המועד להגשת עתירה מנהלית


הרקע לעתירה:

בפני בקשה להארכת מועד להגשת עתירה מנהלית על החלטתה של ועדת הערר המחוזית למחוז חיפה (להלן: "ועדת הערר") שניתנה במסגרת ערר 084/05 ביום 21.7.05. המבקש מבקש להאריך את מועד הגשת העתירה המנהלית למועד של 45 ימים שימנו לאחר קבלת כל החלטה סופית של המועצה הארצית לתכנון ובניה (להלן: "המועצה הארצית").

המבקש עושה שימוש במבנה הממוקם בצד כביש מס' 4, בקטע המצוי מול הכפר פרדיס, לשם ניהול מכולת. המבקש הגיש בקשה לועדה המקומית להתיר לו שימוש חורג במבנה לצורך ניהול מכולת. ביום 9.5.05 דחתה הועדה המקומית את בקשתו. המבקש הגיש על החלטה זו ערר לועדת הערר. בעוד עררו מונח בפני ועדת הערר הגיש המבקש בקשה לועדה המקומית לדיון חוזר בבקשתו והועדה המקומית נעתרה לבקשתו זו. לכן ביקש המבקש להקפיא את הערר שהגיש על החלטת הסירוב של הועדה המקומית מיום 9.5.05. המבקש פנה ליו"ר הועדה המקומית על מנת שישלח מכתב ליו"ר ועדת הערר בו יכתוב כי הועדה המקומית מתעתדת לדון דיון חוזר בבקשתו של המבקש לשימוש חורג במבנה וכי מבוקש להקפיא את הדיון בערר. יו"ר הועדה המקומית כתב מכתב ברוח זו ליו"ר ועדת הערר. בעקבות מכתב זה פנה המבקש ביום 11.7.05 בבקשה מוסכמת לועדת הערר להקפיא את המשך הדיון בערר מס' 084/05 שהגיש על החלטת הסירוב של הועדה המקומית.

ועדת הערר לא הקפיאה את הדיון בערר שהגיש העורר וביום 21.7.05 נתנה את החלטתה הדוחה את עררו של המבקש על החלטת הסירוב של הועדה המקומית. במסגרת החלטת ועדת הערר נכתב כי הנימוקים שהביא המבקש לבקשה לדיון חוזר בפני הועדה המקומית אינם רלוונטיים לטעמים שעל פיהם החליטה ועדת הערר לדחות את הערר ולכן גם אם לכאורה קיימת הסכמה בין הצדדים להקפאת הדיון בערר, לא מצאה ועדת הערר מקום להיעתר לה.

המבקש מבקש למצות את כל האמצעים המשפטיים העומדים לרשותו מבלי לוותר על זכותו להגיש עתירה מנהלית כנגד החלטת ועדת הערר. לאור החלטתה של ועדת הערר, אשר ציינה כי החלטתה של הועדה המקומית צריכה לעבור אישור של הועדה המחוזית, הוולקחש"פ או המועצה הארצית, כתב ב"כ המבקש מכתב ליו"ר הועדה המקומית וביקש כי הועדה המקומית לא תדון, לגופם של דברים, בבקשתו של המבקש לדיון חוזר בבקשתו לשימוש חורג ותעביר את החומר המונח בפניה למועצה הארצית כדי שהיא תדון בבקשתו.

על כן, מבקש המבקש להאריך את המועד להגשת עתירה מנהלית על החלטתה של ועדת הערר באופן שיהיו לו 45 יום כדי להגיש את העתירה המנהלית לאחר שתתקבל החלטה סופית מהמועצה הארצית בבקשתו להתיר שימוש חורג במבנה כמכולת.

טענות הצדדים:


המבקש טוען כי ההלכה הינה שבמצב דברים זה הארכת מועד תינתן כדבר מובן מאליו. על כן, כדי שיהיה למבקש יומו בביהמ"ש לעניינים מנהליים מבקש המבקש להאריך את המועד לצורך הגשת עתירה מנהלית על החלטת ועדת הערר.

המשיבה 1, ועדת הערר המחוזית, טוענת כי המדובר לא רק בשימוש חורג, אלא גם כי המבנה החורג לכשעצמו ואשר חלקו נבנה ללא היתר ומצוי בתחום תוואי דרך ארצית. כן מציינת ועדת הערר כי הן הועדה המקומית והן ועדת הערר דחו את בקשתו של המבקש הואיל והשימוש המבוקש הינו בבחינת "סטייה ניכרת" מהוראות התוכנית וכן מטעמים תעבורתיים-בטיחותיים.

עוד טוענת ועדת הערר כי קיומו של דיון חוזר בועדה המקומית לאחר שניתנה החלטת ועדת הערר חוטא להליך המנהלי התקין ולמעשה מתעלם ועוקף את החלטת ועדת הערר, שכבר ניתנה. בנוסף, טוענת ועדת הערר כי איננה מבינה מהי הבקשה אשר תונח בפני המועצה הארצית, מה מהות הפניה שנעשתה למועצה הארצית ומה עלה בגורלה.
כן לא ברור לועדת הערר מהו מקור תוקפה של הפניה למועצה הארצית.

לטענת ועדת הערר, אין זה מעניינה של המועצה הארצית להכריע דווקא במתן היתר לשימוש חורג למכולת בפרדיס והתנאי המוקדם להעברת עניין מסוים לקבלת אישור המועצה הארצית הוא כי הועדה המקומית ממליצה על מתן אותה הקלה או שימוש חורג. בענייננו הועדה המקומית אינה ממליצה על אישור השימוש החורג ואף קבעה כי מדובר בסטיה ניכרת.

בנוסף, טוענת ועדת הערר כי על פי עמדת הועדה המקומית לאחר קבלת עמדת המועצה הארצית תדון הועדה המקומית שוב בבקשה ואז תינתן החלטה חדשה אשר מקימה לעותר זכות נוספת לפתוח בהליכי הערעור.

המשיבה 2, הועדה המקומית, טוענת כי בקשתו של המבקש למתן היתר לשימוש חורג נדחתה על ידי הועדה המקומית מטעמים שונים, לרבות העובדה כי מדובר בסטיה ניכרת מהוראות תוכנית ש/391 ומשום שהפעילות במבנה מהווה סיכון תעבורתי בדרך ארצית. לאור טיעונו של ב"כ המבקש כי המדובר בתוואי דרך ארצית הנתון לכאורה לסמכות המועצה הארצית, החליט יו"ר הועדה המקומית לקיים דיון חוזר בבקשה. הועדה המקומית קבעה כי הבקשה תועבר למועצה הארצית ולאחר קבלת החלטתה תדון הבקשה במליאה. הועדה המקומית מותירה את בקשתו של המבקש להארכת מועד להגשת העתירה לשיקול ביהמ"ש, אך מציינת כי אינה חוזרת בה מהחלטתה ומעמדתה כפי שהובעה בפני ועדת הערר. הועדה המקומית מציינת גם כי משתינתן החלטתה של המועצה הארצית או מי מועדותיה, תחזור הועדה המקומית ותשקול את הבקשה לגופה לאור החלטת המועצה הארצית.

דיון:


תקנה 3 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א – 2000 (להלן: "תקנות בתי משפט לענינים מינהליים") קובעת כך:

"3. המועד להגשת עתירה
(א) עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין.
(ב) לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם.
(ג) בית המשפט רשאי להאריך מועד שנקבע להגשת עתירה כאמור בתקנות משנה (א) ו-(ב), לאחר שנתן למשיב הזדמנות להגיב לבקשת ההארכה, אם ראה הצדקה לכך".

בע"א 6365/00 בר-אור נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז הצפון, פד"י נו(4) 38, 44 מבהיר בית המשפט העליון תכלית תקנה זו:

"התכלית העומדת ביסוד התקנה היא זירוז ההליכים בעתירות מנהליות במטרה להגיע להכרעה מהירה במחלוקת שנפלה בין הפרט לרשות המנהלית. תכלית עיקרית נוספת היא הרצון לעגן בתקנה את עקרונות השיהוי השאובים מהלכותיו של בית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק. כידוע, אחד הכללים להפעלתו של שיקול הדעת השיפוטי בעתירות מנהליות, הוא זה שעניינו שיהוי בהגשת העתירה. על פי כלל זה, רשאי בית המשפט לדחות עתירה על הסף בשל איחור בהגשתה מקום שנוכח לדעת כי האיחור כרוך היה בפגיעה באינטרסים של אחרים. עקרון זה הוחל על בתי משפט לעניינים מנהליים מכוח סעיף 8 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, תש"ס-1000, ודוק, העיקרון המונח ביסוד התקנה הוא עיקרון של שיהוי ולא של התיישנות. לא חלוף הזמן לכשעצמו הוא המכריע, אלא העובדה שעניין זה גרם לשינוי נסיבות ולפגיעה באינטרסים הראויים להגנה, הן של הציבור בכללותו, הן של הרשות המנהלית, והן של צדדים אחרים. זאת ועוד, מלשון התקנה עולה, כי בנסיבות מסויימות יהיה בית המשפט לעניינים מנהליים רשאי לדחות עתירה שחל שיהוי בהגשתה, אף אם הוגשה בתוך המועד שנקבע בתקנות או בהחלטת בית המשפט (ראה גם תקנה 4 לתקנות החדשות).

אומנם, בתקנה נקבע מועד אולטימטיבי להגשת העתירה המנהלית, יחד עם זאת, נמסרה לבית המשפט הסמכות להאריך מועד זה, אם הראה בעל דין סיבה סבירה, להבדיל מטעם מיוחד, לעשות כן (ראה תקנה 19(ב) לתקנות). הנה כי כן, לאור מהות התקנה ותכליתה מתבקשת המסקנה כי היא לא באה להצר את מרחב שיקול הדעת השיפוטי בסוגיית השיהוי, אלא לתת לבוש חקיקתי לכללי השיהוי הנהוגים מימים ימימה בבית המשפט הגבוה לצדק".

(ההדגשות שלי – ר.ש.).

כלומר, לבית המשפט שיקול דעת להאריך את המועד "אם ראה הצדקה לכך". אין צורך בקיומו של טעם מיוחד. מדובר במבחן גמיש יותר מהמבחן הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין
האזרחי"). השיקולים אותם שוקל ביהמ"ש, בין היתר, הינם סיבת העיכוב בהגשת העתירה, התנהגות הצדדים, תוצאות ההחלטה לגבי כל אחד מבעלי הדין וכו'. יש לזכור כי סדרי הדין נועדו לא רק לשם שמירת הסדר אלא גם לשם הגנה על אינטרסים לגיטימיים של בעלי הדין ושל הציבור בכללותו.
ראה:
ע"א 6061/03 גלעד סופרין ואח' נ' חפציבה חברה לבניין עבודות ופיתוח בע"מ, תק-על 2004(2), 315, עמ' 316.
בש"א (חיפה) 20801/04 אביטן עמרם ואח' נ' המועצה המקומית ביניימינה ואח', תק-מח 2004(3), 3917.

סבור אני כי ההליך שאת קיומו עותר המבקש לאפשר הוא שלא לצורך. למעשה, גם דחייתה של הבקשה להארכת מועד לא תפגע באינטרס לגיטימי של המבקש באפשרותו להעלות טענותיו בהמשך, בין אם במסגרת הוועדות לתכנון ובניה ובין אם בעתירה מנהלית. לאחר שיגיש המבקש בקשתו למועצה הארצית ותתקבל החלטה שם, תדון הועדה המקומית שוב בבקשתו לאור החלטתה של המועצה הארצית. כשתינתן החלטתה הסופית של הועדה המקומית תקום למבקש זכות ערר על אותה החלטתה. ואם יחלוק המבקש על החלטתה של ועדת הערר, הרי שיוכל להגיש עתירה כנגד החלטה זו. על כן, במצב הדברים שנוצר, איני רואה מדוע יזקק המבקש להגשת עתירה על החלטתה האחרונה של ועדת הערר.

יחד עם זאת, ומאחר וממילא יוכל המבקש להגיש עתירתו בעתיד, ממילא אין בהעתרות לבקשה זו שבפני כדי לפגוע במשיבות. העניין תלוי ועומד במסגרת הליך אחר, הבקשה בפני המועצה הארצית. ישנה אפשרות שלבסוף לא יעלה בידו של המבקש למצות הליכים בפני המועצה הארצית. בנסיבות אלו סבור אני כי במקרה זה לא יגרם נזק ממשי למשיבות או לאינטרס הציבורי אם תיענה בקשתו של המבקש להארכת מועד להגשת העתירה בחיוב.

כמו כן, במקרה זה, לאור התנהגותם של הצדדים, מצד אחד ועדת הערר, אשר נתנה החלטתה כאשר ידעה כי המבקש טרם סיים למצות ההליכים במסגרת הועדה המקומית, ומהצד השני המבקש, אשר סיפק הסבר סביר לבקשתו לדחיית מועד הגשת העתירה, סבור אני כי יש להיעתר לבקשתו של המבקש להארכת מועד.

סיכום:

אשר על כן החלטתי להיעתר לבקשה. אני מאריך למבקש את המועד להגשת העתירה למועד של 45 ימים, שימנה מיום קבלת החלטה סופית של המועצה הארצית לתכנון ובניה בעניין בקשתו של המבקש להתיר לו שימוש חורג למכולת במבנה המצוי במקרקעין, הידועים כגוש 11281 חלקה 27.

לאור התוצאה אליה הגעתי לא מצאתי צורך להתייחס לכל טענותיו של המבקש הנוגעות להליכים שהתקיימו בפני ולהחלטות הדיוניות שניתנו על ידי בית משפט זה במהלך הדיון בבקשה.

אוסיף עוד כי אם מבקש מי מהצדדים שההכרעה הסופית במחלוקת שבין הצדדים לא תתעכב – יפנה בבקשה מתאימה לועדה הארצית כדי שזו תחיש את הדיון בפניה ותחליט את החלטתה.

בנסיבותיו של המקרה לא מצאתי מקום לחייב בהוצאות הדיון. כל צד יישא בהוצאותיו.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אגרה עתירה מנהלית

  2. התיישנות עתירה מנהלית

  3. ארכה להגשת עתירה מנהלית

  4. החזר אגרה עתירה מנהלית

  5. איחור בהגשת עתירה מנהלית

  6. בקשה לתיקון עתירה מנהלית

  7. ועדה רפואית עתירה מנהלית

  8. המועד להגשת עתירה מנהלית

  9. גילוי מסמכים עתירה מנהלית

  10. הארכת מועד להגשת עתירה מנהלית

  11. המועד להגשת ערעור על עתירה מנהלית

  12. בקשה להארכת מועד להגשת עתירה מנהלית

  13. אי עמידה בתנאי סף במכרז עתירה מנהלית

  14. עתירה מנהלית להורות על ביטול שלושה מכרזים

  15. ערעור והעתירה המנהלית ביחס לתשלומי ארנונה

  16. בקשה לעיכוב הרחקה מן הארץ מטעמים רפואיים (עתירה מנהלית)

  17. עתירה מנהלית לבטל החלטת ועדת האכלוס העליונה מטעם משרד הבינוי והשיכון

  18. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון