איזון משאבים חזקת השיתוף

השופטת נ' מימון

התביעה שבפניי הינה תביעת אישה כנגד בעלה (להלן - הצדדים) לפירוק שיתוף במקרקעין.

התובעת והנתבע נשואים מאז 16.3.1992.

לתובעת אלה נישואיה הראשונים ואילו לנתבע נישואיו השניים. לצדדים שני ילדים קטינים.

הנתבע עצמאי המנהל חנות ירקות שבבעלותו הנמצאת בירושלים, התובעת עובדת כפקידת בנק בבנק בירושלים.


התובעת מציינת כי הנתבע התנהג כלפיה באלימות ואף הוגש כתב-אישום כנגדו, אולם יצוין כבר עתה כי הנתבע זוכה מהאישום אשר הוגש כנגדו.

התובעת טוענת כי היא והנתבע הינם בעלים משותפים של כל הזכויות בדירה בת ארבעה חדרים בירושלים אף כי הזכויות בדירה רשומות על שם הנתבע בלבד, ככול שידיעתה של התובעת מגעת, לדבריה.

בכתב-התביעה ציינה התובעת כי הצדדים שותפים בחנות בשוק הבוכרים ודירה ברחוב בצלאל אשכנזי בירושלים וכן ביקשה כי יינתן צו לחיוב הנתבע לגלות בתצהיר כל פרטי רכושם החל ממועד הנישואים, ואולם במהלך הדיון בתביעה הודיע בא-כוח התובעת כי התובעת מעמידה תביעתה על פירוק שיתוף בדירה ברחוב גבעת שאול בלבד.

הנתבע כופר בתביעה.

הנתבע העלה טענה מקדמית למחיקת התביעה על הסף מחוסר עילה שכן לטענתו בני-הזוג נשואים, וחיים יחד. על הצדדים חל משטר איזון המשאבים על-פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 ולפיו יערך איזון משאבים בין בני-זוג עם פקיעת הנישואין, מצב שאינו קיים בין הצדדים.

הנתבע הגיש בקשה נפרדת למחיקת התביעה על הסף, ברם הסכים שלא לדון בה בנפרד, וכי פסק-הדין יתייחס אף לבקשה.

לעצם התביעה טוען הנתבע כי אין לתובעת כל זכויות בדירה והדבר ידוע לה היטב ואף הודתה בכך במהלך עדותה בהליך פלילי אשר הוגש כנגד הנתבע בו הואשם בהפעלת אלימות כנגדה ואשר מהאישום ממנו זוכה, כאמור.

אשר להפעלת האלימות כנטען על-ידי התובעת מכחיש הנתבע כי היה אלים כלפי התובעת, אף כי מודה כי קיימים לא אחת סכסוכים ביניהם. ואולם הוא מצדו המשיך כדבריו לנסות לשקם את הנישואין.

לדברי הנתבע יש לו זכויות אובליגטוריות בדירה נושא התביעה שתחילתן ברכישת דירה אחרת בתאריך 27.10.1988 ממורשת יהודה חברה לבנין והשקעות בע"מ (להלן - החברה). החברה לא עמדה בהתחייבויותיה כלפיו, התקיים ביניהם הליך של בוררות ועל-פי פסק הבוררות רכשה החברה עבורו דירה אחרת.

הנתבע טוען כי הזכויות בדירה לא נרכשו במהלך חיי הנישואין ולתובעת לא היה יסוד לחשוב שיש לה זכויות בדירה וכזאת אישרה בבית-המשפט.

לא הייתה לצדדים, לגירסת הנתבע, שום כוונה ממשית או משוערת להחיל על הדירה את חזקת השיתוף.

אף לא הייתה לצדדים, לדברי הנתבע, כוונת שיתוף לגבי נכס אחר מלבד כספים וריהוט שנצברו במהלך חיי הנישואין.



אכן, על הצדדים חל משטר איזון המשאבים ולא משטר חזקת השיתוף שכן הצדדים נישאו לאחר ינואר 1994 ועל-כן יחול חוק יחסי ממון בין בני זוג.

בהיות משטר איזון המשאבים חל עליהם, וכפי שנפסק, לא תחול חזקת השיתוף סימולטנית עם משטר איזון המשאבים, שכן יוצאת היא מתחולה שעה שנכנס לתחולה משטר איזון המשאבים.

השיטה שבה בחר המחוקק ללכת על-פי חוק יחסי ממון בין בני זוג והרקע לה מובאים בדבריו של הנשיא (כתוארו אז) שמגר בע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי [1], בעמ' 548-550 כלהלן:

"ההסדרים בדבר יחסי ממון בין בני-זוג שני פנים להם - האחד, יחסי ממון במהלך הנישואין, והשני, יחסי הממון עם פקיעת הנישואין... שיטות המשפט המודרניות מכירות בשתי שיטות עיקריות של הסדרים מן הדין של שיתוף נכסים בין בני-זוג בעת הנישואין: הראשונה - שיתוף בנכסים המתגבש במהלך הנישואין; השנייה - שיתוף הדחוי למועד פקיעת הנישואין (לדיון מקיף בנושא זה ראה ספרו של פרופ' א' רוזן-צבי, 'יחסי ממון בין בני זוג' (תשמ"ב) 59-83).

משמעות שיטת שיתוף בנכסים המתגבש במהלך הנישואין היא הפיכת חלק מסוים מרכושו של כל אחד מבני הזוג למשותף לשניהם. על שיטה זו בנויה חזקת השיתוף. השיטה השנייה מכונה שיטת ההפרדה, וכשמה כן היא. שיטה זו יוצרת לכל אורך הנישואין הפרדה כמעט מוחלטת של רכושם והתחייבויותיהם של בני הזוג בעת מהלך הנישואין. הרכוש יחולק בין בני הזוג, שהם בחיים, רק עם הגירושין. זהו ההסדר המוכר לנו בשם 'איזון המשאבים' או השיתוף הדחוי.

הסדר איזון המשאבים יכול להופיע בשתי צורות - שיתוף קנייני דחוי, ובמסגרתו נעשית חלוקה בעין ממש בין בני הזוג; החלופה השנייה היא שיתוף אובליגטורי דחוי, ועל פיו תביעת איזון המשאבים, כשהיא מתגבשת, היא תביעה כספית...

המשותף לשתי השיטות הוא ההיזקקות לעילות מיוחדות לשם פירוק השיתוף.
אף בשיטת השיתוף בנכסים, זכות השיתוף בין בני הזוג היא כללית ובלתי מסוימת, והיא קמה רק עם קום מצב שיש בו אופי של פירוק, המתגבש על-פי עילות מוכרות בדין או מן הבחינה העובדתית - לפי העניין. דיני הקניין הרגילים אינם חלים על יחסי ממון שבין בני-זוג


כפשוטם, כאילו היו שותפות רגילה. מצבי הפירוק העיקריים המוכרים על-ידי שתי השיטות הם שניים - סיום פורמאלי של סטטוס הנישואין בשל פרידה או בשל מותו של אחד מבני הזוג (בשיטת איזון המשאבים), וסיום 'מוקדם', היינו סיום הקשר הכלכלי בין בני הזוג בעוד סטטוס הנישואין נמשך (בשיטת חזקת השיתוף)...

המחוקק הישראלי בחר בשיטת השיתוף הדחוי, שמשמעותה הפרדה מוחלטת של נכסי בני הזוג במהלך הנישואין, ברוח הוראת חוק שיווי זכויות האשה, תשי"א-1951. חלוקת הרכוש נעשית על-פי שוויים של נכסי בני הזוג, רק עם פקיעת הנישואין או עם פטירת אחד מבני הזוג. האיזון נעשה על דרך שומת נכסיו של כל אחד מבני הזוג ותשלום ההפרש.

כלומר, מדובר בשיתוף אובליגטורי דחוי...

כלומר, עיקרו של ההסדר הוא כי במשך הנישואין תחול הפרדה בין נכסי בני הזוג, ואילו עם פקיעת הנישואין יקום בין בני הזוג חוב אובליגטורי לאזן ביניהם את שווים של נכסי בני הזוג".

לאמור, חוק יחסי ממון בין בני זוג קובע כי משפקעו נישואי בני-זוג ובהיעדר הסכם ממון ביניהם, זכאי כל אחד מבני-הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני-הזוג למעט נכסים מסוימים הקבועים בחוק, או נכסים אשר הצדדים הסכימו ששוויים לא יאוזן ביניהם.

דא עקא, שאין לבצע איזון משאבים עתה שכן הצדדים נשואים, חיים יחד, נישואיהם לא פקעו, על-כן על-פי הוראת סעיף 5 לחוק יחסי ממון בין בני זוג לא הגיע המועד לעריכת איזון משאבים, וכלשון סעיף 5:

"הזכות לאיזון בפקיעת הנישואין 5. (א) עם פקיעת הנישואין עקב גירושין או עקב מותו של בן זוג (להלן - פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט... ".

ברם, על-אף האמור, יכול שתעלה תביעה להצהרה כי בני-זוג, אף שחל עליהם חוק יחסי ממון בין בני זוג, שותפים בנכס או בדירה אף כי רשומה היא על שם אחד מהם, ודרישה לפרק השיתוף בדירה אף בטרם פקעו הנישואין. ברם תביעה ודרישה כאלה יישמעו אם תונח תשתית משפטית לפיה השיתוף בנכס נשען על יסודות הדין הכללי, דיני הקניין, החוזים וכדו', שכן סעיף 4 לחוק יחסי ממון בין בני זוג מורה כי:



"העדר תוצאות במשך הנישואין 4. אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני".

לאמור, בני-זוג רשאים בתקופת הנישואין לפעול בקנייניהם כרצונם ואף לבצע פעולות משפטיות בינם לבין עצמם, ובין כל אחד מהם לבין צד שלישי.

רשאי בן-זוג לתבוע את בן-זוגו לתשלום חלקו ברכוש או ברכוש מסוים או להחזר רכוש, זאת מכוח דיני וכללי המשפט הכלליים כמו דיני הנאמנות, דיני השליחות, המתנה, החוזים, ולעומתם דיני הגזל, עשיית עושר ולא במשפט, תום-לב וכדו'.

לאור האמור יש לבחון האם בתביעה דנן התקיימו יסודות מהדין הכללי אותם הוכיחה התובעת ואשר לפיהם יש לה זכויות בדירה נושא המחלוקת.

התובעת לא הוכיחה כי רכשה זכויות בדירה על-פי דין כלשהו.

התובעת נסמכת בתביעתה כפי שניתן ללמוד ממנה אך על משטר חזקת השיתוף. אין בפיה כל טענה כי זכויותיה בדירה נרכשו בגין מתנה מהנתבע, או כי היה הסכם ביניהם לפיו מחצית הזכויות בדירה יעברו אליה, או כי על-פי דיני עשיית עושר ולא במשפט או דין אחר מגיעות לה זכויות בדירה.

לאמור, התובעת לא טענה, אף לא הביאה כל ראיה לכך, שיש לה זכויות בדירה מכוח עילה כלשהי מכוח דין כלשהו.

לא זו בלבד שאין כל טענה כזו מצד התובעת, אף לא הוכח כזאת בהליכים שבתביעה דנן.

כאמור, כל שטוענת התובעת הוא שיש לה זכויות בדירה מאחר שהיא נרכשה לאחר נישואי הצדדים.

משכך, אם נאמוד דעתה כפי העולה מהתביעה, הרי שהמסקנה המתבקשת היא כי התובעת נסמכת על חזקת השיתוף, וכאמור, אין חזקת השיתוף חלה בנסיבות התביעה דנן.


משכך, אין מנוס כי אם לקבוע כי למעשה אין קיימת עילת תביעה וכי לא הובאה כל ראיה להוכחת דין המקים עילה, לבד מעילת חזקת השיתוף אשר אין לה תחולה בין הצדדים לתביעה דנן.

למעלה מן הצורך יאמר כי לא הוכחה בפניי חזקת שיתוף בהתייחס לדירה נושא המחלוקת.

על-פי הראיות אשר הובאו, הדירה נרכשה על-ידי הנתבע מספר שנים טרם נישואי הצדדים.

החברה הקבלנית ממנה רכש את הדירה לא עמדה בהתחייבויותיה למסור את הדירה לא יאוחר מיום 1.11.1991 והסכסוך ביניהם נמסר לבוררות.

ב-9.5.1993 ניתן פסק בורר ולפיו על החברה להעמיד לבעלותו ולחזקתו של הנתבע דירה חלופית בשכונת גבעת שאול בירושלים ועליו להשלים התשלום לדירה.

הנתבע העיד כי הסכום להשלמת מלוא תמורת הדירה היה בסך 5,000 דולר.

כחודשיים לאחר מתן פסק הבורר הציע מנהל החברה לנתבע לקבל את הדירה נושא התביעה דנן כדירה החלופית המגיעה לנתבע על-פי פסק הבורר.

הנתבע לאחר לבטים, כדבריו, הסכים, ובינו לבין בעלת הדירה נערך הסכם רכישה.

עדותו של הנתבע בעניין תהפוכות נושא הדירה מקובלת עליי ומגובה במסמכים.

משכך עולה כי הדירה הינה דירה חלופית אשר נרכשה למעשה על-ידי הנתבע טרם הנישואין ונתקבלה לאחר הנישואין בגין אי-עמידת המוכר בהתחייבויותיו למסור הדירה לנתבע במועד (1.11.1991).

יצוין עוד כי התובעת עצמה מודה למעשה בכך שהדירה היא דירת הנתבע.

במהלך דיון בת"פ 2758/95 אשר נפתח כנגד הנתבע אמרה התובעת כך:

"ש. הדירה היא שלו ולא שלך?

ת. היא לא שלי.

ש. הוא הביא את הדירה לנישואין?

ת. הוא הביא את הדירה, הוא טוען שהדירה לא על שמו. אני גרה בדירה אני לא יודעת של מי היא".

יצוין גם כי התובעת מודה שלא הוציאה אגורה לרכישת הדירה (עמ' 3 לפרוטוקול, מיום 5.5.1999) בתביעה דנן.

ועוד אמרה התובעת בעדותה (שם):

"ש. ממתי התחלת לחשוב שיש לך זכויות בדירה...

ת. ממתי שאני עומדת להתגרש.

ש. מאז התחלת לחשוב שיש לך חצי דירה? ת. אני עומדת להתגרש ואני רוצה לדעת אם מגיע לי.

ש. זאת אומרת שאת לא יודעת אם מגיע לך? ת. לא, איני יודעת".

עולה מהאמור כי למעשה יודעת הנתבעת ואף מודה בכך כי הדירה היא של התובע וכי לה אין זכויות בדירה. על-פי עדותה הנתבע אף לא הניח לה להבין שהדירה שלה (עמ' 4 לפרוטוקול, מיום 5.5.1999).

יצוין כי הדירה לא זו בלבד שנרכשה לפני נישואי הצדדים כי אם עת נרכשה לא הכירו הצדדים זה את זה, לאמור הדירה לא נרכשה למטרת מגורי הצדדים בה לאחר נישואיהם.

יחסית, אין הצדדים נשואים תקופה ארוכה. לנתבע אלה נישואיו השניים, הסכסוכים ביניהם החלו סמוך לאחר הנישואין, ולכאורה אף חשבונות הצדדים נפרדים.

משכך, המסקנה היא כי דירת המריבה מצויה בבעלות הנתבע, ולא התקיימה בה חזקת השיתוף אף לו היה משטר שיתוף בנכסים חל על הצדדים.

הטענה הנוספת אותה העלה בא-כוח התובע בבקשתו למחיקה על הסף של התביעה ובתביעה העיקרית היא, כי אין בשלב זה לאזן משאבי הצדדים שכן מועד פקיעת הנישואין טרם בא לעולם, הצדדים נשואים וחיים יחד אף כי בסכסוך.

למעשה, אין עולה מהתביעה דרישה לאיזון משאבים בין הצדדים.

כול כולה של התביעה, כפי שצמצם אותה בא-כוח התובעת בעת הדיון (פרוטוקול מיום 28.10.1998 ובמפורש בבש"א 70654/98), היא תביעה לפירוק שיתוף בדירה הנסמכת כפי העולה ממנה על חיי הנישואין, לאמור על חזקת השיתוף. בא-כוח התובעת מציין במפורש בתגובתו לבקשה למחיקה על הסף של התביעה דנן (בש"א 2726/98) בסעיף 1 שבה כי:

"1. המבקש בחוסר תום לב כנראה הטעה את התובעת במשך כל זמן הנישואין לחשוב שהם בעלים משותפים במקרקעין והגישה תביעתה בתום לב וכנות לפירוק לפי חוק המקרקעין ללא קשר לאיזון המשאבים שבין בני הזוג".

עולה כי כן במפורש כי התובעת אינה תובעת כי יערך איזון משאבים בנכסי הצדדים, והתביעה מתמקדת בתביעה לפירוק שיתוף בדירה כשהטענה היא כי לתובעת זכויות בה עקב חזקת השיתוף.

משכך, אין מקום להכריע בשאלה האם יש בנסיבות דנן מקום לאיזון משאבים בנכסי הצדדים לאור המניעה הלכאורית לעשות כן כעולה מסעיף 5 לחוק יחסי ממון בין בני זוג ולפיו איזון משאבים יעשה עם פקיעת הנישואין, מצב שאינו קיים, לכאורה, בנסיבות התביעה דנן.

ואף אם יגיע המועד לאיזון משאבים הרי שמכוח סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג רכוש אשר הביא עמו אחד מבני-הזוג לנישואין אותו רכש טרם הנישואין לא ייכלל באיזון המשאבים, וכזו היא הדירה נושא תביעה זו.

סיכומו של דבר, תביעת התובעת לפירוק שיתוף בדירה אשר פרטיה מופיעים בתביעה נדחית, שכן התובעת לא הוכיחה כי יש לה זכויות בה.

התובעת תישא בהוצאות ובשכר טרחת עורך-דין בגין תביעה זו בסך של 2,000 ש"ח.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. איזון משאבים עסק

  2. איזון משאבים ירושה

  3. איזון משאבים כתובה

  4. איזון משאבים חובות

  5. איזון משאבים אקטואר

  6. איזון משאבים מוניטין

  7. איזון משאבים קרן פנסיה

  8. התיישנות איזון משאבים

  9. איזון משאבים קופות גמל

  10. איזון משאבים לא שוויוני

  11. איזון משאבים חלוקת רכוש

  12. איזון משאבים כספי ירושה

  13. איזון משאבים דירת מגורים

  14. איזון משאבים חזקת השיתוף

  15. איזון משאבים הלכת השיתוף

  16. איזון משאבים לפני גירושין

  17. חזקת השיתוף איזון משאבים

  18. איזון משאבים ידועים בציבור

  19. איזון משאבים בבית הדין הרבני

  20. איזון משאבים זכויות סוציאליות

  21. איזון משאבים בין בני זוג מוסלמים

  22. היום הקובע לאיזון המשאבים בין הצדדים יהיה יום גירושיהם

  23. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון