איזון משאבים כתובה


בפני בית הדין תביעת האשה לגירושין ולתשלום הכתובה, והתקיימו דיונים בתביעות אלו.
בדיון האחרון בית הדין הציג הצעת פשרה, ולאחר שהצעה זו אינה מקובלת על שני הצדדים – התקבלו בקשות מטעמם, וכן בפנינו פירוט ההליך הרכושי המתנהל בבית המשפט.
בהעדר הסכם, עלינו לקבוע את המשך ההליך ביחס לתביעות שבפנינו.
הצדדים נשואים מיום י"ג אב תשל"ד (31.7.1974) ובכתובה שהוצגה בפנינו נקוב סך 100,000 לירות. לאחר חישוב הצמדה, ערכה של הכתובה עומד כיום על סך 338,262 שקל. בעת בירור התביעה לתשלום הכתובה מוטל על בית הדין להכריע בשאלת זכאות האשה לתשלום הכתובה בנסיבות הנוכחיות וכן לקבוע מהו ערכה הריאלי של הכתובה שבה נקוב סך מאה אלף לירות – האם קיימת הצמדה וכיצד לחשבה.
האשה הגישה את תביעותיה לגירושין ולכתובה בבית הדין ואת התביעה לחלוקת הרכוש ואיזון המשאבים הגישה לבית המשפט. נסיבות אלו מחייבות את בית הדין להחלטה מקדמית ועקרונית ביחס לזיקה בין ההליך המתנהל בבית המשפט לדיון בתביעת הכתובה. האם אין מניעה ששני ההליכים יתבררו במקביל, או עלינו לעכב את בירור התביעה עד שיוצג בפנינו פסק הדין לאיזון המשאבים ויתברר שניתן לפסוק את תשלום הכתובה, כולה או חלק ממנה. כמובן, גם במקרים שההליך לאיזון המשאבים מתנהל בבית הדין, מוטל על בית הדין להתייחס לשאלה מקדמית זו.
התפיסה העקרונית העומדת ביסוד עמדת התובעת כפי שהוצגה בפנינו היא שיש לדון ולהתייחס לזכאותה לתשלום הכתובה בנפרד מזכאותה לסכומי כסף שתקבל במסגרת איזון המשאבים, וכי עם הגירושין היא זכאית לכפל זכויות, שהם זכותה לכתובתה וזכותה לאיזון המשאבים עפ"י חוק יחסי ממון. לפי דרכה, אין זיקה בין תשלום הכתובה לתשלום שיועבר לה עפ"י זכויותיה בהתאם לחוק.
אך עמדה זו אינה מתקבלת, ולאחר עיון בחומר שבפנינו אנו קובעים – מאחר שייתכן שבסיום ההליך לאיזון המשאבים תקבל האשה סכומי כסף משמעותיים עפ"י זכויותיה עפ"י חוק יחסי ממון, אין מקום לכפל זכויות. דהיינו, הזכות לתשלום הסכום הנקוב בשטר הכתובה יחד עם תשלום סכומי כסף שהבעל צבר האמורים להיות מועברים לאשה על יסוד זכותה לאיזון משאבים על פי החוק.

בפסקי הדין של בתי הדין בשנים האחרונות קיימת בדרך כלל תמימות דעים בפסיקה השוללת כפל זכויות. כך פסקנו בזמנו, לפני תשע שנים, בתיק אחר (תיק מס' 1–21–4979), ופסק הדין התפרסם בספר עטרת דבורה ח"א סי' מז עמ' 299. על אותה החלטה הוגש ערעור, והוא נדחה. החלטת בית הדין הגדול (תיק מס' 1–21–4979) מיום כ"ט שבט תשס"ה (08.02.2005) הובאה בספר שורת הדין חלק יא עמ' שעג.
וכן נקבע בפסיקת בית הדין הגדול מיום ז' תמוז תשס"ח (10.07.2008) בתיק מספר 1–22–3267 (בדברי הרה"ג אברהם שרמן שליט"א והרה"ג חגי איזירר שליט"א). באותה החלטה נכתב כדלהלן:
"בית הדין מבהיר לאשה כי תביעת מחצית זכויות פנסיוניות מהבעל תקוזז מן הכתובה כי אי אפשר לאחוז את החבל בשני ראשיו. בתי הדין נוהגים שאין לאשה זכות תוספת כתובה אם גובה סכום מקביל לפי חוק יחסי ממון כאשר מדובר במחצית זכויות פנסיוניות."
וכן בהחלטה מיום ט"ז בתמוז התשע"א (18/07/2011) בבית הדין בחיפה בהרכב בראשות האב"ד הרב מיכאל בלייכר שליט"א בתיק מס' 588563/1 בית הדין פסק לאשה בגין כתובתה סך של 100,000 שקל והוסיף:
"ע"פ המקובל בבתי הדין כי האשה אינה זוכה גם בזכויותיו הכספיות של הבעל וגם בכתובתה, הלכך מסך זה יש לקזז 75,000 ש''ח שהבעל חויב לשלם לאשה במסגרת תשלומי האיזון."
וכך גם בפסיקת ביה"ד בחיפה, מיום כ' טבת תש"ע (06.01.2010) בתיק מספר 2–24–6191, ובפסיקה נוספת מיום ה' אב תשס"ט (26.07.2009) בתיק מספר 1–64–1655. וכן דעת הרוב בפסיקת בית הדין בתל אביב מיום י"ג שבט תשע"ג (24.01.2013) בתיק מספר 838835/8.
עוד נפנה אל החלטת ביה"ד הגדול מיום י"ט אלול תשס"ז (02.09.2007) בתיק 801823/2 (מספר ישן 1–24–1687) שדנה על אודות כתובה שבה נקוב סכום גבוה של מיליון שקל, וציינו את הקושי הגדול בפסיקת כתובה כזו בנוסף לפסיקת איזון משאבים עפ"י חוק. בהחלטה זו כתב הרה"ג שלמה דיכובסקי שליט"א:
"הכתובה לא נועדה להעשיר את האשה הגרושה, ולדלדל עד עפר את הבעל. מטרת הכתובה היא לאפשר לאשה קיום בכבוד למשך תקופת מינימום של שנה, עד אשר תמצא בעל אחר... צריך להביא בחשבון שבימינו יש טעם נוסף להגבלת הכתובות. ידוע לכול, שרכוש הצדדים מתחלק בשווה לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג או לפי הלכת השיתוף. דבר זה נעשה לפי פסיקת בתי המשפט, מבלי לשים לב לזכאות ההלכתית של כל אחד מן הצדדים ומבלי להתחשב בפסיקת בתי הדין. בג"ץ מוכן ומזומן לאכוף חלוקה שוויונית, גם אם בי"ד רבני סבור אחרת. חלוקת הרכוש כוללת גם זכויות עתידיות, כגון זכויות סוציאליות וזכויות פנסיה, וגם מוניטין שרכש אדם בתקופת נישואיו. קשה מאוד להניח שחתן סביר יסכים ללקות בכפליים או בשלושה – גם לחלק את נכסיו לפי החוק האזרחי ולפי פסיקת בתי המשפט, וגם לשלם כתובה בסכום עתק. התוצאה היא שהוא יוותר במקרים רבים גם ללא כותנתו לעורו."
בהחלטה זו ביקשו חברי בית הדין הגדול להציג את התוצאה הבלתי־סבירה בעליל שבפסיקת כפל זכויות, בנסיבות של כתובה שבה נקוב סכום גבוה.
מאחר שכאמור הפסיקה המקובלת היא לשלול כפל תשלומים, וכפי שצוין בפסיקות ביה"ד הגדול מיום ז' תמוז תשס"ח (10.07.2008) ובית הדין בחיפה הנזכרות, וכידוע חוק יחסי ממון קיים בספר החוקים ארבעים שנה בלבד, ושאלת כפל זכויות, זכות עפ"י ההלכה וזכות עפ"י החוק לא נידונה בפוסקים, בנסיבות אלו עלינו להבהיר ולבסס פסיקה זו על אדני ההלכה.
יובהר: בירור ההלכה דלהלן מתייחס לנסיבות שבהן פסיקת איזון המשאבים עפ"י חוק יחסי ממון היא עפ"י ההלכה, לאחר שניתנה פסיקה מנומקת הקובעת זאת. כגון על יסוד הסכמה בסתמא למנהג המדינה ודינא דמלכותא, הסכם ממון שבו התחייבות לאיזון משאבים עפ"י חוק, או קבלת קניין לחלוקת רכוש עפ"י החוק כפי המקובל בבית דיננו בנסיבות שבית הדין הוסמך לדון בתביעה לחלוקת הרכוש. שאם לא כן, ככל שבית הדין סבור שהוצאת הממון במסגרת איזון משאבים אינה תואמת את ההלכה, לית דין ולית דיין שאין יסוד לכפל זכויות.
בבואנו לדון בשאלת "כפל זכויות", יצוין כי כפל זכויות מסוג אחר – זכות לגביית הכתובה וזכות ירושה של בת זוג בירושת בעלה עפ"י חוק – נשללה בסעיף 11 (ג) לחוק הירושה שקבע:
"המגיע לבן זוג על פי עילה הנובעת מקשר האישות ובכלל זה מה שאשה מקבלת על פי כתובה, ינוכה מחלקו בעיזבון."
ואילו סעיף 17 לחוק יחסי ממון קובע: "אין בחוק זה כדי לגרוע... מזכויות האשה לפי כתובתה". הגם שבפסק הדין הנזכר בספר עטרת דבורה ח"א סי' מז הנטייה הייתה למצוא עקביות בחוק, ולפרש את חוק יחסי ממון בהתאם לעיקרון שנקבע בסעיף 11 (ג) לחוק הירושה. אך יותר נכון לקבוע שחוק יחסי ממון מצא לנכון להתייחס לזכויות החוקיות האזרחיות בלבד, ואין לו עניין לקבוע דבר וליתן הוראות ביחס לזכויות הנובעות מתוך הדין הדתי, או לקבוע זיקה בין שתי זכויות אלו כגון זו שנקבעה בחוק הירושה.
ביחס לזכות לכתובה, להלן נבאר את המקורות בהלכה כי בנסיבות שהאשה זכתה במסגרת איזון המשאבים בזכויות ממון שהבעל צבר, אין מקום שבנוסף יחויב הבעל גם בתשלום כתובה.
שאלה זו תוכל להיבחן בשתי דרכים.


אומדנא בהתחייבות תוספת הכתובה
ניתן לבחון את שאלת כפל הזכויות מההיבט של אומדן דעת החתן המתחייב בעת הנישואין בתוספת הכתובה. האם כוונתו להתחייב בסכום גבוה, גם בנסיבות שתקבל האשה בעת איזון המשאבים סכום כסף גדול מזכויות הממון שצבר? האם כוונתו להתחייב בהתחייבות המצויה במסגרת הדתית בנוסף לחובות הנובעות מהחוק? לכאורה, מאחר שבעת הנישואין החתן יודע שהחוק מזכה את האשה בזכות לאיזון המשאבים שיצטברו בתקופת הנישואין ולמרות זאת כתב להתחייב בסכום הנקוב בכתובה, כוונתו להתחייב בכתובה בנוסף לחובתו החוקית. מאידך גיסא, יש מקום לאומדן דעת שאין כוונתו להתחייב בכפל התחייבויות בנסיבות שמימוש שתי התחייבויות אלו יחדיו יותירו אותו במצב כלכלי רעוע ביותר וגם נחות מאוד יחסית למצב שבו אשתו תימָצא לאחר הגירושין.
את השאלה העקרונית של כפל זכויות, זכות הלכתית וזכות חוקית, כבר עורר בזמנו הגרי"א הרצוג ז"ל ביחס לזכויות מזונות האלמנה הנובעות מתוך שטר הכתובה. הגרי"א הרצוג ז"ל דן בשאלה האם זכות זו של מזונות אלמנה מהעיזבון עפ"י ההלכה שרירות וקיימות גם בנסיבות שהאלמנה כבר מימשה את זכותה החוקית לירושת הבעל, שהיא כידוע זכות הנובעת מהחוק בלבד. (פסיקת ירושת האשה במסגרת בית הדין בתקופה שבה הגרי"א הרצוג ז"ל כיהן כנשיא בית הדין הגדול, זכתה להתייחסות רבה בספר "תחוקה לישראל עפ"י התורה" חלק שני, עיין הקדמה עמ' טז, ועוד, ואין כאן מקומו להאריך. על כל פנים, פסיקה זו נעשתה במסגרת הליכי בית הדין עפ"י ההלכה.)
בספר פסקים וכתבים להגרי"א הרצוג חלק ז' אה"ע סי' צט כתב כדלהלן:
"ובאמת הלא זו שאלה כללית הקיימת מאותם הימים שהחוק נותן לאלמנה חלק שליש בנכסים, ושום אדם לא חקר ולא דרש ולא ערער בה. והנה נפסק בש"ע אה"ע סי' צ"ג סעיף ו' מתשובת הריב"ש (סימן ת"פ) שאם ציווה בפירוש שתהא ניזונת מנכסיו לא הפסידה כשתובעת כתובתה שזהו המובן של הצוואה שתיזון שלא מתנאי בי"ד ואין ההגבלות של תנאי הבי"ד נוהגות בה. ואפשר לומר שגם זה כך שמובטח לה חלק בירושה שלא בתנאי בי"ד אלא בחוק הממשלה, ואע"פ כן הוא כותב לה בכתובתה תנאי בי"ד שתיזון מנכסיו, הרי זו תוספת על המובטח לה מהממשלה. או שנאמר שנכתב עפ"י התורה בסיכוי שלא תבקש לירש שלא כדין תורה ורק על מנת כך, אך באמת לעניין מזונות אעפ"י שלא כתב כמו שכתב, וצריך לומר שזהו כעין תנאי כדי שלא תקבל מהממשלה, ודבר זה צ"ע."
הרי שהגרי"א הרצוג ז"ל הציג בפנינו את השאלה העקרונית, האם מאחר שהבעל יודע את הוראות החוק, ולמרות זאת מצא לנכון להתחייב בהתחייבויות המעוגנות בהלכה, משמע שאלו שתי התחייבויות נפרדות ויש לממש את שתיהן ואין זיקה בין אחת לשנייה, או שמא מלכתחילה לא התחייב על דעת כן שבסופו של דבר אשתו תזכה בכפל זכויות, זכות הלכתית וזכות חוקית.
אמנם הגרי"א הרצוג ז"ל הניח שאלה זו בצ"ע, אך יובהר: בנידון תשובת הגרי"א הרצוג ז"ל, מלבד השאלה העקרונית של "כפל זכויות", חוקית והלכתית, אין אומדנא נוספת לשלול כפל זה. בנוסף יודגש שהנידון בדבריו הוא ביחס לחלוקת העיזבון בלבד, בשעה שלבעל אין כל נפקא מינה אישית, והבעל כבר אינו יכול להיפגע ולהינזק ממימוש "כפל הזכויות". אך בנידון שאלתנו, בנסיבות של גירושין ההשלכה מ"כפל הזכויות" היא על הבעל עצמו. במקרים רבים מאוד בהם נקוב בשטר הכתובה סכום גבוה, ההשלכה על הבעל עלולה להיות קשה וחמורה מאוד מבחינה כלכלית. ולכן מתחזקת מאוד האומדנא, שמלכתחילה אין כוונת הבעל להתחייב בתוספת הכתובה בנסיבות שבעת הגירושין האשה תבקש לממש את זכויותיה החוקיות, ובנוסף לתשלום הכתובה יחויב להעביר לאשה סכומי כסף גדולים במסגרת איזון המשאבים.
אמנם בעת הנישואין החתן אמור להיות מודע לחוק יחסי ממון ולמרות זאת התחייב בסכום הנקוב בשטר הכתובה, אך עדיין חשוב לציין כי במועד הנישואין אין ידוע דבר כיצד יהיו פני הדברים כעבור שנים רבות בעת איזון המשאבים, שהרי במקרים רבים במועד איזון המשאבים מתברר שהבעל לא צבר זכויות ממון יותר מאשתו, או לפחות שאין פער משמעותי ביניהם, וכן קיימים מקרים רבים שהצדדים מסכימים שכל צד יישאר עם זכויותיו. לכן האומדנא בנידון דנן עדיפה על האומדנא בנידון שבתשובת הגרי"א הרצוג ז"ל, שבה היקף ההתחייבות למזונות האלמנה ידוע פחות או יותר, והיא אינה עומדת בספק ביחס לנסיבות שהבעל ילך לעולמו לפניה.
היה מקום לטעון שאין מקום לדון דיני אומדנא ביחס להתחייבות שקיימים בה שני צדדים, וכי בסוג התחייבות כזו אין די באומדן דעת של צד אחד בלבד. לכאורה, התחייבות החתן בכתובה היא חלק מהתחייבויות ההדדיות הכוללות הסכמת שני הצדדים לנישואין ולתנאים הנלווים. אך עפ"י ההלכה ניתן לבטל התחייבות באומדנא מוכחת ושאין בה ספק, גם כשההתחייבות היא במסגרת הסכם הדדי – עיין במשנה למלך פ"ו מהלכות זכיה ה"א בשם שו"ת פני משה שגם בדבר התלוי בדעת שניהם, אם האומדנא היא "גדולה עד מאד" דנים עפ"י אומדנא כזו של צד אחד, ועיין בנודע ביהודה קמא חיו"ד סי' סט (ד"ה נמצא) שכתב כסברה זו, וכן בשו"ת דברי חיים ח"א חאה"ע סי' ג' כתב: "רבים ושלמים ס"ל דבאומדנא גדולה אפילו בדבר התלוי בדעת שניהם אמרינן אומדנא." וכן הסכים בשו"ת ברית אברהם חחו"מ סי' כט סק"י, ועיין בפס"ד מביה"ד הגדול מספר משפטי שאול סי' ל' במש"כ הגר"י קפאח ז"ל.
בנוסף, יצוין למש"כ בשו"ת מנחת אלעזר ח"ב סי' לט שאין הכתובה נידונת כהתחייבות התלויה בדעת שני הצדדים, אלא תלויה בדעת החתן בלבד, וז"ל:
"אין הכתובה תלויה בקידושין וגם אינו מקח וממכר שצריך להיות דעת קונה ומקנה, ויש לדמות יותר הכתובה לכותב נכסיו לבנו או לאשתו ושטר מברחת וכיוצא דכל אלו אינם רק מתנה מצד הנותן בלבד ואינו תלוי בדעת המקבל."
דברי המנחת אלעזר מסתברים, מאחר שביסודה של התחייבות הכתובה אין שני צדדים החתומים על התחייבות זו. אמנם קיימת עילה ברורה להתחייבות, ומלכתחילה היא באה לעולם כתוצאה מהסכמת האשה להינשא וכתוצאה מהנישואין, אך בעיקרה של ההתחייבות – ועל כל פנים בצורה החיצונית של ההתחייבות – אין שני צדדים שיש לבחון ולברר האם אומדן הדעת נכון ביחס לשניהם, על כן ניתן לדון בסוג התחייבות כזו את דיני האומדנא כפי שדנים במתנה, עיין רמ"א חו"מ סי' רז ס"ד ובסמ"ע סק"י.
בהחלטת ביה"ד הגדול הנזכרת, כתב הרה"ג שלמה דיכובסקי שליט"א:
"אמנם בהתחייבות הקשורה בשני הצדדים אין לדון לפי הלך דעתו של צד אחד בלבד, אבל לפי המקובל בהליך כתיבת הכתובה, הרי הכלה עצמה נמצאת מחוץ לתמונה, והכתובה נכתבת בנוכחות החתן בלבד, שברצותו כותב סכום גדול, ואם לא ירצה יכתוב רק סכום קטן יחסית, ואילו הכלה מועמדת בפני עובדה מוגמרת, ואת סכום הכתובה היא שומעת לראשונה רק מתחת לחופה. הצדדים מסרו לנו, שסכום הכתובה נכתב רק סמוך לחופה, ולא דובר על כך קודם לכן במעמד רישום הנישואין."
על כן ככל שאלו הן הנסיבות, יש מקום לקביעתו של ספר מנחת אלעזר. אמנם אם שאלת הסכום שבו החתן יתחייב בכתובה היה נושא למו"מ בין הצדדים קודם לנישואין, ונקבע כתוצאה ממו"מ זה, יש מקום לראות בכתובה שטר התחייבות שבו שני צדדים.
העולה מדברינו: קיימת אומדנא דמוכח, שהיא מאוד ברורה ואין בה ספק, שמלכתחילה החתן אינו מתחייב סכום גבוה לתשלום תוספת הכתובה בנסיבות שבהן יחויב בסכום גבוה נוסף באיזון המשאבים מכוח החוק, אם צירוף שני תשלומים אלו יפגע בו קשה ויותיר אותו לאחר הגירושין במצב כלכלי נמוך מאוד יחסית לאשה, ובוודאי שאליבא תשובת מנחת אלעזר הנזכרת, די באומדנא זו להורות שאין כפל זכויות.
כמובן, אין יסוד לאומדנא כזו בהעדר כפל זכויות. דהיינו בנסיבות שהחתן התחייב בכתובה בסכום גבוה, וכאשר גם בלא איזון המשאבים, מימוש התחייבות הכתובה יפגע בו קשה ויפר את האיזון הכלכלי בין הצדדים לאחר הגירושין, אין יסוד שלא לגבות את מלוא הסכום הנקוב בשטר הכתובה, מאחר שמלכתחילה זו הייתה התחייבותו לשלם לאשה סכום זה למרות ההשלכות הנובעות מגביית חוב זה. מבחינה עקרונית, שטר הכתובה הוא מסמך בר תוקף ומחייב גם אם הסכום הנקוב שווה ערך לכל רכושו של הבעל, עיין במשנה במסכת נדרים דף סה ע"ב:
"מעשה באחד... והיתה כתובתה ארבע מאות דינרים, ובא לפני רבי עקיבא, וחייבו ליתן לה כתובתה. אמר לו: רבי, שמונה מאות דינרין הניח אבא, נטל אחי ארבע מאות ואני ארבע מאות, לא דיה שתטול היא מאתים ואני מאתים? אמר לו רבי עקיבא: אפילו אתה מוכר שער ראשך, אתה נותן לה כתובתה."
הרי שאותו בעל חויב בתשלום מלוא סכום הכתובה, למרות שזהו כל רכושו, ולא עלה על דעת רבי עקיבא לקבוע אומדנא שעל דעת כן לא התחייב שייאלץ להעביר לאשתו את כל רכושו, או אף את שער ראשו, כתשלום עבור הכתובה, וזאת מאחר שבעת ההתחייבות ברור לחתן המתחייב מהו הסכום הנקוב בשטר הכתובה ומה עלולות להיות ההשלכות הנובעות ממימוש חוב זה. משא"כ ביחס לכפל ההתחייבויות, הגם שהחתן מתחייב לשלם את הסכום הנקוב בשטר הכתובה, וכאמור, זו אינה התחייבות המותנית ביכולתו הכלכלית במועד גביית החוב, אך בנסיבות שהבעל יחויב לשלם בעת הגירושין כפל זכויות, את הסכום הנקוב בכתובה ובנוסף סכום גבוה מזכויות הממון שצבר, קיימת אומדנא ברורה שמלכתחילה בעת ההתחייבות בתוספת הכתובה, החתן המתחייב לא העלה על דעתו שזו תהיה התוצאה הסופית, ועל דעת כן לא התחייב.
דוגמה לאומדן דעת דומה מצאנו בתשובות אחרונים שהביא בספר משנה למלך הלכות זכיה פרק ששי הלכה א'. המשנה למלך התייחס לנידון שבו אב שיש לו שתי בנות בלבד שידך את בתו האחת, ובעת השידוכין כתב שטר התחייבות לתת לבתו הכלה סכום גבוה, נדוניא שתכניס עמה לנישואין. לבסוף האב שבק חיים עוד טרם הנישואין והתעוררה השאלה האם התחייבות האב שרירה וקיימת, ורק לאחר הפרשת סך הנדוניא לבתו הכלה, בתו הכלה ואחותה יזכו בירושה ויקבלו את יתרת נכסיו בחלקים שווים. או שקיימת אומדנא שלא עלה על דעתו להתחייב בנדוניא, אם בעת מימוש התחייבות זו לאחר מותו, בתו הכלה תקבל כפל זכויות, גם את הנדוניא וגם את מחצית יתרת הנכסים בתורת ירושה.
המשנה למלך הביא מתשובת מהריב"ל שאין כפל זכויות לבת, גם נדוניא וגם ירושה, ובתשובת רבי שמואל הלוי שהביא המל"מ נטה לומר שאם שיעור מחצית הנכסים שתקבל הבת כירושה, שווה ערך לסך שהאב התחייב בנדוניא, אין לזכותה אלא במחצית הנכסים כירושה. הרי שאם האב התחייב ממון לבתו לנדוניא, וממון זה נועד לסייע לה בנישואין, ולבסוף עם מותו התברר שהיא אמורה לקבל מחצית מהירושה, מאחר שמלכתחילה בעת התחייבות האב, לא עלה על דעתו שהבת תזכה בירושה, כתבו הפוסקים לשלול כפל זכויות.
העיקרון העולה מהנ"ל שאם בעת ההתחייבות, שיש לה מגמה ברורה וידועה, לא עלה על דעתו של המתחייב שבסופו של דבר הזוכה יזכה בכפל זכויות מרכושו, וקיימת אומדנא מוכחת שמלכתחילה ביחס לנסיבות אלו לא התחייב – אין מקום לכפל הזכויות. על כן גם ביחס להתחייבות תוספת הכתובה, בנסיבות של כתובה גבוהה ואיזון משאבים שבמסגרתו הבעל מעביר לאשתו סכומי כסף גבוהים, קיימת אומדנא ברורה שעל דעת כן שיחויב בכפל תשלומים, לא התחייב בתוספת הכתובה, שהרי האשה כבר תקבל מרכושו את הסכום שביקש להעניק לה במסגרת תוספת הכתובה.
בפסק דין של בית הדין בתל אביב תיק 838835/8, בדעת המיעוט בפסק הדין, כתב ידידי הרה"ג אליהו הישריק שליט"א לשלול את הקביעה שאין מקום כפל זכויות, ואחד מנימוקיו הוא שמאחר שהכתובה נועדה שלא תהיה קלה בעיניו לגרשה, יש להותיר חיוב זה בנפרד מזכויות האשה עפ"י החוק. שאל"כ בטל הטעם שלא תהיה קלה בעיניו לגרשה. להלן מדבריו באותו פסק דין:
"הכתובה נועדה להוות אמצעי מיגון של האשה וכדברי הגמ' 'שלא תהא קלה בעיניו להוציאה'. כלומר, זוהי בעצם 'פוליסת ביטוח' של האשה למקרה שיארע אם יארע, דהיינו למקרה של גירושין. אין כל סיבה שהאשה לא תקבל את המגיע לה על פי פוליסה זו וללא כל קשר לחלקה ברכוש 'המגיע' לה בתוקף הייתה 'שותף' לכל דבר ועניין... מאחר שהבעל יכול לגרש את אשתו גם שלא ברצונה (מעיקר הדין טרם חדר"ג) חששו חז"ל שמא תגיע האשה למצב זה ש'תהיה קלה בעיניו להוציאה'. לשם כך נועדה התחייבות הבעל בשטר הכתובה להוות מכשול ומחסום בפני הבעל לא לגרשה. כלומר, הכתובה היא מעין 'ערבות' או 'פוליסת ביטוח' של האשה לכך שהיא יכולה להיות שקטה שלא יקום בעלה ויגרשנה, שהרי אם יגרשנה 'יעלה' לו הדבר בתשלום הכתובה."
אך דבריו אינם יכולים להתקבל, ועירוב פרשיות יש כאן. כידוע, הכתובה מחולקת לשני חלקים עיקריים: "עיקר הכתובה" ו"תוספת הכתובה". "עיקר הכתובה" היא מתקנת חכמים, וחובה זו של מאתיים זוז או מאה זוז מוטלת על הבעל גם לולי נכתב שטר הכתובה. טעם התקנה היא – שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה. לא כן ביחס לתוספת הכתובה, שהיא התחייבות מצד הבעל. ובירושלמי במסכת כתובות בתחילת פרק אע"פ ביארו מהי ההנאה שהבעל קיבל והביאה אותו להתחייב בתוספת הכתובה. אך בכל מקרה הסכום הנכבד והמשמעותי – שהוא תוספת הכתובה – לא נועד כדי שלא תהיה קלה בעיניו לגרשה. וכן רש"י במסכת כתובות דף קא ע"א כתב: "אבל תוספת יש לה, דמתנה בעלמא יהיב לה בחיבת ביאה."
וכן כתב הר"י מגאש במסכת כתובות דף פב:
"מ"ט תקינו לה רבנן כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הכא קלה תהא בעיניו להוציאה. ואין ספק שאין דבריהם אלו על עיקר כתובה שהוא הוא שתיקנו לה רבנן, ולא על התוספת. לפי שתוספת לא תיקנו לה רבנן שאין אדם כותב התוספת אלא מרצונו כמו שאמרו (לעיל נו ב) אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה מוסיף."
וכן בשו"ת הר"י מגאש סי' קלט. וכן הרמב"ם בפרק כ"ד מאישות הלכה ג' פוסק שאיילונית או אשה מחייבי לאווין שלא הכיר בה יש לה תוספת ואין לה עיקר כתובה ומבאר הרמב"ם:
"ולמה אין להן עיקר ויש להן תוספת. העיקר שהוא תקנת חכמים כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, הואיל ולא הכיר בה אין לה עיקר. אבל התוספת חייב עצמו בה כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו, והרי היא עמדה בתנאי שלה."
הבחנה זו בין עיקר הכתובה שיסודה בתקנת חכמים ונועדה כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, לתוספת הכתובה שהיא התחייבות הבעל שאינה קשורה לטעם שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, הביאה לכמה השלכות הלכתיות. כגון, בספר עין יצחק ח"א אה"ע סי' עד אות יד כתב:
"אף לרשב"א דכתב דכתובה הוי עיכוב להגט, י"ל דזה אינו רק בעיקר כתובה אבל לא להתוס'... והטעם פשוט דדווקא בכתובה י"ל הסברא של הרשב"א הוא דכיון דתקנת הכתובה היה העיקר שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ולכן אם היה הדין דיהיה יכול לגרשה אף אם אין לו יכולת לשלם הכתובה א"כ תהיה קלה בעיניו להוציאה כיון דלא יהיה לו במה להגבות הכתובה ממנו, ותיעקר עיקר התקנה בזה, ע"כ תקנו חז"ל דכל זמן דלא ישלם לה הכתובה דלא יהיה יכול לגרשה, וזה אינו אלא בכתובה אבל לא בתוספת."
וכן ביחס למחילה על הכתובה. מאחר שיסוד החיוב של "עיקר הכתובה" הוא כאמור, האשה אינה יכולה למחול על עיקר הכתובה אלא בדרך שנקבעה בשו"ע אה"ע סי' סו סעיף ג', משא"כ ביחס לתוספת הכתובה מועילה מחילה, לרבות בעל פה, וככל מחילת חוב אחר, כמבואר בביאור הגר"א שם ס"ק יז.
וכן קיימת נפקא מינה ביחס לאומדן דעת ביחס להתחייבות. אומדן דעת זה יוכל להיות רק ביחס לתוספת הכתובה. לדוגמה נציין לדברי רבינו ירוחם (בספר מישרים נתיב כג ח"ח) הקובע חיוב גירושין ועיקר כתובה וללא תוספת כתובה בנידון שהאשה אינה רוצה את בעלה וגם הבעל אינו רוצה בה, וז"ל:
"כתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה ייתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך, אבל איני רוצה ליתן גט. מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה, דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה."
הרי בדברי רבינו ירוחם קיימת ההבחנה בין עיקר הכתובה לתוספת הכתובה, והיינו מפני שעיקר הכתובה היא תקנת חכמים שלא תהיה קלה בעיניו לגרשה, והיא שרירה וקיימת גם בנסיבות המתוארות בדינו של רבינו ירוחם. משא"כ ביחס לתוספת הכתובה יש מקום לאומדנא, כגון זו המבוארת בדברי רבינו ירוחם "דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה".
על כן אין יסוד לקבוע שתוספת הכתובה, שהוא הסכום המשמעותי הנקוב בשטר הכתובה, בעיקרו נוצר ונועד להוות כעין "פוליסת ביטוח" שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, וכי בהכרח לשמֵר חובה זו גם בנסיבות שהאשה זכאית לסכום כסף מזכויות הממון שהבעל צבר.
גם אין נכון לקבוע שסכום זה הנקוב בתוספת הכתובה נועד למלא יעד של פיצוי לאשה עקב הגירושין – כפי הטעות הנפוצה – שהרי למרות שבנסיבות המפורטות בהלכה לשלילת הזכאות לכתובה ולתוספת הכתובה, עדיין בהעדר שלילה זו אין שום גורם שהתבקש לבחון בכל מקרה לגופו בטרם נפסק תשלום הכתובה האם אמנם השתלשלות העניינים ביחסי בני הזוג שהובילה לגירושין אכן מזכה את האשה בפיצויי גירושין. אלא החובה בתוספת הכתובה יסודה בהתחייבות החתן מרצונו הטוב בסכום זה של תוספת הכתובה, התחייבות שבאה לעולם כתוצאה מהנישואין, כמפורט בירושלמי וברמב"ם הנזכרים לעיל, וביחס להתחייבות זו נקבע שתוספת הכתובה דינה ככתובה ונאמרו בה כמה הלכות באילו נסיבות האשה זכאית לגבות את הכתובה, אך בנוסף דנים בה אומדנא, כבכל התחייבות אחרת.
ביחס לתוספת הכתובה שנהגו מקדמת דנא בקהילות אשכנז, שהיא מאתיים הזקוקים שנקבעו באותן קהילות כמנהג מחייב, כתב המהרש"ל בספרו ים של שלמה יבמות פרק ד סי' כ' שהראבי"ה כתב שהורגלו לכתוב שהכלה הכניסה חמישים ליטרין והוסיף לה עוד חמישים ליטרין סך הכול מאה ליטרין והטעם לכך כדי שלא לבייש את העניות שלא הכניסו נדוניא, אבל מהרש"ל הוסיף וכתב: "והרגילו כן שלא תהא קלה בעיניו להוציאה". כלומר, כשראו שאין במאתיים זוז להשיג את המטרה שלא תהא קלה בעיניו לגרשה הנהיגו להוסיף תוספת קבועה של מאתיים זקוקים כדי שמטרה זו תושג.
אך כל זאת ביחס למאתיים הזקוקים שהוטלו על החתן בלא לקבל את הסכמתו המוקדמת והוא חויב בה מכוח המנהג ובלא שהדבר תלוי בשיקול דעתו, בזה נאמרו דברי מהרש"ל. ובנסיבות אלו ביחס למאתיים הזקוקים אין מקום לאומדנא. אך כל סכום כסף שהחתן כותב בשטר הכתובה מרצונו, זוהי התחייבות שרירה וקיימת מטעמים ידועים שהובהרו בירושלמי בתחילת פרק אע"פ ובדברי רש"י הרמב"ם הנזכרים, אך התחייבות זו אינה מיוסדת על הטעם כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה. ולכן יש לדון ביחס להתחייבות זו דיני אומדנא כפי שאנו דנים בכל התחייבות אחרת.


אומדנא בהתחייבות לאיזון משאבים
מלבד האמור, ניתן להתייחס לשאלת "כפל הזכויות" בדרך אחרת, ולקבוע שמלכתחילה שתי ההתחייבויות שרירות וקיימות, אך הן חופפות ואינן מצטברות, וזאת בהתאם להלכה שתבואר להלן.
שאלת כפל תשלומים אחרת נידונה בסוגיא במסכת בבא בתרא דף קלח ע"א.
בסוגיא זו נידונה זכותה של האשה מתוך עיזבון הבעל בסכום כסף שהתחייב במתנת שכיב מרע בנוסף לתשלום הכתובה. באותו נידון הבעל ציווה לתת לאשתו מאתיים זוז, אך לא התייחס בפירוש לשאלה אם סכום זה יינתן כפירעון הכתובה או כמתנה בנוסף לזכותה לכתובה:
"תנו רבנן שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בני בכור כראוי לו, נוטלן ונוטל את בכורתו, אם אמר בבכורתו, ידו על העליונה, רצה נוטלן, רצה נוטל בכורתו. ושכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלונית אשתי כראוי לה נוטלתן ונוטלת את כתובתה, אם אמר בכתובתה ידה על העליונה, רצה נוטלתן, רצה נוטלת כתובתה."
הרשב"ם (ד"ה לפלוני וד"ה רצה) והרא"ש (סי' נג) נחלקו כשאמר בסתמא "תנו מאתיים זוז לבני או לאשתי", האם בסתמא סכום זה שהורה לתת לבנו או לאשתו יינתן על חשבון חלק הבן בירושה או חלק האשה בפירעון כתובתה, או יחשב כמתנה בנוסף לחלק הבן הירושה ובנוסף לגביית הכתובה.
מחלוקת זו הובאה בשו"ע חושן משפט סי' רנג סעיף ח', כשדעת הרשב"ם הובאה כדעה העיקרית ודעת הרא"ש כדעה שנייה של "יש חולקים". וכן הרמ"א הכריע כדעת הרשב"ם. וז"ל השו"ע:
"שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בני כראוי לו, או לאשתי כראוי לה, או לבעל חובי כראוי לו נוטלים מאתים זוז עודף על חלק הבכורה והכתובה והחוב. ואם אמר תנו מאתים זוז לבני בבכורתו, או לאשתי בכתובתה, לא יטלו שניהם אלא אחד מהם, וידן על העליונה, אם מאתים זוז יותר נוטלים מאתים זוז ואם הבכורה והכתובה יותר ממאתים זוז, נוטלים אותה... ואם לא אמר לא כראוי לו ולא בבכורתו ולא בכתובתה ולא בחובו, בכולם ידם על העליונה ואפילו בבעל חוב, אם אמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי, רצה נוטלן רצה נוטל חובו. ויש חולקין ואומרים שאם אמר סתם לבני פלוני, או לאשתי או לפלוני בעל חובי, מתנה נתן להם יתר על הראוי להם... הגה: וסברא הראשונה נראה עיקר."
ובשולחן ערוך אבן העזר סי' קט סעיף ג' הובאו שתי דעות אלו בשווה ללא הכרעה. וז"ל:
"אם אמר תנו מנה לאשתי, סתם, יש מי שאומר דידה על העליונה. ויש מי שאומר דהוי מתנה לבד מכתובתה."
לכאורה, קיימת סתירה בין הכרעת מרן המחבר בחו"מ שהכריע כשיטת רשב"ם לעומת הכרעתו באה"ע שהביא את דעת הרא"ש כדעה שנייה בלשון "יש מי שאומר", וגם הדעה הראשונה הובאה בלשון דומה של "יש מי שאומר", דנקטינן שההכרעה היא כדעה השנייה. ועי"ש בחלקת מחוקק סק"ג שציין לדברי הרמ"א בחו"מ.
בספר זרע אברהם (להגאון רבי אברהם יצחקי ז"ל) חלק חו"מ סי' י' העלה בדעת מרן הב"י שהכריע כדעת הרשב"ם, והסכימו עמו בספר בארות מים דף רל"ז ובספר שערי רחמים חחו"מ סי' ח'. ובספר ראש משביר (להג"ר יוסף מודיליאנו ז"ל) ח"ב חו"מ סי' לט דן באריכות במחלוקת הרשב"ם והרא"ש ובתוך דבריו כתב:
"פשטיות הש"ס דמוקמינן לה כרבי עקיבא דדייק לישנא יתירה, משמע כדברי רשב"ם ז"ל דכל היכא דליכא לישנא יתירה לא אמרינן דנוטלן לבד מכתובתה."
העולה מדברינו: הלכה למעשה נקטינן ששכיב מרע האומר תנו סכום כסף פלוני לאשתי, דהיינו שתקבלו לאחר מיתה ודברי שכיב מרע ככתובים וכמסורין, בסתמא אין כוונתו שהאשה תזכה בכפל זכויות – הסכום הנ"ל בנוסף לכתובתה – אלא כוונתו שזה יחשב כפירעון הכתובה. ואין נפקא מינה אם נקב בסך מאתיים זוז או בסכום אחר. וזאת כל עוד הדברים נאמרו בסתמא ולא נאמר בפירוש שסכום זה יינתן לה כמתנה, שבנסיבות אלו כתבו בחי' הריטב"א במסכת בבא בתרא (שם), בתשובת הריב"ש סי' תפ וברמ"א (שם) – שלכל הדעות תזכה בכפל זכויות.
על יסוד הלכה זו קבע בספר הר צבי חלק אה"ע סי' קט שאין כפל זכויות – דמי הכתובה בנוסף לדמי הביטוח – בנסיבות של תשלומי ביטוח חיים שהאלמנה מקבלת בהיותה מוטבת בביטוח חיים שעשה בעלה עוד בחייו. הגרצ"פ פראנק ז"ל נשאל כדלהלן:
"על דבר שאלתו באחד שהיה מבוטח באחריות החיים, ורשם שם שאחרי מותו ישלמו כסף האחריות לאשתו, וכן היה שאשתו גבתה כל כסף האחריות, ואח"כ באה בטענה לגבות כתובתה מעיזבון בעלה כי מה שקבלה מחברת האחריות זה היה מתנה שנתן לה בעלה בעודו בחיים."
הגרצ"פ פראנק ז"ל השיב שהאלמנה אינה זוכה בכפל זכויות – גם בכתובה וגם בדמי הביטוח, וז"ל:
"כסף זה נותן לה בעלה, שהחברה נשתעבדה בעבור הכסף שבעלה היה משלם לקופת החברה וכנגד זה נשתעבדה החברה לשלם כך וכך כסף ליורשיו או לבאי כחו לכל מי שיצוה משלם התשלום התמידי, ונמצא דהכסף בא לידה מכח הבעל שהוא שילם מכספו לחברה על מנת שבעבור זה ישלמו כך וכך לאשתו, והרי זה דומה להילך מנה ותקנה שדך לפלוני, דפלוני קונה השדה מדין עבד כנעני. וניחזי אנן, כיצד היה הדין אם היה מתנה מפורש דמה שהוא מצוה לחברת האחריות שישלמו לאשתו, היינו בשביל זה שהוא רוצה לסלק לה כתובתה, בכה"ג לא היה מקום להסתפק כלל שיש לה זכות לגבות משאר נכסים, אחרי שכבר קבלה חלקה המגיע לה מהחברה. לפי זה, גם עכשיו שכתב סתם שהוא מצווה שיתנו כל כסף האחריות לאשתו, הרי באנו לפלוגתא דרבוותא הרשב"ם והרא"ש, דפליגי בשכיב מרע המצוה ליתן לאשתו או לבעל חוב, אי אמרינן שנתן להם בכתובתה או בחובו, או שהוא מתנה בעלמא, ופליגי בזה הרשב"ם [ד"ה רצה], והרא"ש [סי' נ"ג], בגמרא בבא בתרא [קל"ח ע"ב], ושתי הדעות הובאו בשו"ע חו"מ [סי' רנ"ג סע' ח']. וכאן נמי יש להסתפק דתליא בפלוגתא זו, וא"כ מטעם ספק, נכסי בחזקת יורשין קיימי, ולא תוכל לגבות ולהוציא מספק. ובפרט בנידון דידן שאין נכסיו מספיקין לשלם כל חובותיו, יש לדון דאיכא נמי אומדנא דכוונתו היתה לסלק לה כתובתה, וסתמא כפירושו, דלא ניחא ליה לאיניש להיות נותן מתנות ולמיקם בלוה רשע ולא ישלם... ומה שכתב על מה שכתבתי דהוי אומדנא... וגם זה תלוי בדעת שניהם ולא שייך אומדנא, וגם היא לא הסכימה מעולם לקבל בתור פרעון כתובתה, כי הבעל יכול למכור לאחר, ומכיון שיש לה שעבוד נכסי למה לה לסמוך על משענת קנה רצוץ. אין זה דבר התלוי בדעת שניהם, וכי אנן צריכין לדון על מחילתה, אדרבה, אנחנו אומרים שבאמת לא מחלה כלל, אבל הוא אם אינו רוצה לתת לה מתנת חינם כיצד יש לה להכריח אותו, ואחרי שהרשות בידו או ליתן לה או שלא ליתן, למה לא נאמר אומדנא... אמנם מה שהעלה לחלק בין נידון דידן ובין הא דמבואר בסי' רנ"ג, דכאן אנו דנין רק אם הוי פירעון, א"כ היא מוחזקת דהחוב ברור והפרעון ספק. הנה גם בדין איני יודע אם פרעתיך דחייב, מ"מ בדלא הוה ליה למידע פטור גם באיני יודע אם פרעתיך, וכל היכא דהוי ספק בדין אם זה חשיב פירעון, לא גרע מאיני יודע אם פרעתיך בדלא הוה ליה למידע. וכן העלו התומים [סי' ע"ה ס"ק כ"ב בשם הרדב"ז ח"ד סי' ס"ט], והנתיבות [שם ביאורים ה', והובאו דבריהם בפתחי תשובה שם סוף ס"ק י'] (כמו כן יש לדון דכיון דקבלה כסף, איתרע חזקת חיובא. כמו שכתבו תוס' כתובות כ"ב)... ובפרט דהרמ"א כתב וסברא ראשונה עיקר."
הסוגיה בגמ' הנזכרת וכן תשובת הר צבי, התייחסו לסכום כסף המגיע לאשה מכוחו של הבעל כשמועד התשלום הוא במועד שחלה החובה לתשלום הכתובה, אך בשניהם הנידון הוא – תשלום הנובע מהתחייבות הבעל, שהתחייב בה מרצונו.
יש לדון האם קיים דין דומה לתשלום המוטל עליו על יסוד הוראות חוק יחסי ממון. לכאורה, אם חובה זו ביסודה אינה מכוח הקנאת הבעל, אלא זכויות שהמחוקק מצא לנכון להעניק לאשה, הרי שהבעל לא יוכל לקבוע שזכויות אלו ישולמו לאשה כתשלום בגין כתובתה.
אולם קיים יסוד לקבוע שדין התשלום המועבר מהבעל לאשה במסגרת איזון משאבים עפ"י החוק אינו מכוח חובה חוקית גרידא, אלא מכוח הסכם של שני הצדדים שקבל תוקף עפ"י חוק, ובכך דינו כאותה מתנת שכיב מרע בסוגיה הנזכרת וכדין תשלומי הביטוח שדן בהם בתשובת הר צבי.
ראשית נציין כי המחוקק בעצמו קבע את מעמד איזון המשאבים כאיזון הנקבע על יסוד הסכמת הצדדים. בסעיף 3 (א) לחוק יחסי ממון, הסעיף הפותח את הפרק השני לחוק הקובע את הסדר איזון המשאבים, נאמר:
"לא עשו בני הזוג הסדר ממון... יראום כמסכימים להסדר איזון המשאבים לפי פרק זה, ויראו הסדר זה כמוסכם בהסכם ממון בעל תוקף שנתמלאו בו הוראות סעיף 2."
סעיף זה קובע קביעה עקרונית: הסדר איזון המשאבים אינו אך ורק יציר כפיו של המחוקק שהטיל על בני הזוג את חובת איזון המשאבים. אלא ההסדר מושתת על ההנחה שבני הזוג מסכימים להחיל עליהם את הסדר האיזון. בכך איזון המשאבים נתפס כהסכם ממון לכל דבר, ואם בני הזוג לא ערכו הסכם ממון אחר, רואים אותם כעורכים הסכם ממון שבו מפורט הסדר איזון המשאבים. על כן אין הצדקה שגם ביחס להסכם מהסוג הזה, המיוחס לצדדים, לא נתחשב באומדן דעת המתחייב, שאינו מסכים להתחייב בכפל תשלומים, וכפי אומדן הדעת המיוחס לאותו הבעל שדינו התבאר בסוגית הגמרא הנזכרת ובתשובת הר צבי.
בנוסף, התוקף ההלכתי הניתן להוראות החוק הוא על יסוד הסכמת הצדדים לנהוג כפי החוק וכמנהג המדינה, ועיין בספר עטרת דבורה חלק א' סי' מח עמ' 304–307 שהתבארה שם הלכה זו, וצוין שם שכדי לצאת מכל ספק, בכמה בתי דין נוהגים להסדיר קבלת קניין הנותן תוקף הלכתי להוראות החוק.
בהתאם לכך, בסופו של דבר כשהאשה תקבל את חלקה בזכויות הממון שהבעל צבר, זכויות אלו יועברו לה הן מכוח ההוראה החוקית הרואה אותם כמי שערכו הסכם, והן מכוח ההקנאה שנעשתה עם הבעל – או הקנאה שהבעל קיבל עליו בבית הדין או הקנאה המיוחסת לו בהסכמתו לחלוקת רכוש ואיזון משאבים על יסוד החוק – ובכך דין זכויות אלו כדין מתנת שכיב מרע שבסוגית הגמרא וכדין תשלומי הביטוח שבתשובת הר צבי. בכל אלו קיימת אומדנא שבסתמא כוונתו שזכויות ממון אלו המשולמות במועד הראוי לתשלום הכתובה, גירושין או פטירת הבעל, ייחשבו כפירעון חובו לכתובת האשה.
יתרה מזו, מהסוגיה במסכת בבא בתרא עולה שאם במקרה ספציפי, הממון עבר מהבעל לאשה בסתמא ובנוסף קיימת אומדנא שאמנם הבעל מבקש למנוע כפל תשלומים, ורצונו שהממון המועבר מכוחו ייחשב כפירעון כתובה, בנסיבות כאלו לא נחלקו ראשונים, במחלוקת הרשב"ם והרא"ש, אלא לכל הדעות לא יהיה כפל תשלומים.
וכן כתב בתשובת זרע אברהם חו"מ סי' י' הנזכרת, שאם בנסיבות המיוחדות של המקרה אנו מתוודעים לאומדנא ברורה שאין כוונת הבעל לכפל תשלומים, עלינו לדון עפ"י אומדנא זו, ובהתאם לסברה זו הורה הרב זרע אברהם בנידון שלו, וכן הורה בתשובת הר צבי הנזכרת לעיל. וכעין זה בשו"ת משפט וצדקה אה"ע סי' לט ובמהרח"ש ח"ב סי' טז.
על כן בנידון דנן, מאחר שייתכנו השלכות חמורות על מצבו הכלכלי של הבעל לאחר הגירושין וכמבואר לעיל, קיימת אומדנא שאין בכוונת הבעל להוסיף את תשלומי איזון המשאבים בנוסף למחויב בשטר הכתובה.
יתרה מזו יובהר: בנידון הסוגיה במסכת בבא בתרא הבעל המתחייב יודע היטב מהו הסכום שהוא מתחייב בו כעת מנכסיו וכן מודע לסכום הנקוב בשטר הכתובה, וייתכן מאוד שהבעל עשה את החשבון המתאים ונוכח שאין מניעה לאפשר לאשה לקבל כפל תשלומים – המתנה שמתחייב בה כעת ובנוסף את הכתובה. וכן במקרה הנידון בתשובת הר צבי, שמלכתחילה ידוע לבעל מהו סכום תשלומי הביטוח שהאשה אמורה לקבל, ובנוסף ברור לבעל המתחייב שתשלומים אלו אינן על חשבונו ויפגעו ברווחתו הבסיסית. אך ביחס להתחייבות לאיזון תשלומים עפ"י החוק – בעת ההתחייבות אין לבעל כל מידע ויכולת להעריך מהו הסכום שיועבר בעת איזון המשאבים, לכן וודאי קיימת אומדנא ברורה שאין בה ספק שלא עלה על דעתו שישולמו לאשה כפל תשלומים, כשבמקרים רבים תוצאה זו חמורה עבורו מבחינה כלכלית, ותוציא אותו מהנישואין נחות מאוד מבחינה כלכלית יחסית לאשתו, ופשיטא שקיימת אומדנא דמוכח שאין בה ספק שעל מתכונת כזו לא התחייב, ולכל הדעות לא יהיה כפל תשלומים.
ככל שסך הכתובה גבוה יותר, כך מתחזק אומדן הדעת שלא עלה על דעת הבעל בזמנו בעת הנישואין להתחייב בכפל תשלומים, אם יתברר ששניהם תשלומים גבוהים העלולים להותירו לאחר הגירושין בלא מחצית הדירה השייכת לו וכיוצ"ב.
בראשונים מצינו שהיה קיים מנהג שהבעל כותב לאשתו שטר כתובה ובנוסף כותב לה שטר מתנה בנפרד שלא היה ניתן לגבייה אלא לאחר מות הבעל, ולאחר מות הבעל הייתה האלמנה גובה את שטר הכתובה ובנוסף את שטר המתנה. בנסיבות אלו לא יישמו את ההלכה הנזכרת למנוע כפל זכויות ולהורות שתגבה את כתובתה באמצעות המתנה שתקבל בנפרד. הלכה זו הובאה בספר בית הבחירה למאירי במסכת כתובות דף נד עמוד ב' שכתב:
"נהגו בקצת מקומות של ספרד שכותבין לנשותיהן בשעת נישואין מתנה לחוד וכותבין בה שתהא רשאה ליתנה לכל מי שתרצה או למכרה אפילו בחייו. וכתבו בה גדולי הפוסקים בתשובת שאלה שתנאי ממון הוא וקיים... ויראה לדעתם שהמתנה אינה נפקעת בכמה דברים שהכתבה נפקעת בהם, ועושין אותה בשביל כך שאם עשתה דבר שבשבילו איבדה כתובתה לאי זו סיבה, תהא המתנה קיימת. וכן יש אומרין שגובה אותה בלא שבועה ויש חולקים לומר שדינה ככתובה ואינה גובה אלא בשבועה, ומכל מקום אין ספק שאף המתנה אינה גובה אלא לאחר מיתה."
לכאורה, היה מקום לדון את הזכויות שהאשה תקבל מכוח חוק יחסי ממון כדין אותה מתנה, ותזכה בכפל זכויות. אך נראה שאין הנידון דומה לראיה. הנסיבות ביחס לאותו מנהג שהביא המאירי הן שמלכתחילה בעת הנישואין החתן קבע את התחייבותו לאשתו בדרך מפוצלת, האחת באמצעות שטר הכתובה הכולל עיקר כתובה ותוספת הכתובה, והשנייה באמצעות שטר המתנה, וזאת כדי להגן על חיוב המתנה שלא יבוטל בנסיבות ששטר הכתובה מתבטל. ובנסיבות אלו אין ספק שכוונתו בעת הנישואין הייתה ששטר המתנה יתווסף להתחייבות הכתובה. ואמנם בנוסח שטר זה שבספר השטרות להר"י ברצלוני, (שטר השלושים ושבע), כבר נוסף בפירוש בנוסח השטר, אך גם בנוסח שקדם ולא הובהר כאמור, קיימת אומדנא ברורה שזו כוונת המתחייב. מה שאין כן ביחס לחיוב המעוגן בחוק יחסי ממון – בעת הנישואין אין אחד מבני הזוג יודע מה יהיו יחסי הכוחות הכלכליים בעוד שנים רבות וכיצד יאוזנו המשאבים, ומה יהיו זכויותיהם בעת פירוד, אלא שניהם מתכוונים שאיזון המשאבים יהיה לפי החוק ולפי מנהג המדינה.
אם בעת הנישואין ישאלו את הבעל ויאמרו לו אשתך לא תצבור זכויות ממון משמעותיות כמוך, אבל לפי החוק היא זכאית למחצית מכל רכושך וזכויות הממון שצברת הוא ישלים עם זה. אבל אם יאמרו לו שבנוסף היא תקבל גם את הסכום הגבוה הנקוב בשטר הכתובה הוא ישיב ויאמר שלכך לא התכוון – שחלוקת הרכוש וזכויות הממון בעת הגירושין תהיה לוקה בחוסר צדק הזועק לשמים. ובוודאי שכן באותם מקרים שבית הדין מסדיר קבלת קניין לאיזון משאבים בהתאם לחוק יחסי ממון, כדי שפסיקת איזון המשאבים תהיה עפ"י ההלכה – בנסיבות שבית הדין סבור שלולי קבלת הקניין אין מקום לפסיקתה איזון על פי ההלכה – מאחר שקבלת הקניין נעשית כבר בעת הדיונים בתביעת הגירושין והתביעה לחלוקת רכוש, הדבר ברור בלא ספק שבאותו מועד אין כוונת הבעל להתחייב בכפל התחייבויות.


סיכומו של דבר
בנסיבות בהן עם הגירושין הבעל אמור להיות מחויב בתשלום שני סכומים גבוהים – הסכום הנקוב בשטר הכתובה בצירוף הסכום כתוצאה מאיזון המשאבים עפ"י חוק שמחויב הבעל להעביר מזכויות הממון שצבר – קיימת אומדנא מוכחת שמלכתחילה לא התחייב את שתי ההתחייבויות יחד, מאחר שמימוש שתיהן ירע את מצבו הכלכלי באופן קיצוני, בה בשעה שאצל אשתו המצב הוא להיפך.
אפשר לדון אומדנא זו בשתי דרכים, האחת ביחס להתחייבות הבעל בתוספת הכתובה – שלא התחייב בה אם בנוסף לתשלום הכתובה יחויב להעביר לאשתו במסגרת איזון המשאבים סכום גבוה מזכויות הממון שצבר. וכן אפשר לקבוע ששטר הכתובה שריר וקיים ללא תנאי אך האומדנא תתייחס לדרך שבה יבוצע תשלום הכתובה – מלכתחילה כוונתו למלא את חובתו לתשלום הכתובה באמצעות תשלומי האיזון שיחשבו כתשלום בגין חובו לכתובה. אמנם אם הסכום הנקוב בשטר הכתובה נמוך, אין אומדנא דמוכח, אלא אם היסוד ההלכתי הבלעדי לאיזון המשאבים מעוגן בקבלת הקניין המוסדרת בעת שהצדדים כבר בסכסוך ומנהלים תביעות לגירושין כתובה ואיזון משאבים, ובעת הזו בוודאי שאין ברצונו של הבעל להתחייב בכפל תשלומים.
לסיום, מן ההכרח להבהיר – כל האמור בדברינו מתייחס לשאלת כפל זכויות מסוגים שונים, חוקית ודתית, האמורות להיות מועברות מתוך רכושו של הבעל לטובת אשתו, כגון הזכות לכתובה יחד עם זכויות הממון שהבעל צבר בעבודתו וכיוצ"ב, זכויות שלולי הוראת החוק היו נותרות ברשות הבעל גם לאחר הגירושין, ורק מכוח החוק האשה זוכה בהן. אך אין הדברים אמורים ביחס לרכוש השייך עפ"י דין תורה לאשה גם לולי חוק יחסי ממון, כגון החלק הרשום על שמה בדירת המגורים וכיוצ"ב – ביחס לרכוש זה שאינו עובר עם הגירושין מהבעל לאשה, והשייך לאשה עפ"י דין תורה, אין האומדנא הנזכרת.


האם בית הדין רשאי לקיים דיון כשייתכן שיתברר כדיון סרק
בשלב זה ההליך המשפטי לאיזון משאבים עדיין בתחילתו ולא ניתן לדעת כיצד ייקבע פסק הדין בסיום ההליך, למרות זאת אין מקום שבית הדין יקיים הליך משפטי לבירור תביעת הכתובה, כשקיים ספק שמא הליך זה הוא הליך סרק ומיותר.
עיין במסכת בבא מציעא דף קי ע"א "אטרוחי בית דינא תרי זימני לא מטרחינן", דהיינו במקרה שבו קיים ספק עובדתי אם יתבררו ראיות התומכות בטענות צד אחד, לעת עתה אין פוסקים לטובת הצד שהדין כעת נוטה לטובתו, מכיוון שאין מטריחים את בית הדין לקיים הליך פסיקה וגביית ממון, אם ייתכן שבעתיד יתברר שיש לבטל את ההליך.
הלכה זו אינה רק ביחס להלכות ההוצאה לפועל של פסק הדין, אלא גם ביחס לשלב הדיון והפסיקה, עיין שו"ע חו"מ סי' כח סעיף כה שהביא מהריב"ש סי' רלד שאין לקבל עדים בטרם נשמעה תשובת הנתבע, שמא יתברר שהליך זה חסר משמעות, ואטרוחי בי"ד בכדי לא מטרחינן. וכן בחכם צבי סי' קסט הביא ראיה להש"ך סי' יא סק"א שהורה על זכותו של הנתבע שלא לרדת לדין בטרם ישמע את פירוט טענות התובע, מההלכה זו – "אטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן", וה"נ אין לפתוח דיון שמא כשישמע הנתבע את התביעות, ימלא משאלת התובע בלי להטריח את הב"ד.
לכאורה, היה מקום לומר שהרשות ביד בית הדין להחליט לדון, ולמחול על טרחתם. אך אין הדבר כן. בספר דברי מלכיאל חלק ג' סי' קע כתב:
"העיקר נראה שאין ביד ב"ד לומר שרוצים לטרוח בזה. דכיון שפסקו בש"ס הדין כן שוב אין כח ורשות לב"ד אחר לשנות הדין... וכת"ר כתב דכיון שאמרו חז"ל דלא מטרחינן ב"ד ממילא אף אם רוצים לטרוח לא עבדי שליחותייהו בזה. והיא סברא נכונה. אך י"ל דאם הדין שב"ד יכולים לטרוח לדון בזה, ממילא גם עכשיו אנחנו שלוחיהם לכל דבר שאפשר לדון כן. וגם יש לדון אם קבלוהו עליו לדיין דאז אינו דן מצד דעבדינן שליחותייהו. ומ"ש כת"ר לתלות זה בהא דיכול אדם לומר אי אפשי בתקנת חכמים. נראה דאינו שייך בנ"ד, דהכא אמרו דלהכי פסקינן הכי לפי דלא מטרחינן ב"ד, וממילא נפסק הדין כן. וב"ד הרוצים לטרוח בזה, הרי דנים שלא כדין. ולא הוטל על ב"ד רק לדון כפי דקיי"ל בש"ס ולא יותר. דהא הדין הוא מצוה המוטלת על ב"ד לשפוט בין איש לרעהו ולהציל את העשוק. והיכא שאין כאן דין מדינא דגמרא. יכול הלה לומר שאינו מקבל את דינם כי אינם דיינים בדבר זה. משא"כ בתקנה שנתקנה לזכות אנשים פרטיים, שפיר יכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים."
וכן מהרש"ם ח"ג סי' קסה הביא ראיה שאין רשות ביד בית דין להחליט לטרוח לדון מספק.
וכן בספר הלכה פסוקה על הלכות עדות (חו"מ סי' כח סעיף כה) בחלק "בירור הלכה" הגאון רבי יוסף כהן ז"ל הביא מספר משנת רבי אליעזר שהלכה זו שאין בית הדין טורח במקרה של ספק אינו נתון לשיקול דעת בית הדין, אלא בית הדין אינו רשאי לזלזל בכבודו ולקיים דיון אם קיים סיכוי שבסופו של דבר יתברר שלא היה מקום לדיון זה.
הוראה זו מקבלת חיזוק ככל שהליך זה גורר הוצאות משפט לצדדים, הפסד שעות עבודה של הצדדים ושל הדיינים כשקיימת אפשרות סבירה שהדיינים מקדישים זמן שיפוטי יקר להליך סרק, במקום לעסוק בתיקים אחרים הממתינים לדיון. על כן מוטל על בית הדין שלא לדון בתביעה לתשלום הכתובה בטרם יתברר פסק הדין לאיזון המשאבים.
כמו כן מהטעם הנזכר, אין לדון כעת בבקשה מטעם הבעל לקבוע את העדר זכאות האשה לכתובה, אך ככל שמבוקש מבית הדין לנקוט בהליכים שהמועד הראוי להם הוא דווקא כעת, ולאחר הגירושין הם אינם רלבנטיים, יש להיזקק למבוקש. על כן אין מניעה שהבעל יגיש בקשות להכרזת מורדת וכיוצ"ב, ולנקוט פעולות שיש בהן כדי לבחון את רצונם של הצדדים בחזרה לשלום־בית, כעת בעת שהן עדיין נשואים, וזאת כדי שגם לאחר הגירושין יהיו בפני בית הדין הנתונים הרלבנטיים לפסיקת הכתובה אם תביעה זו תשוב לדיון לאחר השלמת הפסיקה באיזון המשאבים.
על כן יש להחליט: בשלב זה בית הדין מוצא לנכון שלא להוסיף לדון בתביעת הכתובה.

הרב אוריאל לביא – אב"ד
חברי בית הדין מצטרפים למסקנת הפסיקה הנזכרת שלעת עתה לא יתקיים דיון בתביעה לתשלום הכתובה.
אם הבעל יגיש בקשה מנומקת לקיים את הדיון, תינתן החלטה מתאימה לאחר עיון בנימוקי הבקשה.
מאחר ששני הצדדים מעוניינים להתגרש, יזומן מועד לסידור גט לאחר שיתגוררו בנפרד, ובלא שהאשה תחויב לוותר על הכתובה.
עם השלמת ההליך לחלוקת הרכוש ואיזון המשאבים המתקיים בביהמ"ש, יהיה מקום לבחון את המשך ההליך בתביעת הכתובה.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. איזון משאבים עסק

  2. איזון משאבים ירושה

  3. איזון משאבים כתובה

  4. איזון משאבים חובות

  5. איזון משאבים אקטואר

  6. איזון משאבים מוניטין

  7. איזון משאבים קרן פנסיה

  8. התיישנות איזון משאבים

  9. איזון משאבים קופות גמל

  10. איזון משאבים לא שוויוני

  11. איזון משאבים חלוקת רכוש

  12. איזון משאבים כספי ירושה

  13. איזון משאבים דירת מגורים

  14. איזון משאבים חזקת השיתוף

  15. איזון משאבים הלכת השיתוף

  16. איזון משאבים לפני גירושין

  17. חזקת השיתוף איזון משאבים

  18. איזון משאבים ידועים בציבור

  19. איזון משאבים בבית הדין הרבני

  20. איזון משאבים זכויות סוציאליות

  21. איזון משאבים בין בני זוג מוסלמים

  22. היום הקובע לאיזון המשאבים בין הצדדים יהיה יום גירושיהם

  23. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון