איזון משאבים לא שוויוני


בפני תביעה שהגישה אישה (להלן: "התובעת ו/או האישה") כנגד איש, בעלה לשעבר (להלן: "הנתבע ו/או האיש") לאיזון משאבים בנכסי בנ"ז.

ואלה העובדות הצריכות לעניין

1.הצדדים בני זוג, יהודים, ישראלים, נישאו זל"ז כדמו"י ביום 11.1.93. מנישואיהם נולדו להם שני ילדים: מ' קטינה ילידת 13.10.93; ו – א' קטין יליד 27.4.97 (להלן: "הקטינים").

2.משנת 1993 הצדדים חיו בדירה הרשומה ע"ש הנתבע שהייתה בבעלותו לפני הנישואין, ברח' ... רמת גן הידועה גם כגוש ... חלקה ... תת חלקה .. (להלן: "הדירה").

3.עלות הדירה 140,000$ ורכישתה מומנה כדלקמן: 70,000$ שילם אבי הנתבע; 163,000 ₪ הלוואה מובטחת במשכנתא.

4.חיי הנישואין ידעו עליות ומורדות (ראה סעיף 4 לתצהיר התובעת בתמש 10021/05).

5.ביום 14.11.04 התובעת עזבה את דירת המגורים המשותפים.

6.הצדדים התגרשו זמ"ז ביום 28.6.05.

7.ממועד הנישואין התובעת עבדה כסייעת בגן ילדים ובהמשך עבדה ב... עד 6/06.

8.הנתבע עבד בחב' ... עד פיטוריו בחודש 4/06. בנוסף עבד כמאמן כדורגל ב... .

9.ממועד הנישואין הצדדים ניהלו חשבון בנק משותף מס' .... בבנק ... (להלן: "החשבון המשותף").

10.במקביל הנתבע המשיך להחזיק בחשבון בנק פרטי מס' .... בבנק ... (להלן: "החשבון הפרטי").

11.עד 27.10.03 שילם הנתבע את החזרי המשכנתא החודשיים מחשבונו הפרטי. ממועד זה ועד יום 14.11.04 שולמו החזרי המשכנתא החודשיים מהחשבון המשותף של הצדדים. ההחזר החודשי האחרון עמד ע"ס 2,394 ₪ (נספח ג' לכתב התביעה).

12.בדירה ובבניין בו נמצאת בוצעו שיפוצים (התקנת מעלית, החלפת מרצפות, הרחבת חדרים, צביעה).

13.ביום 13.12.05 התובעת פדתה קופ"ג בסך של 5,292 ₪.

14.ביום 17.9.06 התובעת הגישה "תובענה רכושית/ איזון משאבים על חוק יחסי ממון בין בני זוג" (הטעות במקור- ע.מ). התובעת טוענת כי במסגרת איזון המשאבים שייערך בין הצדדים יש לכלול את הנכסים הבאים:

-מחצית דמי המשכנתא ששולמו בגין הדירה מיום 11.1.93 עד יום 1.11.04;

-מחצית עלות המעלית שהותקנה בבניין והשיפוצים שנעשו בדירה בסך 12,500 ₪;

-מחצית שווי המטלטלין בסך 7,500 ₪ ו/או מחצית המטלטלין;


-איזון כל זכויות הצדדים ממקומות העבודה.

15.שמיעת הראיות הסתיימה ביום 24.11.08 ובשל עיכובים שאינם תלויים בביהמ"ש ניתן פסק הדין כעת.

גדר המחלוקת

16.השאלות העומדות על הפרק:
-האם התובעת זכאית על בסיס איזון משאבים ו/או דיני עשיית עושר ולא במשפט למחצית תשלומי המשכנתא ששולמו;

-האם בעלותו הנטענת של צד שלישי בדירה יכולה להפקיע זכותה זו של התובעת;

-האם התובעת זכאית על בסיס איזון המשאבים ו/או דיני עשיית עושר ולא במשפט למחצית ההשקעה בדירה ובהתקנת המעלית בבניין;

-הזכאות בזכויות הסוציאליות שנצברו במהלך הנישואין;

-החבות בחובות שנצברו במהלך הנישואין;

-איזון שלא על דרך המחצית לפי סעיף 8 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1975.

טענות הצדדים

17.כעולה מכתב התביעה, עדותה וסיכומי בא כוחה טוענת התובעת:

-הצדדים ניהלו משק בית משותף עד לקרע, והתובעת אשר מימנה רבע משווי הדירה ע"י תשלומי המשכנתא, זכאית למחצית השקעתה בסך 142,626 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה, בין עפ"י איזון המשאבים ובין עפ"י דיני עשיית עושר ולא במשפט.
-הטענה לפיה הדירה שייכת לאבי הנתבע, ותשלומי המשכנתא הם חלף שכירות, הועלתה לראשונה במועד הקרע בין הצדדים ולא נשמעה כל עוד יחסי הצדדים היו תקינים.

-אין כל הגיון כלכלי בתשלום תשלומי משכנתא במקום דמי שכירות, שכן אלה שווים או נמוכים מדמי השכירות באותו אזור.

-טענת הנתבע לפיה אילו היה יודע שהתובעת תבקש בעתיד החזר על חלקה בתשלומי המשכנתא, כי אז היה משלם את המשכנתא ובמקביל שוכר דירה אחרת הינה היפותטית.

-בנסיבות בהן הדירה רשומה ע"ש הנתבע ושולמו תשלומי משכנתא במשך כ - 12 שנים, עובר נטל הראיה לנתבע להוכיח כי למרות האמור הדירה של אביו והוסכם שתשלומי המשכנתא הם חלף שכירות, והנתבע לא הרים את הנטל.

-התובעת השקיעה כספים בשיפוץ הדירה ובהתקנת מעלית בבניין, וזכאית למחצית השקעתה בסך 12,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה.

-התובעת שילמה את החוב בחשבון המשותף (4,400 ₪), וזכאית להחזר מחציתו בסך 2,200 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה.

-התובעת אינה חייבת בחובות המשותפים לנתבע ולאביו, בהוצאות שהוציא הנתבע לאחר עזיבתה את הדירה.

-התובעת זכאית למחצית פיצויי הפיטורין שקיבל הנתבע מעבודותיו

-יש לנכות מהסכומים להם זכאית התובעת סך 2,855 ₪ - מחצית קופ"ג תעוז שמשכה ו – 2,500 ₪ שתקבל במועד הגמילה בהגיעה לגיל פרישה.

18.הנתבע מכחיש את מרבית טענות התובעת. כעולה מכתב ההגנה, עדותו וסיכומי באת כוחו טוען הנתבע:

-הדירה נרכשה על ידי אביו, אך נרשמה ע"ש הנתבע משיקולי מס בלבד; תשלומי המשכנתא ששולמו היו חלף תשלומי שכירות ולא צבירה הונית.

-אין בהיעדר הסכם שכירות בכתב ו/או כתב ערבות כדי להעיד כי הדירה אינה של האב. בין הצדדים היה הסכם בעל פה עפ"י הנהוג והמקובל בין אותם צדדים ספציפיים להסכם, זהות הצדדים והרקע העדתי.


-תביעה להשבת מחצית מתשלומי המשכנתא יכולה להתבסס רק על הסכמה מראש עם הבעל כי במקרה של גירושין ישיב לאישה מחצית התשלומים;

-שיפוץ הדירה והתקנת המעלית בבניין נעשו ע"י אביו ועל חשבונו, והתובעת לא הרימה את נטל ההוכחה;


-הנתבע זכאי לקזז סך 2,650 ₪ - כספים שהתובעת משכה מקופ"ג "תעוז" וכן סך 2,500 ₪ עם הגיעה של התובעת לגיל פרישה.

-התובעת אינה זכאית למחצית זכויותיו של הנתבע מעבודתו כמאמן כדורגל, שכן הכספים שולמו לנתבע במהלך החיים המשותפים ושימשו לצרכי המשפחה;

-התובעת זנחה את הטענה לגבי חלקה בזכויות הנתבע מעבודתו בחברת ... . למעלה מהצורך, הנתבע פוטר מעבודתו ב – 14.5.06 וזכאי רק לפיצויי פיטורין בסך 29,000 ₪. חלקה של התובעת הינו 11,154 ₪. הכספים שימשו למימון צרכי הקטינים, והתובעת אשר אינה נושאת בעול גידולם הפיזי, הנפשי והכספי אינה זכאית לחלקה;

-התובעת אינה זכאית למחצית שווי המטלטלין המשמשים את הקטינים.

-התובעת חייבת במחצית החובות שנצברו במשך תקופת הנשואין: יתרת החובה בחשבון המשותף; חוב למס הכנסה; ציוד שנרכש עבור הקטינים, ובסה"כ 19,880 ₪.

-התובעת אינה זכאית לאיזון שוויוני לאור הנסיבות העובדתיות המיוחדות של המקרה: נטישת הקטינים, הטלת מלוא עול גידול הקטינים על כתפי הנתבע. לכל היותר האיזון צריך להיות 10% לתובעת.

ד י ו ן

המתווה המשפטי

19.חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973 (להלן: "החוק") קובע בסעיף 5(א) כי "עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה - פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג".

20.בענייננו נישואי הצדדים פקעו זה מכבר, ואין מניעה לחלוקת רכוש שהסדר איזון המשאבים חל עליו.

21.ככלל נערך איזון המשאבים לפי שווי הנכסים במועד פקיעת הנישואין (6/05). ברם, הצדדים רשאים להסכים אחרת. בענייננו, נראה כי הצדדים מזהים את מועד הקרע ביניהם עם מועד עזיבת התובעת את דירת המגורים המשותפים (11/04) וחפצים לערוך את איזון המשאבים בהתאם למועד זה.

22.אמנם, ב"כ הצדדים לא נדרשו לסוגית הקרע מפורשות, אך הם מתייחסים בכתבי בי"ד לשווים של נכסים שונים כפי שהיה במועד הנישואין ועד עזיבת התובעת את הבית ב – 11/04.

23.לפיכך, בהתאם להסכמה נלמדת זו, אני קובעת כי המועד הקובע לצורך שומת הנכסים לצורך עריכת האיזון בין הצדדים יהא מועד עזיבת התובעת את דירת המגורים המשותפים, היינו 11/04.

24.בצד הכלל שבסעיף 5 לחוק קבע המחוקק שלוש קטגוריות של נכסים וזכויות ששוויים לא יאוזן בעת פקיעת הנישואין:

"(1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;
(2) גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על-ידי המוסד לביטוח לאומי, או גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני-הזוג בשל נזק גוף, או מוות.
(3) נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם.
ג) בסעיף זה, "כלל נכסי בני הזוג" – לרבות זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות, קופות תגמולים וחסכונות".

25.בענייננו צדדים שנישאו בשנת 1993, ולא הסדירו את ענייניהם הרכושיים לפני הנישואין או במהלכם באמצעות הסכם ממון. משכך חל עליהם, מכללא, הסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק.

26.עתירת האישה הינה לאיזון משאבים בתשלומי המשכנתא ששולמו ממועד הנישואין עד מועד הקרע (11/04).

27.כב' השופט א' רובינשטיין בבע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד נט(1) 665, קובע:


"רוח העידן", כדברי כב' השופט רובינשטיין בבע"מ 5939/04 הינה להכיר בשיתוף בנכסים, ואף שהובאו לנישואין על ידי צד אחד, וכן בכספים כמשותפים, זאת כאשר בני הזוג חיים תחת קורת גג אחת במשך שנים כה רבות (19 שנה במקרה דנן), מבלי שקיים סכסוך גלוי ביניהם, או התבטאות מפורשת של מי מהם ביחס לכוונותיו של צד אחד לשמור לעצמו את הרכוש שהביא עימו בין בעת הנישואין ובין במהלך הנישואין (למעט במקרה של נישואים שניים כאשר לבעל הרכוש ילדים מנישואיו הראשונים, בבחינת "לא להעביר ממטה אל מטה").

אמור מעתה, בן זוג שהביא עימו לנישואין דירה, בה בני הזוג מתגוררים, שעה שאין לבן הזוג השני דירה אחרת, יוצר מצג כלפי בן זוגו כי יוכל לשכון לבטח בדירה, וזו תהא רכוש משותף, וזאת משלא נתן סימנים כי בדעתו לשמור על רכושו זה בפקיעת הנישואין...".

עוד מוסיף כב' השופט רובינשטיין כי:

"... בצד כל אלה יש ביסוד הדברים ציפייה להגינות ביחסים בין בני-אדם בכלל – נגזרת של תום-הלב החולש על המשפט הפרטי (ראו והשוו סעיפים 39 ו-61 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973), בחינת "אדם לאדם – אדם" (הנשיא ברק, רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון [12], בעמ' 279). זו גם תמציתו הערכית של הכלל "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב..." (דברים, ו, יח [א]) החופה ממעל באתוס מורשתנו; כדברי הרמב"ן (רמב"ן, ויקרא, יט, ב [ב]): "אחרי אזהרת פרטי הדינין בכל משא ומתן שבין בני אדם... אמר בכלל ועשית הישר והטוב, שיכניס בעשה היושר...". ואכן, ככל שהתוכן המשותף שנוצק לקניין, ובוודאי לדירת המגורים של זוג ומשפחה, משמעותי יותר, וככל שהייתה שותפות נמשכת בחיי הנישואין, ולה ביטויים מסוגים שונים, גם אם לא היו החיים הללו "גן של ורדים" בכל עת ובכל שעה, כך מצדיקה ההגינות כי תגבר ההתייחסות לחזקת השיתוף, בייחוד על נכס כמו דירת מגורים, קן המשפחה" (שם, פסקאות 6, 7).

28.במקרה דנן, מבחינה עובדתית הוכח, כי הצדדים התגוררו בדירה הרשומה ע"ש הנתבע (עמ' 20 ש' 7, סעיף 6 לתצהיר התובעת, סעיף 12(ב) לתצהיר הנתבע לעניין רישום הדירה), שהייתה בבעלותו לפני הנישואין, במשך כל התקופה ממועד הנישואין ועד עזיבת התובעת ב – 11/04 (כ- 12 שנים), כאשר שניהם תורמים לקופה המשותפת ולמאמץ המשותף, מנהלים חשבון עו"ש משותף, מגדלים שני ילדים ומשלמים את תשלומי המשכנתא השוטפים (עדות התובעת בעמ' 11 ש' 2 – 1, סעיפים 9 – 13, 18 לתצהיר התובעת, עדות הנתבע בעמ' 18 ש' 2 – 3, 5, 7, 13, 15, 17, סעיף 12(ט) לתצהיר הנתבע לעניין עצם תשלום החזרי המשכנתא במשותף). יצוין, תשלום החזרי המשכנתא החודשיים מחשבונו הפרטי של הנתבע במשך רוב התקופה אינו מעלה ואינו מוריד, שכן בפועל בוצע מכספים משותפים שנצברו במשך תקופת הנישואין (עמ' 20 ש' 9 -10, 15 - 20).

29.במקרה שלפנינו האישה אינה דורשת זכויות קנייניות בדירה אלא החזר מחצית התשלומים ששילמה במהלך הנישואין. לאור פסיקת ביהמ"ש העליון אני סבורה, כי מדרך קל וחומר, התובעת, אשר נשאה בנטל החזרי המשכנתא שרבצה על דירה הרשומה ע"ש הנתבע בלבד, זכאית להחזר מחצית תשלומי המשכנתא ששולמו בתקופה ממועד הנישואין ועד מועד הקרע בחודש 11/04.

30.אני דוחה את טענת הנתבע כי התובעת אינה זכאית להחזר משום שלא ניתנה הסכמתו מראש להחזר מחצית התשלומים במקרה של גירושין. בענייננו, התובעת ע"י תשלומים למשכנתא סייעה לו, הלכה למעשה, להגדיל את הונו, והנתבע היה חייב ממילא במדורה של התובעת במהלך הנישואין. אני רואה בכך חוסר תום לב לטעון היום כי תשלומי המשכנתא היוו שכ"ד. היה עליו להבהיר לתובעת כבר בתחילת הדרך כי תשלומי המשכנתא ישולמו מההכנסה המשותפת במקום תשלום שכר דירה.

31.בנסיבות אלה, לכאורה, יכולתי לסיים את פסק הדין. ואולם, טוען הנתבע, כי הדירה שייכת לאביו (עמ' 24 ש' 22 – 25), והצדדים שילמו את תשלומי המשכנתא שרבצה עליה חלף תשלומי שכירות ולא צבירה הונית (עמ' 20 ש' 8 – 12, עמ' 26 ש' 1 - 3).


מדובר בטענה בע"פ כנגד רישום בפנקס המקרקעין. כידוע, סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969 קובע כי רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים מהווה ראיה חותכת לתוכנו. אולם, כב' השופטת מרים בן פורת קבעה בע"א 371/85 חיים פיליפ נ' שלום רוזנברג ואח', פ"ד מב(1) 584, בעמ' 598 – 597, כי תיתכנה נסיבות בהן ניתן לקעקע את המשקל הראייתי של הרישום:

"ערה אני לכך ש"רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים" מהווה "ראיה חותכת לתוכנו": סעיף 125(א) לחוק המקרקעין. אולם אין לפרש את האמור בסעיף קטן זה שבשום נסיבות אין לקעקע את המשקל הראייתי של הרישום (פרט לסעיפים 97-93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש] תשכ"ט-1969).


מסכימה אני לדברי חברי הנכבד, השופט חלימה, כי סעיפים 97-93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש] עוסקים במצב דברים מסוים ומוגדר ואין להם כל שייכות לענייננו. עם זאת, גם רישום שבוצע על פי הצהרה שאינה תואמת את הנתונים המהותיים בחוזה, או במרמה ואפילו בטעות בתום לב וכיוצא באלה מקרים, יכול הבעלים האמיתי לתקוף בתביעה משפטית. לשם המחשת כוונתי ניתן להיעזר בדוגמאות שמביא פרופ' לבונטין במאמרו "על המחזיק שלא-כדין במשפטנו האזרחי" (הפרקליט כ"ה 234, 246) בלשונו:

"...גזלן, אשר לא נתקיימה כל זיקה מוקדמת בינו לבין הבעלים האמיתי, אין לראותו כבעל הקניין המשפטי בנכס רק משום שהצליח (באמצעות זיופים ורמאות) להירשם כבעל הנכס."

ובהערת שוליים שם:

"או אף שלא ע"י זיופים ורמאות, כבמקרה האפוטרופוס המוכר לצד שלישי ללא היתר בית-דין."

מובן, אפוא, כי רישום על יסוד הצהרה של עובדות כוזבות אינו יכול לחסות בצלו של סעיף 125(א). שונה המצב אם חל על מקרה נתון סעיף 10 לחוק המקרקעין. אם רכש אדם זכות במקרקעין מוסדרים בתמורה, תוך הסתמכות בתום-לב על הרישום, מגן החוק על זכותו גם אם התברר כי הרישום לא היה נכון. סעיף 125(א) לחוק המקרקעין - שאפשר כי ראוי היה למקמו ליד סעיף 10 הנ"ל, כהמלצתו של פרופ' ויסמן (ראה: י. ויסמן, "חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, מגמות והישגים", המכון למחקרי חקיקה ומשפט השוואתי, ע' 87-86), אכן עשוי להוות ראיה חותכת לגבי צד ג' אשר - כמפורט בסעיף 10 - מסתמך על הרישום.

ברם, לא בכגון דא עסקינן. כמו כן מהווה כנראה סעיף 125(א) ראיה חותכת כלפי כל אדם כל עוד לא ניתן פסק-דין בבית משפט מוסמך המצווה לשנות את הרישום, והתיקון בוצע".

32.בענייננו הנתבע מבקש להוכיח כי הרישום אינו משקף את הבעלות האמיתית כך:

-מסמכים: שטר משכנתא בו מופיע האב כלווה הראשון, תכתובת של עו"ד עם האב בקשר לעסקת הרכישה, קבלה על תשלום שכ"ט עו"ד בעסקת הרכישה, קבלה על תשלום שכ"ט שמאי, הסכם שכירות בין האב לבין שוכרים/צדדים שלישיים בתקופה שלפני מגורי הצדדים בדירה (נספחים ב' – ו' לסיכומי הנתבע). יצוין כי באישורי מצב חשבון תשלומי המשכנתא לשנים 1993 – 2004 שצרף הנתבע (נספח ז' לסיכומים) מופיע הנתבע כלווה 1 והאב כלווה 2, וזאת בניגוד לכתוב בשטר המשכנתא, וראה גם עדות הנתבע בעמ' 19 ש' 22 – 26.

-עדות מר י. ד, אביו של הנתבע, שהעיד כי הדירה שלו (עמ' 26 ש' 13 – 14). בעדותו הבהיר כי משיקולי מס רשם הדירה ע"ש הנתבע (שם, ש' 16) "... מפני שעל דירה אחת לא משלמים מס, על שתי דירות משלמים מס הכנסה" (שם, ש' 20 – 21, עמ' 27 ש' 1). האב מחזיק בדירה נוספת בבעלות משותפת שלו ושל בנו י', שנרכשה 7 שנים לאחר רכישת הדירה נשוא הדיון. האב לא הצליח ליתן הסבר מניח את הדעת לשאלת השוני ברישום בין הדירות אלא הסתפק באמירה: "זו דירה שלי וזו דירה שלי, הכל שלי. מה זה משנה?" (עמ' 28 ש' 6 – 7). סביר להניח שאם היה מודרך משיקולי מיסוי גרידא היה רושם כל אחת מהדירות ע"ש ילדיו בלבד, במיוחד כמי שהינו עצמאי במקצועו והיו לו "בעיות בהצהרת ההון..." (סעיף 9 לתצהיר ד.י).

- עדות הגב' ג.י, אשת אחיו של הנתבע – הצהירה כי הדירה נרכשה ע"י האב (סעיף 3 לתצהיר), ובהמשך: "בשיחות בתוך המשפחה שהייתי נוכחת בהם הבנתי כי ד' רשם דירות שרכש עבורו ע"ש ילדיו בגלל מס הכנסה" (סעיף 4 לתצהיר). בחקירתה בביהמ"ש נשאלה "מי אמר לך?" והשיבה: "ברור. ד' קם ב – 04:00 לפתוח את החנות וסוגר בלילה בשעה 22:00 מה בגלל העיניים היפות של הילדים שלו? זה היה ברור שזה בשביל הפנסיה שלו", ובהמשך: "ש: האם ד' פנה אליך או שמעת שהוא אומר בנוכחותך שהדירה שלו?" "ת: ברור. כי היה עניין של המעלית. טחנו לנו את המח בעניין המעלית. א' לא רצה מעלית וד' אמר לו מי אתה שאתה מחליט, אתה לא צד בעניין. .." (עמ' 30 ש' 26, עמ' 31 ש' 1 – 2, 3 – 6). כן העידה: "... הם ידעו שהם משלמים שכירות והבית של ד'" (עמ' 30 ש' 19 – 20). מעדותה עולה כי לא נאמר לה ברחל ביתך הקטנה כי הדירה של האב, אלא מדובר בהבנתה הסובייקטיבית בלבד.

33.חשוב לציין כי העדים (בני משפחה) בעלי נגיעה אישית בעניין הנדון בביהמ"ש. לכך יכולה להיות השלכה לעניין המשקל הראייתי של עדותם (ראה: י' קדמי, על הראיות (כרך ראשון) תשס"ד – 2003, בעמ' 463). לעניין זה ראה: ע"פ 725/95 מנדלברוט נ' מדינת ישראל, תק-על 95(4) 245: "דבר היותם מעוניינים בתוצאות יורד אך לשאלת מהימנותם ומשקל עדותם".

34.לאחר שעיינתי בתשתית הראייתית שהונחה בפני לא השתכנעתי כי הרישום אינו משקף את מצב הזכויות בפועל. לעניות דעתי המסמכים יכולים לחזק דווקא את גרסת התובעת לפיה הדירה נרכשה וניתנה על ידי האב במתנה לנתבע (סעיף 18 לתצהיר התובעת, עמ' 9 ש' 8, 11), שהיה בן 19 במועד הרכישה (סעיף 12(א) לתצהיר הנתבע, עמ' 20 ש' 2). לכך מצטרפת גרסתו הבלתי הגיונית של האב, ועדות ג.י שאינה מעלה או מורידה.


35.גם אם נצא מנקודת הנחה לפיה מדובר בדירה של האב חרף הרישום, לא הוכח כי הצדדים הסכימו לשלם את המשכנתא חלף דמי השכירות, כטענת הנתבע. התובעת הכחישה את הטענה מכל וכל. לטענתה, מעולם לא נדרשה לחתום על הסכם שכירות כלשהו או ליתן ערבות כלשהי, וכלשונה: "... לא הייתה התניה בכתב שזה שכירות ושום דבר. לא החתימו אותי ולא אמרו לי דבר" (עמ' 15 ש' 4 – 9). הנתבע לא יכול להציג הסכם שכירות, שכן, לדבריו "... אצלנו במשפחה לא נהוג לעשות חוזה בין אבא לבן..." (עמ' 25 ש' 4 – 5), ובהמשך: "... ולא נהוג לעשות חוזה כי במשפחה שלנו לא נהוג לעשות מסמך" (שם, ש' 8). האב אמנם טען בתצהירו כי עם נישואי הצדדים הציע להם להתגורר בדירה ולשלם את תשלומי המשכנתא השוטפים במקום לשלם לו שכירות (סעיף 15 לתצהיר). בחקירתו בביהמ"ש הסביר כי אינו יכול להציג הסכם שכירות משום ש"... אני עיראקי אצלנו בעירק עושים חוזה בעל פה לא בכתב. הסכם של כבוד בין אב לבן. אני עירקי" (עמ' 27 ש' 23 – 24). לטענתו, עשה הסכם שכירות בעל פה (שם, ש' 26). ואולם, מנהגי העדה העיראקית, אינם נמצאים בידיעתו השיפוטית של ביהמ"ש, והיו צריכים להיות מוכחים באמצעות מומחה לעניין. עפ"י כללי הראיות הימנעותו של הנתבע מהעדת מומחה כנ"ל פועלת לחובתו (ראה: ע"א 216/73 סולומונוב נ' אברהם, פ"ד כח(1) 194).

לפיכך אני דוחה את הטענה לפיה תשלום המשכנתא היה חלף דמי שכירות.

36.לעניין הטענה לפיה משכנתא חלף שכירות הייתה כדאית כלכלית משום גובה דמי השכירות באזור (סעיף 12(ז) לתצהיר הנתבע, סעיף 16 לתצהיר האב, עמ' 27 ש' 21) - אין לה על מה שתסמוך, שכן אינה נתמכת בראיה אובייקטיבית כלשהי, כגון חוו"ד שמאי או מתווך. כאמור, עפ"י כללי הראיות הימנעות הנתבע מהעדת מומחה כנ"ל פועלת לחובתו (ראה: ע"א 216/73 סולומונוב נ' אברהם, פ"ד כח(1) 194).

השקעה בדירה ובבניין

37.אין מחלוקת כי בוצעו שיפוצים בדירה, והותקנה מעלית בבניין (עמ' 21 ש' 4 - 6, סעיפים 21, 24 לתצהיר התובעת, סעיפים 14, 15 לתצהיר הנתבע).

המחלוקת נוגעת לשאלת זהות המשלם וגובה התשלום.
לטענת התובעת, עלות השיפוצים בדירה 10,000 ₪, עלות התקנת המעלית 15,000 ₪ ששולמו מכספים משותפים (עמ' 10 ש' 11, 13, 16 - 17, עמ' 12 ש' 7 – 9, עמ' 14 ש' 26, עמ' 15 ש' 2 – 3, סעיפים 22, 24 לתצהירה). בעדותה הסבירה כי אינה יכולה להמציא ראיה חיצונית על התשלומים, משום ש"..החשבון נסגר. ניסיתי ללכת לבנק" (עמ' 12 ש' 12) ובהמשך: ".. אדון א' דאג לקחת לי את הספחים (של השיקים באמצעותם שולם עבור התקנת המעלית – ע.מ) ולהעלים לי הכל" (שם, ש' 26, וראה גם עמ' 13 ש' 4). להוכחת התשלום עבור המעלית צרפה מכתב מיום 7.2.07 מ"מקובר הנדסת מעליות בע"מ" המופנה אל התובעת בו מאשר מר מקובר כי: "... שולם לי עבור חלקכם בהתקנת המעלית ברח' ... ר"ג על ידכם סך 15,000 ₪. התשלום היה עבור הדירה בקומה השניה" (נספח ג' לתצהירה). כשהוצג בפניה מכתבו של מר מקובר מיום 9.1.07 (נספח ד' לתצהיר מר י.ד) בו מאשר כי שילם חלקו במעלית עבור 2 דירות שמחזיק בבניין, הסבירה: "אחת זה ה – 5,000 ₪ שד' שילם והשניה היא שהוא שילם עבור הדירה של אחותו" (עמ' 15 ש' 15 – 16, 20, וראה גם עמ' 12 ש' 20 - 21).

לטענת הנתבע אביו נשא בעלויות שיפוץ הדירה בסך 3,000 ₪, וזאת יודע כי: "הייתי בדירה" (עמ' 20 ש' 24, 26) ובהמשך: "בסוף העבודה הוא הוציא כסף ושילם להם (לפועלים – ע.מ). שילם להם 3,000 ₪" (עמ' 21 ש' 2). לגבי התקנת המעלית טען: "הדירה בקומה הרביעית השתתפה 40,000 ₪" והדירה נשוא הדיון "בין 15,000 - 20,000 ₪" (עמ' 21 ש' 25). הנתבע הכחיש את טענת התובעת על תשלום בסך 15,000 ₪ עבור המעלית. לטענתו לא שולם דבר (עמ' 22 ש' 1), והאישור של מר מקובר חסר משמעות משום ש: "מקובר הוא בסך הכל היה קבלן. הוא נתן אישור על הדירה ששולמה. הוא לא נתן קבלה שהיא שילמה. היא הלכה בתור אישה נשואה ובקשה אישור שזה שולם ולא קיבלה קבלה שהיא שילמה. הקבלה מוכיחה על תשלום ולא דף" (עמ' 22 ש' 4 – 6). מר י.ד טען כי שילם עבור המעלית (עמ' 29 ש' 5), וצרף לתצהירו קבלות מ"מקובר" מהימים 31.5.00 ע"ס 5,824 ₪ ו - 4.7.00 ע"ס 15,127 ₪, וכן ספחי שיקים (סעיף 20 ונספח ד' לתצהיר ד. י). אין בקבלות כדי ללמד עבור איזו דירה שולם התשלום (לטענת האב שתי הדירות בקומה השניה והרביעית שלו). גם ספחי השיקים לא מלמדים דבר שכן לא מצוין בהם לפקודת מי נמשכו. בחקירתו התבקש להתייחס לאפשרות לפיה עלות התקנת המעלית עבור הקומה השניה הייתה 20,000 ₪ מתוכם הצדדים שילמו 15,000 ₪ והוא השלים 5,000 ₪. תשובתו אינה שופכת אור, שכן לדבריו: "הבעיה עם המעלית שהחברה שבנתה אותה פשטה את הרגל, הקבלן שתיווך גם הוא פשט את הרגל, כל הדיירים אף אחד לא יודע כמה עלתה המעלית" (עמ' 29 ש' 10 – 11)

38.בנסיבות אלה, של היעדר ראיה אובייקטיבית ממשית, וכאשר הנתבע המכחיש את התשלום לא ביקש לחקור את מר מקובר אשר יכול היה לשפוך אור על הדברים, הדבר פועל לחובתו (ראה: ע"א 216/73 סולומונוב נ' אברהם, פ"ד כח(1) 194).

39.לאחר שעיינתי בתשתית הראייתית שהובאה, ולאור הגיונם של הדברים, השתכנעתי כי סכומי ההשקעה בדירה ובמעלית שולמו מכספים משותפים. לפיכך אני קובעת כי התובעת זכאית להחזר מחצית הכספים ששולמו. קביעתי זו מתייחסת למעלית בלבד שכן לגבי עלויות שיפוץ הדירה לא הובאה ראיה כלשהי לתמיכה בסכום הנטען.


זכויות סוציאליות

40.עפ"י סעיף 5 לחוק והפסיקה שנסקרה לעיל (עמ (מחוזי, י-ם) 818/05 פלונית נ' פלוני) לכל אחד מהצדדים זכויות בקופ"ג, פנסיה ופיצויי פיטורין של רעהו, אשר נצברו במהלך חיי הנישואין (ממועד הנישואין ועד מועד הקרע בחודש 11/04).

בענייננו טענת התובעת לפיה התפטרה מעבודתה ולא קיבלה פיצויי פיטורין לא נסתרה. לגבי זכויותיה בקופ"ג תעוז טענה כי יש לקזז 2,650 ₪ (מחצית הסכום שמשכה בפועל) ועוד 2,500 ₪ במועד הגמילה בגיל פרישה לפנסיה (סעיף 28 לסיכומים).

41.הנתבע עבד ב.... עפ"י אישור .... (נספח א'1 לתצהיר הנתבע) קיבל את "...מלוא התשלום בגין עבודתו, לרבות שכר עבודה, דמי מחלה, דמי חופשה, פיצויי פיטורין, דמי הבראה, הבטחה לחוזה לעונת 2003/4 הוצאות משפטיות וכל זכות אחרת המגיעה לו..." בסך 40,000 ₪ ב – 7 תשלומים, אשר הראשון בהם היה ביום 18.12.03 והאחרון ביום 15.6.04. הנתבע העיד כי: "... בזמן שלנו חלק מה- 40,000 ₪ הלכו לחובות, חלק מזה הלכו לתשלומים השוטפים, חלק מזה הלכו לשוק האפור שהיא יודעת את זה..." (עמ' 18 ש' 20 – 22, 26) בעדותו הסביר, כי צרכי המשפחה זה גם חובות לשוק האפור (עמ' 19 ש' 1, 3, 7).

מדובר בכספים שהתקבלו בתקופת החיים המשותפים, ומן הסתם נכנסו לחשבון המשותף. בהיעדר ראיה לסתור אני מקבלת את גרסתו של הנתבע לפיה הכספים האלה שימשו לצרכי המשפחה, לרבות חובות לשוק האפור. לפיכך, אני קובעת כי התובעת אינה זכאית לאיזון בכספים שהנתבע קיבל מ....

42.הנתבע עבד גם בחב' ... בין 1.11.99 לבין 14.5.06. כשפוטר קיבל פיצויי פיטורין בסך 29,000 ₪ (נספח א' 2). בעדותו טען כי להוציא פיצויים אלה לא היו לו קופ"ג, או קרן השתלמות (עמ' 19 ש' 20 – 16). בנסיבות אלה אני קובעת כי התובעת זכאית לאיזון משאבים בכספים שנצברו בגין התקופה היחסית מ - 11/99 עד 11/04.

איזון מטלטלין

43.לגבי איזון משאבים במטלטלין – התובעת העריכה את שווים בסך 7,500 ₪ וצרפה רשימה של פריטים שונים. לטענת הנתבע מדובר בפריטים ישנים, ערכם נמוך, והם משמשים את הקטינים. לגבי טבעות זהב שציינה התובעת טוען הנתבע כי מדובר בתכשיטי פלסטיק, שהיו על התובעת עת עזבה את הדירה.
התובעת לא המציאה ראיה קונקרטית על שווים של הפריטים, אשר חלקם שנוי במחלוקת. גם לגבי הטבעות לא המציאה ראיה לסתור.

בנסיבות אלה, בהיעדר ראיות ובהיעדר הסכמה לא ניתן לקבוע ממצאים לגבי המטלטלין.

אני מציעה לב"כ הצדדים להגיע להסדר באשר לחלוקת המטלטלין, וממליצה להם לעשות כן תוך התחשבות בכך שהמטלטלין, רובם ככולם, משמשים את הקטינים המצויים במשמורת הנתבע. אני דוחה, אפוא, את התביעה בעניין המטלטלין.

חובות

44.כב' השופט לוין פסק בע"א 5598/94 נניקשווילי נ' נניקשווילי, פ"ד מט(5) 163, בעמ' 168-169 כי:

"חזקת השיתוף בחובות משלימה את חזקת השיתוף בנכסים. בן הזוג נהנה מפירות השותפות עם בן זוגו, חייב לשאת בעול החובות שנוצרו במהלך החיים המשותפים. שתי החזקות הללו משקפות את תמציתו של הבית המשותף - ההנאה מרווחי השותפות בצד הנשיאה המשותפת בהוצאות ובהפסדים... נטל ההוכחה הוא על הצד הטוען כי חוב מסוים איננו משותף".

בע"א (ת"א) 1/98 אדגר נ' שטנג (טרם פורסם) פורשה הלכת נניקשוילי ונקבע מפורשות כי:

"הלכת נניקשווילי פורשה בהמשך ע"י בתי המשפט המחוזיים לסוגיהם, כמיישמת את הלכת השיתוף "החיצונית" גם ביחסים שבין הצדדים השותפים לבין צד ג' במילים אחרות: ניתן לגבות משני הצדדים לשיתוף חוב שנוצר ע"י אחד מהם בלבד כלפי צד ג'".

גם בע"א 6557/95 אבנרי נ' אבנרי, פ"ד נ"א (3) 541, 544 נקבע:

"כן נפסק באותו עניין ופסיקה מאוחרת אימצה קביעות אלו, כי "אין לדרוש מאת אחד מבני הזוג יותר מאשר להוכיח כי חייב כספים, ומהו הסכום שהוא חייב, ואין לדרוש ממנו הוכחה מה מקור החוב... חזקה על החובות שהם חובות משותפים עד שיבוא הצד
הטוען אחרת ויוכיח כי בן הזוג הוציא הוצאות מסוג כזה שאין לראותם כחובות משותפים".

בענייננו טוען הנתבע יש לכלול במסגרת החיובים הנכללים באיזון המשאבים גם את יתרת החובה בחשבון המשותף בסך 5,400 ₪ וכן חוב לשלטונות המס בסך 9,361 ₪ בגין תיאומי מס לשנת 2004 (נספחים ד', ה' לתצהיר הנתבע).

לעניין יתרת החובה בחשבון המשותף – אין מחלוקת כי מדובר בחוב שנוצר במהלך החיים המשותפים. לטענת התובעת כיסתה את מחצית החוב המשותף נכון ליום 17.12.04 בסך 2,200 ₪ (נספח ד' לתצהירה) ו".. מאז לא משכתי כספים מהחשבון המשותף..." (סעיף 28 לתצהיר, עמ' 13 ש' 6 – 8, 10 16, עמ' 14 ש' 1 - 3). האישור שצרפה התובעת הינו בקשה של בעלי חשבון להיגרע ממנו חתומה בידי התובעת בלבד, ומצוין על גביה כי הנתבע לא הגיע לחתום. מנגד, טען הנתבע כי שילם ביום 28.7.06 חוב בחשבון המשותף בסך 5,400 ₪, לאחר שהתובעת סירבה לשלם את חלקה (2,700 ₪) (עמ' 22 ש' 20 – 26) (נספח טו' לסיכומים).

45.לאחר שעיינתי בתשתית הראייתית שהובאה בפני אני קובעת כי אין באישור כדי לאשר תשלום מחצית החוב, כטענת התובעת. המדובר, אפוא, בחיוב שיש להפחיתו מנכסי התובעת לצורך עריכת האיזון.

46.לעניין החוב לשלטונות המס – לטענת הנתבע מדובר בחוב בגין תיאומי מס לשנת 2004 (עמ' 23 ש' 21 – 23). בדרישה הנחזית להיות דרישת חוב מצוינים שמותיהם של הנתבע ואביו. הנתבע הסביר: "התיאומי מס שייכים לשתי עבודות שעבדתי ב... וב... לא הלכתי לעשות תיאומי מס כי המשכורות היו נמוכות. זו הטעות. הגיע לי חוב של מס הכנסה" (עמ' 24 ש' 1- 3). לנתבע לא היה הסבר מדוע אביו מופיע בדרישה (שם, ש' 11), והכחיש כי היו להם עסקים (שם, ש' 13). גרסתו של הנתבע אינה מתקבלת על הדעת, מקור החוב המשותף ומועד יצירת החוב (האם אחרי 11/04) אינו ידוע. בנסיבות אלה אני דוחה את טענתו לפיה יש לחייב את התובעת בתשלום מחציתו.

איזון שונה לפי סעיף 8 לחוק יחסי ממון

47.באשר לטענה לאיזון בלתי שוויוני בנסיבות המיוחדות של המקרה – בע"מ 614/07 פלונית נ' פלוני, תק-מח(2) 3247 נקבע בדעת רוב (כב' השופטים וילנר ועמית) כי רק במקרים חריגים יעשה שימוש באפשרות הקבועה בסעיף 8(2) לחוק:

"סעיף 8 לחוק יחסי ממון מהווה כלי רב עוצמה בביצוע איזון משאבים, ויש לעשות בו שימוש זהיר ומושכל, שכן לא בנקל ישלול בית המשפט את זכויותיו הקנייניות של מי מבני הזוג ויעניקו לאחר. הכלל הוא כאמור, כי איזון משאבים ייעשה על דרך חלוקה שווה של שווי כלל הנכסים... המקרים בהם ייעשה שימוש בסעיף זה יהיו אלה היוצאים מן הכלל והחריגים, בהם חוסר האיזון בולט באופן מיוחד, לא כל מקרה שבו נוצר בעת איזון המשאבים חוסר שיוויון מבחינת סך שווי הנכסים שיש לכל אחד מבני הזוג, יצדיק שימוש בסעיף 8 לחוק".

48.בע"מ 4699/08 פלונית נ' פלוני, תק-על 2008(3) 275, בעמ' 276 דחה כב' השופט רובינשטיין בקשת רשות ערעור על ע"מ 614/07 הנ"ל וקבע:

"עוד ייאמר, כי השאלה עד כמה צריך איזון משאבים להיות "צופה פני עתיד", היא שאלה סבוכה:
"חוק יחסי ממון אינו מגדיר מהן אותן 'נסיבות מיוחדות' המצדיקות סטייה מכלל האיזון השווה. העמדה העקרונית של בית-הדין כפי שהיא משתקפת בפסק-דינו, הינה כי במסגרת קביעת הנסיבות המיוחדות המצדיקות איזון נכסים בין בני-הזוג באופן שאינו שווה, יש להביט לא רק לעבר העבר אלא גם לעבר העתיד, על-מנת להביא לאיזון משאבים שיאפשר לשני בני-הזוג סיכוי הוגן לקראת החיים שלאחר הפירוד (ראו והשוו: ש' שוחט "הלכת השיתוף - מחלוקה שווה לשוויוניות בחלוקה" ספר שמגר ג (תשס"ג) 731, 739). אף שעמדה זו שובה את הלב במבט ראשון, היא מעוררת שאלות לא פשוטות... אינני רואה להכריע במכלול השאלות האמורות וניתן להותירן לעת מצוא" (בג"צ 4178/04 פלונית נ' בית הדין הרבני לערעורים (טרם פורסם) - השופטת, כתארה אז, ביניש)
באותה פרשה ציינתי, "כי לדידי מסתברת הגישה המעדיפה, בנסיבות חריגות מתאימות, 'עקרונות של 'צדק חלוקתי' בעת פירוק השיתוף בין בני זוג' (תמ"ש (י-ם) 13111/98 א.ב. נ' מ.ב. (לא פורסם) - סגן הנשיא מרכוס), על פני חלוקה שווה" (ההדגשה הוספה - א"ר). ברם, ברי כי הכלל הוא סעיף 5 ובגדריו יש לחתור לפתרון אופטימלי, לא בנקל וכעניין שבשגרה ייעשה שימוש בסעיף 8(2)." (ההדגשה שלי – ע.מ).

49.במקרה דנן מבקש הנתבע לשנות את יחס האיזון משום שמגדל את הקטינים שננטשו בידי אימם, ועול פרנסתם הפיזי והכלכלי עליו. איני סבורה, כי נסיבות אלה עונות לגדר 'נסיבות מיוחדות' כלשון סעיף 8 לחוק.

סוף דבר

50.אשר על כן אני מורה כדלקמן:

א.תביעה בתמ"ש 10022/05 מתקבלת בחלקה, ואני מורה על איזון משאבים כדלקמן:


-הנתבע ישלם לתובעת מחצית תשלומי המשכנתא ששולמו ממועד הנישואין (11.1.93) ועד מועד הקרע (1.11.04).
-הנתבע ישלם לתובעת מחצית ההשתתפות בהתקנת המעלית ומחצית מעלות השיפוצים בדירה בסך 12,500 ₪ .
-הנתבע ישלם לתובעת מחצית פיצויי הפיטורין שקיבל מ... בגין התקופה 11/99 – 11/04.
-הנתבע יקזז מחיוביו לתובעת סך 2,650 ₪ (מחצית הסכום שמשכה בפועל) ועוד 2,500 ₪ במועד הגמילה בגיל הפרישה לפנסיה.
-כל הסכומים הנזכרים לעי'ל ישאו הפרשי הצמדה מיום ההוצאה ועד לפסק הדין.
-התביעה לאיזון משאבים במטלטלין נדחית.

ב.בנסיבות העניין איני עושה צו להוצאות.

ג.פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

ד.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. איזון משאבים עסק

  2. איזון משאבים ירושה

  3. איזון משאבים כתובה

  4. איזון משאבים חובות

  5. איזון משאבים אקטואר

  6. איזון משאבים מוניטין

  7. איזון משאבים קרן פנסיה

  8. התיישנות איזון משאבים

  9. איזון משאבים קופות גמל

  10. איזון משאבים לא שוויוני

  11. איזון משאבים חלוקת רכוש

  12. איזון משאבים כספי ירושה

  13. איזון משאבים דירת מגורים

  14. איזון משאבים חזקת השיתוף

  15. איזון משאבים הלכת השיתוף

  16. איזון משאבים לפני גירושין

  17. חזקת השיתוף איזון משאבים

  18. איזון משאבים ידועים בציבור

  19. איזון משאבים בבית הדין הרבני

  20. איזון משאבים זכויות סוציאליות

  21. איזון משאבים בין בני זוג מוסלמים

  22. היום הקובע לאיזון המשאבים בין הצדדים יהיה יום גירושיהם

  23. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון