המרצת פתיחה סעד הצהרתי


בהחלטתו הקודמת החליט השופט המלומד, שאין לברר את התיקים הנדונים בהמרצת-פתיחה, משום העיקרון המקובל עליו, שתביעות כספיות (וכאלה הן התביעות בין בעלי הדין) אינן ראויות להידון כך. הטעם ביסוד העיקרון המקובל עליו הוא, למיטב הבנתי, שהתשלום הכספי ואכיפת סילוקו הם הם הסעד האמיתי, ואותו ניתן וצריך לבקש בסדר דין רגיל, וממילא טמון בו, בסד זה, גם מרכיב הצהרתי ולו אך מכללא.

הסתפקתי בשלב ההוא בהסכמת שני בעלי הדין, שהדיון יתקיים בהמרצת-פתיחה - שהרי בכגון דא, עניין שבסדר דין, יש להסכמה נפקות - אם כי בכפוף לשאלה, אם לעיצומן של התביעות נוח ויעיל לבררן בסדר דין כזה. הבהרתי איפוא, שאיני נוקטת עמדה לגבי העיקרון דלעיל, ואילו את השאלה, כיצד נוח לדון בתביעות, השארתי כמובן מאליו לשופט המלומד של הערכאה הדיונית.


עתה חזר אלי העניין בגלגול שני. מסתבר, שהשופט המלומד לא מצא דרך ליישב את העיקרון המקובל עליו עם החלטתי, ולו גם בהסכמת בעלי הדין.

2. המבחן העיקרי, שעל פיו קובעים אם תביעה פלונית ראויה לבוא בתחום המרצות הפתיחה, הוא, אם בירורה בדרך זו נוח ויעיל. ההוראות, הכלולות בתקנות סדרי הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, והמגדירות אילו נושאים ניתן לברר בהמרצת-פתיחה, אינן רשימה סגורה: ע"א 206/79 [1], בעמ' 320 מול אות השוליים ב. אדרבא, אפשר להוסיף עליהן כהנה וכהנה לאור המבחן העיקרי שציינתי לעיל.
אכן, אם כבר ניתן לתבוע סעדים סופיים (כגון, פיצויים בשל הפרת חוזה), יהא זה שיקול רב ערך לא לדון בתובענה בהמרצת-פתיחה, שכן סעד הצהרתי גרידא בנסיבות כאלה (כגון שהחוזה הופר) הוא אז אך שלב אחד בסכסוך מתמשך. "במיוחד אין מעניקים סעד הצהרתי במקרה בו מבקש בעל דין לעקוף את הצורך בהתדיינות ישירה ועניינית על הנושא, אשר עליו סבה המחלוקת" (דברי הנשיא שמגר בע"א 136/82 [2], בעמ' 671 מול אות השוליים ב).

לא כזאת היא תמיד ובהכרח תובענה כספית, בה מבקש הנושה בהמרצת- פתיחה צו הצהרתי שהחוב קיים.

כפי שנאמר בספרו של פרופ' זמיר ‎I. ZAMIR, THE DECLARATORY
JUDGMENT (LONDON, 1962) 229 העובדה, שיש לתובע עילה לתבוע סעד כספי, אינה חוסמת את הדרך בפני התובע מלתבוע סעד הצהרתי. כמבואר שם, קיימים אמנם סייגים לכלל זה, ואחד מהם הוא, כאשר חרף הפסק ההצהרתי מעלה המשיב הגנה שבינה לבין ההצהרה אין ולא כלום. "במקרה כזה עשוי בית-המשפט לסרב לתובע מתן הסעד ההצהרתי" - דברי השופט לוין (בהתייחסו נאמר בספרו הנ"ל של פרופ' זמיר) בע"א 227/77 [3], בעמ' 91 מול אותיות השוליים ב-ד. ואכן, כאשר מתבקש הסעד ההצהרתי רק בשלב אחד בין שאר שאלות שבמחלוקת, שיישארו פתוחות בין הצדדים בדרך לסעד המהותי, תהיה הנטייה לא לדון בו במסגרת של המרצת-פתיחה: ראה דבריי בע"א 227/77 [3], בעמ' 93 מול אותיות השוליים ב-ג.

"אין לפתוח פתח להליכים למתן פסק-דין הצהרתי אשר כל מגמתם היא רק בירור ההלכה בחלק המוגבל של העילות הפתוחות, תוך שמירת הזכות לפרוס בדיון נוסף יריעה רחבה יותר או לעגן את התביעה בעילה שונה.

האינטרס הציבורי הוא יסוד המסד של השאיפה כי מחלוקות המובאות בפני הערכאות תגענה לסיומן וכי לא ייפתח פתח להתדיינות כפולה, מקום בו ניתן למצותה בהליך אחד. מכאן כי כאשר מסורה הענקת הסעד לשיקול- דעתו של בית-המשפט, הרשות בידו להימנע מהענקת הסעד אם יש בכך כדי לטפח דיון משפטי כפול" (דברי השופט שמגר (כתוארו אז) בע"א 227/77 [3] הנ"ל, בעמ' 92. ההדגשה שלי - מ' ב"פ).

המבחן הוא יעילות ונוחות הדיון, וההחלטה, אם לדון בעניין במסגרת של המרצת-פתיחה במקרה קונקרטי - בעיקר מאז קיומה של תקנה 253 לתקנות סדר הדין האזרחי - נתונה לשיקול-דעתה של הערכאה הדיונית, כשהעקרונות דלעיל מנחים אותה בבואה לשקול את עמדתה. אוסיף, כי כל צו הצהרתי אינו כשלעצמו בר הוצאה לפועל, ועל-כן, גם מבחינה זו, לא על-פי השיקול אם התביעה היא כספית או אחרת יקום או ייפול דבר.

בענייננו משמשת ההצהרה, אם תינתן, פתרון הסכסוך האמיתי לגופו. זאת ועוד, כזכור, הוחזר הדיון לדרך של המרצת-פתיחה בהסכמתם של בעלי הדין, משמע, שאין זה בגדר מקרה חריג, בו מעלה החייב טענת הגנה חרף צו הצהרתי שיינתן (אם יינתן) נגדו.

עד כמה הורחבה קשת העניינים, שבהם ניתן לדון בהמרצת-פתיחה, אפשר ללמוד, בין היתר, מההלכה שנתחדשה, המצמצמת אפילו את האיסורים המפורשים הכלולים בכמה מהוראותיהן של תקנות סדר הדין האזרחי (כגון, תקנה 312 סיפא): ראה ע"א 393/82 [4].

סיכומו של דבר, היעילות והנוחות הן המהוות את המבחן הקובע הכמעט בלעדי כמבואר, ועל-פי מבחן זה שוקל בית המשפט את דרך הדיון המתאימה למקרה שלפניו.
אין גם כל רע בחלוקתן של תובענות לשני סוגים: אלה שבירורן קל ופשוט ועל-כן הן ראויות להידון בהמרצת-פתיחה, ואלה שבירורן מסובך ומצריך שמיעת ראיות במידה המצדיקה הליך בסדר דין רגיל.

למקרא החלטתו של השופט המלומד נוצר בי הרושם, שהכרעתו להמשיך לדון בתיקים התלויים ועומדים לפניו נפלה, מבלי שהפעיל את מבחן הנוחות והיעילות בהתאם להחלטתי, אלא משום שראה בהחלטתי קביעה מכללא, שגם תביעות כספיות עשויות להתברר בהמרצת-פתיחה, בניגוד לעיקרון המקובל עליו.

מתבקשת איפוא בזה מאת המשיבים תשובה לשאלה, אם אין להחזיר שוב פעם את התיקים לבית המשפט קמא, כדי שיפעיל את המבחן דלעיל לעיצומו של עניין. התשובה תוגש תוך 15 ימים מהיום.

3. על נוסח התשובה יחולו הוראותיה של תקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי.

4. התשובה תוגש במקביל הן לבית-משפט זה והן במישרין למבקש.

5. בתשובה תיכלל התייחסות לאפשרות, שבית המשפט יבקש לפעול על-פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי. מתבקשת התייחסות לשאלה אם במקרה כזה ניתן לראות בדברי התגובה סיכומים בכתב.

העדר התייחסות כמוהו כהסכמה.

העדר תגובה במועד כמוהו כאי-התייצבות, על הכרוך בכך.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון