוממה; בתחילת 2000 חזרה הרפת לפעילות מצומצמת של יצור חלב בסדר גודל של כ-35 פרות; בינואר 2004 הושבתה הרפת לחלוטין, כל הפרות נמכרו ומכסת החלב שלה הוחזרה למשרד החקלאות.

אלו הם דברים ברורים ומפורשים עליהם מסר התובע עדות בכתב בהליך משפטי שהיה צד לו. עולה מהם שעוד קודם לחיסול השותפות עם יעקובוביץ’ הייתה פעילות הרפת בנסיגה ביחס לתקופות קודמות וכי פירוק השותפות נתן אף הוא את אותותיו על פעילות הרפת. התובע נתפס בתוכן עדותו זו לכל דבר ועניין. הדברים אינם עולים בקנה אחד עם המצג אותו ניסה ליצור בהליך זה, כאילו הייתה סגירת הרפת כרוכה בחיסול ענף משק משגשג ופורח. עוד אשוב ואדרש לנושא זה, ולמידת האמון שיש ליתן בעדות התובע, בהמשך.

בכך לא תמו השפעותיו של פירוק השותפות על סיכוייה של רפת דג להשתלב ברפורמה. התובע אישר שהעלויות הכרוכות בהתאמת רפת לדרישות שיאפשרו את הכללתה ברפורמה גבוהות. כדי שמשק משפחתי קטן יצליח להיכנס לרפורמה שומה עליו לפעול במתווה של שותפות עם משקים אחרים [עמ' 41]. מסמך בהוצאת משרד החקלאות והמשרד לאיכות הסביבה שכותרתו "הרפורמה בענף החלב - קובץ הנחיות (מהדורה מעודכנת מרץ 2001)" מלמד גם הוא שמטרת הרפורמה הייתה "[...] לתמרץ בין השאר את יצרני החלב להפנים יתרונות לגודל בענף הרפת ולעודד את ההתייעלות" על-ידי הגדלת יחידות הייצור הקיימות [עמ' 5 בחוברת הרפורמה, נ/2II]. המהלך ברפת דג היה הפוך מעיקרו: בשנת 1999 עברה הרפת ממתווה של שותפות למתווה של פעילות יחידנית מצומצמת יותר. מכאן שהאופן בו תפקדה הרפת בשנים הקריטיות לסיכויי כניסתה לרפורמה, 1999 עד 2003, ומגמת הקיטון והצמצום שחוותה לא עלו בקנה אחד עם המהלכים להם נדרשה על-מנת להכין עצמה לעמידתה בתנאי הרפורמה. התובע לא הראה שחרף היקף ומתכונת פעילותה של הרפת לאחר פירוק השותפות עמדו בעינם סיכוייה להשתלב ברפורמה כמקודם. יש בכך כדי להשליך על קיומו של קשר סיבתי בין חסרונו של ההיתר לבין אי-כניסת רפת דג לרפורמה.



• התביעה בעניין מכסות החלב


בשנת 2005, לאחר שתמה פעילות הרפת, הגישו התובע, אביעד ובנות זוגם תביעה נגד המועצה לענף החלב ומנהל מכסות החלב במשרד החקלאות לתשלום 1,250,000 ₪. במהלך הבירור נדחתה בהסכמה התביעה נגד המועצה לענף החלב וההליך התנהל נגד מנהל מכסות החלב (להלן תביעת המכסות).

בתצהיר התובע שהוגש בתביעת המכסות, נושא תאריך 7.3.2006, מסר הלה בין השאר את הדברים הבאים [סע' 46, 47 ו-49 ל-נ/3I; ההדגשה במקור]:

[...] הואיל ומכסת החלב שלי לשנת 2001 עמדה על 548,107 ליטרים חלב ולא 550,000 ליטרים, כפי שנקבע במסגרת תנאי הסף של הרפורמה, נקבע כי אישור תוכנית ההשקעות של המשק מותנה בהשלמת החוסר של 1,893 ליטרים למכסת החלב. פניתי פעמים רבות, בעל פה ובכתב, למנהל המכסות (שהינו כאמור בעל הסמכות להגדיל את היקף מכסת החלב) בבקשה להשלמת החוסר הזעום במכסת החלב הנדרש לצורך מילוי תנאי הסף של הרפורמה - חוסר של 1,893 ליטרים בלבד. גורמים ממשרד החקלאות פנו אף הם למנהל המכסות ו/או למועצת החלב לעניין זה. [...] מנהל המכסות, באופן בלתי סביר ובלא שהציג כל טעם ענייני למחדלו, לא נעתר לפניותיי ובכך למעשה חסם בפנינו את האפשרות להיכנס למסגרת הרפורמה במשק החלב ומנע מאיתנו קבלת מענקים ו/או הטבות המסתכמים בסך של 562,434 ₪.

מדברים אלה, דברי עדותו הראשית של התובע שהובאו לפני בית-המשפט בהליך אחר שהוא עצמו יזם, עולה שרפת דג הייתה מנועה מלהיכלל ברפורמה מטעמים שבמכסות החלב שהוקצו לה, טעמים שבינם לבין אי-מתן היתר בניה על-ידי הוועדה אין דבר וחצי דבר. קשה להלום שבהליך אחד יעיד התובע כך ובהליך אחר ישנה טעמו ויעלה אחרת, כאילו הייתה המציאות העובדתית חומר גמיש שניתן לעצבו ולשנותו לפי צרכי השעה, מיהות הגורם נגדו מפנה התובע טענותיו ומהות הסעד לו הוא עותר. ודוק: בתביעת המכסות לא טען התובע שכניסת הרפת לרפורמה נמנעה מטעמים שונים הקשורים בחלקם למכסת החלב ובחלקם להיתר הבניה. גם בהליך דנן לא נטען כך. אדם שזו דרכו, מן הנמנע ליתן אמון בעדותו שכן חזקה עליו שבאחד משני ההליכים לא אמר אמת ולא חשף לפני בית-המשפט את מלוא התשתית העובדתית הצריכה לעניין.

התובע ניסה למזער את ההשפעה הנודעת לעדותו שהובאה בתצהירו הנ"ל. לשיטתו יכול היה להשלים את החסר במכסה, שאינו גדול, בדרך של רכישתו מרפת אחרת [עמ' 44]. אלא שמכסת 2001 החסרה, בגינה נבצר מרפת דג להיכלל ברפורמה, כבר כללה מרכיב של העברת מכסה מרפת אחרת בהיקף לא מבוטל של 181,760 מתוך 548,107 ליטרים [עמ' 3 ל-נ/1]. פשיטא שלו היה בידי התובע להשלים את החסר בדרך של רכישתו מרפת אחרת לא היה טורח לנהל הליך ארוך ויקר נגד מנהל המכסות. מכל מקום, לא הובאה כל ראיה קונקרטית לכך שהתובע היה עשוי להשלים את מכסת החלב החסרה באופן שהיה סולל את דרכה של הרפת לרפורמה.

עוד טען התובע שתנאי סף הדורשים מכסת חלב מינימלית לשם כניסה לרפורמה בוטלו כעבור זמן כך שלא הייתה מניעה שרפת דג תיכלל ברפורמה. אף בעדות זו אין כדי לסייע לתובע. ראשית, לגרסת התובע לא הוכנס שינוי בהנחיות הנוגעות ליישום הרפורמה אלא בשנת 2004, אלא שאז כבר חוסלה הרפת ומכאן שלא היה בכך כדי לסייע לו. שנית, טענת התובע לשינוי ההנחיות לא הוכחה כדבעי ולא חרגה מ בעלמא. הלה לא הביא לעדות מטעמו מומחה לנושא הרפורמה ותנאיה, אף לא הציג נוסח מאוחר יותר ועדכני של חוברת הרפורמה שיש בו כדי לתמוך בטענותיו [עמ' 45-44].

אף בעניין זה יש להפנות לעדות שמסר התובע בתביעת המכסות: "אציין, כי בהמשך (ככל הידוע לי בתחילת שנת 2004) ביטל משרד החקלאות את תנאי הסף הקובע מכסת חלב מינימלית לצורך כניסה לרפורמה - ואולם בשלב זה כבר לא היה בכך כדי להואיל לנו היות ונקלענו למצב כלכלי קשה ונאלצנו תוך זמן מה להודיע על הפסקת ייצור החלב" [סע' 50 ל-נ/3I]. עדות זו חושפת את הטעמים הממשיים בעטיים חוסלה רפת דג. היא מלמדת על כך שעסקי הרפת לא צלחו לאחר שפורקה השותפות עם יעקובוביץ’ וקשייה לא היו זמניים גרידא מחמת סכסוך בתוך המשפחה. על כן אני דוחה מכל וכל את עדות התובע כאילו היה ביכולתו להשתתף ברפורמה לאור ביטול הדרישה למכסת מינימום ובאופן שהסוגייה של מכסת החלב לא היוותה מניעה לכך [עמ' 45-44].

תביעת המכסות נדחתה במלואה [ת"א (של' חי') 2178/05 דג נ' מדינת ישראל - משרד החקלאות ופיתוח הכפר (טרם פורסם, 24.3.2009); ראו נ/4II]. התובע ושותפיו להליך לא הסכינו עם התוצאה וערערו עליה. מעניין לציין שבטיעוניו בערעור הטעים התובע שפסק-דינו של בית-משפט קמא חרץ גורלה של רפת שהייתה פעילה במשך 76 שנים [ע"א (חי') 10849-05-09 דג נ' מדינת ישראל - משרד החקלאות ופיתוח הכפר, בפסקה ל"ד(1) (טרם פורסם, 16.6.2010); להלן ערעור המכסות]. משמע, אותן טענות שהועלו בהליך זה שלפני נגד הוועדה הופנו על-ידי התובע בערעור המכסות נגד צד שלישי.

נוכח השפעתו המזיקה של תצהירו שניתן בתביעת המכסות על תביעתו המתבררת בהליך דנן העלה התובע נגד הגשת התצהיר טעמים שבדיני ראיות ובסדרי-דין. טעמים אלה, אין בהם כל ממש. אותו תצהיר עצמו הוצג לתובע והוגש כראיה בחקירתו הנגדית מבלי שבאה על כך כל התנגדות [עמ' 45]. בסיכומיו ביקש התובע לטעון שהתצהיר אינו קביל כראיה. דא עקא, לאחר שתמה הבאת הראיות ביקש התובע להשלים מוצגיו. בהחלטה מיום 3.11.2010 נענתה בקשתו בחלקה והותר לו לצרף את אותו תצהיר עצמו על נספחיו בשל כך שלנוסח שהוגש בידי הנתבעת במהלך הדיון לא צורפו נספחי התצהיר. כיצד עשוי בעל-דין להתנגד לראיה שהוא עצמו ביקש להגישה ונענה בחיוב? לתובע הפתרונים.

טענת התובע כי הופתע מהצגת תצהירו שניתן בתביעת המכסות שכן זה לא גולה לו בגדרם של הליכים מקדמיים שהתקיימו בין הצדדים, מוטב היה אלמלא נשמעה. הליכי גילוי ועיון נועדו לאפשר לבעל-דין להתוודע למסמכים שבידי יריבו שהוא אינו מודע לקיומם, ולא לחשוף מסמכים שבחזקתו ובשליטתו ושלעצם קיומם הוא מודע היטב. אדם ישר שהאמת נר לרגליו אינו עשוי להיות מופתע מכך שהוא מעומת עם עדות שאותה מסר בהליך אחר. כאמור, התובע עצמו לא התנגד להגשת התצהיר, אף עמד על הצגתו בנוסחו המלא, ואין להתיר לו מקצה שיפורים בעניין זה לעת הגשת סיכומיו.

גם טענת התובע כי שימושה של הנתבעת בנתונים הלקוחים מתביעת המכסות מהווה הרחבת חזית אסורה, אחת דינה להידחות. בכתב-ההגנה עמדה הנתבעת על כך שהתובע נאלץ לחסל את הרפת בשל גורמים נוספים ושונים, כפרה בקיומו של קשר סיבתי בין החלטות הוועדה שעניינתן במתן היתרי בניה לבין נזקיו הנטענים של התובע והטעימה שאם נגרם לתובע נזק הרי שמקורו בהתנהלות התובע [סע' 65, 66 ו-71 לכתב-ההגנה]. די בכך כדי להתיר לנתבעת להעלות את טענותיה שיסודן בתביעת המכסות מבלי שיהא בכך כדי לפרוץ את גדר המחלוקת כפי שהותוותה בכתבי-הטענות.

צודק התובע בטענתו שלא קם נגדו השתק שיפוטי על-יסודה של תביעת המכסות שכן זו נדחתה בסופו של יום. דחיית שהעלה בעל-דין בהליך אחד אינה מונעת השמעתה של אחרת בהליך שני, מאוחר יותר [ע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625, 633 (2005)]. אלא שאין בכך כדי למנוע את בית-המשפט מלהסיק מסקנות לחובת התובע בכל הקשור להערכת אמינותו ומהימנות הגרסה שמסר בהליך המאוחר יותר. מלכתחילה נמנע התובע מלהזכיר את תביעת המכסות בראיותיו. משנאלץ להתמודד עם העדות שמסר בה, שאינה עולה בקנה אחד עם טענותיו בהליך זה, התכחש לגרסתו שעל-יסודה התנהל בתביעת המכסות [עמ' 45 ש' 31-28 ועמ' 46]. התובע התחמק ממתן מענה ישיר עת נשאל אם לא אמר אמת בתצהיר בתביעת המכסות. הסבריו, שבאו לסייג אותו תצהיר קודם ולהמעיט בכוחו, לא עוררו אמון בלשון המעטה והצטרפו לרושם השלילי שהותירה עדותו כמכלול.



• חסרונו של רישיון עסק


על-מנת לעמוד בתנאי הרפורמה נדרש התובע לרישיון עסק לרפת [ראו פניות לתובע בעניין זה מיום 6.5.2001, סע' 4 בנספח א1 ל-ת/6 ומיום 24.2.2002, שם בסע' 5 לנספח א2]. זכאות התובע למענקים מהמדינה הותנתה על-פי מסמכי השיפוט בקיומו של רישיון לניהול עסק. על-פי עדות התובע בשנת 2000 ובמשך שנתיים או שלוש לאחר מכן לא הצליח לקבל רישיון עסק לרפת. ב-2004 ניתן לו רישיון עסק זמני לשנה זו בלבד אך במועד זה שוב לא הייתה הרפת פעילה. התובע עצמו העיד שהרפת חוסלה כליל בינואר 2004 ואין לראות מה טעם ביקש רישיון עסק במצב דברים זה [עמ' 55]. חסרונו של רישיון עסק השליך במישרין על יכולתה של רפת דג להיכלל ברפורמה. אף מכך נובע שהיו טעמים אחרים בעטיים נחסמה דרכה של רפת דג לרפורמה, שלא היו קשורים למתן היתר בניה על-ידי הוועדה כלל ועיקר.



29. קשר סיבתי משפטי




• הסיבה המכרעת לנזק כמשמעה בסע' 64(2) לפקודת הנזיקין נקבעת על-פי אמות מידה משפטיות שבמרכזן שלושה מבחנים חלופיים: מבחן הצפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר. עניינו של מבחן הצפיות בשאלה אם הנתבעת כרשות סבירה צריכה הייתה לצפות שהתרשלותה, שביטויה בכריכת מתן היתר בניה לפי בקשת מאי 2001 בדרישה להמצאת כתב שיפוי חדש ובלתי-מסויג, תגרום לנזקו של התובע שנתבע בהליך זה. חבותו של מזיק אינה מותנית בכך שיחזה מראש את כל פרטי הנזק כפי שהתהווה ואת מידת חומרתו. הצפיות הרלבנטית אינה מתייחסת לראיית נולד מדויקת של כל פרטי העניין אלא לראייתו בקווים כלליים בלבד. בגדרו של מבחן הסיכון יתקיים קשר סיבתי משפטי אם התוצאה המזיקה מצוייה בתחום הסיכון שיצרה ההתנהגות הרשלנית. מבחן השכל הישר מתמקד בשאלה אם כל התכונות המציינות את רשלנות הוועדה תרמו בפועל להתהוות הנזק [ראו למשל ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה, פ"ד לח(3) 1 (1984)].




• בקשת מאי 2001 על שני ראשיה, הן זה שעניינו בהרחבת הרפת בבניה חדשה והן זה שנסב על לגליזציה של מבנים קיימים, הובאה לפני הנתבעת כשמצוין בה במפורש שהיא מוגשת במסגרת הרפורמה ברפתות [ראו עמוד ראשון של הבקשות שצורף בידי הנתבעת כחלק מנספחי י"ט ל-נ/4I]. בהמשך זנח התובע את בקשת מאי 2001 שהוגשה לפי זב/90 והגיש בקשה חדשה להיתר תחת הוראותיה של זב/92א מתוך ציפייה שיעלה בידו לאשרה ולהחילה על נחלת דג חלף זב/90. בדיון שקיימה הוועדה בבקשה זו ביום 7.3.2002 צויין במפורש שמהותה "לבנות (לגליזציה) רפת ותוספות עפ"י רפורמה לרפתות" [נספח כ"ה ל-נ/4I ו-ת/11]. ברוקנר אישר שאם בבקשה להיתר בניה צוין שמהות הבקשה היא הסדרת רפת לצורך הרפורמה הרי שכך זה נרשם גם בפרוטוקול הדיון בוועדה ובהחלטה שניתנה בבקשה [עמ' 87]. מכאן שהוועדה ידעה, ומכל מקום היה עליה לדעת, שאם לא ינתן לתובע היתר הבניה שעליו נסבה בקשת מאי 2001 יהא בכך כדי להשליך על מידת יכולתה של רפת דג להשתלב ברפורמה.




• קיומה של ידיעה כזו אינה נפגמת בשל כך שהוועדה, וברוקנר כמהנדס מטעמה, לא ייחסו חשיבות לסיבה הקונקרטית בעטיה התבקש ההיתר ולא ראו בסיבה שצוינה עילה שמצדיקה התייחסות שונה לבקשה. יש להבחין הבחן היטב בין חובתה של הוועדה לקיים בבקשה להיתר המוגשת לה דיון ענייני על-פי אמות המידה שנקבעו לכך בחוק לבין יכולתה לצפות לכך שלמגיש הבקשה יגרם נזק אם יתחוור שהתרשלה כלפיו במתן ההחלטה.


ברוקנר התייחס להיבט הראשון של אמות-המידה החלות על הוועדה בעת שהיא בוחנת בקשה להיתר ודנה בה [עמ' 88-87]:

אנו מדברים כאן בהליכים חוקיים של היתרי בנייה, ההליך מתנהל על ידי הגשת מסמכים באופן פורמאלי מגישים לועדה בקשה להיתר, הבקשה צריכה להיות ערוכה וחתומה כחוק ונבדקת ולכן אני מוחה על הנסיון להציג את התהליך כאילו התובע אמר שהוא צריך את זה לרפורמה, אין פה ענין של אמר, בד"כ בקשות להיתרים המבקש גם לא מופיע בפני הועדה.
[...] גם אם זה היה ברקע של הדברים ואם זה נאמר פה ושם, מבחינתי לא היתה לזה שום חשיבות כי מבחינתי זה לא קריטריון אם לתת היתר או לא, בוא נחשוב על מצב הפוך שאם הייתי מעגל פינה ולא דורש אישור מסויים שאני חייב על פי חוק או לא נותן את ההיתר בדיוק לפי התב"ע אלא מעבר לכך בכדי לסייע לתובע שיוכל כן להיכנס לרפורמה, שאז הייתי עבריין.

אין בדברים הללו כדי לשלול את ידיעת הוועדה על כך שבקשת מאי 2001 הוגשה מתוך זיקה לרפורמה, על-מנת לאפשר לתובע לקבל היתר בניה שנדרש לשם הרפורמה, וכי לאי-מתן היתר עלולות להיות תוצאות שעניינן במניעת שילובה של רפת דג ברפורמה.



• בה בשעה לא הוכיח התובע ולא הראה שהוועדה הייתה מודעת לכך שהתנאי האחד והיחיד שעמד בין רפת דג לבין הרפורמה, ביטויו בהיתר הבניה שהתבקש. ברוקנר הטעים שבשום שלב לא נאמר לו שללא היתר בניה יהא התובע מנוע מלהיכלל ברפורמה [עמ' 85]. מצאתי את דבריו משכנעים וראויים לאמון. הגשת בקשה להיתר בניה שברקעה ניצבת הרפורמה אינה שקולה לידיעת הוועדה על כך שללא היתר אין התובע עשוי להיכלל באותה רפורמה. הנטל להוכיח ידיעה כזו, כחלק מיכולתה של הנתבעת לצפות את הנזק הכרוך באי-מתן היתר, מוטל על התובע. הוא לא נשא בו.


תמלילי השיחות שצורפו לתצהיר אביעד אינם מלמדים על אמירה מפורשת וברורה של התובע או מי מהפועלים מטעמו לבעלי-תפקיד בוועדה כי בהיעדר ההיתר תיחסם דרכה של רפת דג לרפורמה. אף לא הוכח שהוועדה הייתה מודעת לפרטי הרפורמה ולמשמעות הנודעת לאי-שילובה של הרפת בה. התובע טען שהתקיימו פגישות בין המתכנן מטעמו, תכרורי, לבין נציגי הוועדה, בהן נכח גם איש משרד החקלאות. ברוקנר לא זכר פגישה כזו והכחיש את קיומה [עמ' 88-86]. על-מנת להצביע על תוכן והיקף ידיעתה של הוועדה בכל הקשור להוראות הרפורמה וההשלכה הנודעת לאי-קיומן היה על התובע להביא לעדות את מי שלשיטתו פעלו בשמו אל מול הוועדה בעניינים אלה. דא עקא, נציג משרד החקלאות לא הוזמן ליתן עדותו בסוגיה זו והוא הדין במתכנן תכרורי. נגד התובע חלה החזקה לפיה היה בעדותם, לו נשמעה, כדי לחזק דווקא את עמדת הנתבעת [ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 659-658 (1991)]. בעדות אביעד, שעל קשייה עמדתי לעיל, לא היה כדי להשלים את החסר.



• בתיעוד שהציג התובע אין כדי לבסס ידיעה של התובעת את תכני הרפורמה ותנאיה או את התוצאה הנודעת לאי-קיומם. לא עלה בידי התובע להראות שמסמכי השיפוט הוצגו לנתבעת בזמן-אמת. משהוצגו מסמכי השיפוט לברוקנר במהלך הדיון ובאופן חלקי עמד עד הנתבעת על כך שלא ראה אותם קודם לכן [ראו עדות ברוקנר בעמ' 89 בהתייחס ל-ת/12]. מכתבו של מזכיר הוועדה למשרד החקלאות מאפריל 2001 המאשר שהתובע הגיש בקשה להיתר בניה לרפת אינו עשוי להועיל לתובע בעניין זה והרפורמה ותנאיה אינם נזכרים בו [ראו ת/10 ועדות ברוקנר לגביו בעמ' 86-85]. הוא הדין במסמכים אחרים שצירף התובע לתצהירו, שלא הופנו לוועדה במישרין או בעקיפין [נספחים א'- ג' ל-ת/6].


אין זה מפתיע שהתובע לא הציג לוועדה את מסמכי השיפוט. מסמכים אלה לא באו לעולם אלא בספטמבר 2002 ובדצמבר 2003. דא עקא, את בקשת מאי 2001 זנח התובע זמן רב קודם לכן בהודיעו בספטמבר 2001 שהוא חוזר בו מ-זב/90 ופונה להחלת זב/92א במקומה. המהלך שבהחלת זב/92א וקבלת היתר בניה מכוחה הגיע למבוי סתום כאשר מיאן התובע לפעול לקבלת הסכמת השכנים לביטול זב/90 כמתחייב מהחלטת הוועדה המחוזית שניתנה בפברואר 2003. מכאן שבעת שקיבל התובע את מסמכי השיפוט ידע היטב שאין בנמצא בקשה להיתר התלויה ועומדת לפני הוועדה שניתן לאשרה באמירת "הן". בקשתו למתן היתר לפי זב/92א זכתה לאישור עקרוני של הוועדה כבר ביום 7.3.2002 אלא שאי-החלתה של זב/92א על נחלת התובע מנעה קיום דיון נוסף בה לגופה והפכה אותה לבקשה שאינה עשויה להתקבל בשום תנאי.

(ו) לא הוצגה אפוא ראיה ישירה או עקיפה המעידה על כך שהוועדה ידעה וצפתה, או שיכולה הייתה לדעת ולצפות, שללא היתר בניה יווצר מרפת דג להשתלב ברפורמה. מקל וחומר יפים הדברים בכל הקשור לקיומם של זיקה וקשר בין אי-הכללת הרפת ברפורמה לבין השבתתה. אף לא הוכח שהוועדה ידעה שיש לרפורמה תאריך תפוגה, באופן שמנקודת זמן מסוימת יהפוך חסרונו של היתר לנתון מכריע שיסגור את שערי הרפורמה בפני הרפת. ככל שהייתה לנתבעת ידיעה בעניין זה היא הייתה הפוכה: לוועדה היה גלוי ונהיר שרפת דג מתנהלת ופועלת זה שנים על-אף חסרונו של היתר וכי לא נהרס בה ולו מבנה אחד חרף צווי ההריסה שעוגנו בגזר-הדין משנת 1989. לו היה התובע מציג לנתבעת את מסמכי השיפוט הייתה הוועדה עשויה ללמוד שאי-מתן היתר בניה עלול להסב לתובע את הנזק שביטויו באובדן המענקים בסכומים הנקובים בהם. משלא הובאו מסמכים אלה לידיעת הנתבעת לא הייתה זו עשויה לצפות שאי-מתן היתר, משמעו אי-כניסתה של הרפת לרפורמה ומניעת התובע מקבלת מענקי מרכז ההשקעות. ודאי שלא היה בכוחה של הוועדה לשוות נגד עיניה נזק חמור מכך. דברים אלה אמורים באשר למבחן הצפיות. בענייננו מוליכים מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר לאותה תוצאה עצמה.



30. לסיכום סוגיית הקשר הסיבתי




• התובע הראה אם כן שכניסת הרפת לרפורמה הותנתה בין השאר בקיומו של היתר בניה. אי-מתן היתר, משמעו שלילת יכולתו של התובע ליהנות מהשתתפות המדינה במימון הכרוך בהתאמת הרפת לדרישות הרפורמה. ללא היתר נבצר מהתובע להוציא לפועל את הבניה הכרוכה בהתאמות אלה על חשבונו. משמעות הדברים היא שללא היתר בניה הייתה הרפת מנועה מלהשתתף ברפורמה. אין פירושו בהכרח שהתובע נאלץ לחסלה, בין דרך כלל ובין במועד בו עשה כן בתחילת ינואר 2004. יש לשים לב לכך שהרפורמה לא הורתה על סגירתה של רפת שלא שולבה בה. פעולתה הייתה עקיפה, בדרך של יצירת תמריץ לרפתות להשקיע בגידול ובהתייעלות ואגב כך לעבור תהליך שיצמצם מפגעים הכרוכים בפעילותן [נ/3II]. הרפורמה לא הכתיבה מועד בו תהא רפת שלא נכללה בה אנוסה להיסגר. התובע לא הוכיח שסגירת הרפת הייתה תוצאה בלתי-נמנעת שנבעה מאי-שילובה ברפורמה.




• הסדר הרפורמה על כל הטבותיו לא פג אלא בתאריך 31.12.2004 [נספח ג' ל-ת/6]. התובע סגר את שערי הרפת וחיסל פעילותה שנה תמימה קודם לכן, בינואר 2004. לו היה ממש בטענת התובע כי לא חסר לו אלא היתר בניה על-מנת שהרפת תיכלל ברפורמה ניתן היה לצפות שישקיע את מלוא מאמציו ומרצו בהשגת ההיתר במהלך שנת 2004, בטרם תיחסם בפניו הכניסה לרפורמה. כזאת לא נעשה, בין בפניה נוספת לוועדה ובין בפניה לערכאות על-מנת לכוף עליה מתן היתר, והדברים אומרים דרשני. הם מתיישבים יותר עם המסקנה שהיו טעמים אחרים שגרמו לחיסול הרפת בטרם נסגר חלון ההזדמנויות שבהצטרפות לרפורמה וכי בחסרונו של היתר בניה לא היה כדי להכריע את הכף.




• מן הדיון שהובא לעיל עולה שאכן התקיימו טעמים אחרים, כבדי משקל, בעטיים לא היה ביכולתו של התובע לגרום להכללת הרפת ברפורמה וכי אותם טעמים הם שהובילו לחיסולה המלא בראשית 2004. על טעמים אלה נמנו חסרונו של רישיון עסק מוסדר וקבוע, מכסת ייצור חלב שהייתה נמוכה מדרישת המינימום שהוצבה במסגרת הרפורמה, מצב כלכלי קשה בו הייתה רפת דג נתונה ומהלך עסקי בגדרו פורקה השותפות שהפעילה אותה ואשר עמד בניגוד למגמות שאותן עודדה הרפורמה לשם השתלבות בה. בכל אלה יש כדי ללמד שאי-מתן היתר בניה על-ידי הוועדה לא היווה את אותה סיבה-שאין-בלתה שאמלא התקיימה הייתה דרכה של רפת דג לרפורמה סלולה ומובטחת. טעמים שבקשר הסיבתי המשפטי מצביעים אף הם על כך שהוועדה לא יכלה לצפות שהנזק שייגרם לתובע בשל אי-מתן היתר בניה יהא כרוך במניעת שילובה של הרפת ברפורמה, קל וחומר בסגירת שעריה.


ו. שאלת הנזק

נותר עוד לעמוד על סוגיות הקשורות בנזק שנתבע בהליך זה. במסגרת זו יידונו תחילה סוגי הנזק שנתבעו ושיעור הנזק שהוכח בגין כל אחד מהם. לאחר מכן תידון חובת הקטנת הנזק והשלכותיה בענייננו.

התביעה הושתתה על שלושה ראשי נזק: נזק הנובע ממכירת עדר הפרות במחיר מופחת אגב סגירת הרפת; נזק שנגרם בשל חיסול הרפת וביטויו בהפסד הרווח השנתי שהיה צפוי לתובע בשל פעולתה למשך תקופה בת חמש שנים; ונזק הנובע מהיעדר אפשרות לעשות במבני הרפת שימוש חלופי לאחר סגירתה [סע' 37 ל-ת/5]. עיקר הראיות הנוגעות לסוג הנזק ושיעורו הובאו בעדויותיהם של שפירא ומומחי הצדדים. בסיכומי התשובה התייחס התובע לעד הנתבעת השמאי צוקרמן. עד כזה לא נשמע בהליך דנן ומן הסתם כוונו הדברים למומחה הנתבעת.



31. חיסול הרפת - מכירת עדר הפרות


לטענת התובע לעת חיסול הרפת בראשית שנת 2004 נאלץ למכור עדר פרות חולבות במחיר מופחת, שווה ערך למחירן של פרות לשחיטה, שכן לא היה אז ביקוש לפרות חולבות. את נזקו בסעיף זה העמיד על סך של 200,000 ₪ [סע' 37(ב) ל-ת/5].

התובע לא הביא כל ראיה לתמיכת טענתו. בתוך כך לא הציג קבלות וחשבוניות המלמדות על הסכום שהתקבל במכירת הפרות או מסמכים חשבונאיים אחרים המעידים על מועד המכירה ותמורתה. המומחה מטעמו לא התייחס לפער בין מחיר פרה חולבת לבין מחירה של פרה לשחיטה, בין דרך כלל ובין במועד בו הושבתה פעילות הרפת.

הלכה למעשה הודה התובע שהדברים הקשורים לראש נזק זה הוצגו בתצהירו בצורה לא נכונה וכי הם נסבים על מכירת חולבות זמן רב קודם לחיסול הרפת, בעת שזו נוהלה על-ידי שפירא ככונס נכסים זמני ומנהל מיוחד [עמ' 52]. מכירת הפרות שעליה ניצח שפירא לא הייתה קשורה בשום צורה ואופן לחיסול הרפת. ראשית, משום שארעה שנים קודם לכן, ב-1999. שנית, משום שמטרת המכירה הייתה הפוכה להשבתת הרפת וחיסולה: מכירת 200 חולבות על-ידי שפירא נועדה לייעל את עבודת הרפת, להתגבר על כשלים בפעילותה שפגעו ברווחיותה וליצור מתאם בין תנובת החלב של הרפת לבין מכסת הייצור שאושרה לה כחוק [תצהיר שפירא נ/2I ועמ' 59-58].

די בכך כדי להביא לדחיית התביעה בסעיף זה. ניסיון התובע לכלול בתביעתו ובתצהירו ראש נזק שדבר אין בינו לבין התנהלות הנתבעת, מתן היתר הבניה וחיסול פעילות הרפת בשנת 2004 נזקף לחובתו בכל הקשור להערכת מהימנותו.



32. חיסול הרפת - אובדן רווח שנתי




• בכתב-התביעה, כך גם בתצהירו, גרס התובע שבשל השבתת הרפת וחיסול פעילותה סבל אובדן רווח שנתי בשיעור 880,000 ₪ שחושב לפי רווח לפרה בסך 4,000 ₪ במכפלת 220 פרות. אובדן רווח לפי נוסחה זו נתבע למשך תקופה בת חמש שנים והועמד לצרכי אגרה על 2 מיליון ₪ ליום הגשת ההליך [סע' 33(א) ו-35 לכתב-התביעה; סע' 37(א) ו-40 ל-ת/5]. אותו תחשיב עצמו עמד ביסוד חוות-דעתו של מומחה התובע אלא ששם הועמד סכום ההפסד השנתי לפרה על סך של 4,500 ₪ [ראו מסקנות המומחה בשולי חוות-הדעת, ת/1].


חוות-דעתו של מומחה התובע נסמכה, כך לפי תוכנה וכך לפי עדותו לפני, על שתי הנחות: האחת, כי יש לחשב את ההפסד השנתי הכרוך בחיסול הרפת על-בסיס אכלוס של 222 פרות (להלן נתוני האכלוס). השנייה, כי הנתונים החשבונאיים הכרוכים בעבודת הרפת, הם נתוני הפדיון מצד אחד ונתוני התשומות מצד שני, מבססים פער של 4,500 ₪ בערכי 6/2004 המבטא את אובדן הרווח השנתי לפרה (להלן הנתונים החשבונאיים).

התחוור שנתוני האכלוס עליהם הסתמך מומחה התובע שגויים מיסודם ואילו הנתונים החשבונאיים שעליהם התבסס לא הוכחו די הצורך, באופן שמשליך על מידת האמון לה ראויות קביעותיו ומסקנותיו.



• לשיטתו של מומחה התובע יש לקבוע את נתוני האכלוס הנורמטיביים של רפת דג, דהיינו את מספר הפרות שעל-פיו יחושב הפסד הרווח שנגרם לתובע בשל חיסול הרפת, לפי רפת שבה 222 פרות. מומחה התובע לא חלק על כך שלפי מידע ומסמכי העסק שנמסרו לו הייתה הרפת מאוכלסת בהיקף כזה בשנת 1998 ולאחר מכן היה בה מספר פרות קטן יותר, אלא שראה באכלוס בפועל בשנים 1999 עד 2003 מצב זמני של תת-אכלוס ביחס לאכלוס נורמטיבי מלא של 222 פרות.


יש לדחות בשתי ידיים את הנחת המומחה לפיה האכלוס הנורמטיבי המלא והתקין של רפת דג מושתת על 222 פרות. הסתמכות מומחה התובע על נתון זה מלמדת על התעלמותו מנתונים מהותיים הקשורים במשק החלב, על אי-מתן משקל ומשמעות כלשהם לאירועים משמעותיים במהלך חייה של רפת דג שהיה בהם כדי להשפיע במישרין על היקף האכלוס הנורמטיבי שלה ועל המגמתיות שעמדה ביסוד קביעותיו של מומחה התובע.



• מעדות שפירא עלה שבשנת 1999 ובתקופה שקדמה לה פעלה הרפת באורח שיטתי תוך חריגה ממכסת החלב שנקבעה לה על-פי דין וייצרה חלב בכמות שעלתה על מכסת הייצור המשותפת של התובע ויעקובוביץ’. היקף הייצור בשנת 1999 היה כ-1.5 מיליון ליטרים בעוד שהמכסה המאושרת אותה שנה עמדה על 569,694 ליטר [סע' 4 ל- נ/2I; נ/1]. מציאות זו של יצור שיטתי של חלב עודף ומכירתו לא שיפרה את רווחיות העסק, נהפוך הוא. כל ליטר חלב שיוצר מעבר למכסה המאושרת חוייב בידי מועצת החלב בקנסות, באופן שגרם לכך שהרפת הפסידה כסף על כל ליטר חלב ששיווקה. כתוצאה מכך עלו הוצאות העסק על הכנסותיו ורווחיות הרפת נפגעה עד כדי כך שבשנת 1999 לא הייתה אפשרות לממן אוכל לפרות [עמ' 59-58].


המהלך עליו ניצח שפירא בתפקידו כמנהל מיוחד לרפת התבטא בתהליך יזום, מודע ומכוון שנועד להקטין את עדר החולבות כדי להתאימו למכסות יצור החלב הנתונות לרפת כחוק. המצב הלא תקין בו פגש המנהל המיוחד ועמו התמודד היה של רפת באכלוס יתר אשר לא תאם את מכסות החלב המאושרות. על-מנת לתקן את המעוות מכר שפירא בשנת 1999 כ-200 פרות [סע' 4 ל-נ/2I]. מאמציו של שפירא אגב מילוי תפקידו הובילו לכך שחלק מהקנסות שנגבו על-ידי מועצת החלב בוטלו והוחזרו לרפת דג [עמ' 59-58].

מכך נובע שמתקיימת זיקה ישירה, מיידית והדוקה בין מכסת החלב המותרת בייצור לבין קביעת מספר הפרות אשר מייצג היקף אכלוס נורמטיבי ברפת. לשון אחר, היקף האכלוס הנורמטיבי נקבע לפי מספר הפרות שחריגה אל מעבר לו תהא כרוכה בייצור חלב עודף שלא כחוק, בהשתת קנסות על הרפת בגין הייצור העודף וביצירת אותו מצב של פעילות שלא כחוק ובתנאי הפסד שעליו עמד שפירא בעדותו ושבגדרו פעלה הרפת בעת שמונה לתפקידו (להלן היקף האכלוס הנורמטיבי).

מצאתי את עדות שפירא מהימנה, רהוטה ומשכנעת ואני סומכת ידי עליה במלואה. הלה עד אובייקטיבי שנחשף לפעילות הרפת ולמצב עסקיה ואשר זכה למבט מבפנים על הנתונים הקשורים באופי פעילותה וברווחיותה מכוח תפקידו כמנהל מיוחד לה. ניכר שעדותו נסמכה על ידיעה עובדתית מעמיקה ומבוססת בעניינים הללו.



• מעדות שפירא עלה שהנחתו של מומחה התובע לפיה היקף האכלוס הנורמטיבי של הרפת עומד על 222 פרות, אין לה יסוד. אכלוס בהיקף כזה היה אכלוס-יתר שפגע ביעילות תפקודה של הרפת וברווחיותה והיה כרוך מניה וביה בייצור חלב שלא כחוק בהיקף שעלה באופן ניכר על המכסה המאושרת. על כן חישוב הפסדי התובע מתוך הנחה שאכלוס בהיקף של 222 פרות הוא נתון שיש לשאוף אליו ושבהתקיימו פעלה רפת דג במלוא תפוקתה ויכולותיה תוך מקסום רווחיותה, בטעות יסודו.


מומחה התובע אישר שבהנחותיו, חישוביו ומסקנותיו התעלם כליל מן המגבלה החוקית שביטויה בקביעת מכסת יצור חלב לרפת וכי למעשה כלל לא בדק את מכסות החלב של רפת דג בשנים הרלבנטיות שעליהן נסבה חוות-דעתו. את מחדלו תירץ בכך ש"[...] יש שם חלוקה בין הבעלים ויש בעיות שמה אז לא יכולתי לבדוק את המכסה" [עמ' 6]. כוח השכנוע הגלום בהסבר זה דל מדל ואני דוחה אותו כלא אמין ולא נכון לגופו. מכסות החלב המותרות לרפת בשנים 2004-1999 הוצגו על נקלה בידי הנתבעת [נ/1]. לא בא מפי התובע או מפי המומחה מטעמו כל הסבר שיבאר כיצד זה לא הובאו מסמכים מהותיים אלה, הנושאים את שמו של התובע, לידיעת המומחה מטעמו וכיצד לא נדרשו על-ידי המומחה עצמו בקשר עם מתן חוות-הדעת. מעדות מומחה התובע בחקירה הנגדית השתמע שבדיקת הנתון האחד של מכסת יצור החלב המאושרת אל מול הנתון האחר שבמספר החולבות ברפת ברגע נתון הייתה רלבנטית לקביעת היקף האכלוס הנורמטיבי הדרוש כדי להפיק את מכסת החלב המותרת וייתכן שהיקף זה היה נמוך מ-222 פרות [עמ' 12 ובמיוחד ש' 17-14].

התובע ניסה לקרוא תיגר על קיומה של זיקה בין מכסת החלב המותרת בייצור לבין היקף האכלוס הנורמטיבי. מאחר שתביעתו להפסד רווח כומתה לפי מכפלה של 220 פרות ביקש להראות שנתון מספרי זה, ולא נתון אחר נמוך ממנו, מייצג את היקף האכלוס הנורמטיבי ברפת דג. מדובר בניסיון שנדון לכישלון וכמה טעמים לכך. ראשית, בתצהיר שמסר התובע עצמו בשנת 2004 במסגרת עתירת השכנים כרך במישרין בין מכסת יצור החלב לבין היקף האכלוס הנורמטיבי והצהיר בפה מלא: "הריני מצהיר כי המדד לקביעת גודל הרפת נקבע בהתאם למכסות החלב". התובע כבול לעדות זו שאף טרח וגיבה אותה בנתונים מספריים [נספח י' ל-נ/4I בסע' 3]. שנית, מסמכי השיפוט שעליהם נסמך התובע מלמדים שבשנים 2003-2002 עמד מספר הפרות הנורמטיבי ברפתו על 62 ראשים [נספח ת/22 ל-נ/3I]. התובע והמומחה מטעמו כלל לא התמודדו עם נתון זה והשלכותיו.

(ה) מן המקובץ נובע שחסרונם של נתוני מכסות החלב המאושרות והשלכתם על היקף האכלוס הנורמטיבי בחוות-דעתו של מומחה התובע אינו חסר שיש להסכין עמו. הוא מעיד על היותה של חוות-הדעת מגמתית ומוטית באופן מובהק לטובת התובע ועל מידתה של האובייקטיביות המקצועית שניצבה ביסוד עריכתה. כפועל יוצא אני דוחה את הנחתו של מומחה התובע לפיה עמד היקף האכלוס הנורמטיבי ברפת דג על 222 פרות.

אלא שאין בכך כדי למצות את הקשיים המהותיים בחוות-דעתו של מומחה התובע. הלה סמך קביעותיו על מסמכי הנהלת-חשבונות של משק דג, תצהירי התובע שהוגשו לבתי- המשפט, מסמכי הרפורמה במשק החלב בישראל ופרסומי משרד החקלאות [ת/1 בעמ' 2]. באופן תמוה ולא מוסבר אין למצוא בחוות-הדעת התייחסות לאותם מסמכים ותצהירים שלא עלו בקנה אחד עם הנחותיו של המומחה. כך באשר למסמכי השיפוט של רפת דג לרפורמה וכך באשר לתצהיר התובע שניתן בעתירת השכנים, ממנו אנו למדים על קשר ישיר ואמיץ בין היקף האכלוס הנורמטיבי של הרפת לבין מכסות החלב שאושרו לה.

זאת ועוד. חוות-דעתו של מומחה התובע שיקפה מציאות בה היו ברפת דג 0 פרות בשנים 1999 ו-2000, 88 פרות ב-2001, 70 פרות ב-2002 ו-83 פרות ב-2003 [ראו עמודת "אכלוס בפועל" בטבלה שבעמ' 4 ל-ת/1 וכן בעמ' 9 לפרוטוקול]. בהסתמך על נתוני אכלוס אלה (להלן נתוני האכלוס בפועל) ביחד עם נתוני הפדיון והתשומות לאותן שנים שנלקחו ממסמכי הנהלת החשבונות של המשק גזר מומחה התובע את קביעותיו באשר לפדיון לפרה ותשומות לפרה [ראו סע' 16-12 ל-ת/1]. בהמשך גזר מומחה התובע את אובדן ההכנסה לפרה, אותו העריך בסך של 4,500 ₪ לשנה, מן ההפרש בין ממוצע הפדיון לבין ממוצע התשומות [שם, בסעיף המסקנות בעמ' 5].

אלא שמעדות שפירא עלה שבמחצית הראשונה של שנת 1999 הייתה הרפת פעילה ולא זו בלבד אלא שייצרה במהלכה כ-1.5 מיליון ליטר חלב. דו"ח שהגיש שפירא במסגרת תפקידו לבורר שדן בסכסוך בין התובע ליעקובוביץ’, נושא תאריך 8.6.2000, מלמד על כך שעד יוני 1999 פעל המשק ותפקד, תהליך מינוי הבורר בין השותפים הניצים החל בחודש יולי 1999 ומכירת כל הפרות החולבות הושלם בנובמבר 1999 [נספח ב' ל-נ/2I בסע' 2]. מכירת הפרות נעשתה על-ידי שפירא לאחר שמונה לתפקידו בהחלטת הבורר מיום 15.6.1999 [נספח א' ל-נ/2I]. מכאן שמכירת הפרות נעשתה בין יוני לנובמבר 1999. נתון זה אינו תואם את נתוני חוות-הדעת ומעיב גם הוא על אמינות התחשיבים שביסודה.

תצהיר התובע שהוגש לבית-המשפט בעתירת השכנים מלמד גם הוא על כך שנתוני האכלוס בפועל היו שונים מכפי המתואר בחוות-הדעת שהוגשה מטעמו. שם העיד התובע שבתחילת שנת 2000 חזרה הרפת לפעילות מצומצמת וכי בפועל היו בה כ-35 פרות [נספח י' ל-נ/4I]. לא התובע, אף לא המומחה מטעמו, ישבו את הסתירה בין הדברים הללו לבין הקביעה בחוות-הדעת לפיה בשנת 2000 הייתה הרפת ריקה מפרות.

על-יסוד הדברים הללו אני קובעת שלא ניתן לתת אמון גם בנתוני האכלוס בפועל שננקבו בחוות-הדעת שערך מומחה התובע. מאחר שנתוני האכלוס בפועל הם אלה שעל-פיהם, ביחד עם נתוני הפדיון והתשומות, חושב אובדן ההכנסה השנתי לפרה אין לקבל גם את תוצאת התחשיב כנכונה ומהימנה.

(ו) נוכח הנחתו כי בשנים 2001-1999 נמצאה רפת דג בתהליך חידוש ובניה גרס מומחה התובע שהנתונים החשבונאיים המתייחסים אליה בשנים הללו חלקיים בלבד ועל כן גזר את הכנסותיה רק מן השנים בהן הייתה בה פעילות מלאה [סע' 13 ל-ת/1; עמ' 16]. הנחה זו אינה נכונה באשר הוכח שצמצום מספר הפרות על-ידי שפירא היווה מהלך מודע ומכוון שנועד להבראת הרפת על-ידי הבאתה למימדיה הנכונים והראויים ולא קיטון ארעי בהיקף פעילותה שאין להביאו בחשבון בבחינת רווחיותה.

אף בכך, קרי בהתעלמות מנתוני הרפת כפי שהיו לאשורם "בשנים הרזות" (2001-1999) תוך גזירת מסקנות חוות-הדעת רק מנתוני "השנים השמנות", גלומה הטייה של מסקנות חוות-הדעת ותוצאותיה. ודוק: הנחת המוצא שביסוד חוות-הדעת נסמכה על מצב הרפת בשנה אחת ויחידה, 1998, זאת כשנטען שהרפת פועלת במקום משנת 1928. לדברי מומחה התובע: "אני לקחתי את הנתון שבשנת 1998 היה עדר במצב מסויים, [...] ככלל זה די סטטי וסביר להניח שאם בשנת 1998 העדר עמד על 222 פרות שזה הבסיס לתחשיב שערכתי, אין סיבה ששנתיים קודם או שנתיים אחר כך יהיה שינוי משמעותי" [עמ' 8]. ברוח זו אישר מומחה התובע שלא בדק מה היה מספר הפרות ברפת דג בשנת 2000, אף לא את מספר החולבות או את כמות החלב שיוצר, שכן אין לכך קשר למטרת חוות-הדעת שהייתה הערכת הנזק שנגרם [עמ' 12, 16]. למצער מעידים הדברים על כך שמומחה התובע היה שבוי בהנחות המוצא שעליהן התבסס ולא טרח לעמתן ולאמתן עם נתונים שיסודם במציאות לאשורה ואשר עשויים היו לספר סיפור שונה על היקף הפעילות ברפת.

נאמן לשיטתו ראה מומחה התובע בכל חריגה מנתוני אכלוס הרפת כפי שהיו בשנת 1998 מצב זמני שאינו משקף את פעילותה ורווחיותה כפי שהן לאשורן. מומחה התובע התעלם מנתון עליו עמד התובע עצמו בתצהיר שנתן בעתירת השכנים, בהעידו כי מאז שנת 1995 צומצם היקף הרפת באופן משמעותי ובתוך כך תאמה מכסת החלב לשנת 1994 סדר גודל של 100 פרות ואילו מכסת החלב לשנת 1995 - כששים פרות [נספח י' ל-נ/4I]. מכך נובע שאת חישוביו היה על מומחה התובע לבסס על היקף פעילות הרפת כפי שהיה בפועל בכל אחת מן השנים שעליה נסבה חוות-הדעת. כזאת לא נעשה והדבר מצוי בעוכרי חוות-הדעת.

(ז) לחוות-הדעת שהוגשה מטעם התובע לא צורף כל מסמך מבין אלה שעליהם הסתמך מומחה התובע לטענתו. אגב עדותו לפני הגיש המומחה את מסמכי הנהלת החשבונות שבהם נעזר ובהם "השורה התחתונה" של נתוני התשומות והפדיון בשנים 1998 ו-2001 עד 2003 [ת/2]. עוד הוגשה טבלת ריכוז נתונים שערך ובה חישובי עזר שעל-יסודם נקבעו הסכומים בחוות-הדעת [ת/3].

משעומת מומחה התובע עם הנתונים החשבונאיים שביסוד חוות-הדעת הייתה עדותו מגומגמת ולא משכנעת. מצד אחד טען שבדיקתו התמצתה אך ורק במאזני הבוחן. לאחר מכן אישר שנעזר גם בנתונים אחרים הלקוחים מתוך מסמכי הנהלת החשבונות שביטויים ב-ת/2. במענה לשאלת בית-המשפט איזכר גם חוברת שנסבה על משק החלב, שלא צורפה לחוות-הדעת [עמ' 18]. בהחלטה מיום 14.4.2010 חוייב מומחה התובע בהמצאת החוברת לשנים 2003-2001 [עמ' 23]. אף-על-פי-כן החוברת לא הוצגה.

(ח) מומחה התובע הסתמך על נתוני פדיון ותשומות שנלקחו ממסמכי הנהלת החשבונות של משק דג. ספרי הנהלת החשבונות עצמם לא הוצגו והמסמכים עליהם התבסס המומחה [ת/2] אינם מציגים אלא את השורה התחתונה שלהם ואינם מאפשרים לאמתם או לבדוק אל-נכון מה נכלל בהם. עדות המומחה בכל הקשור למה שנכלל ולמה שלא נכלל בנתוני הפדיון והתשומות עליהם הסתמך לא הייתה משכנעת כלל ועיקר. ניכר שאימץ את נתוני הנהלת החשבונות של הרפת כאילו היו תורה מסיני, מבלי שתהה עליהם ומבלי שטרח לבדוק מה עומד ביסודם, בין בעצמו ובין בהפניית שאלות לרואה החשבון שערך אותם [עמ' 16-13]. רואה החשבון של משק דג לא הובא למתן עדות על-מנת להציג את ספרי הנהלת החשבונות במלואם, להיחקר על תוכנם וליתן מענה לשאלות שבהתייחס עליהן לא הניחו תשובותיו של מומחה התובע את הדעת.

כך למשל קבע מומחה התובע שהפדיון הממוצע לפרה בשנים 2003-2001 היה 13,995 ₪ לשנה. המומחה לא ידע לומר באופן ודאי ומשכנע אם קביעתו נסמכת גם על נתוני שנת 1998, אם לאו, ואם אינה כוללת שנה זו מה טעם יש ליתן לכך [עמ' 13]. במקום אחר אישר מומחה התובע שהחישוב הממוצע שערך אינו כולל התייחסות לשנת 1999. עוד הודה בכך שבהתייחס לשנים 2000-1999 היה עליו להפחית את מספר הפרות החולבות שהיו ברפת בפועל מהיקף האכלוס הנורמטיבי ששם נגד עיניו (222 פרות) אך הדבר לא נעשה. את החסר לא היה ביכולתו של המומחה להשלים לעת מתן עדותו שכן כלל לא בדק כמה פרות היו ברפת בשנים הללו [עמ' 16].

אותה מגמה של היעדר בקיאות מתבקשת בעובדות ובנתונים הממשיים הניצבים ברקע תחשיביו ניכרה בעדות המומחה עת זו נסבה על נתוני התשומות שעליהם הסתמך. ברי שכל טעות בחישוב איזה מהנתונים שביסוד חוות-הדעת – קרי היקף האכלוס הנורמטיבי, נתוני האכלוס בפועל, נתוני הפדיון ונתוני התשומות - נודעת לה השפעה ישירה ומיידית בקביעת הנתון הסופי של אבדן ההכנסה לפרה בשל חיסול הרפת.

מצאתי אפוא שלא ניתן לתת אמון בחוות-דעתו של מומחה התובע וכי בחירתו את הנתונים עליהם התבסס בחישוביו ובמסקנותיו הייתה מגמתית ואינה עומדת במבחן הביקורת. בכך יש כדי להשליך על ציפייתו של מומחה התובע שנתוני הפדיון והתשומות בהם נקב יתקבלו כנכונים, ציפייה שבנסיבות העניין אין לה יסוד. לא עלה בידי המומחה לתקף נתונים אלה.

(ט) בחוות-דעתו ציין מומחה התובע שעם חיסול הרפת בשנת 2004 נמכרה מכסת החלב של הרפת ופעילותה הושבתה כליל [סע' 9 ל-ת/1]. התחשיב אותו ערך כבסיס לקביעת הפסדיו של התובע בשל חיסול הרפת נסב על השנים 1998 עד 2003 ולא כלל כל התייחסות לשנת 2004. גם במסמכים בהם נעזר, ת/2 ו-ת/3, אין למצוא נתונים בהתייחס ל-2004. התמורה שאותה קיבל התובע במכירת מכסת החלב של הרפת לא נזכרה בחוות-הדעת, אף לא בראיותיו האחרות של התובע, ולא הופחתה מן הנזק שנתבע בשל חיסול הרפת.

בכל אלה יש כדי להטיל צל כבד של חוסר אמינות על חוות-הדעת ומסקנותיה. אין באמור לעיל כדי למצות את הקשיים העולים מחוות-דעתו של מומחה התובע ומחקירתו על תוכנה ולא עמדתי אלא על עיקרי הדברים. די במה שנאמר לעיל כדי לקבוע שאין בחוות-הדעת שהוגשה מטעם התובע כדי לספק את הבסיס הראייתי הנחוץ לשם הוכחת הפסדיו הנטענים בשל סגירת הרפת. אף לא מצאתי שניתן לראות במומחה התובע מומחה הבקיא די הצורך ברפורמה במשק החלב, תנאיה ודרישותיה.

(י) משכך הם פני הדברים אין עוד צורך להידרש לחוות-דעתו של מומחה הנתבעת לפיה נסגרה רפת דג בשל כך שלא הצליחה להתאושש מהמשבר שנלווה לפירוק השותפות עם יעקובוביץ’, תפקדה לאחר פירוק השותפות כרפת קטנה שאינה רווחית ולא הייתה בעלת היקף פעילות שנדרש מרפת משפחתית כדי שתוכל להיכלל ברפורמה [סע' 9 ל-נ/3II]. הגם שמתוך עדות מומחה הנתבעת לפני עלה שהיא אינה חפה לחלוטין מקשיים יש להעדיף את התחשיבים שהובאו בחוות-דעתו של מומחה הנתבעת על-פני תחשיביו של מומחה התובע, מהיותם נסמכים על נתוני אכלוס הרפת כפי שהיו לאשורם בשנים הרלבנטיות ועל הבנת קיומו וחשיבותו של מתאם בין היקף האכלוס הנורמטיבי לבין מכסת החלב שעמדה לרפת על-פי דין בתקופה שעליה נסבה חוות-הדעת ואשר השליכה על כוח תפוקתה.

הדברים עומדים בעינם אף אם מביאים בחשבון שבכמה עניינים שגה גם מומחה הנתבעת בחישוביו, כפי שעלה מחקירתו הנגדית. אכן, מומחה הנתבעת טעה בציון מספר הפרות הכולל ברפת לשנת 2002, שעמד על 70 ראשים. אין בכך דבר. מומחה הנתבעת הטעים שאם מחלקים את מכסת יצור החלב באותה שנה (548,107 ליטר) ב-70 פרות התוצאה היא 7,830 ליטר לפרה והיא עדיין נמוכה ממוצע התנובה לפי מסמכי התובע, 8,355 ליטר לפרה [עמ' 71-70]. מכאן שלא היה בטעות זו, אף לא בטעויות אחרות שאותרו במהלך החקירה הנגדית של מומחה הנתבעת, כדי לקעקע את עיקרי חוות-הדעת ומסקנותיה.

(יא) בעתירתו של התובע לגזור את הפיצוי לו הוא זכאי מכך שעשה דין לעצמו וייצר חלב בכמות עודפת, תוך הפרה שיטתית ומכוונת של הוראות הדין הנוגעות לקביעת מכסות חלב מאושרות, משול התובע למי שטובל ושרץ בידו. טענת התובע כאילו כל הרפתנים מייצרים חלב מעבר למכסות ועל כן יש לחשב את אובדן רווחיו לפי כמות הייצור בפועל ולא לפי היקף האכלוס הנורמטיבי הנובע ממכסת החלב המותרת לא הוכחה ולו גם לכאורה. יתרה מכך, היא נסתרה בעדותו של שפירא לפיה הובילה ההתנהלות הכרוכה בייצור חלב עודף לפגיעה קשה ברווחיות הרפת בשל חשיפתה למשטר הקנסות שהשיתה עליה מועצת החלב.

לכך מצטרפת העובדה שעדות התובע בכל הקשור למכסות החלב המאושרות נשאה אופי מתחכם ומתפתל. הלה נמנע מלהעיד בצורה כנה וגלויה, התחמק ממתן מענה לשאלות פשוטות וניסה ליצור מצג לא נכון באשר לשיעורה של מכסת החלב שהייתה נתונה לו לאחר פירוק השותפות עם יעקובוביץ’. כך למשל ביקש ליצור את הרושם שמכסת שנת 2000 הייתה 347,347 ליטר ועוד 62,500 ליטר; משעומת עם נתונים המתועדים בכתובים נאלץ להודות ש- 347,347 ליטר כוללים את אותם 62,500 ליטר עליהם העיד [עמ' 44-43].

(יב) לא נעלמה מעיני עדות שפירא לפיה הייתה רפת דג רפת גדולה שנוהלה במקצועיות והשיגה תוצאות טובות. שפירא הטעים שעד מינויו בשנת 1999 פעלה הרפת במקצועיות אך חוותה בעיות ניהול בשל מה שכינה קשיים בתוך המשפחה שהיו כרוכים בחילוקי דעות בין התובע לבין יעקובוביץ’ חתנו, חילוקי דעות בגינם איבדו השותפים הניצים את השליטה על ניהול הרפת. בטרם הוחל בייצור חלב עודף שנמשך מספר שנים הייתה רפת דג ידועה באזור כרפת מצטיינת בתנובת שלה וברווחיותה [עמ' 59-58].

אלא שאין בכך כדי להועיל לתובע בכל הקשור להוכחת נזקו. שפירא לא ידע לומר דבר על מצבה של רפת דג לאחר שסיים את תפקידו בשנת 1999. ניתן היה לצפות שמידע כזה יובא בחוות-דעתו של מומחה התובע, ולא היא. חוות-דעתו של מומחה התובע הסתמכה באופן שגוי ומוטה על נתונים מספריים שלא שיקפו נכונה את פעילותה של הרפת, את מימדיה ואת רווחיותה בתקופה שלאחר פירוק השותפות עם יעקובוביץ'. אין מנוס מן המסקנה שהתובע כשל בהוכחת הבסיס העובדתי שעל יסודו ניתן לאמוד ולכמת את ההפסד הממשי שהיה כרוך בסגירת הרפת.

(יג) הרפת חדלה מלפעול בראשית שנת 2004. פיצוי בשל ההפסדים הנובעים מכך נתבע למשך תקופה בת 5 שנים, קרי לשנים 2004 עד 2008. אלא שעל-פי עדות התובע העבירו הוא ואשתו את זכויותיהם בנחלה לנכדתם עפרי דג ביום 16.8.2004, העברה שבא עליה אישורו של בית-המשפט לענייני משפחה ביום 11.11.2004 [סע' 3 ל-ת/5]. במועד שקדם לכך, מעת שפורקה השותפות עם יעקובוביץ’, היו שותפים ברפת התובע ובנו אביעד. מכך נובע שכל פיצוי שהיה נפסק בראש נזק זה צריך היה להתחלק בין התובע לבין אביעד בנו. אביעד לא תבע בהליך זה ולא הוכח שהתובע זכאי ליטול גם את חלקו. יתרה מכך, לא נטען ולא הוכח מכוח מה זכאי התובע לפיצוי גם לתקופה שאחרי הקניית הזכויות בנחלה לנכדה עפרי. העברת הזכויות לנכדה לא נקשרה לחיסול הרפת ולא הוצגה כנובעת ממנו. התובע אינו עשוי לזכות בפיצוי בגין אובדן רווח שעשוי היה להפיק מן הנחלה אלא במהלך התקופה בה היו הזכויות בנחלה מוקנות לו. מכאן שלכל היותר, ואף לו הוכחו טענות התובע, היה זכאי למחצית ההפסד שנגרם בשל סגירת הרפת לתקופה שממועד השבתתה בינואר 2004 ועד מועד העברת הזכויות לנכדה. מדובר בתקופה שהיא קצרה באורח משמעותי מן התקופה בגינה נתבע הפיצוי.



33. חיסול הרפת - מניעת שימושים חלופיים


עוד נתבע נזק בסך של 200,000 ₪ לשנה בשל כך שעקב אי-מתן היתרי בניה לתובע נבצר ממנו להסב את מבני הנחלה לפעילות אחרת, חקלאית או מסחרית [סע' 37(ג) ל-ת/5]. לא הובאה כל ראיה לתמיכת זו. בתוך כך לא הוכח מהם אותם שימושים חלופיים שהיו פתוחים לפני התובע עם סגירת הרפת, מה הייתה העלות בה היה נושא לשם הכשרת מבני הנחלה לשימוש כזה ולאיזו הכנסה עשוי היה לצפות בעטיים. בהיעדר נתונים אלה, לא כל שכן חוות-דעת מומחה לתמיכתם, יש לקבוע שמדובר ב בעלמא שלא הוכחה. הדברים שנאמרו לעיל בהתייחס לתקופה בעטיה נתבע הפיצוי יפים גם בהתייחס לראש נזק זה.



34. חובת הקטנת הנזק


על ניזוק חלה חובה לפעול באופן סביר להקטנת נזקו. חובת הקטנת הנזק הוכרה כנדבך חשוב, שגור ומקובל בחישוב פיצויים בגין נזק שיסודו בעוולות אזרחיות [ע"א 80/87 זלסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון-לציון, פ"ד מח(4) 604, 619 (1991)]. חובתו של ניזוק לעשות להקטנת הנזק תובא בחשבון כדי להבטיח שמצד אחד יזכה הניזוק בפיצוי על נזק שנגרם לו מחמת התנהגותו של המזיק ובה בעת לא ייפרע מעבר למגיע בשל נזק שיכול היה למונעו בנקיטת אמצעים סבירים.

התובע הפר את חובת הקטנת הנזק המוטלת עליו בכמה וכמה הקשרים והיבטים.



• הוועדה המחוזית שדנה באישור זב/90 על-פי בקשת התובע, יוזם התכנית, חייבה את התובע במתן כתב התחייבות לפיו ישפה את הנתבעת בגין כל תביעה שתוגש נגדה לפי סע' 197 לחוק התכנון והבניה, אם יאושר תשלום פיצוי בעטיה. התובע לא מילא אחר תנאי זה. לו סבר התובע שהחלטת הוועדה המחוזית אינה כדין היה עליו להשיג עליה בדרך הקבועה לכך בחוק. התובע לא עשה כן אלא שם עצמו ערכאת ערעור על החלטת הוועדה המחוזית. התובע לא היה רשאי לעשות דין לעצמו ולמסור כתב שיפוי חסר שנועד לסייג את חובתו וחבותו כלפי הנתבעת. בתביעת השיפוי נפסק שהתובע היה חייב למסור לוועדה כתב שיפוי מלא ובלתי-מסויג מכוח החלטת הוועדה המחוזית, לאחר שאישור זב/90 הותנה במתן כתב שיפוי כזה. זוהי קביעה שיפוטית חלוטה המחייבת את הצדדים לכל דבר ועניין.


אין כל הלימה בין עמידתו חסרת הפשרות של התובע בסירובו לתת כתב שיפוי מלא ותקין כמתחייב מהחלטת הוועדה המחוזית לבין הנזק שנגרם לו לטענתו שלו בשל עמדתו זו. סכום השיפוי אותו נדרש התובע לשלם לנתבעת בעקבות קבלת תביעות השכנים היה נמוך באופן משמעותי מסכום הנזק שאותו תבע בהליך זה [ראו הסכום שנפסק בעתירת השכנים והסכום שתבעה הוועדה מהתובע בתביעת השיפוי, סע' ג(4)(ז) לעיל].

לו מסר התובע לנתבעת כתב שיפוי מלא ובלתי-מסויג, כפי שהיה מחובתו לעשות, היה ניתן לו היתר לפי בקשת מאי 2001, בכפוף למילוי כל יתר הדרישות שנקבעו בהחלטת הוועדה מיום 31.5.2001. מיום בו נתנה הוועדה החלטתה בבקשה זו ועד למועד בו התחוור לתובע שאי-מתן היתר עלול להיות בעוכריו ולאיים על סיכוייו לשלב את הרפת ברפורמה עמדה לו שהות מספקת לרדת מסוסו הגבוה ולמסור לוועדה כתב שיפוי מלא ותקין. בכך היה התובע סולל את הדרך למתן היתר הבניה שהתבקש ומאיין את המחלוקת על-אודות כתב השיפוי.



• חודשים ספורים לאחר שהוגשה בקשת מאי 2001 הודיע התובע לוועדה שהוא חוזר בו מ-זב/90, מוותר עליה ומבקש להמירה ב-זב/92א. אף בקשר עם מהלך זה, שהיה לרצונו של התובע ותאם את האינטרס העצמי שלו, ניתנה החלטה של הוועדה המחוזית שהתנתה את ביטולה של זב/90 בהסכמת השכנים שתבעו פיצוי מהוועדה בגין אישורה. גם על החלטה זו, שהייתה בידיעת בא-כוחו דאז של התובע ומכאן שנמצאה גם בידיעת התובע עצמו, לא השיג התובע בכל צורה ואופן.


השכנים מצידם נאותו לתת הסכמתם למהלך ובלבד שישולמו הוצאותיהם. הוכח שדובר בסכום של כמה עשרות אלפי שקלים והדרישה הראשונית לגביו, טרם ניהול משא ומתן, עמדה על 100,000 ₪. חרף עניינו הישיר והמיידי של התובע בביטול זב/90 ובהחלת זב/92א על נחלתו סירב ליטול כל חלק במגעים עם השכנים וראה עצמו פטור מלשאת בהוצאותיהם [ראו לעיל בחלק ג(2) סע' (ז)-(ט)].

אין למצוא כל היגיון או טעם בהתנהלות זו. לפני התובע, שהיה חשוף לסיכון שבאי-מתן היתר בניה למבנים בלתי-חוקיים בהיקף אדיר שניבנו בנחלה מזה ולסיכון שבחיובו בשיפוי הוועדה בגין סכומים בהם תידרש לפצות את השכנים מזה, נקרתה הזדמנות פז: להיחלץ מ-זב/90, להחיל תחתיה את זב/92א שבגדרה יכול היה לקבל את היתרי הבניה בהם חפץ, ובאותה נשימה לנקוט מהלך שהיה מאיין את תביעת השכנים ואת דרישת השיפוי שהציבה הוועדה, והכול בתשלום הוצאות בשיעור שהיה נמוך באופן משמעותי מן הסכומים אותם תבעו השכנים לפי סע' 197 בגין פגיעתה של זב/90.

יש לשים לב לכך שסוגיית התשלום לשכנים התעוררה במהלך שנת 2003, בעת שעוד הייתה לתובע שהות מספקת לבטל את זב/90, להמיר אותה ב-זב/92א, לקבל היתר לפי זב/92א על-יסוד הבקשה החדשה שהגיש לוועדה ואשר זכתה לאישור עקרוני כבר ביום 7.3.2002, ולהשתלב ברפורמה במסגרת לוח הזמנים שנקבע ליישומה. להשקפת התובע כי הוועדה היא שצריכה לשאת בסופו של יום בתשלום לשכנים, בין שמדובר בפיצוי ובין שמדובר בהחזר הוצאות במסגרת פשרה, אין יסוד והיא מתעלמת מחובת השיפוי שהוטלה עליו.

דברים שנאמרו לעיל יפים גם כאן: הסכום שדרשו השכנים בגין הוצאותיהם היה נמוך עשרות מונים מהסכום שהושת על התובע בתביעת השיפוי, קל וחומר משיעור הנזק הנטען בגינו הוגש הליך זה. מכאן שתשלום הוצאות השכנים היה אמצעי זמין וסביר בו יכול היה התובע לנקוט לשם הקטנת נזקו. התובע לא עשה כן מבלי שנתן לכך כל טעם, ובכך הפר את חובת הקטנת הנזק.



• בהמשך, משנכשל המהלך שבהמרת זב/90 ב-זב/92א בשל סירוב התובע לשלם את הוצאות השכנים, ננקט מהלך חלופי שעיקרו החלת תכנית נקודתית חדשה, זב/90א, על נחלת דג. הוועדה קידמה את המהלך, קיבלה החלטות, מימנה תכניות וברגע האחרון נקלע המהלך למבוי סתום בשל דרישת התובע שהוועדה או הרשות המקומית הן לבדן יופיעו כיוזמות התכנית בעוד ששמו שלו יוסר ממנה. בשלב זה טרם הגיע תאריך התפוגה של הרפורמה ולא הייתה מניעה לאשר את זב/90א, ליתן לתובע היתרי בניה בגדרה ולסלול את דרכה של רפת דג לרפורמה. הוועדה נתנה טעם משכנע לסירובה להיות יוזמת יחידה של זב/90א. דרישת התובע שלא להמנות בין יוזמי התכנית לא נומקה ולא בוארה. אף בכך נמנע התובע מנקיטת אמצעי סביר וזמין להקטנת הנזק והעצימו במו ידיו.




• לבסוף, נמנע התובע מלצאת ידי חובת הקטנת הנזק בכך שלא השיג בתקיפה ישירה על החלטות שניתנו בעניינו – בין שמדובר בהחלטת הוועדה המחוזית מכוחה נדרש ליתן את כתב השיפוי, בין שמדובר בהחלטת הוועדה המחוזית שהתנתה את ביטול זב/90 על-פי בקשת התובע והמרתה ב-זב/92א במתן הסכמת השכנים לכך, ובין שמדובר בהחלטתה של הנתבעת מיום 31.5.2001 בה כרכה בין מתן היתר בניה לפי בקשת מאי 2001 לבין מסירת כתב שיפוי חדש על-ידי התובע.


בכל אחד מהמקרים הללו נמנע התובע מלנקוט הליך תקיפה ישירה שהיה זמין, פשוט וזול בהשוואה להליך דנן ושהיה בו כדי למנוע את העצמת נזקיו של התובע. מחדלו של התובע בעניין זה בולט באופן מיוחד בהתחשב בכך שעל החלטות אחרות של הנתבעת, מהותיות פחות, לא היסס לערור [ראו לעיל בחלק ג(6)].



35. לסיכום סוגיית הנזק




• התובע לא נשא בנטל הכרוך בהוכחת נזקיו הנטענים. ניכר שנתבע נזק מופרז ומוגזם שאינו עולה בקנה אחד עם המציאות לאשורה. די בכך כדי להביא לדחיית התובענה.




• אפילו היה התובע מוכיח נזקו, לא היה בכך כדי להועיל לו. משהפר התובע את חובתו להקטיןנזקיו אין הנתבעת עשויה לחוב אלא באותו סכום שעל-ידי נשיאה בו היה התובע מונע בדרך סבירה את אירוע הנזק. סכום זה על צדו הגבוה מתבטא בפיצוי אותו חויבה הוועדה לשלם לשכנים בגין תביעותיהם ועל הצד הנמוך – בסכום ההוצאות בסך 100,000 ₪ שאותו נאותו השכנים לקבל כדי לוותר על תביעותיהם ולהסכים לביטולה של זב/90. אלא שגם בסכומים אלה אין לחייב את הוועדה, אפילו היה התובע מוכיח נזקיו.


כל סכום בו נשאה הוועדה כתשלום לשכנים בגין אישורה של זב/90, במסגרת תביעותיהם שהוגשו נגדה לפי סע' 197 לחוק התכנון והבניה, קמה לגביו חובת שיפוי שחלה על התובע כלפי הוועדה. האופן בו יש לחלק בין הצדדים, התובע מזה והנתבעת מזה, את הסכום ששילמה הוועדה לשכנים הוכרע בערעור שנדון על פסק-הדין בתביעת השיפוי. חלוקה זו מתחשבת בכך בהתנהלות שני הצדדים נפלו פגמים תוך בחינת חלקו ואשמו היחסי של כל אחד מהם. חלוקה זו – צריך שתעמוד על מכונה אף בהינתן הקביעות שהניב הליך זה.

ניסיונותיו של התובע לפטור עצמו משיפוי הוועדה בגין הפיצוי אותו חויבה לשלם לשכנים ראויים לביקורת. התובע ביקש להפיק רווח, הנאה ותועלת לעצמו מאישור זב/90 אך ציפה שהקופה הציבורית, באמצעות תקציב הוועדה, תישא לבדה בעלויות הכרוכות בכך. בדין נפסק שהתנהלות זו מהווה עשיית עושר ולא במשפט. בפסק-הדין שניתן בתביעת השיפוי בערכאה ראשונה חוייב התובע להשיב לקופה הציבורית את מה שגרע ממנה.

חיוב הוועדה לשלם לתובע את סכום השיפוי, כולו או חלקו, בהליך זה, משמעו השבת הגלגל לאחור תוך איון פסק-הדין שניתן בתביעת השיפוי ומתן מבוקשו של התובע בידו. לו כך אורה תשוב הקופה הציבורית ותישא בעלויות שהיו כרוכות באישור התכנית הנקודתית שיזם התובע לצרכיו שלו. אין להסכין עם תוצאה זו והתובע אינו זכאי לה. מלכתחילה היה על התובע להסכין עם חובת השיפוי שהוטלה עליו בהחלטת הוועדה המחוזית, ולו כך היה עושה היה מונע במו ידיו את השתלשלות העניינים שהולידה תביעה זו.

בערעור על פסק-הדין שניתן בתביעת השיפוי הכיר בית-המשפט באשמו היחסי של כל אחד מהצדדים בהקשרה של המחלוקת על-אודות כתב השיפוי ובהתאם לכך חילק ביניהם את הנשיאה הסופית בסכום הפיצוי ששולם בגין פגיעתה של זב/90. תוצאה זו משקפת הפנמה של התנהלות הצדדים מתוך הכרה באשמם היחסי כפי שהוכח גם לפני. אין מקום לסטות מתוצאה זו ואין להשית על הוועדה סכום העולה על זה שהשית עליה בית-המשפט המחוזי. לשון אחר: מסקנתי היא שהכרעת בית-המשפט המחוזי והתוצאה הכספית הגלומה בה עומדת בעינה לא רק נוכח התנהלות הצדדים ואשמם היחסי שנדונו בתביעת השיפוי, אלא גם ובנוסף בהתחשב בהתנהלותם ובאשמם היחסי של הצדדים כפי שנחשפו בהליך זה.



• הדברים יפים ביתר שאת בהתחשב בכך שהתובע לא הוכיח שאי-מתן היתר היה אותה סיבה-שאין-בלתה שגרמה לחיסול רפת דג בתחילת ינואר 2004. ניכר שסגירתה בעיתוי זה הושפע באופן ישיר וממשי מגורמים נוספים, כבדי משקל, שלא היו קשורים לוועדה כלל ועיקר. אף בשל כך אין יסוד ליומרתו של התובע לגלגל על הוועדה לבדה את מלוא הנזק שנתבע בהליך זה. בדברים הללו יש כדי לתמוך בתוצאה בגדרה לא תישא הוועדה אלא בסכום בו חויבה בערעור על פסק-הדין שניתן בתביעת השיפוי.


כך הייתי מורה אילו היה התובע מצליח להוכיח נזקיו ומראה בנוסף שהם קשורים בקשר סיבתי לרשלנות הנתבעת הגלומה בהחלטה מיום 31.5.2001 ושעיקרה בכריכה שכרכה בין מתן היתר בניה לבין מתן כתב שיפוי מתוקן. כאמור, התובע לא נשא בנטל, בין לעניין עצם הוכחת הנזק ובין לעניין הוכחת קשר סיבתי בין הנזק הנטען לבין רשלנות הוועדה.

ו. סוף-דבר



36. התביעה נדחית במלואה.


התנהלות הנתבעת בכל הקשור למחלוקת על-אודות כתב השיפוי ראויה לביקורת ומקומה לא יכירנה כשמדובר ברשות שלטונית הממלאת תפקיד על-פי חוק. ביקורת ברוח זו נמתחה על הוועדה בפסק-הדין שניתן בתביעת השיפוי. הדברים יפים גם באשר לכריכת ההחלטה שעניינה במתן היתר בניה לתובע לפי בקשת מאי 2001 במחלוקת על-אודות כתב השיפוי. בה בשעה גם התנהלות התובע אינה נקייה מביקורת בלשון המעטה. ניכר שהתובע והוועדה ניצבו משני עברי המתרס כל אימת שצצה ועלתה המחלוקת על-אודות כתב השיפוי ואילו בהקשרים אחרים וחרף אותה מחלוקת פעלו כתף אל כתף מתוך שיתוף פעולה וזהות אינטרסים כשהם מציגים חזית אחת אל מול תביעות השכנים. בהתחשבי בכך, ואף שהתביעה נדחתה מהטעמים שפורטו לעיל, מצאתי שאין לחייב את התובע בתשלום הוצאות ההליך לנתבעת. כל אחד מהצדדים ישא בהוצאותיו הוא.



37. עם דחיית התביעה נגד הנתבעת נדחית גם הודעתה של הנתבעת לצדדים השלישיים. מאחר שלא התקיים דיון בהודעה לגופה איני עושה צו לתשלום הוצאות לצד השלישי.




38. בהחלטה מיום 23.6.2010 שניתנה במעמד באי-כוח הצדדים נקבע היקף סיכומי הטענות. הן התובע והן הנתבעת חרגו באופן ניכר מן ההיקף שנקבע. התובע סיכם טענותיו על-פני 30 עמודים ואילו הנתבעת הגישה 42 עמודי סיכומים שעה שעל-פי ההחלטה שניתנה הוגבל כל אחד מהצדדים ל-10 עמודים. לו סברו בעלי-הדין שהיקף הסיכומים שנקבע אינו מאפשר להם להביא טענותיהם כהלכה היה עליהם להתכבד ולהגיש בקשה בעניין זה והיא הייתה נבחנת לגופה. כזאת לא נעשה. החלטה שיפוטית איננה תכנית כבקשתך, ברצונו של בעל-דין יקיימה וברצונו - יתעלם ממנה. בגין חריגה ניכרת ללא רשות מהיקף הסיכומים שנקבע יש להשית על הצדדים הוצאות לאוצר המדינה [ע"א 700/89 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' מליבו ישראל בע"מ, פ"ד מז(1) 667 (1993)].




39. התובע הגדיל לעשות וצירף לסיכומיו מסמכים חדשים מבלי שביקש ומבלי שקיבל רשות לכך. התובע אינו רשאי להשלים את שהחסיר במהלך הבירור לעת הגשת הסיכומים. הדברים יפים במיוחד בהתחשב בכך שלאחר שנשמעו העדויות ושלב הבאת הראיות הסתיים ביקש התובע לצרף מסמכים נוספים ובקשתו נענתה בחלקה. משכך אין בדעתי להתייחס למסמכים שצורפו בדרך-לא-דרך ושלצד שכנגד לא ניתנה הזדמנות להעמידם במבחן החקירה הנגדית ולהזימם בראיותיו. מתן רשות לתובע לצרף מסמכים חדשים לעת הגשת הסיכומים חוטא לסדר הבאת הראיות וכרוך בגרימת עיוות דין לנתבעת. על כן אין המסמכים שצורפו לסיכומי התובע מהווים חלק מחומר הראיות שעל-יסודו הוכרע ההליך ויש לראותם כאילו לא הוגשו כלל [ע"א 759/81 ברש נ' עו"ד ירדני, פ"ד מא(2) 253, 270 (1986)]. התנהלות התובע בעניין זה תובא אף היא בחשבון לעת פסיקת ההוצאות.




40. התובע ישלם לאוצר המדינה סך של 5,000 ₪. הנתבעת תשלם לאוצר המדינה 4,000 ₪. הסכומים דלעיל נקבעו בהתחשב בהיקפו של פסק-הדין; אלמלא רוחב היריעה היו גבוהים יותר. הסכומים האמורים בסעיף זה ישולמו תוך 30 יום מן המועדד בו יומצא פסק-הדין שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק-הדין ואילך עד מועד התשלום.




לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. דק היתר בניה

  2. היתר בניה לול

  3. היתר בניה בגג

  4. היתר בניה חיפה

  5. היתר בניה חריש

  6. היתר בניה גדרה

  7. היתר בניה חריג

  8. היתר בניה אוהל

  9. היתר בניה חלון

  10. היתר בניה זמני

  11. בירור היתר בניה

  12. היתר בניה ישיבה

  13. היתר בניה דק עץ

  14. היתר בניה בעלות

  15. היתר בניה בחדרה

  16. אישור היתר בניה

  17. הארכת היתר בניה

  18. היתר בניה הרחבה

  19. איתור היתר בניה

  20. ארובה היתר בניה

  21. היתר בניה כבאות

  22. היתר בניה אריאל

  23. היתר בניה גלריה

  24. היתר בניה ארובה

  25. ביטול היתר בניה

  26. היתר בניה בטבריה

  27. היתר בניה בעפולה

  28. אי קבלת היתר בניה

  29. היתר בניה גנרטור

  30. היתר בניה בדיעבד

  31. היתר בניה הרצליה

  32. היתר בניה גרמושקה

  33. היתר בניה בית שמש

  34. היתר בניה גג פרטי

  35. היתר בניה גבעתיים

  36. היתר בניה באשקלון

  37. היתר בניה אישורים

  38. היתר בניה יזרעאלים

  39. דמי היתר בניה מנהל

  40. היתר בניה כיבוי אש

  41. היתר בניה גג משותף

  42. היתר בניה בכפר סבא

  43. היתר בניה כפר נופש

  44. היתר בניה התיישנות

  45. היתר בניה אבן יהודה

  46. היתר בניה אלפי מנשה

  47. היתר בניה אור עקיבא

  48. היתר בניה חלון נוסף

  49. התיישנות היתר בנייה

  50. היתר בניה דו משפחתי

  51. היתר בניה הוד השרון

  52. היתר בניה חיפה מערב

  53. היתר בניה חוף הכרמל

  54. היתר בניה גן אירועים

  55. היתר בניה בריכת שחיה

  56. היתר בניה היטל השבחה

  57. היטל השבחה היתר בניה

  58. דמי היתר בבניה רוויה

  59. היתר בניה ביתר עילית

  60. היתר בניה חדר מדרגות

  61. בקשה לשינוי היתר בניה

  62. היתר בניה הסכמת שכנים

  63. דחיית בקשה להיתר בניה

  64. היתר בניה להתקנת מזגן

  65. היתר בניה לגני אירועים

  66. היתר בניה אולם אירועים

  67. היתר בניה בניגוד לתקנות

  68. היתר בניה אולמות אירועים

  69. היתר בניה החזר היטל השבחה

  70. דחיית בקשה לקבלת היתר בניה

  71. בקשה לשינוי שם בעל היתר בניה

  72. היתר בניה בתחנה המרכזית החדשה

  73. ביטול היתר בניה שניתן שלא כדין

  74. ארכה להגשת בקשות מתוקנות לקבלת היתרי בנייה

  75. היטל השבחה בגין קבלת היתר בניה להקמת בית מגורים

  76. התניית היתר בניה באישור גורם חיצוני עומדת בניגוד לדין

  77. בקשה להיתר בנייה להכשרה בדיעבד של בנייה אשר בוצעה בבית

  78. המשמעות של העדר דרישת היטל השבחה במועד הנפקת היתר הבניה

  79. טענה כי היתר הבניה אינו חוקי שכן הבקשה אינה חתומה וללא הסכמת הדיירים

  80. היתר בניה להקמת ממגורות, מבנה שינוע גרעינים אנכי, דרך תפעולית וביתן שומר

  81. נסיבות בהן היתר בניה כבר הונפק, אולם עמד לפקוע רק עקב אי עמידה בלוחות הזמנים הקבועים בתקנות

  82. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון