היתר בניה גנרטור


1. בבית-משפט השלום ברחובות הוגשו 4 כתבי אישום נפרדים ב-4 תיקים שהדיון בהם אוחד לבסוף.

בתיק 35/81 האישום הוא נגד חברה בשם "דירות ח. גינדי" בע"מ ומנהלה אברהם גינדי. בתיק 38/81 האישום הוא נגד אותם שני נאשמים ועוד שני אנשים בשם יצחק אורנשטיין ומרדכי רחמים, שניהם אדריכלים. בתיק 127/81 הובאה לדין אותה חברה ומנהלה אברהם גינדי וחב' אדריכלים בשם "קומאר" ואילו בתיק 39/81 הובאה לדין חברה בשם "בניני מ.י. גינדי בע"מ", מנהליה משה ויגאל גינדי ואותה חב' אדריכלים בשם "קומאר".

דיון בארבעת התיקים אוחד משום שעניינם דומה. בכל אחד מהמקרים, האשמה היא הקמת בנין בן 8 קומות שמותקנת בו מעלית מבלי להתקין גנרטור להפעלת המעלית הזאת בזמן חרום.

בכתב האישום נאמר כי המחדל, מלצייד הבנין בגנרטור שיפעיל את המעלית במקרה של הפסקת הזרם החשמלי, הוא עבירה על הסעיפים 145, 204(א), 208, ו-253 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 [13] וכן נאמר שזו בניה בסטיה ניכרת מתנאי ההיתר לפי סעיפים 145(א) ו-204(ב) לאותו חוק.

2. הדיון כולו התנהל בתיק 35/81. בכל אחד מהתיקים היתה הודאה בעובדות מסויימות, ובתמצית אפשר לומר שהודו בכך שהמבנים נבנו ע"י הנאשמת הראשונה לה יוחסה הבניה שבכתב האישום, כן הודו בכך, שבאף אחד מהמבנים לא הותקן גנרטור, וגם הודו שהבנינים הם בני 8 קומות תוך שמירת זכות לטעון טענות משפטיות בקשר עם המילה "קומה". הטענה היא, שלאו דווקא הפירוש המילולי, או הפירוש המקובל בשפת יום יום, הוא הפירוש הנכון, לצורך השאלה אם יש לבנין 8 קומות לצורך התקנת גנרטור למעליות.

השופטת הנכבדה בבית-משפט קמא (כב' השופטת ג'ייקובס), לאחר ששמעה ראיות וקיבלה סיכומים ארוכים ומפורטים בכתב, הכריעה את הדין בפסק-דין ארוך ומנומק והרשיעה את החברות המופיעות כנאשמת מס' 1 בכל אחד מהתיקים וכן את מנהלי החברות. לעומת זאת, זיכתה את האדריכלים עורכי הבקשות מחוסר ראיה מספקת. על זיכוי זה שוב אין מערערים בפנינו, אולם 2 החברות שהורשעו וכל מנהליהן מערערים על ההרשעה. בערעור שלפנינו שוב לא מעוררים את כל הטענות שעוררו לפני בית-משפט קמא, אלא רק חלק מהן.

3. הטענה המרכזית נוגעת לשאלה, אם נעברה עבירה בעת הבניה לפי המצב בחוק כפי שהיה בזמן הקמת הבנינים.

עובדה שאין מחלוקת לגביה היא, כי כל הבנינים נבנו עפ"י ההיתרים שהוצאו, וכי באף אחד מההיתרים לא הותנה התנאי של התקנת גנראטורים.
טענת התביעה היתה, בבית-משפט קמא וגם בפנינו, כי החובה להתקין מעליות בבנין רב קומות כשהן מצוידות בגנרטור היא חובה שבחוק ולכן אין צורך שחובה כזו תופיע ברשיון; מי שלא התקין גנרטור כזה עובר עבירה על החוק וממילא הוא עובר גם על חוק התכנון והבניה.

הסנגוריה לא כפרה בקיום חוק המטיל חובה להתקין גנראטורים למעליות בבנינים רבי קומות, אולם, כך טענה, מבלי לוותר על הטענה שהחוק אינו חל על הבנינים נשוא הדיון, החובה היא בכל אופן חובתו של נותן ההיתר. דהיינו, החוק קובע שלא יינתן היתר מבלי שיותנה בהתקנת גנראטור. אם הרשות הנותנת את ההיתר נמנעה מלהתנות את התנאי הזה מסיבה כלשהי, ובעל ההיתר בונה בדיוק לפי הרשיון, לא עובר הוא שום עבירה.

השופטת הנכבדה קיבלה בענין זה את דעת התביעה ועתה שומה עלינו לבדוק שאלה זו מחדש.

השאלה הראשונה היא, מנין נובעת החובה להתקין גנראטורים, והשאלה השניה היא, מהי הגדרת "קומה".

החובה להתקין גנראטור בבנין רב קומות נבעה מלכתחילה מחוק בנינים גבוהים (חובה להתקין מעלית), תשכ"ה-1965 [14] (להלן: החוק המעליות").
החוק הזה קובע בסעיף 1 שבו את החובה להתקין מעלית בכל בנין ב 4 קומות או יותר, אבל החובה הזאת מנוסחת על דרך השלילה: נאמר שלא יינתן רשיון לבניית הבנין "אלא בתנאי שתותקן בבנין מעלית לנשיאת בני אדם".
בס' 3 שבו מטיל החוק את החובה של התקנת גנראטור בבנין שיש בו 8 קומות ומעלה וגם זאת באותו אופן: ע"י קביעה ש"לא יינתן רשיון לבניית בנין שס' 1 חל עליו ויש בו 8 קומות" אלא אם הותקן גנראטור להפעלת המעלית במקרה של הפסקת זרם החשמל.

החוק הזה בוטל בתיקון מס' 14 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 [15]. התיקון הזה הכניס לחוק התכנון והבניה עצמו את הסעיף 158 אשר קבע בסעיף (א) שבו את החובה להתקין מעלית לנשיאת אנשים בכל בנין גבוה ולהתקין גנראטור בכל בנין רב קומות (ב).

שאלת הגדרת המושגים "בנין גבוה" ו"בנין רב קומות" הושארה בסמכות מתקין התקנות. מתקין התקנות אמנם השתמש בסמכותו והתקין תקנות בשנת תשמ"ג-1980 (ר' תקנות התכנון והבניה (בקשר להיתר תנאיו ואגרות), תש"ל-1970, סימן ו [16]). גם בתקופת המעבר שבין הביטול לתקנות החדשות, יש הוראת מעבר בחוק המתוקן, לפיו עד שיותקנו תקנות יחולו בענינים שחוק המעליות דן בהם, ההוראות שבחוק התכנון הבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל-1970. כך שלא היה חלל ריק אף פעם. אולם ההוראות שבחוק שבוטל ובתקנות שלפי החוק החדש אינן זהות אך השאלה לרוב אינה מתעוררת.

אין מחלוקת, שבניית כל 4 הבנינים נשוא הדיון, הסתיימה לפני ביטול חוק המעליות. הטענה היתה, שבגלל ביטול החוק התבטלה העבירה.

השופטת הנכבדה דחתה את הטענה על יסוד הסעיף 22(3) לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 [17], הקובע כי:

"ביטולו של דין אין כוחו יפה להשפיע על זכותו או חיוב של הדין המבוטל ועל אישום בשל עבירה עליו".

אין ספק שזהו הדין; השאלה אם המעשה מהווה היום עבירה או לא כלל לא מעניינת. השאלה שאנו צריכים לבדוק היא, אם בזמן בנייתם של הבנינים היתה זו עבירה. אולי ראוי לציין בדרך אגב, כי הסיבה לכל התסבוכת שנוצרה בתיקים אלו היא בכך שהיתה אי התאמה בין חוק מעליות הנ"ל לבין התקנות, שהוצאו אף הן, בנושא מעליות, לפי חוק התכנון והבניה. תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר תנאיו ואגרות), תש"ל-1970 [16] דנות אף הן בחובה להתקין מעליות וכן גנראטור להפעלת מעלית בשעת חרום בבתים רבי קומות, אלא שבתקנות הללו ההגדרה של בנין רב קומות מבוססת על גובה הבנין מן הקרקע במטרים ולא על מספר הקומות.

לפי ההגדרה בתקנות, שהן בתוקף היום מאז התיקון שנעשה בהתש"מ- 1980, בנין רב קומות הוא בנין שגובהו מעל פני הקרקע 27 מ' ואילו בזמן הרלבנטי לכתב האישום שבתיקים אלו הגובה היה 25 מ' (לפי התקנות מ- 1978).

הבנינים נשוא הדיון גובהם פחות מ-25 מ' (גובהם 22.5 מ').

אנשי הוועדה המקומית לתכנון ובניה נהגו עפ"י התקנות וכיוון שהבנינים לא הגיעו לגובה של 25 מטר, לא היתנו ברשיון התקנת גנרטור חרום למעליות.

אי ההתאמה שבין חוק המעליות, לבין התקנות לפי חוק התכנון והבניה, היא שהביאה בסופו של דבר לביטול החוק והכללת הוראותיו במסגרת הסעיף 158(א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (תיקון מס' 14) מתשמ"א- 1981 [15].

דברי ההסבר לתיקון פורסמו בהצעות חוק לתיקון מס' 16 של החוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (שאוחדו אח"כ עם שני תיקונים אחרים והפכו יחד לתיקון מס' 14). שם מוסבר, שקיים חוסר אחידות בין חוק בנינים גבוהים (חובה להתקין מעליות), תשכ"ה-1965 ותקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר תנאיו ואגרות), תש"ל-1970, מפני שהראשון נוקט אמת-מידה של קומות ואילו האחרונות, אמת-מידה של גובה במטרים, וכך נאמר שם בהמשך:

"חסר אחידות זה גורם לקשיים ואי הבנות במוסדות התכנון. וכתוצאה מכך טועות הן לא אחת בקביעתן בדבר הצורך להתנות היתר בניה מסוים בהתקנת מעלית או גנרטור".
לא מובן, מהו האינטרס הציבורי שראתה הוועדה המקומית בהבאתם לדין של המערערים במקרה דנן, כי ברור לכל וגם אין מחלוקת שמה שעשו בעלי ההיתר עשו בתום לב, לאחר שהוטעו ע"י הרשות עצמה.
אפילו נניח שהדין עם המדינה והרשיון בטל מעקרו מפני שהוצא תוך התעלמות מחוק המעליות, עדיין עומד לה לתביעה הכללית, שיקול הדעת שהעניק המחוקק ליועץ המשפטי לממשלה ולנציגיו, להחליט אם להאשים ואם לחדול. על כגון דא אומר השופט ברק ב-ע"פ 768/80 שפירא ושות' נ' מדינת ישראל וערעור שכנגד, בעמ' 361 [1]:

"בנסיבות אלה ניתן להצדיק מדיניות חקיקתית, הקובעת נורמה פלילית מחמירה, שאינה מתחשבת במחשבתו הפלילית של בעל ההיתר, תוך מתן שיקול דעת לתביעה הכללית (בשלב הגשת האישום) ותוך מתן שיקול דעת לבית המשפט (בשלב הענישה), באשר להסקת מסקנות אופראטיביות מטיב ההתנהגות".

מדוע התביעה הכללית פועלת רק לפי ההנחיה שברישא מבלי להפעיל את שיקול הדעת הנדרש בסיפא של האזכור דלעיל, תמוה בעיני, בנסיבות כמו שלנו, כאשר היום, אילו נתבקש היתר לבנות אותם בנינים, לא היו מתנים את מתן ההיתר בהתקנת גנרטור.

באת-כוח המדינה אמנם הסבירה לנו, שיש ענין ציבורי מפני שיש עוד בנינים רבים ברחובות שבאופן דומה, מתוך טעות, לא הותנה מתן ההיתר בהתקנת גנרטור, אך זה אינו נימוק כלל, כאשר מחד גיסא פועל בעל ההיתר מתוך תום לב ולאחר שהוטעה ע"י הרשות ומאידך גיסא, כנראה שאין אינטרס ציבורי כה גדול בהתקנת הגנרטור מפני שהיום, לפי מצב החוק והתקנות אין מתנים היתר לבנין דומה בהתקנות גנרטור למעלית.

אילו נתקבלה בחוק "הצעת חלק מקדמי וחלק כללי לחוק עונשין חדש" של פרופ' ש' ז' פלר [20], הרי שמעשה כזה לא היה נחשב לעבירה, לאחר שהחוק תוקן ואפילו מי שכבר נשפט ונענש יחדל מלרצות את עונשו. אולם ההצעה הנ"ל, אינה אפילו בגדר הצעת חוק וספק אם תתקבל אי פעם.
ובינתיים חל הדין שאוזכר לעיל, דהיינו, סעיף 22(3) לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 [17], ומכיון שהתביעה אינה מוותרת על האישום, שומה עלינו לבדוק אם נעברה עבירה או לא.

השאלה היא, האם העובדה שההיתר ניתן תוך התעלמות מהחובה האמורה בחוק המעליות גורמת לבטלותו או לאפסותו, כך שמי שבנה לפי ההיתר הזה בנה ללא היתר כלל. כבר ב-בג"צ 16/50 אגרא רמא בע"מ נ' מועצת עירית תל-אביב [2] נקבע העקרון, בהקשר לסעיפים 11(ב) ו-21 לפקודת בנין ערים, 1936 [18] שהיתה אז בתוקף כי:

".....פירוש הדבר שאסור להקים בנין בלי לקבל תחילה רשיון לכך מהוועדה המקומית אך זו אינה רשאית לתיתו אלא אם הבנין הנדון יוקם בהתאם לדרישות תוכנית בנין ערים .....ואם אמנם תוציא הועדה רשיון בנין הנוגד לדרישות אלו הרי תחרוג מסמכותה האמורה, על כן, רשיון כזה יהיה מחוסר תוקף ויחשב בעיני החוק לאפס".

בהמשך פסק-הדין מוצא השופט אגרנט חיזוק לדבריו בלשונם של הסעיפים 35, ו-36 לפקודת בנין ערים, 1936, בכך שבסעיף 35(1) הפיסקאות (א) ו-(ב) מגדירות כעבירות נפרדות בניה ללא רשיון ובניה בניגוד לחוקי עזר או תוכנית בנין ערים ומסיים:

"ברי לנו שאדם המואשם בעבירה השניה האמורה [ביצוע עבודת בניה בניגוד לתוכנית בנין ערים] לא יוכל למצוא חסינות ברשיון בניה שלו, אם התביעה הכללית תוכיח שהלה הקים בנין בהתכחשות להוראות תוכנית בנין ערים החלה על האזור בו נבנה הבנין".


במקרה ההוא של איגרא רמא [2], אמנם נדחתה העתירה מן הנימוק, שבג"צ אינו הפורום הנכון לדון בקובלנתו של שכן הסובל משכנו, עבריין בניה, אך נקבעו שלושה עקרונות:

א. היתר בניה הניתן בניגוד לדרישות תוכנית בנין ערים הינו אפס.
ב. היתר כזה ניתן גם לתקיפה עקיפה בהליך שבין הנפגע ע"י הבניה לבין הבונה, ולא רק לתקיפה ישירה בבג"צ.
ג. הבונה בניה, כאמור, בניגוד לתוכנית בנין ערים, אינו יכול להתגונן גם במשפט פלילי בהיתר שבידו.

הדברים שהיו נכונים לגבי הסעיפים 35, 36 לפקודת בנין ערים, 1936 [18], בוודאי יפים גם לגבי הסעיף 204 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 [13], המגדיר אף הוא שתי עבירות נפרדות. סעיף 204(א) דן במבצע עבודות בלא היתר וסעיף 204(ב) קובע את עונשו של מי שמבצע עבודות "בסטיה מהיתר או מתוכנית".

ב-בג"צ 175/50 לוי נ' הוועדה המקומית לבניה ולתכנון ערים של רמת-גן [3], חזר ביהמ"ש העליון על ההלכה שבג"צ איגרא רמא [2] על הנמקותיה וגם שם הופנתה העותרת לביהמ"ש המוסמך בבקשת צו מניעה, כאשר ביקשה לתקוף בבג"צ רשיון בניה שניתן לשכן, בנימוק שהרשיון הושג שלא כחוק מטעמים שונים שפירטה. גם שם נאמר, כי בהליך האזרחי שבין השנים:

"אין האישור או הרשיון יכולים לשמש תריס או מגן כלפי תביעה בביהמ"ש מוסמך, אם אמנם יוכח כי האישור או הרשיון ניתן בנגוד לחוק".

הדברים שנאמרו בשני פסקי-הדין הנ"ל, באשר לאפסותו של רשיון שהוצא שלא כחוק או שהוא נוגד בתוכנו הוראות שבתוכנית בנין ערים, יכולים להיחשב מבחינה פורמלית לאימרות אגב, שכן לצורך דחיית העתירות היה די בקביעה שהרשיון ניתן לתקיפה עקיפה במסגרת הליך אזרחי או פלילי רגילים, שהוועדה המקומית שהוציאה אותו אינה צד לו.

אולם במשך הזמן ניתנו פסקי-דין שבהם אימץ ביהמ"ש העליון את אותן
אימרות אגב ועשאן אבן פינה ל- RATIO DECIDENDI של פסק-הדין, כאשר אישר צווי מניעה שניתנו בערכאה הראשונה על יסוד הלכת אגרא רמא [2].

הראשון בהם הוא ע"א 140/53 אדמה בע"מ נ' לוי [4]. במקרה ההוא נהגה העותרת בבג"צ 175/50 [3] הנ"ל לפי הנחיות ביהמ"ש העליון בפסק- הדין שדחה את עתירתה, והגישה תביעה לביהמ"ש המחוזי לצו מניעה נגד השכן. העילה שפורטה בכתב תביעתה אמנם היתה מטרד. עילה זאת לא הוכחה ואף על-פי-כן זכתה בתביעתה. ערעור המשיבה נדחה ע"י ביהמ"ש העליון אשר קבע בפסה"ד כי:

"על יסוד מה שנפסק בבג"צ 16/50 נוצרת עילת תביעה כאשר מתקיימים שלושה יסודות אלה:

1. הנתבע עשה מעשה בלתי חוקי.
2. המעשה גרם נזק כספי לתובע או פגע בנוחיותו או בהנאה מרכושו.
3. הנזק והפגיעה הם תוצאה ישירה וטבעית של מעשהו הבלתי חוקי של הנתבע".

במשפט מאוחר יותר, ע"א 416/58 [5] (בעמ' 921), שיבץ ביהמ"ש העליון את העילה במקרה זהה במסגרת העוולה של "הפר חובה חקוקה".
(ביקורת על ההתפתחות שחלה בדיני הנזיקין עקב פסיקת בג"צ בענין איגרא רמא, ראה בספרו של יצחק זמיר, השפיטה בעניינים מינהליים, עמודים 51- 55 [21]).

התפתחות נוספת בקשר לתקיפה העקיפה של היתר בניה במסגרת הליך אזרחי שבין בעל ההיתר ומי שטוען שנפגע ע"י הבניה חלה ב-ע"א 120/60 הלפרין נ' קוצ'נסקי [6]. במקרה ההוא התלוננו המערערים על כך שהוועדה המקומית אישרה למשיבים הקמת בית קולנוע באזור המגורים של השכונה בניגוד לתוכנית המתיאר.

השופט ברנזון, בפרשו את הלכת אגרא רמא, קובע (בעמ' 709 [6]) כי אגב הדיון בתביעה לצו מניעה תוכרע, כדבר שבגררא, שאלת חוקיותו של הרשיון. חוקיות או אי חוקיות לא רק במובן הצר שהרשיון נוגד הוראה בחוק, אלא במובן הרחב יותר שהוא פסול וחסר תוקף מפני שנעשה באופן כזה שביהמ"ש רואה בו צורת עשיה בלתי חוקית, או שנעשה כתוצאה מהשפעה פסולה או שקולים בלתי כשרים ההופכים אותו למעשה בלתי חוקי. לדעת השופט ברנזון, כל טענה שהיתה פתוחה לפני בג"צ לפסילת הרשיון פתוחה גם בבית- המשפט המוסמך (עמ' 709 [6]).

המשתמע מהפסיקה שהבאנו עד עכשיו הוא, כי מי שבונה לפי רשיון בניה פסול כזה, כמוהו כמי שבונה ללא רשיון, גם לצורך הליך פלילי, וזאת ללא אבחנה בין סוגי פסילות שונים - ואמנם רק כאשר נפסק באה השאלה לראשונה בפני בימ"ש העליון במישור הפלילי ב-ע"פ 284/74 שותפות אחים אריאל נ' מדינת ישראל [7]. זה היה ערעור ברשות לאחר שערעורם של המערערים לביהמ"ש המחוזי נדחה ואושרה הרשעתם בעבירה על חוק התכנון והבניה, הגם שהבנין שהקימו על חלקת אדמה ברחובות תאם את היתר הבניה שקיבלו מהוועדה המקומית.

גם ביהמ"ש העליון דחה את ערעורם.

הנימוק בכל שלוש הערכאות היה, כי היתר הבניה נגד את תוכנית המיתאר משום שלא הותנה בו, כי יהרס בית קטן שכבר עמד על החלקה או יהפך לחלק מהבית הגדול יותר שיבנה וזאת בניגוד לתוכנית המיתאר שקובעת, כי על חלקה כזאת לא יהיה יותר מבית אחד.
השופטים זוסמן ויתקון וקיסטר קובעים פסק-דין קצר כי:

"היתר זה ניתן למערערים תוך התעלמות מתוכנית בנין ערים ומשהתיימרה הוועדה המקומית ליתן את ההיתר היא חרגה מסמכותה והלכה פסוקה היא מלפני בימ"ש זה שמעשי הרשות שנעשו תוך חריגה מסמכות כאין וכאפס הם.

לענין היתר בניה, הורה בימ"ש זה כך כבר בבג"צ איגרא רמא, ובעקבות אותו פס"ד פסקנו פעמים אין ספור, שהיתר בניה אשר ניתן שלא כדין בטל מעקרא הוא, ואין זו אלא פיסת ניר חסרת ערך. ראה ע"א 120/60 (הלפרין הנ"ל) והרבה אחרים זולתו".

כלומר, חזרה על הלכת איגרא רמא ללא התיחסות מיוחדת לעובדה שהפעם מדובר בהליך פלילי ולתוצאה הקשה כלפי נאשם כזה, הפועל בתום לב, במחשבה שיש לו היתר. במקרה ההוא התוצאה היתה קשה במיוחד, כי נוסף לקנסות הוטל על הנאשמים, בפעם הראשונה במדינתנו, עונש מאסר בפועל בגין עבירת בניה. אבל יתכן, שלפי נסיבותיו המיוחדות של המקרה ההוא לא היתה אפשרות למערערים לעורר טענה של תום לב. לבד מהעובדה שהם בנו לפי ההיתר אשר התברר בדיעבד להיות בטל, הם הגישו בקשה להתיר להם קומה נוספת ונגשו לבנייתה לפני שנדונה בקשתם.

הם גם הגישו בקשה לבניית בנין נוסף, והוועדה המחוזית סרבה לאשר זאת, אך לאחר מכן התברר שהם החלו לבנות עוד בטרם קיבלו היתר. כך שהעבירה של בניה ללא היתר, אך לפי מסמך המתיימר להיות היתר, היתה רק אחת מהעבירות שנדונו.

לראשונה נעשתה אבחנה בין הליך אזרחי להליך פלילי ב-ע"פ 768/80 שפירא ושות' חברה קבלנית בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל [1]. שם גם יושמה האבחנה בין בטלות מוחלטת ובטלות יחסית.

המערערים במקרה ההוא הורשעו בביצוע עבודות בניה הטעונות היתר, ללא היתר לפי הסעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 ובביצוע עבודות בניה הטעונות היתר בסטיה מן ההיתר לפי סעיף 204(ב) לאותו חוק.
אשר לעבירת הסטיה מן ההיתר הסתבר, כי ההיתרים שהוצאו למערערים ע"י הוועדה המקומית לקו בשני פגמים:


א. ניתנה הקלה ללא פרסום בשלשה עתונים יומיים, כמצוות סעיף 149(1), לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965.

ב. בעת שהחליטה הוועדה על מתן ההקלות היא לא היתה מוסמכת לעשות כן ללא אישור הוועדה המחוזית (אם כי סמכות זו הוענקה לוועדה עוד לפני מסירת ההיתרים לידי המשיבים ע"י תקון הסעיף 147 לחוק בתיקון מס' 4 מתשל"ג-1973).

בענין ההיתר שלא פורסם, אמר ממלא מקום הנשיא (כתוארו אז) השופט י' כהן:

"אמנם מדובר בפגם שכמוהו בפגיעה בעיקרי הצדק הטבעי, אך זו מביאה לבטלות יחסית ולא לבטלות מוחלטת של מעשה הרשות. ולפיכך אם אותו אדם שזכות הטעון נשללה ממנו, לא עשה כל פעולה לביטול מעשה הרשות, יעמוד המעשה בתוקפו על אף הפגיעה בעיקרי הצדק הטבעי" (עמ' 352 [1]).

ולהלן, מה שחשוב לענייננו, הוא מאמץ את המבחן הפונקציונלי, שנקבע לראשונה ב-בג"צ 203/57 רובינסקי נ' הפקיד המוסמך לבתים משותפים [8] - המבחן לפיו השאלה מתי תיראה טעותו של בית-משפט כטעות היורדת לשור הענין והופכת את המעשה לאפס, ומתי תיראה כטעות בפירוש החוק גרידא, נבחן לפי השאלה האם בהחלטתו מילא ביהמ"ש פונקציה שהוטלה עליו ע"י המחוקק או שחרג מסמכותו. וזאת ללא קשר לתוכן ההחלטה.

שם היתה השאלה האם קיים ביהמ"ש המחוזי, בעת שתיקן את צו רישום בתים משותפים ע"י תוספת הערה בדבר תוקפו של הסכם שנערך בין הצדדים, פונקציה שהוטלה עליו, כאשר בחוק לא בא זיכרה של סמכות כזאת.

מ"מ הנשיא מאמץ מבחן זה גם לענייננו ואומר:

"יהיה זה בעליל בלתי צודק אם אזרח שפעל עפ"י היתר שנתן לו ע"י רשות מוסמכת לתיתו יהיה נתון לסכנה, שההיתר יחשב לבטל ומחוסר כל תוקף והאזרח ייחשב לעבריין הצפוי לעונשים כבדים הקבועים בחוק, אם יתברר לאחר זמן שנתגלו פגמים בדרך מתן ההיתר, שיש בהם משום פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי או שהרשות שקלה שיקולים זרים או פגמים כיו"ב, וזה גם במקרה שאותו אזרח לא ידע על קיומם של הפגמים ואינו אשם בהם. אמנם נפסק כבר, שגם בהליכים פליליים העובדה שהנאשם פעל עפ"י היתר בטל שניתן לו ע"י הוועדה המקומית, אינה יכולה לשמש לו הגנה (ע"פ 284/74 שותפות אחים אריאל נ' מדינת ישראל הנ"ל). ברם באותו מקרה מדובר היה בהיתר שניתן תוך התעלמות מתוכנית בנין ערים ועל כן לא היה מדובר שם בפגם בדרך מתן ההיתר או בשיקולים בהקשר לנתינתו, אלא היתה שם חריגה מסמכות מבחינה פונקציונאלית כי הוועדה לא היתה מוסמכת כלל לתת את ההיתר שנתנה". (שם, בעמ' 353 [1]).

לכאורה, האבחנה הזאת עומדת בסתירה למה שנפסק בענין הלפרין הנ"ל (ע"א 120/60 [6]). ענין זה מיישב מ"מ הנשיא באומרו:

"הענין נדון שם במשפט אזרחי בין התובע לבין בעל הנכס שקיבל היתר פסול, ויש לאבחן בין דיונים כאלה לבין הליכים פליליים. לא זו בלבד שהליכים פליליים הם בבחינת דיני נפשות שבהם מן הראוי להקפיד מפני הרחבה של האחריות הפלילית, אלא בעניינים אזרחיים עומדות לנתבע דרכי הגנה כלפי התובע שספק אם עומדות לנאשם במשפט פלילי, כגון טענות שיהוי וכד'. על כן מבלי לפגוע בהלכת הלפרין, אלא מתוך צמצומה לעניינים שאינם פליליים, יש לקבוע שכאשר מדובר בהליך פלילי נגד בעל היתר, אשר ניתן ע"י הרשות המוסמכת לתת אותו, אין להטיל אחריות על הנאשם בגלל בטלות ההיתר, אם הבטלות לא נגרמה באשמת הנאשם" (שם, בעמ' 354 [1]).

בענין ההקלות שניתנו ללא היתר, מסביר ממלא מקום הנשיא, כי התוצאה היא בטלות מוחלטת שכן אלו ניתנו תוך חריגה מסמכות פונקציונאלית והעובדה שהמחוקק העניק סמכות זאת לוועדה המקומית, יותר מאוחר, על התיקון בסעיף 147, אין לה השלכה מפרעית כי:

"אין להגיד שהתיקון בחוק נתן תוקף להחלטת הוועדה המקומית בדבר מתן ההיתר כאשר בעת שההחלטה נתקבלה לא היתה הוועדה המקומית מוסמכת לתת את ההיתר". (שם, בעמ' 355 [1]).

ומכיוון שממלא מקום הנשיא סבור, כי מדובר באחריות מוחלטת, מסקנתו היא, שההרשעה שנגעה לנושא זה בדין יסודה (עמ' 356). (פסה"ד אמנם אינו דן במפורש בשאלת האחריות המוחלטת, אך הדבר משתמע).


להלן מותח מ"מ הנשיא ביקורת על העובדה שהפסיקה המינהלית נקלעה לסבך, אשר לפיו, פגמים שנפלו במעשיה של הרשות לפעמים גורמים לבטלות מוחלטת, פעמים לבטלות יחסית, ולפעמים אינם גורמים לבטלות כלל.

השופט ברק, שאף הוא ישב באותו הרכב, מסכים עם מ"מ הנשיא בנושא של העדר אישור הוועדה המחוזית וקובע, כי אין ספק שהרשיונות שהוצאו ע"י הוועדה המקומית ללא אישור כזה בטלים ומבוטלים וכי אין בתיקון החוק לאחר מעשה כדי לרפא פגם זה.

ואשר לשאלה אם ניתן, בנסיבות האמורות, להטיל על אדם אחריות פלילית, משיב השופט ברק בחיוב. מבחינת האספקט הדיוני הוא סבור שניתן לתקוף את חוקיות הרשיון גם ב"תקיפה עקיפה" ולהכריז על בטלותו במסגרת הדיון הפלילי, ומבחינת השאלה האם ניתן להטיל אחריות על אדם הפועל לפי היתר כזה, אדם שאינו יודע שיש פגם בהיתר, משיב הוא בחיוב בעקבות פסק- הדין שניתן ב-ע"פ 284/74 שותפות אחים אריאל נ' מדינת ישראל [7] הנ"ל, והוא מוסיף ומציין, מה שלא נדון בפסק-הדין הנ"ל, כי לא עומדת לנאשם הגנת טעות בעובדה (סעיף 27 לחוק העונשין) בעבירה על סעיף 204 לחוק התכנון והבניה, משום שלדעתו, עבירה זו היא איסור מוחלט שאינו זקוק ליסוד נפשי, וממילא אין מקום להזקק להגנת טעות (שם, בעמ' 361 [1]).

השופט ברק מגיע למסקנתו גם על יסוד מדרש לשונו של החוק. לדעתו, הביטוי "בלא היתר" בסעיף 204 לחוק התכנון והבניה משמעו ללא היתר כדין, שאם לא תפרש כן, נמצאת מכניס את הגנת הטעות בעובדה בדלת אחורית. ועוד אומר, הוא כי מקום שהוצא ההיתר בידי מי שלא הוסמך להוציאו, אינו רואה אפשרות לשחרר את הנאשם מאחריות פלילית, הגם שתוצאה זו עלולה להיות קשה כלפי הנאשם; לדעתו, ניתן להצביע על שיקולים כבדי משקל התומכים בגישה, כי לשם אכיפת חוק התכנון והבניה אין זה רצוי להעמיד את האחריות על שאלת סבירות פעולתו ותום ליבו של המפר. אולם לאחר שהשופט ברק מציין את הסיבות מדוע יש להעדיף את השיקולים של טובת הציבור, הוא מוסיף, כי כל זה אמור "תוך מתן שיקול דעת לתביעה הכללית בשלב הגשת האישום ותוך מתן שיקול דעת לביהמ"ש, בשלב הענישה, באשר להסקת מסקנות אופרטיביות מטיב ההתנהגות" (שם, בעמ' 361 [1]).

ביחס להיעדר הפרסום כדין, אומר השופט ברק דברים שיש להם השלכה גם על ענייננו, הגם שמהות הפגם בענייננו שונה לגמרי, ואלו דבריו:

"בטלותה של החלטה חייבת להתייחס תמיד למהות הזכות המופרת, לסעד הנדרש, להליך בו נדרש הסעד ולצדדים הדורשים אותו. כל עוד לא נדרש הסעד הנכון בהליך הנכון ע"י הצד הנכון ההחלטה הפגועה ביותר ממשיכה לעמוד" (שם, בעמ' 362 [1]).

בהמשך הדברים מוסיף השופט ברק ואומר:

"מכיוון שעקרון הבטלות אינו גולם הקם על יוצרו אלא שפחה המשרתת את צרכי אדונה, בטלות ההחלטה היא פונקציה של מהות הפגם ואין מהות הפגם נגזרת מתוצאות הפרתו........

על כן החלטה בטלה, אפילו בטלותה יחסית היא, ניתנת לתקיפה בתקיפה עקיפה ולא רק בתקיפה ישיר" (שם, בעמ' 363 [1]).

על יסוד הדברים האמורים חולק השופט ברק על מ"מ הנשיא בענין הפגם של היעדר פרסום, והוא סבור שהתוצאה היא בטלותה הגמורה של ההחלטה גם אם מי שנפגע מהעדר הפרסום לא נקט צעדים כלשהם, וזאת בשל הצורך בשמירה על כללי הצדק הטבעי ופיקוח על מעשי המינהל. לדעתו, אין לענין זה הבדל בין העדר אישור של הוועדה המחוזית לבין הפגם של אי פרסום.

השופט ברק סבור, שגם מבחינת המדיניות של אכיפת חוקי התכנון והבניה אין שוני בין ההחלטות בהתאם ל"טיב" הפגמים, מפני שכל הפגמים, בין אם זו חריגה מסמכות פונקציונאלית ובין אם זו החלטה שניתנה מתוך משוא פנים, או שרירות או שיקולים פסולים או פגיעה בכללי הצדק הטבעי - כולם פוגעים בבסיסו של החוק וההחלטות בטלות ומבוטלות.

הגבלת האחריות הפלילית לחריגה פונקציונאלית בלבד פוגעת במטרת החוק. לדעתו, מטרת החקיקה בחוקי התכנון והבניה לא תושג, אם הפונקציה הפלילית הקבועה בסעיף 204 לחוק לא תבוסס על יסודות מוחלטים, באופן שהציבור בכלל ואנשי רשות התכנון והקבלנים בפרט יקבלו על עצמם כללי התנהגות מחמירים למדי.

השופטת בן-פורת, שהיתה השלישית בהרכב שדן בענין הנ"ל, מצטרפת לדעת מ"מ הנשיא ביחס למבחן הפונקציונאלי וזיכויים של המערערים מן העבירות של בניה על-פי רשיונות שהפגם שבהם הוא היעדר פרסום, אבל היא חולקת על שני חבריה בקשר לשאלת האחריות המוחלטת ולדעתה, אין להרשיע אדם על יסוד היתר שניתן בחריגה מסמכות. התוצאה היא, שבפסק-הדין הנ"ל הובאו בעצם שלוש דעות שונות ולכן לא פלא הוא שאושר דיון נוסף (ד"נ 12/81 [9]).

בדיון הנוסף מביע הנשיא לשעבר, לנדוי, דעת מיעוט. לדעתו, לא כל פגם פוסל את ההיתר. אם הופרה הוראה "שהיא מעקרי המתכונת שנקבעה בחקיקה הראשית של ההליך המנהלי למתן היתרי בניה" - יהיה ההיתר בטל לדעתו. לעומת זאת הפרת פרט טכני מפרטי התכנון לא תפסול את ההיתר כולו עפ"י תקיפת עקיפין. לדעתו, המבחן אינו איכותי בלבד אלא גם כמותי. לא הרי היתר המרשה בניה העולה בעליל פי כמה על אחוזי הבניה המותרים, כהרי בניה העולה באחוזים ספורים על האחוזים המותרים. המבחן אינו נוקשה, אלא גמיש ויחסי עפ"י כל נסיבות הענין (שם, בעמ' 655 [9]).

לדעתי, המבחן הפונקציונאלי לא יצלח תמיד כאמת-מידה, אך זאת ניתן לומר, שאם ההפרה של הדין החל על הענין גלויה על פני הדברים עד שהיא, "זועקת בקול", כי אז יש לראות את ההיתר כבטל מאליו. אם אדם בונה עפ"י היתר הנוגד תכנית, ניתן להעמידו לדין רק לפי סעיף 204(ב) לחוק התכנון והבניה ולא לפי ס"ק (א) הדן במי שבונה "ללא הית"ר.

באשר לשאלת האחריות המוחלטת, שבה נחלקו השופטים ברק ובן-פורת, מביע הנשיא לשעבר את דעתו, כי ממבנהו של סעיף 208 לחוק התכנון והבניה עולה אמנם, כי אחריותו של הנאשם לפי סעיף 204 אינה מותנית במחשבה פלילית; אולם יש סייג לאחריות המוחלטת אם מדובר בנאשם שהוא אחד מהמפורטים סעיף קטן (א). שכן לפי סעיף קטן (ב) לנאשם כזה תהיה זאת הגנה טובה אם יוכיח שניים אלה:

א. העבירה נעברה שלא בידיעתו.

ב. הוא נקט בכל האמצעים לקיום הוראות חוק זה והתקנות על פיו בכל הנוגע לעבודה הנדונה.
אולם סעיף קטן (ג) קובע סייג ומחזיר את האחריות המוחלטת למקומה לגבי האדריכל והמהנדס המתכנן, שעבודתם טרם נסתיימה בעת העבירה וכן על המהנדס האחראי והקבלן הראשי.

השופט בייסקי, שהיה השופט החמישי בדיון הנוסף, הצטרף בכל לשופט ברק. גם לדעתו, העבירה לפי סעיף 204 היא איסור מוחלט וגם הוא סבור שאין להבדיל בין היעדר הפרסום לבין חריגה מסמכות פונקציונאלית וההיתרים כולם בטלים ומבוטלים ולכן יש להרשיע בבניה ללא היתר לגבי כל סעיפי האישום.

שלושת השופטים שישבו בערעור חזרו על עמדותיהם גם בדיון הנוסף לבד מכך שהשופט ברק, בשלב הדיון הנוסף, הסכים עם הנשיא לשעבר בכך שההגנה המצויה בסעיף 208(ב) עומדת [למי שיכול להתגונן במסגרת סעיף קטן (ב)] גם כאשר חוסר הידיעה נבע מכך שהחזיק בידו היתר שלכאורה נראה כהיתר כדין. לדעתו, עובדה זו שומטת את הקרקע מתחת חששותיהם של השופטים י' כהן ולנדוי מעיוות דין שייגרם לאזרח שפעל בתום לב מכח ההיתר שבידו (עמ' 664 [9]).

קשה לומר שמענין שפירא [1] הנ"ל נובעת הלכה ברורה, אף על-פי שהתקיים דיון נוסף, כפי שמציין השופט בייסקי בראשית פסק-דינו (בעמ' 667 [9]);

אם לסכם את פסק-הדין ההוא, הרי שיש דעה של שני שופטים, ברק ובייסקי, המרחיקים לכת ולדעתם כל פגם גורם לבטלותו של הרשיון ואין להבדיל בענין זה בין הליך פלילי לבין הליך אזרחי, ובכל הליך אפשר לתקוף את ההיתר תקיפה עקיפה.

לדעת השופט י' כהן, יש פגם שגורם לבטלות מוחלטת ויש פגם הגורם לבטלות יחסית ויש פגם שאינו גורם לבטלות כלל, והמבחן הוא מבחן החריגה הפונקציונאלית.

לדעת השופטת בן-פורת, אין להרשיע אדם על יסוד היתר שניתן בחריגה מסמכות.

לדעת הנשיא לשעבר לנדוי, יש פגם הגורם לבטלות ויש פגם שאינו גורם לבטלות והמבחן הוא גמיש והוא כמותי ואיכותי. הפרה שהיא "זועקת בקול" גורמת לבטלותו של ההיתר והפרה של פרט טכני לא גורמת לכך.

אמרתי שלא צמחה הלכה מענין שפירא הנ"ל, כי גם אם נאמר שדעותיהם של מ"מ הנשיא י' כהן והנשיא לשעבר לנדוי קרובות זו לזו ולדעת שניהם לא כל הפרה של הוראת חוק גורמת לבטלות הרשיון, יש לעומתם שני שופטים הסבורים כי כל הפרה של הוראת חוק גורמת לתוצאה זו.

לכאורה נראה, כי השופטת החמישית, השופטת בן-פורת, נוטה לדעת השופטים ברק ובייסקי לפחות במקום שהפגם גלוי על פניו.

במקרה הנ"ל של שפירא, היה היתר אחד (מוצג ת/10) שנמסר לידי המערערים עוד לפני שהוועדה המקומית הוסמכה ע"י המחוקק לתיתו ללא אישור הוועדה המחוזית ואילו יתר ההיתרים, הגם שהוחלט לאשרם לפני התיקון בחוק נמסרו לאחר התיקון.

השופטת בן-פורת מבחינה ביניהם; לגבי הראשון היא אומרת, כי גלוי על פניו שניתן שלא כדין ובעל ההיתר מוחזק כיודע את החוק ולכן יודע את הפגם ואילו לגבי האחרונים, אין הפגם גלוי מפני שבעת מסירתם, הוועדה המקומית היתה מוסמכת לתיתם ואין זה ברור על פניהם, שהדיון שבו אושרו התקיים עוד לפני שהוועדה המקומית היתה מוסמכת.

אם ליישם עקרון זה לענייננו, אפשר לומר גם אצלנו, כי הפגם גלוי על פניו מפני שבעל ההיתר מוחזק כמי שיודע את חוק הבנינים הגבוהים.
אולם מהמשך פסק-הדין נובע, כי דבריה מכוונים רק לפגם שהוא בבחינת חריגה מסמכות פונקציונאלית. (ראה דבריה ב-ע"פ 768/80 [1] בעמ' 370 מול האותיות ה' ו', לעומת האמור בעמוד 371 ובעמוד 372 בפסקה שלפני אחרונה). לגבי הענין שנדון ב-ע"פ 768/80, לא היה צורך לחוות דעה, אלא לגבי שאלת מעשה של חריגה מסמכות פונקציונאלית ולכן לא חוותה השופטת דעתה בקשר לפגמים אחרים כמו זה שבענייננו.

כפי שמציין השופט בייסקי בפסק-דינו ב-ד"נ 12/81 [9]:

"נתאמת חששו של הנשיא לשעבר לנדוי בחוות דעתו, ולאחר דיון מקיף וליבון כל האספקטים בסוגיות להן נזקקנו - עדיין לא תצא הלכה ברורה ומוסכמת בשאלות......". (עמ' 667).

ודברי הנשיא לנדוי:

"רצוי מאד היה שתאמר "המלה הגואלת" אחת ולתמיד על השאלות הקשות, שבהן היה עלינו לדון בדיון נוסף זה, כי לסוגיה נודעת חשיבות רבה לא רק למען פסיקת ההלכה הנכונה אלא גם מבחינה מעשית, שיידעו בתי-המשפט של ערכאה הראשונה כיצד לנהוג במשפטים של בניה ללא היתר... אך חוששני, שגם אחרי הטענות הממצות ששמענו מפרקליטי שני הצדדים, לא נוכל להציע פתרונות עיוניים מן המוכן, שיוכלו לשמש להבא מדריך שלם לבעלי דין ולבתי-המשפט בהליכים מסוג זה".

בהיעדר הלכה מחייבת, הצעתי לחברי המכובדים היא לקבל את הערעור בכל ארבעת התיקים, כי אם ניישם את מה שאמרו השופטים השונים בענין שפירא לעובדות שבמקרה דנן, אין ספק, כי לדעת הנשיא י' כהן בוודאי שאין במקרה שלנו בטלות מוחלטת, מפני שאין כאן חריגה מסמכות פונקציונאלית.

הוועדה היתה מוסמכת לתת את ההיתר, היא רק נמנעה מלקיים חובה שהטיל עליה החוק ולהתנות בו תנאי (יתכן ולדעת הנשיא י' כהן אפילו בטלות יחסית אין כאן אבל שאלה זו שוב לא מעלה ולא מורידה כל זמן שלא ננקט הליך לביטולו של ההיתר בתקיפה ישירה).

לדעת הנשיא לשעבר לנדוי, גם כן ברור שאין כאן הפרה גלויה על פני הדברים "הזועקת בקול". ההיתר תאם את תיק התכנון והבניה והתקנות שהוצאו לפיו גם בקשר למעליות והפגם נובע מסתירה שבין התקנות הנ"ל וחוק הבנינים הגבוהים.

יתכן מאד, כי גם לדעת השופטת בן-פורת במקרה דנן אין מקום לאישום, הגם שבעל ההיתר מוחזק כיודע את החוק, משום שיתכן שדבריה בדבר חזקת ידיעת החוק אמורים רק לגבי הסמכות הפונקציונאלית להוציא את ההיתר אבל לא לגבי הפרות של פרטים טכניים (כפי שנובע מדבריה בעמ' 372 של ע"פ 768/80 [1]).

השופטת הנכבדה בבימ"ש קמא היתה סבורה, כי מכל מקום, יש מקום להרשיע את הנאשמים משום שבתוכנית מופיע תא לגנרטור, ומשום כך לדעתה היתה הועדה רשאית להניח שיספקו גם גנרטור. לדעתי אין לענין זה השלכה למשפט הפלילי.

השאלה אינה אם הוועדה היתה רשאית להניח שייבנה גנרטור, אלא אם היה תנאי כזה בהיתר. גם ההפניה שמפנה ההיתר לתקנות, אשר השופטת ראתה בה בסיס מספיק להרשעה, אינה בסיס כזה לדעתי. השופטת מזכירה תקנה
7.10.000 שבסימן י' לתוספת ב' לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר תנאיו ואגרות), תש"ל-1970. אך כפי שכבר הצבעתי בראשית פס"ד זה, תקנה זו מתיחסת לבנין רב קומות כהגדרתו בתקנה מס' 1 לתקנות הנ"ל, ולפי ההגדרה שהיתה בתוקף בעת שנבנו הבנינים נשוא הערעור, בנין רב קומות היה בנין הגבוה מעל הקרקע 25 מטר והבנינים נשוא הדיון אינם מתנשאים לגובה כזה, כך שגם ממקום זה לא תצמח ישועתה של התביעה הכללית.

נותר לי עוד לדון בטענה החלופית של המדינה, כי יש לקרוא את הוראות חוק הבנינים הגבוהים לתוך תנאי הרשיון, הגם שלא נכתבו שם, ולכן למצוא את המערערים אשמים בעבירה לפי סעיף 204(ב) לחוק התכנון והבניה, בניה תוך סטיה מן ההיתר.

גם טענה זו לא נראית לי. החובה להתקין מעליות בבנינים בני ארבע קומות ויותר, והתקנת גנרטור בבנינים בני שמונה קומות ויותר, נוסחה בחוק בנינים גבוהים (חובה להתקין מעלית), תשכ"ה-1965, על דרך השלילה.
המחוקק ציווה על הרשות לא להתיר בניית בנין כזה אלא אם כן הותנה ברשיון שתותקן מעלית ובבנין 8 קומות יותקן גם גנרטור. (סעיפים 1-31 לחוק הנ"ל).

אילו חפץ המחוקק ליצור עבירה שאינה תלויה במעשי הרשות, לא היה דבר קל מניסוח האיסור באופן כזה שסנקציה עונשית בצדו, בין ע"י הטלת עונש נפרד בחוק ובין ע"י קביעה, שמי שמפר חובה זו ייחשב כעובר על סעיף 204(א) או סעיף 204(ב) לחוק התכנון והבניה, הכל כרצון המחוקק.
המחוקק לא הלך בדרך זו ואין אנו רשאים ליצור עבירות שלא נחקקו בחוק.
אני מגיע למסקנה זאת לאו דווקא על יסוד הנאמר ב-ע"א 266/80 גדעון הרב ואח נ' איזנברג דורפמן חברה לבנין בע"מ [10] (בעמ' 439). זו היתה תביעתם של דיירים נגד הקבלן. בה הם עתרו לביהמ"ש לחייבו להתקין גנרטור הגם שגם במקרה ההוא לא הוזכר הגנרטור בתנאי הרשיון וגם לא בחוזה שבין הקבלן

לדיירים, אולם לפי החוזה התחייב הקבלן לבנות לפי ההיתר. טענו הדיירים, שיש לקרוא לתוך הרשיון את התנאי שהרשות היתה חייבת להתנות גם אם חדלה מעשות כן.

בית-המשפט העליון (מפי כב' השופט אור), דחה טענה זאת, אבל הנימוק היה ש"ההסכמה בין הצדדים על-פי החוזה היתה שהבנין ייבנה על-פי תנאי ההיתר, כפי שזה ניתן בפועל למשיבה; ההיתר הזה כאמור, לא כלל חובת אספקת גנרטור".

יתכן שההנמקה בדיני חוזים תהיה שונה מזו שבאישום הפלילי, מכח ההסכמה שבין הצדדים לחוזה. אך בעיקרו של דבר, נראה לי, שאין אנו רשאים ליצור עבירה שהמחוקק לא התכוון ליצור. גם דברי הנשיא לשעבר לנדוי, שניתן להאשים אדם המחזיק בהיתר בעבירה לפי סעיף 204(2) (ולא העבירה לפי סעיף 204(א)) מכוונים למקרה שהליקוי שבאותו היתר הוא שההיתר סוטה מתוכנית כלשהי, שכן אחת החלופות בעבירה לפי סעיף 204(ב) היא בניה תוך סטיה מתוכנית.

בעבירה דנן סטיה מתוכנית בוודאי שאין ואין טענה כזאת; וסטיה מן ההיתר שבידי המערערות גם אין, לכן מן הדין לדחות טענה זאת. אני מוצא תוספת חיזוק לדעתי זאת ב-המ' 435/80, 436 שיכון עובדים נ' מדינת ישראל [11]. במקרה ההוא דווקא היה מצוין ברשיון התנאי בדבר הגנרטור.
נאמר שם: בתנאי שיותקן גנרטור כחוק הגנרטור לא הותקן. הקבלן הובא לדין על בניה תוך סטיה מהרשיון. הוא התגונן בטענה שהתנאי הוסף ע"י מאן דהוא לא מוסמך ובו טען כי לפי תקנות התכנון והבניה הוא פטור מהתקנת גנרטור כי גובה הבנין אינו מתנשא ל-25 מ'. טענותיו נדחו והוא הורשע. ערעורו לבית-המשפט המחוזי נדחה אף הוא. הקבלן ביקש רשות לערער לבית-המשפט העליון, הבקשה נדחתה תוך שבית-המשפט מציין (מפי מ"מ הנשיא השופט ח' כהן), כי השאלה אם מי שהוסיף את התנאי היה מוסמך אם לאו, היא שאלה עובדתית שכבר הוכרעה ולעובדה שאין חובה להתקין גנרטור לפי התקנות אין חשיבות, כי המילה "כחוק" המופיע בתנאי הרשיון, מתייחסת לחוק הבנינים הגבוהים.

אילו היה נכון שקוראים את התנאי שבחוק לתוך ההיתר, גם אם אינו כתוב, היתה כל השקלא והתריא מיותרת ואפשר היה לדחות את הערעור ואת הבקשה לרשות לערער על יסוד טעם זה בלבד, בלי להידרש לשאלה אם מי שהוסיף את התנאי ברשיון היה מוסמך או לא.

אם דעתי תתקבל, נקבל את ארבעת הערעורים ונזכה את המערערים.

לאחר שכבר סיימתי כתיבת פסק-דין זה הגיע לשולחני פסק-דינו של בית-המשפט העליון ב-ע"א 391/80 לסרסון נ' שיכון עובדים בע"מ [12], הדן, בין היתר, בבעיה זהה לבעיה שלנו, אולם מן ההיבט של דיני חוזים.
במקרה ההוא תבעו קוני דירות את הקבלן היתה התחייבות מפורשת להספקת גנרטור. הטענה היתה, שלפי החוזה, הקבלן התחייב במגמה לכפות עליו הספקת הגנרטור מכח חוזה הרכישה שבידיהם, הגם שבחוזים לא לבנות עפ"י היתר כדין וטענה נוספת היתה, כי התכניות המאושרות שהיוו חלק מהחוזה הכילו תא לגנרטור.

עניינו של מקרה לסרסון זהה כמעט לענייננו. מדובר בבנינים בני 8 קומות, אשר לפי חוק הבנינים הגבוהים, שהיה בתוקף אז, היתה החובה על הרשות להתנות את מתן ההיתר בהתקנת גנרטור. הרשות לא עשתה כן, אך בתוכנית המאושרת הופיע, בדיוק כמו במקרה שלנו, "תא לגנרטור". כזכור, השופטת הנכבדה בבימ"ש קמא נימקה את ההרשעה, בין היתר, במציאותו של התא הזה בתוכניות, אלא שבערעור האזרחי מופיע התנאי לבנית התא גם כתנאי בהיתר.

כב' השופט בייסקי, בפסק-דינו ב-ע"א 391/80 [12] הנ"ל אומר, כי "הקונה התמים הרוכש דירה בבית שבבניה שלגביו קיים תנאי בהיתר כי ייבנה תא לגנרטור והדבר גם מצוי בתכניות הבניה המאושרות, אינו יכול אלא להניח כי התנאי בהיתר והתכניות מתקשרים מן המתחייב מהוראותיו של החוק לבנינים גבוהים" (שם, בעמ' 252 [12]).

לרגע שקלתי, אם כתוצאה מפסק-הדין הזה אין אני צריך לשנות את חוות דעתי, אולם הגעתי למסקנה שאין הדבר כך.

בע"א 391/80 [12] הנ"ל, אמנם מצטרפת המשנה לנשיא, הגב' בן-פורת, למסקנתו של כב' השופט בייסקי, אולם היא מסתייגת מן הפירוש שכב' השופט בייסקי קורא לתוך היתר הבניה, כאילו ההיתר מותנה באספקת גנרטור ואילו דבריה (בעמ' 256):

"יתכן, כפי שגורס חברי הנכבד, השופט בייסקי, שניתן (בדוחק) לפרש את ההיתר כמותנה לא רק בהקמתו של תא לגנרטור, אלא של הגנרטור עצמו, אך אפילו נתייחס לכתוב שם כפשוטו, אין זה גורע מן ההתחייבות שהמשיבה נטלה על עצמה, כמבואר, גם לקיים את תנאי ההיתר הלכה למעשה (כלומר להקים את הגרנרטור)".

השופט השלישי שישב בדין באותו ערעור אזרחי, כב' השופט מ' אלון, הם הוא היה סבור שבמקרה המיוחד היה תנאי מכללא בחוזה להתקין גנרטור, על רקע החיוב בחוק להתקינו.

הגעתי למסקנה, שפסק-הדין אינו מחדש לענייננו. השופט בייסקי פוסק באופן עקבי, כפי שהיתה דעתו בענין שפירא [1] הנ"ל כי התנאי שבחוק יש לראותו כתנאי שבהיתר. אולם, אין לי ספק, שיש הבדל בין המסקנה לצורך אישום פלילי לבין השאלה של דיני חוזים, ואותם שופטים בביהמ"ש העליון שהיו סבורים שהעבירה של בניה בניגוד לסעיף 204 לחוק התכנון והבניה אינה איסור מוחלט, בוודאי שמבחינים בין התוצאה לגבי משפט פלילי לבין תביעה אזרחית.

המשנה לנשיא, גב' בן פורת, הגם שחוותה דעתה ב-ע"א 311/80 [12] הנ"ל לחובה היא זו שמציינת בדיון נוסף בענין שפירא [9] הנ"ל, שאין, לדעתה, מקום להרשיע כשלכאורה יש היתר בידי הנאשם, ואני מניח שאותם דברים נכונים גם לגבי תנאים שבהיתר. גם מדברי כב' השופט אלון אין אני מסיק שהיה מרשיע במקרה כזה. אבל קיים הבדל עיקרי בין המקרה דנן לבין המקרה שנדון ב- ע"א 311/80. בערעור האזרחי הופיע בהיתר לפחות התנאי בדבר התקנת תא הגנרטור. במקרה שלנו לא מופיע תנאי כזה, אם כי התא מופיע בתוכניות שהן חלק מההיתר. לכן לא שיניתי דעתי, שיש לקבל את הערעורים.

למקרה שדעתי לא תהא מקובלת על חברי המכובדים, עלי להוסיף כמה מילים בקשר לערעור על גזר הדין.

לדעתי, לא היה מקום לתת צו במסגרת סעיף 205(ב) לחוק התכנון והבניה, כאשר ראשית חטאת היא מחדלה של הוועדה המקומית להתנות בהיתר הבניה את התנאי של התקנת הגנרטור כפי שהיתה חייבת לעשות לפי החוק.
לאחר מכן התרשלה הוועדה והגישה אישום באיחור של כמה שנים (ב-1980 כשהבנינים נבנו ב-1977) ולאחר שהבנינים היו כבר מאוכלסים.

לכל הנימוקים הללו מתווספת העובדה שלפי מצב החוק היום, אילו ביקשו היתר לבנית בינינים כאלו, לא היו נדרשים להתקין גנרטור כלל, כי הבנינים אינם מתנשאים לגובה של 1/2 27 מטר, ולכן אינם נחשבים בנין רב קומות, כהגדרתו בתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר תנאיו ואגרות), תש"ל-1970.

מה שלא נחשב סיכון בטיחותי בבנין שבונים היום, אינו סכון בטיחותי מפני שהבנין נבנה ב-1977.

לכן, גם אם דעתי בקשר לערעור על ההרשעה לא תתקבל, עצתי לחברי לקבל את הערעור על העונש במובן זה שהייתי מבטל את הצו המחייב את המערערים להתקין גנרטורים.

השופט טלגם:

שלא בשמחה מצרף אני קולי לפסקו של חברי המכובד, השופט אילן.
המערערת קיבלה ב-1977 היתר בניה לבנין בן 8 קומות, ועל-פי חוק בנינים גבוהים (חובה להתקין מעלית), תשכ"ה-1965 [14], היה צריך להיות ברור לה שהיא נדרשת להתקין גנרטור בנוסף למעלית, כדי לקדם פני הפסקת זרם והיא לא עשתה כן.

אמת, שהמצב החוקי לא היה נקי מספק באשר תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר תנאיו ואגרות), תש"ל-1970 [16], נקטו קנה מידה שונה מזה של החוק האמור (שכאמור נוגע באותה סוגיה אך אין הוא כובל את היקף התקנות). התקנות סייגו את החובה בגובה המבנה, היינו שמבנה נמוך מ-25 מטר לא היה חייב בגנרטור עפ"י התקנות, בעוד שהחוק נקט לשון "8 קומות". ואמת, שהמחוקק טרח מאוחר יותר ושינה את המצב החוקי, כפי שהסביר חברי באריכות.
לכאורה, אין בשינוי חוק "המעליות" כדי להשפיע על החיוב שלפי הדין המבוטל ולא על העיצום שבגינו, שהרי הוראת סעיף 22 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981 [17] אומרת שביטולו של דין אין כוחו יפה. "(3) להשפיע על זכות או חיוב שלפי הדין המבוטל ועל עיצום בשל עבירה עליו".

אלא דא עקא שהחיוב שהוטל על המערער בענין זה לא היה ברור על פניו, להבדיל מהמצב ב-המ' 435/80, 436 שיכון עובדים נ' מדינת ישראל [11], אשר בו נכתב בהיתר "התקנת גנרטור בהתאם לחוק", והמחלוקת בין הצדדים נסבה על כך אם הביטוי "בהתאם לחוק" משמעו שהחיוב הוא להתקין כמצוות החוק או כמצוות התקנות (ושם אכן הכריע בית-המשפט כי החיוב הוא בהתאם לחוק הבנינים הגבוהים ולא בהתאם לחוק התכנון והבניה) - אין בפנינו מחלוקת כזו כלל.

ההיתר לא נקב בכל חיוב בשאלת התקנת גנרטור, ועל השאלה אם ראוי להביא בפלילים, להרשיע ולענוש אדם "מן הדין", דהיינו: על סמך שיקולים הנלמדים מן הדין בכללותו ולא מהוראה מפורשת - עלינו להשיב לפי הלכות דיני העונשין הכלליים והתשובה היא אכן שלילית.

נראה לי, שהשופטת בן פורת, בהיותה לשון המאזניים בין דעות השופטים ב-ד"נ 12/81 שפירא ושות' חברה קבלנית לבנין בע"מ נ' מדינת ישראל [9], חיזקה את מחנה השופטים המקל, על-ידי הכרעתה העקרונית.
השופטים, הנשיא לשעבר מ' לנדוי, והנשיא י' כהן, שניהם כאחד, לא גרסו אחריות אבסולוטית בענין שהפגם בו אינו מהותי או שאינו נובע מחריגה פונקציונלית מסמכות הוועדה. ובאה השופטת בן פורת ופרטה את גישתה ונימוקיה באומרה:

"אין ספק שאי הפרסום הוא פגם ואילו היה אחד הנפגעים על-ידי אי הפרסום מבקש סעד של ביטול ההיתר, קרוב לוודאי שהיו נענים לו או נותנים בידו סעד הולם אחר. ברם, מכאן, היינו מהתחום המינהלי, עד להרשעה בענישה בפלילים, הדרך, לדעתי, רחוקה... דווקא משום שעבירתם (כשזו קיימת) הינה מוחלטת יש לדעתי לתת לנורמה הפלילית, הכלולה בסעיף 204 לאותו חוק, פירוש שייטיב עימהם היינו: שההיתר אינו בטל".

(במילים עבירה מוחלטת מתייחסת כב' השופטת לסוג נאשמים אשר אינם נהנים מההגנות בסעיף 208(א) לחוק התכנון והבניה).

אשר על כן, עניות דעתי היא, שבהיעדר הוראה ברורה בהיתר המחייבת התקנת גנרטור, אין לומר שהמערערת סטתה מההיתר ובאין הצמדה של ההיתר לחוק בינינים גבוהים, כאמור, דווקא יש לתת למערערת להנות מהמצב החוקי, שלפיו עשויה היתה שלא להיות מחוייבת בהתקנת גנרטור אם הוועדה היתה נוקטת באמת המידה של התקנות ולא של החוק.

מכל מקום, אין לומר, שעל פניו היה ההיתר שבידי המערערת לקוי.
אין בדברים שאמרתי כדי לקבוע מסמרות לגבי חיובים אזרחיים שבין המערערת לבין דיירי הבית. לא נשאלנו בדבר, אך השאלה הטרידתני, האם לא לטובת אלה נתקנו הוראות החוק המחייבות את התקנת הגנרטור ואם אין בקביעותנו משום חסימת טענות שעשויות להיות מוצדקות בין הצדדים שלא היו בפנינו; חשבתי שראוי להדגיש ענין זה, ששונה המצב באשר לחיוב בפלילים של בעל היתר לעומת מצבו של מתקשר בחוזה אשר מחויב לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב בהתקשרו בחוזה. אומר אני זאת לענין הכרעתה של השופטת המלומדת קמא להסתמך על קיומו של תא לגנרטור בתכניות של המערערים; אף-על-פי שמסכים אני עם חברי המכובד השופט אילן, שאין בכך יסוד מספיק להרשעה בפלילים, יכול שתהיה לכך נפקות במישור האזרחי - וד"ל.
כאמור, אני מסכים לקבלת הערעורים.

סגן הנשיא בן-דרור:

1. חברי הנכבד, השופט אילן, הביא בהרחבה, בחוות דעתו, את כל פרטי המעשה החשובים לענייננו; עוד הוסיף ופירט את פסקי-הדין השונים שניתנו לגבי הוראות החוק המתעוררות בתיק זה, ואת חוות הדעת השונות, של שופטי בית-המשפט העליון. ניתנה האמת להאמר, לאחר סקירה מקיפה זו לא נותרים - כפי שלא נותר לחברי הנכבד - אלא "לבחור" ולהצביע על הפתרון הנראה כמתאים והולם את המקרה העומד לדיון לפנינו.

אפתח ואומר כי, לצערי, אין דעתי כדעת חברי המכובד. המסקנה שאני מגיע אליה היא, כמו זו של בימ"ש קמא, ויש לדחות את הערעור לגבי הרשעתם בדין של המערערים. אוכל לעשות זאת בקיצור מכיוון שחברי הביא את חוות הדעת השונות בסוגיה זו, ולי נראית, עם כל הכבוד, הנמקתו של כב' השופט א' ברק ב-ע"פ 768/80 [1] (שצוטט על ידי חברי הנכבד, השופט אילן, בחוות דעתו).

ראה בעיקר, לענין זה, האמור בעמ' 361-360 [1] לפסק הדין:

"7. היש מקום להטיל אחריות פלילית על אדם, שפעל על יסוד "היתר" שעל פניו נראה כדין? שאלה זו עשויה להתעורר, כמובן, רק מקום שבעל ההיתר לא ידע על הפגם שנפל בהוצאתו, לגבי בעל היתר שכזה, ורק לגביו, עשויה להתעורר השאלה, אם יש מקום להטיל עליו אחריות פלילית, ואם אין מקום להבחין בין הבטלות במישור המינהלי (החלה הן כלפי בעל היתר היודע והן כלפי בעל היתר שאינו יודע) לבין האחריות במישור הפלילי (שתחול רק על היודע), היש קורלאציה ישירה בין שני המישורים הללו? ההלכה הפסוקה קובעת, כי קורלאציה כזו אכן קיימת, ב-ע"פ 284/74 [7] נטען, בעמ' 391, כי היתר שניתן תוך חריגה מסמכות תקף הוא "לפחות לענין הדין הפלילי". בית-משפט זה דחה טענה זו באמרו שם:
'טענה זו אין בה ממש. בענין בו דובר בסעיף 215 הנ"ל אמנם ניתן היתר כחוק על ידי הרשות המוסמכת לכך ובגדר סמכותה, ומעשה הרשות במקרה כזה אינו בטל מעיקרו אלא רק ניתן לביטול, וביטולו לא בא אלא עקב הרשעת האדם בעבירה כאמור בסעיף 215 הנ"ל. מה שאין כך כאשר רשות ציבורית עושה מעשה אשר חורג כל כולו ממסגרת סמכותה שבמקרה זה מעשיה אפס הם, ואין לענין זה נפקא מינה בין הדין הפלילי לבין הדין האזרחי'.

על יסוד זאת נפסק, כי תום לבו של נאשם בעבירה על סעיף 204 לחוק אינו רלוונטי לענין הרשעתו, אם כי ניתן ליחס לו משקל לענין הענישה (ע"פ 544/78 [14]).

במסגרת האחריות הפלילית ניתן, כמובן, לעורר את השאלה, אם לא עומדת לו לנאשם ההגנה של "טעות" הקבועה בסעיף 27 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, המערערים כלל לא העלו שאלה זו. הנטל בענין זה מוטל עליהם ועל כן אביע דעתי עליה בקצרה ובדברי אגב בלבד.

לדעתי, אין מקום להגנה זו במסגרת סעיף 204 לחוק, ולו מן הטעם שהוראה זו מטילה אחריות מוחלטת. כידוע, טעות אופראטיבית שוללת את היסוד הנפשי שבעבירה, ועל כן בעבירות, שבהן אין צורך ביסוד
נפשי, אין להתחשב בטענת טעות (ראה ,‎J.C. SMITH & B.HOGAN
CRIMINL LAW LONDON 2ND ED. 1980) 182)) מכיוון שכך אין גם צורך לדון בשאלה נוספת העשויה להתעורר אם יסודות דיני הטעות מתקיימים בענייננו (ראה פרופ' ש' ז' פלר, "טעות בחוק פלילי או הלבר- פלילי, היכן הגבול?" משפטים (תשל"ג-ל"ד) 508). שאלתי את עצמי, אם לענין ההיתר ת/8 אין לאפשר למערערים לטעון, כי הסתמכו על חוקיותו, שהרי בעת הוצאתו היתה לוועדה המקומית הסמכות ליתן הקלה בלא אישור הוועדה המחוזית. האין האזרח יכול להניח כי השלטון פועל כדין? לדעתי, התשובה על כך היא בשלילה. הביטוי "בלא היתר" בסעיף 204 לחוק משמעו בלא היתר כדין, ואין משמעו בלא היתר, שהנאשם סבר שהוא כדין, שאם לא כן הכנסת את דינו בטעות בדלת האחורית והפכת עבירה מוחלטת לעבירה הדורשת מחשבה פלילית. זאת ועוד: ההיתר הוצא למערערים על-ידי בעלי תפקיד, שלא היו מוסמכים כלל להוציאו, לא בעבר ולא בהווה. הועדה המקומית, שהוסמכה לקבל ההחלטה הקלה כדין. לא עשתה זאת כלל לא בעבר ולא בהווה. בנסיבות אלה איני רואה כל אפשרות לשחרר את המערערים מאחריות פלילית.
תוצאה זו עשויה להיראות קשה, אך ניתן להצביע על שיקולים כבדי משקל, התומכים בגישה, כי לשם אכיפת חוקי התכנון והבניה, אין זה רצוי להעמיד את האחריות (במסגרת סעיף 204 לחוק) על שאלת תום לבו וסבירות פעולתו של המפר, הוכחת נתונים אלה קשה היא, וקיים חשש רציני, כי חוקי התכנון והבניה יפרצו לכל רוח,


והבניה תיעשה ללא חוק וללא תכנון. חוק התכנון והבניה ביקש לקבוע סטנדרט ראוי של תכנון סביבתי, ומוצדק הוא לאפשר שימורו של סטנדרט זה בדרך של אחריות (ראה: ע"פ 17/59 [15]). בנסיבות אלה ניתן להצדיק מדיניות חקיקתית הקובעת נורמה פלילית מחמירה, שאינה מתחשבת במחשבתו הפלילית של בעל ההיתר, תוך מתן שיקולי דעת לתביעה הכללית (בשלב הגשת האישום) ותוך מתן שיקול דעת לבית המשפט (בשלב הענישה), באשר להסקת מסקנות אופרטיביות מטיב ההתנהגות".

המערערים הובאו לדין ובמשפט פלילי עסקינן - על שלא קיימו את הוראות החוק בדבר התקנות גנרטור חרום למעלית. מטרתן של הוראות החוק (והן הובאו בהרחבה בחוות דעתו של השופט אילן) ניראות בעיני כפשוטות, ברורות וחד-משמעיות; לא יתכן שיוקם מבנה גבוה (במידות שקבע המחוקק) שבו לא יוקם מתקן חיוני זה, לאמר, שחס וחלילה לא יווצר מצב שבו ישארו אנשים תקועים במעלית (או שלא יוכלו להגיע לדירותיהם) בגלל הפסקת זרם החשמל.

הפירוש המוביל לתוצאה אחרת אינו נראה בעיני כלל וכלל, ואיני סבור שעלינו לעשות מאמץ פרשני כדי לשחרר את כל מי שעוסק בהקמת בנינים כאלה מן החובה להתקין גנרטורים לשעת חרום. אין כאן שאלה חסרת ערך וחשיבות, אלא בעיה יסודית שאין למעלה ממנה. לא הייתי מהסס לאמר, שאין זה עולה על דעתי שבנין חדש כזה יוקם, בתקופתנו כשאין בו גנרטור לשעת חרום, אפילו לא היו הוראות חוק מפורשות. עכשיו שהחוק חייב בשעתו, התקנת גנרטור כזה - למה לנו לחפש דרכים לשחרור כל העוסקים בבניה מאחריותם ואשמתם?

זאת ועוד. טענת המערערים, כי אין להרשיעם בדין, שהרי הקימו את הבנין על פי רשיונות והיתרים נראית לי כהיתממות בנסיבות המקרה שלפנינו. השופט אילן הראה לדעתי, בחוות דעתו, כי הסוגיה היא רחבה ועמוקה ורבים וטובים מתחבטים בה, ופתרון חד-משמעי ממנה והלאה. ברם, בענין הנדון בתיק זה, אין המערערים יכולים להישמע בטענה "לא ידענו", אם יש מקום לטענה כזו בכלל. שהרי מדובר בקבוצה מגוונת של אנשי מקצוע שונים העוסקים בהקמתו של בנין רב קומות: אדריכלים, מהנדסים, קבלנים וכיוצא באלה אנשים המעורים בבניה על כל בעיותיה. קשה לי לתאר לעצמי אדריכל המתכנן הקמת בניה רבת היקף שכזו, שאינו נותן דעתו לתכנון מבנה לגנרטור והתקנתו של גנרטור. והוא הדין ביתר העוסקים בבניה.

מפי כל אלה אין אני מוכן לשמוע את הטענה שיש לזכותם מכל אשמה אפילו לא התקינו גנרטור לשעת חירום, שהרי הצליחו, השיגו וקיבלו רשיון בניה שאינו "מתנה" הקמתו והצבתו של מתקן זה. אילו היה מקום לעורר שאלת "תום לב" של המערערים (ויהא פירושו ומשמעותו של ביטוי זה, בנסיבותיו של תיק פלילי זה, אשר יהיה) היתה התשובה מתבקשת, לדעתי, מאליה. אני מסכים, ושוב עם כל הכבוד, לדברי כב' השופט ברק (ב-ע"פ 768/80 [1] הנ"ל) כי "בנסיבות אלה ניתן להצדיק מדיניות חקיקתית,

הקובעת נורמה פלילית מחמירה, שאינה מתחשבת במחשבתו הפלילית של בעל ההיתר" (בעמ' 361 לפסה"ד). צריך להדגיש, במקרה שלפנינו, כי התכניות של הבנין כוללות מבנה לגנרטור, ומכאן שענין זה עמד לנגד עיניהם.

אילו דעתי היתה נשמעת, משאירים היינו את ההרשעה של המערערים על כנה, ודוחים את ערעורם.

2. כבר הזכרתי לעיל שדנים אנו במשפט פלילי, ולא בשאלת היחסים שבין הקבלנים ורוכשי הדירות, במישור האזרחי. חברי הנכבד, השופט אילן, מציע להקל עם המערערים בנקודה אחת לגבי העונש, אם לא תתקבל דעתו לגבי זיכויים מכל אשמה, לאמור: שלא נצווה עליהם, עתה, לאחר שחלפו הרבה שנים (הבנינים הוקמו בשנת 1977) להתקין את הגנרטור האמור. נימוקו של חברי הוא שכיום הזה שוב אין דרישה מפורשת בחוק (ששונה בינתיים) להתקין גנרטור כזה בבנינים מהסוג הנדון בתיק זה, ולכן יש להסתפק בקנסות שהוטלו על המערערים.

גם לענין הענישה ארשה לעצמי להביא מדבריו של כב' השופט ברק ב- ע"פ 768/80 [1] הנ"ל, שציין, כי על אף קיומה של הנורמה הפלילית המחמירה יש שיקול דעת לתביעה הכללית, בשלב של הגשת האישום, וכן יש שיקול דעת לבית-המשפט, בשלב הענישה, להסיק מסקנות אופראטיביות מטיב התנהגותם של המערערים (בעמ' 361 לפסק הדין).

אני מוכן לצרף דעתי, לא בלב קל, לדעתו של חברי הנכבד בענין העונש. כאשר עוברים מן הכלל (אותו הפרו המערערים) ובאים אל הפרט (נסיבות משפט זה) נראה לי, כי יש מקום להקל בענשם של המערערים בכך שלא נחייבם עתה להתקין את הגנרטור לשעת חירום (שהיו חייבים להקימו בשנת 1977 על-פי החוק שהיה קיים באותה עת ושבינתיים בטל ועבר מן העולם) ונסתפק, במקרה זה, בקנסות שהוטלו עליהם.

לפיכך הוחלט כאמור בפסקו של השופט אילן, הערעור מתקבל והצו בטל, ברוב דעות לגבי ההרשעה (זיכוי) ובפה אחד לגבי העונש.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. דק היתר בניה

  2. היתר בניה לול

  3. היתר בניה בגג

  4. היתר בניה חיפה

  5. היתר בניה חריש

  6. היתר בניה גדרה

  7. היתר בניה חריג

  8. היתר בניה אוהל

  9. היתר בניה חלון

  10. היתר בניה זמני

  11. בירור היתר בניה

  12. היתר בניה ישיבה

  13. היתר בניה דק עץ

  14. היתר בניה בעלות

  15. היתר בניה בחדרה

  16. אישור היתר בניה

  17. הארכת היתר בניה

  18. היתר בניה הרחבה

  19. איתור היתר בניה

  20. ארובה היתר בניה

  21. היתר בניה כבאות

  22. היתר בניה אריאל

  23. היתר בניה גלריה

  24. היתר בניה ארובה

  25. ביטול היתר בניה

  26. היתר בניה בטבריה

  27. היתר בניה בעפולה

  28. אי קבלת היתר בניה

  29. היתר בניה גנרטור

  30. היתר בניה בדיעבד

  31. היתר בניה הרצליה

  32. היתר בניה גרמושקה

  33. היתר בניה בית שמש

  34. היתר בניה גג פרטי

  35. היתר בניה גבעתיים

  36. היתר בניה באשקלון

  37. היתר בניה אישורים

  38. היתר בניה יזרעאלים

  39. דמי היתר בניה מנהל

  40. היתר בניה כיבוי אש

  41. היתר בניה גג משותף

  42. היתר בניה בכפר סבא

  43. היתר בניה כפר נופש

  44. היתר בניה התיישנות

  45. היתר בניה אבן יהודה

  46. היתר בניה אלפי מנשה

  47. היתר בניה אור עקיבא

  48. היתר בניה חלון נוסף

  49. התיישנות היתר בנייה

  50. היתר בניה דו משפחתי

  51. היתר בניה הוד השרון

  52. היתר בניה חיפה מערב

  53. היתר בניה חוף הכרמל

  54. היתר בניה גן אירועים

  55. היתר בניה בריכת שחיה

  56. היתר בניה היטל השבחה

  57. היטל השבחה היתר בניה

  58. דמי היתר בבניה רוויה

  59. היתר בניה ביתר עילית

  60. היתר בניה חדר מדרגות

  61. בקשה לשינוי היתר בניה

  62. היתר בניה הסכמת שכנים

  63. דחיית בקשה להיתר בניה

  64. היתר בניה להתקנת מזגן

  65. היתר בניה לגני אירועים

  66. היתר בניה אולם אירועים

  67. היתר בניה בניגוד לתקנות

  68. היתר בניה אולמות אירועים

  69. היתר בניה החזר היטל השבחה

  70. דחיית בקשה לקבלת היתר בניה

  71. בקשה לשינוי שם בעל היתר בניה

  72. היתר בניה בתחנה המרכזית החדשה

  73. ביטול היתר בניה שניתן שלא כדין

  74. ארכה להגשת בקשות מתוקנות לקבלת היתרי בנייה

  75. היטל השבחה בגין קבלת היתר בניה להקמת בית מגורים

  76. התניית היתר בניה באישור גורם חיצוני עומדת בניגוד לדין

  77. בקשה להיתר בנייה להכשרה בדיעבד של בנייה אשר בוצעה בבית

  78. המשמעות של העדר דרישת היטל השבחה במועד הנפקת היתר הבניה

  79. טענה כי היתר הבניה אינו חוקי שכן הבקשה אינה חתומה וללא הסכמת הדיירים

  80. היתר בניה להקמת ממגורות, מבנה שינוע גרעינים אנכי, דרך תפעולית וביתן שומר

  81. נסיבות בהן היתר בניה כבר הונפק, אולם עמד לפקוע רק עקב אי עמידה בלוחות הזמנים הקבועים בתקנות

  82. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון